במשך חצי עשור, סנאטור אלמוני מוויסקונסין החזיק את המעצמה החזקה בעולם בגרונה, כשהוא משתמש בחרדה הציבורית כנשק פוליטי שהחריב את חייהם של אלפים. ■ זהו סיפור עלייתו ונפילתו של האיש שהמציא את ציד המכשפות המודרנ, ועל האומה שהתעוררה מהעיוורון רגע אחד מאוחר מדי.
9 בפברואר 1950. מועדון הנשים הרפובליקניות של ווִילִינְג במדינת וירג'יניה המערבית התכנס לארוחת ערב שגרתית לרגל יום הולדתו של אברהם לינקולן. אל הדוכן עלה סנאטור אפרורי למדי, נושא בידו פיסת נייר סתמית. במחי משפט אחד, הוא הצית תבערה שתטרוף את ארצות הברית כולה: "מחלקת המדינה נגועה בקומוניסטים," הוא הכריז, והניף את הנייר. "יש בידי כאן רשימה של 205 שמות שהיו ידועים למזכיר המדינה כחברי המפלגה הקומוניסטית, ואשר בכל זאת ממשיכים לעבוד ולעצב את מדיניות משרד החוץ". אין הקלטת שמע ששרדה מאותו ערב, והמספר המדויק ישתנה בהמשך, אך המסר הדהד ברחבי האומה. באותו רגע מדויק נולדה תקופה, ונולד ה"מקארתיזם" – מונח שיהפוך לשם נרדף להאשמות דמגוגיות, חסרות ביסוס והרסניות.
גּ'וֹ מֶקַארְתִי, שירת כסנאטור רפובליקני מטעם מדינת ויסקונסין משנת 1947 ועד מותו. באותן שנים, על רקע מתיחות המלחמה הקרה מול ברית המועצות, הפחד מחדירה קומוניסטית למוסדות השלטון, הצבא, האקדמיה ותעשיית הקולנוע היה בשיאו. הרקע לחרדות הללו: התעצמות המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית בשנות ה-30 (שהגיעה ל-75,000 חברים), ניסוי פצצת האטום הסובייטית ב-1949, ניצחונו של מאו דזה-דונג בסין, ופרוץ מלחמת קוריאה ב-1950, שיצרו כר פורה לחרדה קיומית. בתווך הזה, מקארתי התמקם כחושף שחיתויות ובוגדים, בעודו מותיר אחריו שובל של קורבנות.
הבוץ של ויסקונסין ולידתו של "תותחן זנב ג'ו"
דרכו של סוחר הפחדים החלה בנסיבות צנועות למדי. גּ'וֹזֶף רֵיְימוֹנְד מֶקַארְתִי נולד ב-14 בנובמבר 1908 בחווה בגְּרַנְד צ'וּט, אפלטון, ויסקונסין, הילד החמישי מתוך תשעה. אמו, בְּרִיגֵ'ט תִּירְנִי, הגיעה ממחוז טיפררי שבאירלנד. אביו, טִימוֹתִי מֶקַארְתִי, נולד בארצות הברית לאב אירי ואם גרמנייה. בגיל 14, נשר ג'וזף הצעיר מחטיבת הביניים כדי לעזור להוריו בחווה, אך שאפתנותו בערה בו. בגיל 20 שב לספסל הלימודים בבית הספר התיכון "ליטל וולף" במַנָאוָוה וסיים את לימודיו בתוך שנה אחת בלבד. בין השנים 1930 ל-1935 למד באוניברסיטת מַרְקֵט במילווקי. בתחילה פנה להנדסת חשמל, אך כעבור שנתיים שינה כיוון למשפטים, כשהוא מממן את לימודיו בעבודות מזדמנות: שוטף כלים, סדרן חניה ומאמן איגרוף.
הוא התקבל ללשכת עורכי הדין של ויסקונסין ב-1935. בעודו עובד במשרד עורכי דין בשָׁאוָואנוֹ, ניסה את כוחו בפוליטיקה והתמודד ללא הצלחה לתפקיד התובע המחוזי מטעם הדמוקרטים. את הכנסתו באותן שנים השלים באמצעות הימורים. אך פריצת הדרך הגיעה ב-1939, כשהתמודד במרוץ א-מפלגתי על משרת שופט בית המשפט המחוזי של המחוז העשירי. בגיל 30, הוא הפך לשופט המחוזי הצעיר ביותר בתולדות המדינה, לאחר שהביס את השופט המכהן מזה 24 שנים, אֶדְגָּר וִ. וֶרְנֶר. הקמפיין היה רצוף שקרים: מקארתי טען כי ורנר בן ה-73 זקן וחלש מכדי לתפקד, אף שגילו האמיתי היה 66. תיאודור מורגן בספרו "אדומים", מתאר את ורנר כאדם נפוח ומתנשא, לא אהוד על עורכי הדין, שפסיקותיו בוטלו תדיר על ידי בית המשפט העליון ושהותיר ערימת תיקים עצומה. כשופט, מקארתי זירז הליכי גירושין ודאג לטובת הילדים, דרש תקצירים מדויקים מעורכי הדין כדי לחפות על חוסר ניסיונו, ואחוז נמוך מפסיקותיו בוטל. אולם, ב-1941 ספג גינוי משמעתי על איבוד ראיות בתיק של תיאום מחירים.
ב-1942, לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, התנדב מקארתי לחיל הנחתים, למרות שמשרתו השיפוטית פטרה אותו מגיוס. חברו ומנהל הקמפיין שלו, עו"ד והשופט אוּרְבַּן פ. וַאן סוּסְטֶרֶן, יעץ לו: "היה גיבור – הצטרף לנחתים."
כשמקארתי היסס, הטיח בו ואן סוסטרן בשפה בוטה שמא דם של פחדנים זורם בעורקיו. השכלתו האקדמית הבטיחה לו דרגת סגן משנה. הוא שירת כקצין תדרוך מודיעין בטייסת מפציצי צלילה VMSB-235 באיי שלמה ובבוגנוויל במשך 30 חודשים, וסיים בדרגת סרן באפריל 1945 (ובהמשך הגיע לסגן אלוף במילואים). שם, בהתנדבותו ל-12 משימות קרביות בטוחות למדי כצופה-מקלען, שבאחת מהן הורשה לירות ללא הגבלה על עצי קוקוס, נולד הכינוי שילווה אותו: "תותחן זנב ג'ו". מקארתי לא בחל בשקרים כדי לשפץ את קורותיו: הוא טען כוזבות להשתתפות ב-32 משימות אוויריות, השיג בעיטורי כזב את צלב התעופה המצוין ומדליות אוויר, זייף מכתב לשבח מאדמירל צֶ'סְטֶר וִ. נִימִיץ ואף ייחס צליעה לתקריות נ"מ או התרסקויות תעופה, שעה שהפציעה התרחשה במהלך חגיגה פרועה על סיפון אונייה בחציית קו המשווה. יריביו הפכו את כינויו ללעג.
ב-1944 נכשל בניסיון לזכות במועמדות הרפובליקנית לסנאט נגד אלכסנדר ויילי. אולם ב-1946, כששב לכס השיפוט (נבחר ללא מתחרים), פתח בקמפיין אגרסיבי בתמיכת הבוס הפוליטי תומאס קולמן, מול הסנאטור הוותיק רוֹבֶּרְט מ. לַה פוֹלֶט הבן, מייסד המפלגה הפרוגרסיבית של ויסקונסין. מקארתי תקף את לה פולט בן ה-46 על כך שלא התגייס בפרל הארבור, והאשים אותו בגזירת קופון רווחים אדירים בזמן מלחמה. בפועל, לה פולט הרוויח כ-47,000 דולר מתחנת רדיו, בעוד שמקארתי עצמו גרף 42,000 דולר בבורסה ב-1943 (סכום השווה לכ-781,442 דולר של ימינו), ממקור השקעה שנותר תעלומה. בתקציב עתק של פי עשרה מיריבו, ובתמיכת קומוניסטים שנטרו טינה ללה פולט, ניצח מקארתי בפריימריז ברוב דחוק (207,935 מול 202,557). בבחירות הכלליות הביס את הדמוקרט הַאווַרְד מֶקְמָארִי ברוב מוחץ של 61.2% מול 37.3% (620,430 קולות לעומת 378,772 מתוך 999,202 קולות סך הכל). "הקונגרס צריך תותחן זנב," זעקה סיסמתו.
שלוש שנותיו הראשונות בסנאט היו חסרות ברק. הוא היה חברותי ומקסים במסיבות קוקטייל, אך פחות אהוד על עמיתיו שחשו במזגו החם ונטייתו לזעם. כינויו "נער הפפסי קולה" הוענק לו בשל הלוואה בסך 20,000 דולר שקיבל מבכיר בחברה, עת שנאבק בפיקוח על מחירי הסוכר. הוא קידם את חוק השיכון של 1948 (בתמיכת תאגיד "לוסטרון" לייצור בתים טרומיים) בניגוד לעמדת טרומן, תמך בחוק טאפט-הארטלי האנטי-ממסדי נגד איגודים, ועורר סערה כשפעל להמתיק עונשי מוות של חיילי וואפן אס-אס גרמנים שנידונו על טבח שבויי המלחמה האמריקאים במַלְמֵדִי ב-1944. הוא טען שהודאות הגרמנים חולצו בעינויים, ספג אש מהתקשורת (העיתונאים בחרו בו ל"סנאטור הגרוע ביותר"), ולדברי הביוגרף לארי טיי, שיתף פעולה עם פוליטיקאים אנטישמיים כמו איש הקו קלוקס קלאן וֶסְלִי סְוִויפְט (Wesley Swift) ואף ציטט ממיין קאמפף. הראיות כביכול לעינויים סופקו למקארתי על ידי רוּדוֹלְף אַשֶׁנְאוּאֶר, תועמלן ניאו-נאצי מובהק.
כרוניקה של האשמות שווא
ואז הגיע נאום וילינג. בעקבותיו, האשים מקארתי אישים כדוֹרוֹתִי קֶנְיוֹן (Dorothy Kenyon), אֶסְתֵּר בְּרוּנַאוּאֶר, הַלְדוֹר הַנְסוֹן, גּוּסְטָבוֹ דוּרָאן, אוֹאֶן לַטִימוֹר (אותו כינה "המרגל הרוסי הבכיר"), הַרְלוֹ שַׁפְּלִי, פְרֶדְרִיק שׁוּמַן, ג'וֹן ס. סֶרְוויס, ופִילִיפּ גֶ'סאפּ. הסנאט זימן במרץ חקירה בראשות הסנאטור הדמוקרטי מִילַארְד טַיְידִינְגְס, שקיווה לחסל את מקארתי פוליטית: "תנו לי אותו לשלושה ימים בשימועים פומביים, והוא לא יראה את פרצופו בסנאט לעולם."
במהלך נאום בן חמש שעות, ציטט מקארתי מסמך בן 81 מקרים של "סיכוני נאמנות" ("רשימת לי", ע"ש סוכן ה-FBI רוברט א. לי). הוא הסתיר את המקור, שינה ניסוחים של "נטייה לקומוניזם" ל"קומוניסט", ובנה הר של שמועות. ועדת טיידינגס סיכמה את מסעו כ"הונאה ותרמית". הרפובליקנים זעמו, והסנאטור וִילִיאַם א. גֶ'נֶר האשים את טיידינגס ב"טיוח החצוף ביותר של קנוניה בוגדנית בהיסטוריה". הקריקטוריסט הֶרְבֶּרְט בְּלוֹק (Herbert Block) כונה ב"וושינגטון פוסט" את הטירוף הזה "מקארתיזם", מילה שמקארתי אימץ מיד באהבה וכינה אותה "אמריקניזם עם שרוולים מופשלים."
מקארתי הפך למחסל פוליטי. בבחירות לסנאט של 1950 במרילנד, הוא פעל להדחת טיידינגס באמצעות תצלום מזויף המציג אותו משוחח באינטימיות עם המנהיג הקומוניסטי אֶרְל רַסֶל בְּרָאוּדֶר. מקארתי סייע לאֶבֶרֶט דִּירְקְסֶן להביס את סְקוֹט וִ. לוּקָאס. הוא עצמו נבחר מחדש ב-1952 ברוב של 54.2% (870,444 קולות) מול 45.6% לדמוקרט תוֹמַס א. פֵיירְצַ'יְילְד. הוא תקף את שר ההגנה ג'וֹרְג' מַרְשַׁל כ"אדריכל נסיגתה של אמריקה," והאשים אותו בקנוניה אדירה שבשלה "אבדה סין". גם נשיאים לא חמקו מזעמו: הוא כינה את שנות שלטון טרומן "עשרים שנות בגידה", ודרש את הדחתו לאחר פיטורי הגנרל דאגלס מקארתור. כשאייזנהאואר, הנשיא הרפובליקני החדש, נכנס לתפקידו, שדרג מקארתי את הסיסמה ל"עשרים ואחת שנות בגידה" והאשים את הממשל באי שחרור טייסים שבויים בסין.
הזרוע המבצעת שיתפה פעולה באופנים אפלים משלה. ג'ון אדגר הובר, מנהל הבולשת הפדרלית (FBI), ניהל מסע רדיפה פרטי, כשהוא מנפח את מצבת סוכניו מ-3,559 ב-1946 ל-7,029 ב-1952. תחת תוכנית האחריות (1951-1955), הפיץ תזכירים עיוורים, פרץ למשרדי גילדת עורכי הדין הלאומית השמאלית, והפעיל את תוכנית COINTELPRO ב-1956 תוך ביצוע האזנות סתר וזיוף מסמכים. שיתוף הפעולה בינו לבין ועדות הקונגרס יצר חזית אימתנית שחיסלה קריירות. עם זאת, כאשר מקארתי ניסה לתקוף את ה-CIA, הורה ראש הארגון אָלֶן דָאלֶס לפרוץ למשרדו של מקארתי ולשתול שם מידע דיסאינפורמטיבי כדי לעצור אותו.
הוועדה לפעילות אנטי-אמריקאית (HUAC), שהוקמה עוד ב-1938, הייתה חוד החנית של הטרור התרבותי. בשנת 1947 זומנו תסריטאים, במאים ושחקנים ונשאלו את השאלה המפורסמת: "האם אתה עכשיו, או היית אי פעם, חבר במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית?". "עשיריית הוליווד", שסירבה לשתף פעולה בטענה לחופש הביטוי, נשלחה למאסר. ב-25 בנובמבר 1947, פרסם אֶרִיק ג'וֹנְסְטוֹן את הצהרת וולדורף, שהייתה יריית הפתיחה לרשימה השחורה של הוליווד.
רשימת הקורבנות המוחרמים והמושמצים גדלה לכדי אלפים, וכמו במצעד אבלות אינסופי, התארכה וכללה את הפיזיקאי זוכה פרס נובל אלברט איינשטיין, אבי פצצת האטום ג'יי. רוברט אופנהיימר, צ'ארלי צ'פלין, ארתור מילר, לוּסִיל בּוֹל, דלטון טרמבו, המוזיקאים ליאונרד ברנשטיין, אהרון קופלנד והאנס אייסלר, הפילוסוף דייוויד בוהם, הסוציולוג רוברט נ. בלה, הסופר המצליח דשיל האמט, ופעילי זכויות האדם ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז ופול רובסון. מאות נוספים איבדו כל תקווה לפרנסה – מאמנים כמו לארי אדלר והווארד דה סילבה, דרך הבמאים ז'ול דאסן ומרטין ריט, אדוארד ג. רובינסון וליונל סטנדר, זירו מוסטל, ג'ק גילפורד ופיליפ לוב, הזמרת לינה הורן ועד לאנשי מדע כאדוארד טולמן, הפיזיקאים ג'יאן קרלו ויק והרולד לואיס, אדריכלים כמו ג'ק שטיינברגר, הסופרים תומאס מאן, ארווין שו, ולטר ברנשטיין, אלבה בסי והאוורד פאסט. הרשימה השחורה חדרה לכל תחומי החיים: רשתות, תעשיות נשק, מכללות ואף לספנים שנמנע מהם להפליג בעקבות תוכנית אבטחת נמלים מיוחדת. אנשים אלו מצאו עצמם תחת חרם מוחלט של החברה האמריקאית.
סיוט בוורוד: בהלת הלבנדר
בעוד שהאיום הקומוניסטי תפס את מרבית הכותרות, אימה מסוג אחר פשתה במסדרונות השלטון: בהלת הלבנדר. הומוסקסואלים נחשבו אז ללקויים בנפשם ולסיכון ביטחוני מכיוון שלכאורה, ניתן היה לסחוט אותם בקלות. דייוויד ק. ג'ונסון הסביר בספרו כי מקור השם הוא בכינוי "נערי הלבנדר" שהטביע הסנאטור אברט דירקסן. בפברואר 1950, בעוד מקארתי מטלטל את האומה עם נאומיו, חשף תת-מזכיר המדינה ג'וֹן פְּיוּרִיפוֹי כי 91 הומוסקסואלים פוטרו, מתוכם רק שתי נשים. באפריל אותה שנה הכריז גאי ג'וֹרְג' גַּבְּרִיאֶלְסוֹן ש"סוטים מיניים מסוכנים לא פחות מקומוניסטים אמיתיים." וועדת הוֹאִי, בהובלת הסנאטור קְלַיְיד ר. הואִי, בשיתוף עם פרנסיס פלנגן וסגן רוֹי בְּלִיק, קבעה באופן מוחלט כי להומוסקסואלים אין מקום בממשל. הנשיא דווייט ד. אייזנהאואר חתם ב-1953 על צו נשיאותי 10450, שבעקבותיו פוטרו כ-5,000 להט"בים, מתוכם 425 ממחלקת המדינה בלבד. גברים ונשים גורשו בבושת פנים מהמערכת, נשים כמו מַדְלֶן טְרֶס והֶלֶן ג. גֵּ'יְימְס ספגו חקירות ברוטליות ומשפילות שריסקו את מסלול חייהן. פקידים הציגו עצמם בהפגנתיות במסיבות כנשואים כדי לחמוק מחשד.
הפילוסופיה שעמדה בבסיס המסע המפלצתי הזה קשרה אינהרנטית בין אובדן מוסר לחשדנות פוליטית. גברים גאים תוארו כ"הומינטרן" (Homintern, שילוב של הומוסקסואליות והקומינטרן), מחתרת להט"בית ששואפת להשתלט על העולם. גם מקארתי עצמו ספג האשמות – העיתונאי הַנְק גְּרִינְסְפּן כתב ב-1952 כי מקארתי פוקד תדיר את 'White Horse Inn', בר לגברים במילווקי, ומקיים מגע עם אנשים כצָ'ארְלְס א. דֵּיוִויס. מקארתי מעולם לא תבע דיבה, אולי מחשש להעיד. למעשה, ההיסטוריון דייוויד טלבוט מציין כי ראש ה-CIA בעצמו, אלן דאלס, אסף עליו "תיק שערורייתי" בנוגע לנטיותיו. קריאות התיגר על הבהלה הובילו להתעוררות: פְרַנְק קָמֶנִי, מדען שאיבד את עבודתו, הקים ב-1960 את אגודת מטאצ'ין של וושינגטון יחד עם גָּ'ק נִיקוֹלְס (Jack Nichols), במקביל להקמת תנועת הנשים "בנות בִּילִיטִיס" (Daughters of Bilitis), שהיוו תשתית למאבק הלהט"בי לעשורים הבאים. בשנת 1956, מחקרה של החוקרת אֶוולִין הוּקֶר סתר מדעית כל קשר בין הומוסקסואליות למחלת נפש, מה שהוביל להסרת ההגדרה מספר האבחנות הפסיכיאטרי.
אמת בין הצללים: פרויקט ונונה ושערי הריגול
אם הפרנויה של מקארתי נראתה לפרקים כאשליה מוחלטת, הרי שמעבר למסך הברזל, מציאות קודרת ואמיתית נרקמה בחשאי. ב-1 בפברואר 1943 יזמה ארה"ב את פרויקט ונונה (Venona Project) לחשיפת תשדורות מודיעין סובייטיות, על ידי הצפנית גִּ'ין גְּרָאבִּיל בהוראת הקולונל קַרְטֶר וִ. קְלָארְק, מתוך חשש שהסובייטים יחתמו על שלום נפרד עם גרמניה הנאצית. הפענוח דרש עבודה של עשרות שנים (1943-1980), עם כ-3,000 תשדורות פוענחו בהובלת מוחות כמו פְרַנְק רוֹאוּלֶט, רִיצָ'רְד הַאלוֹק, גֶ'נֶבִיב פַיְינְשְׁטַיְין, מֶרֶדִית' גַּרְדְנֶר וסְמוּאֵל צְ'וּ. הקוד הסובייטי נשבר רק בשל טעות מצדם: מיחזור שגוי של 35,000 דפי קוד על ידי המפעל הסובייטי תחת לחץ הפלישה הגרמנית.
ונונה שפכה אור על ריגול בהיקף מפחיד: הפיזיקאי קְלָאוּס פוּכְס (צ'ארלס"), הֶארִי גּוֹלְד ("אווז/ארנולד"), דֵּיְיוִויד גְּרִינְגְלָאס ("קליבר"), והזוג יוליוס ואתל רוזנברג, גנבו את סודות פצצת האטום מלוס אלמוס והעבירו אותם למוסקבה. סוכנים עמוקים פשטו בתוך המערכת האמריקאית, בהם עובד מחלקת האוצר הָארִי דֶּקְסְטֶר וַיְיט, אָלְגֶ'ר הִיס, לוֹצ׳לִין קרִי ומוריס הלפרין. עשרות מרגלים הסתובבו באוסטרליה, ונרדפו על ידי ואלטר סדון קלייטון תחת השם "קלוד", מה שהוביל להקמת סוכנות ASIO האוסטרלית. רשתות מודיעין פשטו במנגנוני הממשל הבריטי: רשת קיימברידג' שכללה את דּוֹנַלְד מֶקְלִין ("הומר"), גאי בֶּרְגֶ'ס, קִים פִילְבִּי ("סטנלי"), ועוד. ב"יום שישי השחור" ב-1948, גילה המרגל וִילְיַאם מַקְלַארִי את סוד הפענוח לרוסים, שמיד שינו את הצפנים. גם במבצע זהב הענק נחשפו מנהרות הריגול על ידי ג'וֹרְג' בְּלֵייק. בתוך האווירה הזו, הפוליטיקאים התקשו להבחין בין איום אמיתי להשמצה. מקארתי ניצל את הקרקע המדממת הזו.
האנטישמיות ומחיר הדמים
אי אפשר לנתק את המקארתיזם מעננת האנטישמיות הכבדה שריחפה מעליו. צירוף המקרים שבו חלק משמעותי מ"עשיריית הוליווד" היה יהודי, לצד משפט יוליוס ואתל רוזנברג, עורר דאגה בקרב יהדות ארצות הברית מפני חידוש הקישור בין "יהודים" ל"בולשביזם". מקארתי עצמו לא היסס להאשים באנטישמיות כל מי שהעז לבקר את תומכיו רוֹי כהן ודייווִיד שַׁיְין.
למרות זאת, ארגונים אנטישמיים היו בני ברית טבעיים של הרדיפה. העיתונאי מייקל פרידלנד ציין כי ועדות הקונגרס בהנחיית פוליטיקאים כמו ג'וֹן רַנְקִין חשפו בבוטות את השמות היהודיים המקוריים של שחקנים, כמו אדוארד ג. רובינסון ודני קיי. חוק ההגירה של מקארן ב-1952 נועד במוצהר למנוע כניסת פליטים יהודים מהשואה בשם "שמירה על הסטטוס קוו". משפט הרוזנברגים נוהל על ידי שופט יהודי – אִירְוִוינְג קָאוּפְמַן, כשהקהילה היהודית נקרעת מבפנים. בעוד ארגונים כמו הליגה נגד השמצה (ADL) תמכו בהוצאה להורג כדי לנתק את הקישור בין יהדות לקומוניזם, יהודים שמאליים ואף אתל רוזנברג עצמה, השוו זאת בייאוש להתנהלות "היודנראט".
נפילתו של קלפן: שידורי השימוע מקארתי נגד הצבא
המפנה החל ב-1953. מקארתי, כעת יו"ר תת-הוועדה הקבועה של הסנאט לחקירות, מינה את רוי כהן כיועץ ראשי ואת רוברט פ. קנדי כעוזר. הוועדה החלה לתקוף את הצבא, בתירוצים קלושים על ריגול בפורט מונמות'. כשגייסו את מדען הצבא היהודי-דמוקרטי אִירְוִוינְג פֶּרֶס, שסירב לענות לשאלות, ניסה מקארתי למנוע את קידומו.
הצבא השיב אש, והאשים כי מקארתי וכהן הפעילו לחץ בלתי הולם לטובתו של שיין (שגויס לצבא כטוראי). השימועים שהתנהלו בין אפריל ליוני 1954, נוהלו על ידי הסנאטור קַרְל מוּנְדְט (Karl Mundt) ושודרו בחיות ל-20 מיליון אמריקאים. הצופים ראו מולם בריון חסר מעצורים. סנאטור סְטְיוּאַרְט סַיְימִינְגְטוֹן הטיח בו: "העם האמריקני מסתכל עליך כבר שישה שבועות; אתה לא עובד על אף אחד יותר."
ב-9 ביוני 1954 הגיעה נקודת הרתיחה הקתרטית. מקארתי, בייאושו, תקף עוזר משפטי צעיר העובד במשרדו של ג'וֹזֶף וֶלְשׁ, היועץ המשפטי של הצבא. ולש העניק למקארתי ולעולם את מכת המוות הרטורית של התקופה.
במקביל, הרס התקשורת את מקארתי מבחוץ. העיתונאי הדגול אֶדְוַארְד ר. מוּרוֹ שידר במרץ 1954 תוכנית היסטורית של "ראה זאת עכשיו" (See It Now), בה השתמש בקליפים של מקארתי עצמו כדי לחשוף את שיטותיו כהפחדה ופרנויה, תוך סיקור קורבנותיו כגון מַיְילוֹ רַדוּלוֹבִיץ' ואָנִי לִי מוֹס.
ניסיונו של מקארתי להחזיר אש ולהציג את מורו כקומוניסט בארגון VOKS פעל נגדו כבומרנג. העורך לִירוֹי גּוֹר החל בקמפיין "ג'ו חייב ללכת", ואסף מאות אלפי חתימות נגדו.
סופו של הרפובליקני היה עגום. תנועת המחאה הובילה להקמת ועדת וָוטְקִינְס, בהמלצתו של הסנאטור מורמוני רַלְף א. פְלַנְדֶרְס, שהשווה אותו להיטלר, וסנאטורית מַרְגָּרֶט צֶ'יְיס סְמִית' (Margaret Chase Smith) אשר הפנתה עורף לרטוריקה של המפלגה ב"הצהרת המצפון" שלה. ב-2 בדצמבר 1954, גינה הסנאט את מקארתי ברוב של 67 מול 22, על סעיפי התעללות בוועדה ופגיעה בכבוד הסנאט (שממנו נעדר ג'ון פ. קנדי בשל אשפוז רפואי). חברו למפלגה ויליאם א. ג'נר חרץ את התייחסותו של הממסד למקארתי כאשר דימה אותו ל"ילד שהגיע למסיבה והשתין בלימונדה." מקארתי הפך למוקצה. נאומיו נישאו לאולם ריק; חבריו התעלמו ממנו, וצירוזיס כבד של הכבד לצד התמכרות סודית למורפיום, אשר סופק על ידי פקיד פדרלי בשם הָארִי גּ. אַנְסְלִינְגֶר מכספי משלם המיסים כדי למנוע סקנדל, חיסלו את בריאותו. הוא מת כצל חיוור ב-2 במאי 1957, בן 48 בלבד. מותו יוחס לשחמת הכבד עקב אלכוהוליזם, אם כי תעודת הפטירה קבעה באופן מעומעם "צהבת אקוטית מסיבה לא ידועה". אלפים צעדו מול ארונו בכנסיית סט. מרי בוויסקונסין, אך הסנאטור מְחליפו, וִילִיאַם פְּרוֹקְסְמַיְיר קבע מעל במת הסנאט: "מקארתי היה אות קלון לוויסקונסין, לסנאט, ולאמריקה".
בית המשפט העליון של ארצות הברית תחת נשיאותו של אֶרְל וּוֹרֶן החל במסע של החזרת החירויות עם פסיקות כ-"סְלוֹכַאוּאֶר נגד מועצת החינוך" ו-"יֶיְיטְס נגד ארצות הברית", שהפקיעו מהשלטונות את הסמכות המפלצתית לרדוף אזרחים על סמך אמונה או קשר חברתי. גם תעשיית הקולנוע פירקה אט אט את הרשימות השחורות. ג'וזף מקארתי עצמו הפך לקריקטורה, לאזהרה מהדהדת למה שקורה כשאומה מסירה את מחסומיה האינטלקטואליים מול איש רב אמן בפריטה על מיתרי פחדיה. חוקרים מודרניים כוויקטור נבסקי, ג'ון ארל היינס ואלן שרקר עדיין מתווכחים על אשמתם של חלק מקורבנותיו, וכיצד התנהלותו המבישה חיבלה בעקיפין בחשיפת המרגלים הסובייטים האמיתיים.
חומר מעשיר לקריאה
הספר "Joseph McCarthy: Reexamining the Life and Legacy of America's Most Hated Senator" מאת ההיסטוריון ארתור הרמן, שפורסם בשנת 2000 בהוצאת Free Press, הוא אחת הביוגרפיות המדוברות והשנויות ביותר במחלוקת שנכתבו על הסנאטור ג'וזף מקארתי. הרמן מציג בספר גישה רוויזיוניסטית (בחינה מחודשת וביקורתית של הנרטיב ההיסטורי המקובל). בעוד שהקונצנזוס ההיסטורי רואה במקארתי דמגוג מסוכן שניהל ציד מכשפות פרנואידי נגד חפים מפשע, הרמן טוען כי התמונה מורכבת הרבה יותר, וכי בבסיס טענותיו של מקארתי עמדה אמת היסטורית מוצקה.
הרמן לא מנסה לטהר את שמו של מקארתי לחלוטין או להציג אותו כקדוש מעונה. הוא מודה שמקארתי היה אדם בוטה, אלכוהוליסט, פזיז, ושהוא נטה להגזים ולעוות עובדות לטובתו הפוליטית. עם זאת, התזה המרכזית של הרמן היא שמקארתי צדק לגבי התמונה הגדולה: הממשל האמריקאי, מחלקת המדינה והתעשיות הביטחוניות אכן היו נגועים בחדירה סובייטית עמוקה ומרגלים קומוניסטים במהלך שנות ה-30 וה-40. הספר של הרמן עורר סערה עם צאתו. מצד אחד, חוגים שמרניים שיבחו את הספר על כך שהוא "מנפץ את המיתוס" הליברלי סביב המקארתיזם ומעז להציג את האיום הקומוניסטי כפי שהיה באמת.
מנגד, רוב ההיסטוריונים של המיינסטרים (כולל חוקרי מלחמה קרה בולטים ואנטי-קומוניסטים בעצמם, כמו ג'ון ארל היינס והארווי קלייר) העבירו על הספר ביקורת חריפה, ממספר סיבות: מקארתי כמעט לא תפס מרגלים אמיתיים. הרמן ספג ביקורת על כך שהוא נטה לערבב בין חברים במפלגה הקומוניסטית, פעילים שמאליים אידיאליסטים ומרגלים של ממש שפעלו נגד המדינה. בנוסף, היסטוריונים טוענים שמקארתי עשה למעשה נזק אדיר למאמץ סיכול הריגול האמריקאי, משום שהוא הפך סוגיה ביטחונית לאומית לקרקס מפלגתי, וגרם לכך שכל ביקורת לגיטימית על חדירה סובייטית זכתה מיד לתיוג של ציד מכשפות. ספרו של הרמן הוא קריאת חובה למי שרוצה להבין את הטיעון השמרני והרוויזיוניסטי על שנות ה-50, אך בקרב האקדמיה ההיסטורית הוא נחשב ליצירה שנויה במחלוקת שמנסה, אולי בכוח רב מדי, להלביש את ממצאי הריגול האמיתיים של התקופה על כתפיו של סנאטור שפעל לרוב ממניעים פוליטיים וציניים.
״המלחמה של ה-FBI ב-KGB״ ו״צייד המרגלים״ (The FBI-KGB War, Spycatcher) הם שני חיבורים היסטוריים המגוללים בפרטי פרטים כיצד שירותי הביון המערביים, תוך שיתוף פעולה אינטנסיבי בין צדי האוקיינוס, פענחו תשדורות סובייטיות ויצרו את תשתית החקירות החשאית בתקופת פרויקט ונונה.
״צייד המכשפות״ (The Crucible) ו״פרנהייט 451״ (Fahrenheit 451), ספרו המפורסם של מילר על ציד המכשפות בסיילם שנכתב כתגובה חיה ונוקבת למקארתיזם והאלגוריה של ריי ברדבורי, אשר צמחה ישירות מהדאגות שלו משיטות השריפה המילוליות (והממשיות) של ספרות במהלך המקארתיזם.
״כפר הזכוכית״ (The Glass Village), ספרו של אלרי קווין המשמש כמשל עדין, שממקם את תחושת ההיסטריה והמשפט בהעדר ראיות בעיירה טיפוסית בניו-אינגלנד, כהד למקארתיזם.
״בהלת הלבנדר״ (The Lavender Scare), ספרו ההיסטורי של דייוויד ק. ג'ונסון שחקר והנציח לראשונה בספרות את העומק וההיקף של רדיפת הלהט"בים בתקופת המלחמה הקרה.
חומר מעשיר לצפייה
״תותחן זנב ג'ו״ (Tail Gunner Joe), דרמה ביוגרפית מ-1977 בכיכובו של פיטר בויל המציגה באופן מומחז את מסלול חייו של הסנאטור, החל משירותו בנחתים ועד לנפילתו המהדהדת.
״החזית״ (The Front), סרט קולנוע נוקב בכיכובו של וודי אלן, המספק מבט אירוני ועצוב על הרשימה השחורה של הוליווד, שהיה עוצמתי במיוחד כיוון ששחקניו ובמאי הסרט סבלו בעצמם מהחרמות באותה תקופה. הסרט יצא לאקרנים ב-1976.
״לילה טוב ובהצלחה״ (Good Night, and Good Luck) הוא סרט שביים ג'ורג' קלוני ב-2005. דרמה היסטורית מרתקת המנציחה את המאבק המוסרי של העיתונאי אדוארד ר. מורו מול מכונת הרפש של מקארתי, תוך שימוש בקטעי ארכיון אותנטיים של הסנאטור המנוח.
״שותפים למסע״ (Fellow Travelers) והסדרה ״עבור כל האנושות״ (For All Mankind) הן יצירות טלוויזיוניות המציגות, לעיתים דרך עדשה היסטורית חלופית, את האימה שחשו עובדי ממשל ואנשי סוכנויות ממשל אשר נאלצו להסתיר את נטיותיהם המיניות עקב צו 10450 ואימי "בהלת הלבנדר".
סרט מסקרן נוסף הוא הסרט ״מקארתי״, של רשת PBS, שמגולל את עלייתו ונפילתו של ג'וזף מקארתי.
הסרט התיעודי ״האמריקאי האמיתי: ג'ו מקארתי״ הוא דוקו-דרמה באורך 95 דקות בבימויו של לוץ האכמייסטר משנת 2011, שמגולל את עלייתו המטאורית ונפילתו המהדהדת של הסנאטור ג'וזף מקארתי. תוך שילוב של קטעי ארכיון נדירים עם סצנות מומחזות, הסרט מפריד בין האדם לבין המיתוס של ציד המכשפות הטלוויזיוני מתקופת "הבהלה האדומה" של שנות ה-50. הסרט עוקב אחר מסעו של מקארתי, מילדותו הכפרית באפלטון, ויסקונסין, ועד להפיכתו לסנאטור זוטר הנואש לאור הזרקורים הלאומי. בפברואר 1950, טען שיש בידיו רשימה של מאות "קומוניסטים רשמיים" במחלקת המדינה. טענה זו הציתה מסע צלב לאומי של רשימות שחורות ופטריוטיות דוגמטית, שנודע לימים כ"מקארתיזם". בסרט מככבים ג'ון סשנס בתפקיד ג'וזף מקארתי, ג'וסטין ואדל כאשתו ג'ין קר, וטריסטן גראוול בתפקיד רוי כהן.
אולי כדאי לזכור, קוראים יקרים, כי בהיסטוריה כמו בחיים, לא אלו שמצביעים עליכם בפאניקה וטוענים לרשימות נסתרות הם מי שעליכם לחשוש מפניו, אלא תמיד זהו ההמון הניצב מאחוריהם ומהנהן בשתיקה. רעבים לעוד סיפורים על תקופות בהן ההיגיון יצא לחופשה? הירשמו לניוזלטר שלנו עכשיו.
תאמל״ק לי