חואקין מורייטה הוא דמות מפורסמת, אפילו אגדית. ספרים, אופרת רוק, סרט… כל אלה שאבו השראה מגיבור עממי אמיתי. אבל במציאות הוא היה בעל אופי שונה לחלוטין.
חואקין מורייטה נולד בשנת 1830 למשפחה חסרת ייחוד בצפון מערב מקסיקו. לאחר שהתבגר, חואקין התחתן ועד מהרה נסע לקליפורניה עם אחיה של אשתו, כשהוא יוצא בעקבות שמועות על אפשרות של התעשרות מהירה, שהרי הבהלה לזהב הייתה בעיצומה. עם זאת, הוא מעולם לא הפך לכורה אלא עבד כרועה. גיסיו ניסו את מזלם ככורי זהב, אך ללא הצלחה: אחד מהם, קלאודיו פליז, נתפס כשהוא גונב מתכת יקרה ולאחר מכן הצליח להימלט מהכלא.
בדצמבר 1850, תריסר פרשים רוכבים אל החווה של ג'ון מארש. הפושטים מפנים כל דבר יקר שמצאו בבית ונעלמים אל תוך הלילה. רנצ'רו אחד נורה למוות, האחרים חסו על חייהם. זהו המקרה היחיד של רחמים שכאלה, החבורה תנסה לא להשאיר עדים. שבוע וחצי לאחר מכן, שודדים תקפו אחוזה נוספת, הפעם הם טיפלו בכל מי שהיה בבית, כרתו את ראשו של הבעלים ושרפו את החווה עצמה. ואז החבורה השתוללה. במהלך מספר שנים, הפושעים הרגו יותר מארבעים בני אדם, בהם לפחות שלושה שריפים, גנבו יותר מ-100,000 דולר וגנבו כמה מאות סוסים.
עד מהרה הצטרף חואקין מורייטה לכנופיית גיסיו, אך לאחר סדרה של פשיטות הוא עזב את הכנופיה. השודדים פעלו בצורה מסוכנת מדי. בנוסף, הם שדדו את כולם: גרינגוס, סינים ומקסיקנים. הגבול היה מאז ומתמיד בית גידול לאנשים קשוחים וחמושים בכבדות ולכן עד מהרה החלה כנופיית האחים פליס להירדף משני צדי הגבול ולא רק על ידי משרתי החוק, אלא גם על ידי אזרחים מהשורה.
בהתחלה, הפשיטות שלהם פשוט כשלו: הרועים, חמושים באקדחים וברובים, ירו נואשות בחזרה, כך שאפילו נהג פשוט היה יכול להוות סכנת מוות. עם זאת, עד מהרה החבורה הפכה כל כך מעצבנת שכולם רדפו אותם. כתוצאה מכך, קלאודיו פליס פגש סוף מהיר ובלתי מפואר בידי בני ארצו: המקסיקנים פשטו על הכנופייה שלו.
ומה עם מורייטה? הוא נמלט ללוס אנג'לס. הסיק מסקנות מגורלו של גיסו, אך לא הפסיק להתעסק בפשיעה. מורייטה ביצעה פשיטות באומץ, בנחישות ולא חשש לשפוך דם. הוא הרכיב כנופיה מחברים וקרובי משפחה ששרדו. הם תקפו כורי זהב והסינים היו שנואים במיוחד. העובדה היא שאסייתים, בשל המאפיינים התרבותיים שלהם, היו הרבה פחות סיכוי מלבנים לרכוש נשק והיה קל יותר לשדוד אותם.
נכון, הכנופיה של מורייטה לא חששה לתקוף אנשים חשובים יותר: ההנחה היא שגנרל המיליציה המקומית, בין, מת בידי הפושעים הללו. במציאות, הכנופיה של מורייטה פשוט לקחה אחריות על כל מעשי השוד והרציחות המתוקשרים שהתרחשו בקליפורניה. המערב הפרוע הוא המערב הפרוע, אפילו משרתי החוק נהרגו בהמוניהם על הגבול, כך שייתכן שהתהילה המפוקפקת פשוט שירתה את מורייטה.
לא ניתן היה לקבוע את הרכב הכנופיה במשך זמן רב. האמינו שכמה כנופיות פעלו בקליפורניה, או כנופיה אחת, שכללה לפחות חמישה שנשאו את השם חואקין. תחת השם הזה – כנופיית חמשת החואקינים – הופיעה הכנופייה בפקודתו של מושל קליפורניה דאז ג'ון ביגלר כדי ללכוד את הפושעים.
במאי 1853. המושל ביגלר ההמום קורא על עוד ועוד פשיטות. קשה היה לדעת מי הכנופייה שמטילה אימה על קליפורניה כולה. עם זאת, האמצעים הקונבנציונליים אינם מניבים תוצאות. יש צורך בגישה רצינית יותר. יחידה נפרדת, הסיירים (ריינג'רס) של קליפורניה, נוצרה במיוחד כדי ללכוד את כנופיית חמשת החואקינים.
את הריינג'רס הוביל הארי לאב, שקיבל את דרגת הקפטן. הוא היה בן למעלה מארבעים. הוא התנדב במלחמת מקסיקו ולאחר מכן ניסה ללא הצלחה למצוא זהב בקליפורניה והחליט להיות צייד ראשים. המקצוע הספציפי הזה זכה להצלחה במערב. זה היה סוג של חקירה פלילית פרטית: פושעים נתפסו והובאו למשפט, או פשוט נהרגו במקום. מודעות "מבוקשים מתים או חיים" הופנו לרוב לאנשים כאלה.
הסוכנות המפורסמת של אלן פינקרטון טיפלה בדיוק בפקודות מסוג זה, אבל עיקר הציידים היו בודדים, שחברו לאחרים רק כדי לתפוס איזו כנופיה גדולה. רשרוש השטרות משך הרבה מאוד אנשים לעסוק במקצוע הזה, אפילו שריפים לעתים עזבו את עמדותיהם כדי לתפוס מישהו שפרס גדול היה תלוי מעל לראשו ובערבה הפראית, הברירה הטבעית כבר עשתה את שלה: צייד ראשים רע פשוט הוסיף לרשימת הקורבנות את השם הבא.
לאב עצמו היה צייד טוב והחוליה שלו בת שני תריסר אנשים הייתה מורכבת מטיפוסים צבעוניים לא פחות, הם גויסו מוותיקי מלחמת מקסיקו. חלקם ביצעו בעצמם רציחות אכזריות. חוליית הריינג'רים כללה, למשל, בחור שירה במלצר בגלל שירות גרוע. עם זאת, רק נועזים כאלה יכולים לתפוס פושע מסוכן. לכל אחד שולם סכום של 150 דולר לחודש (משכורת לא רעה באותה תקופה) ובנוסף, על כל אחד מהמנהיגים הציעו אלף לכל המחלקה. הפזורה הסינית הייתה מוכנה לשלם עוד אלף. בנוסף, אחד מהחוואים היה יוצא לצייד באופן פרטי מצויד בסוסים מצוינים.
הציד החל. עם זאת, במשך כמעט שלושה חודשים לא יכלו הסיירים להתפאר בתוצאות כלשהן. ימים באו והלכו והחבורה של מורייטה נותרה חמקמקה. מורייטה נפגש עם האינדיאנים ב-25 ביולי. אלה דיווחו שמקסיקנים, הדומים במראה למורייטה, קנו מהם אוכל לפני כמה שעות. הסיירים מיהרו לכיוון שציינו האינדיאנים. לאחר שנכנסו לשטח מקסיקני, הם גילו עד מהרה קבוצה של אנשים חמושים. התפתח קרב יריות, הסיירים הצליחו להרוג שלושה אנשים ולכדו שניים נוספים בחיים. אחד הרוצחים זוהה כמנואל גרסיה, או ג'ק שלוש אצבעות, המפורסם ביותר מבין מקורביו של מורייטה.
חואקין עצמו – כפי שהתברר, היה המנהיג היחיד של הכנופייה שמת גם הוא בקרב. ידו של ג'ק (פניו היו מעוותים מקליע) וראשו של מורייטה נשמרו באלכוהול ונלקחו לתצוגה בקליפורניה. על מסמך הזיהוי חתמו 17 אנשים שהכירו את המנוח במהלך חייו. המושל בחן את הגביעים הקודרים והורה להעניק 5,000 דולר עבור כל אנשי הכנופייה.
הראש נישא ברחבי קליפורניה במשך זמן רב והוצע לכל מי שרצה להסתכל עליו, תמורת דולר. במשך זמן רב הוא משך אליו המוני תיירים. בזמן הזה, הסיירים של לאב תפסו את אחרוני אנשי הכנופיה, אותם הם הביסו בסופו של דבר וראשו של חואקין מורייטה נשמר בסן פרנסיסקו עד 1906, אז נהרס ברעידת אדמה גדולה ושריפה שפרצה לאחר מכן.
למרות זאת, הספקות נמשכו בעיתונות. העיתונים פירסמו מכתבים לפיהם מורייטה חי והכנופייה שלו המשיכה לפעול. שמועות על כך שנראה פושט חי איפשהו נפוצו אפילו עשרות שנים מאוחר יותר. בנוסף, פושעים שכמובן לא היה להם שום קשר לכנופיית חמשת החואקינים ניכסו לעצמם פשעים בשמם. גם אחיינו של מורייטה, פרוקופיו, זכה לסוג של תהילה. הוא הלך בדרכו של דודו וגם הפך לפושע מפורסם.
הארי לאב לא הצליח יותר מדי בחיים. הוא קנה לעצמו מנסרה קטנה בכסף שקיבל מראשו של חואקין, אבל כמה שנים לאחר מכן הוא איבד אותה בשיטפון. הוא התחתן עם אישה עשירה – אפילו העובדה שכבר שקל 300 קילו לא הפריעה לרגשותיו הנלהבים. עם זאת, האישה התבררה כשועלה אמיתית אבל אהבתם היתה רחוקה מלהיות מושלמת וחיי המשפחה לא הסתדרו. עד מהרה פתח ראש הריינג'רים בשכרות בקרב יריות, שבו הוא נפצע אנושות. סוף טבעי ואפילו בנאלי עבור המערב הפרוע.
איפה בכל הסיפור הזה נכנסת דמותו של הלוחם למען צדק וחירות? אבוי, בשום מקום. לתמונה המהוללת שצוירה על ידי אמנים רבם אין ממש אמת באשר לחואקין האמיתי. כשהסיירים חזרו לקליפורניה עם ראשו של מורייטה, קיבל את פניהם קהל צוהל: הבריון כבר השאיר שם רע משני צדי הגבול בין ארצות הברית למקסיקו. חייו של פושע הסתיימו, אך חייו של גיבור תרבות רק החלו.
שנה לאחר מכן הופיע על המדפים הטקסט הספרותי "חייו והרפתקאותיו של חואקין מורייטה". מחברו היה אדם יוצא דופן בפני עצמו: ג'ון רולין רידג' שנולד בשם "ציפור צהובה" והגיע משבט הצ'ירוקי. הוא היה כותב הפרוזה הראשון שהיה אינדיאני מצפון אמריקה. כבנו של מנהיג השבט, אשר התחנך בארקנסו, הוא עבד כעיתונאי וכתב סיפור קצר המבוסס על הביוגרפיה של מורייטה. הוא התכוון ליצור ספר הרפתקאות רגיל. אבל התוצאה הייתה שהיצירה הפכה אותו למפורסם. בספר הופיעו פרטים ביוגרפיים של מורייטה שמעולם לא התרחשו במציאות, אך היו ידועים, כמו ההתעללות באשתו, שוד על ידי גרינגו ועוד. היה גם פרט אמיתי – מותו של אחיה של רוזיטה, מורייטה – אולם כדי לא להפחית ממצב הרוח הרומנטי של הספר, המחבר הפך את אחיו לקורבן של כעס מאויביו, ולא לפושע מבוקש על ידי המקסיקנים. לסיפור הוסיפו גם את אחיו של חואקין עצמו, שגם הוא מת לכאורה מידיהם של גרינגו שפלים. במציאות, הוא מת בשלווה שנים רבות לאחר מכן.
רולין רידג' נכנס עם הספר הזה לתולדות הספרות העולמית, אך לא התעשר: המוציא לאור שלו ברח עם הכסף, אם כי התפוצה של שבעת אלפים עותקים הייתה מצוינת בסטנדרטים של התקופה. ואז הסיפור של חואקין מורייטה קיבל חיים משלו. צצו ספרים בעלי עלילות דומות בזה אחר זה. בחלקם העלילה מועתקת ממקסיקו, אל צ'ילה, אשתו של מורייטה משנה את שמה ו"רוכשת" מוצא הודי. כך גניבה ספרותית פשטה ברחבי היבשת ובצ'ילה אף הקימו אנדרטה לגיבור הספרותי שהפך כעת לצ'יליאני. בקיצור, ההיסטוריה של הספרים על חואקין מורייטה כמעט מעניינת יותר מהביוגרפיה שלו עצמו.
לבסוף, כבר במחצית השנייה של המאה העשרים, כתב פאבלו נרודה את ספרו המפורסם "הזוהר ומותו של חואקין מורייטה", ובגרסה שלו הגיע סיפורו של השודד המקסיקני שהפך לרובין הוד הדרום אמריקאי. הסיפור עובד להפקות תיאטרון וזכה לעיבודים קולנועיים. במידה מסוימת, מורייטה השפיעה על תדמיתו של גיבור פולחן אחר של דרום אמריקה – זורו. כך, האיש הזה הצליח להשפיע הרבה יותר על התרבות מאשר על הפוליטיקה והפשע באמריקה. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
