חואן דומינגו פרון ואשתו, אוויטה, הצליחו להיכנס להיסטוריה של ארגנטינה כדמויות מעוררות השראה. הוא – הנשיא עם האומץ והשאיפה להפוך את המדינה למודרנית, היא – הכוכבת שכבשה את לב ההמונים בגיל 33. יחד הם כתבו את הפרק הפוליטי הסוחף ביותר בדרום אמריקה, כזה שמזכיר לנו שלפעמים מספיק כריזמה, מיקרופון טוב ויכולת לחלק כסף באופן אישי, כדי להיכנס ללבבות ולהותיר חותם על דורות של מנהיגים.
חואן דומינגו פרון ואשתו, אווה – המוכרת יותר בשם אוויטה – הם ללא ספק הדמויות הפוליטיות המשמעותיות ביותר בתולדות ארגנטינה. השפעתם הייתה כה עצומה ורחבת היקף, עד שהם נחשבים למי ששינו את המפה הפוליטית של דרום אמריקה בכלל. גם כיום, שישה עשורים לאחר מותה של אוויטה ויותר מארבעה עשורים לאחר מות בעלה, הפרוניזם עדיין נחשב לאחת מהפילוסופיות הפוליטיות החזקות והבולטות ביותר בכל היבשת.
אידאולוגיית הפופוליזם עברה מיתוג מחדש ושמות חדשים, אך הרעיונות נשארו זהים. בעוד שבעבר פוליטיקאים שאפו לפתות את המעמדות הגבוהים ואנשי העסקים העשירים, כיום הם מחזרים אחרי פשוטי העם, מעמד הביניים, המודרים והמדוכאים. מכיוון שאם יש דבר אחד שהפרונים לימדו את דרום אמריקה, ואוויטה בפרט, הוא שהדרך היחידה להצלחה פוליטית נסללת על ידי ההמונים. לא בכוח, לא במהפכה, אלא באמצעות כוח רצון ופופולריות טהורים.
בזמן שאוויטה נפטרה מסרטן בגיל 33 בשנת 1952, היא כבר השיגה מעמד של אלילת-פולחן, שעדיין קיים בקרב דורות של ארגנטינאים שאפילו לא היו בחיים בתקופתה. עלייתה כ"סמל העם" לא נבעה רק מכריזמה בלבד. בחייה הפוליטיים, היא קידמה את זכויות הנשים, הקימה את המפלגה הפוליטית הגדולה ביותר לנשים בלבד בארגנטינה והשיגה זכות בחירה לנשים בשנת 1947.
יחד עם בעלה, היא קידמה את זכויות העובדים, להם קראה "חסרי החולצות" (descamisados) וסייעה לעניים, כשהיא מחלקת כסף באופן אישי לנזקקים. עלייתה למעמד של אלילה הגיעה לשיא לאחר מותה. כשהאומה שקעה באבל, אלפים כתבו מכתבים לאפיפיור בבקשה, לא, בדרישה שתקבל מעמד של קדושה. היא זכתה להלוויה ממלכתית, דבר שבדרך כלל שמור רק לראשי מדינות.
בעלה, חואן פרון, היה פופולרי באותה מידה. הוא נבחר לנשיא ארגנטינה פעמיים לפני שהודח בהפיכה צבאית ונשלח לגלות בספרד. פרון בילה 18 שנים מחוץ לארצו לפני שחזר בשנת 1973 וכשמטוסו נחת בבואנוס איירס, למעלה מ-3 מיליון בני אדם קיבלו את פניו בשער הכניסה. התמיכה באיש שקיבל את הקרדיט על מודרניזציה של ארגנטינה לא נחלשה, בכל אותו זמן. פרון מת שנה לאחר שחזר לארגנטינה, אך לא לפני שניצח בבחירות נוספות ומונה לנשיא בפעם השלישית.
ועדיין, לכל תומך יש מתנגדים. במקרה של חואן ואוויטה פרון, היה המון מהם. מה שחלק ראו ככריזמה, אחרים ראו כתיאטרליות. הפרונים, מאז עלייתם לגדולה, הואשמו בכך שתכננו כל דבר שעשו ואמרו. המבקרים האשימו אותם בהיותם דמגוגים, בהסתת ההמונים ובפיתויים על ידי שעוררו כעס ופחד. שניהם ספגו ביקורת חריפה על חוסר יכולתם לקבל ביקורת אישית. מתנגדים קולניים הואשמו בחוסר פטריוטיות ונכלאו באופן שגרתי על ידי השירותים החשאיים הארגנטינאים. בעוד שחלק רואים בזוג פרון נציגי העם, אחרים רואים בהם דיקטטורים רודנים. הערצתו של חואן לבניטו מוסוליני ולאידיאלים שלו תועדה זה מכבר.
האמביוולנטיות הפוליטית של הפרונים, המשיכה להגדיר את שלטונם. חואן פרון הצליח לשמור על יחסים ידידותיים הן עם ארצות הברית והן עם ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה, ולאחר מלחמת העולם השנייה, העניק מקלט לאוניות של ניצולי שואה ולנאצים לשעבר שנמלטו ממשפט באירופה.
ארגנטינה התגאתה באחת מהאוכלוסיות היהודיות הגדולות לפני מלחמת העולם השנייה, ובזכות רוחו האוהדת של חואן פרון, ארגנטינה מתגאה גם כיום באוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר באמריקה הלטינית. התנועה הפרוניסטית, והאידאולוגיה בעלת שלושת הדגלים שלה – ריבונות פוליטית, עצמאות כלכלית וצדק חברתי – עמדה תחת ביקורת רבה מאז הקמתה. עם זאת, יש לציין כי רוב הביקורת באותה תקופה כוונה לחואן פרון. בעיני מעריציה, והיו ועדיין ישנם רבים כאלה, אוויטה פשוט לא יכלה לטעות.
התחלות צנועות
חואן דומינגו פרון נולד למשפחה ממעמד בינוני-צנוע בשנת 1895. הוא בנה קריירה צבאית ועלה לדרגת קולונל לפני שהוביל הפיכה צבאית נגד הממשלה האזרחית של ארגנטינה בשנת 1943. פרון, שהיה ידוע כשחקן ממולח ומחושב, ורבים תיארו אותו כדמגוג אולטימטיבי, העניק לעצמו בתחילה את התואר הצנוע של שר העבודה. הוא הציג רפורמות רבות שנועדו לשפר את תנאי העבודה, מה שהקנה לו תמיכה ונאמנות של איגודי העובדים, תכונות שעליהן הסתמך כדי לבנות אימפריה פוליטית חזקה מאוד.
לאוויטה, לעומת זאת, הייתה התחלה צנועה הרבה יותר בחיים, מה שהתברר כגורלי בעלייתה לפופולריות עצומה. כילדה בלתי לגיטימית לאישה איכרה ענייה, היא היתה נחושה להשתמש ביופיה ובקסמה כדי לבנות קריירת משחק ולהוציא את עצמה מחייה האומללים. דמותה הזוהרת דיברה לארגנטינאים העניים יותר, במיוחד לנשים כמובן, שראו בה הוכחה שניתן להתרומם מההריסות של התחלה דלה כדי לשפר את מעמדן בחברה. היא הפכה לסינדרלה אמיתית בזרועות בעלה רב העוצמה, ותפקיד חיוני שגילפה לעצמה במומחיות. כאשת הנשיא, הייתה לה במה יעילה ביותר לעבוד ממנה. היא עוררה לא רק תמיכה אלא גם אהבה ומסירות על ידי פנייה להמונים והבעת אמפתיה למצוקתם. עם זאת, היעדר מעמד רשמי או משרה רשמית אפשר לה להתחמק בקלות מביקורת. אוויטה הפכה לבלתי ניתנת לנגיעה ומותה בטרם עת הבטיח שתמשיך להיזכר ככזו.
היסטוריונים מאמינים שהמיתוס של אוויטה נוצר אך ורק מהעובדה שהיא מתה בגיל כה צעיר. תומכיה לעד יזעקו על חוסר הצדק של ארגנטינה ללא אוויטה כנשיאה, אך אנליסטים פוליטיים מאמינים שנפילתה הייתה בלתי נמנעת. ללא כישורים וללא מומחיות בעולם הבוצי של הפוליטיקה והדיפלומטיה, רבים מרגישים שרוב – אם לא כל – הבטחותיה לעם היו נותרות ללא מענה בכל מקרה. בסופו של דבר, הם אומרים, ההמונים היו מתאכזבים ומסירותם הייתה נשחקת.
פרון כנשיא
בזמן שפרון נבחר לנשיא ארגנטינה בשנת 1946 הוא היה מוכן לבצע שינויים רציניים בממשל. הוא הציג רפורמות חברתיות רדיקליות, הלאים את הרכבות והבנקים, העלה את השכר והגביל את שעות העבודה, תוך הצגת ימי ראשון חובה כיום חופש ברוב העבודות. הוא לקח על עצמו כמות אדירה של בנייה ציבורית, בנה בתי ספר ובתי חולים ואיחד את ההערצה המתמשכת של מעמד הפועלים כלפיו (וכלפי אשתו).
מותה של אוויטה סימן, בדיעבד, שינוי דרמטי במנהיגותו ובפופולריות של פרון. במקביל לקיפאון בכלכלת המדינה, ועלייה בחוסר האמון של השמרנים בפרון, התמיכה הציבורית בו החלה להיחלש. שמועות על התנהגות בלתי הולמת עם תומכות פרוניסטיות צעירות פגעו במוניטין שלו והפכו נשים שבעבר העריצו אותו לפנות נגדו. הוא הסתכסך עם הכנסייה הקתולית בארגנטינה, שמאז ומתמיד היוותה כוח אדיר במדינה.
הוא נודה לאחר שניסה להפוך את השחיתוּת והגירושין לחוקיים, ומתנגדיו הצבאיים ניצלו את המצב כדי לפתוח בהפיכה אלימה, שכללה הפצצת פלאסה דה מאיו על ידי חיל האוויר, שהביאה למותם של למעלה מ-400 בני אדם. בספטמבר 1955, פרון פונה בקושי מלשכתו כשהצבא השתלט על קורדובה. פרון בילה את 18 השנים הבאות בגלות, תחילה בוונצואלה ובפנמה לפני שהתיישב בסופו של דבר בספרד.
פרון בגלות
העובדה שהתנועה הפרוניסטית המשיכה לצמוח ולשגשג בארגנטינה גם במהלך גלותו של פרון, ובהתחשב בכך שאפילו הגיית שמו בציבור הפכה לבלתי חוקית, היא עדות לכוח הבלתי ניתן לתיאור שחואן ואוויטה השיגו. כדיפלומט מיומן, פרון המשיך לקבל ביקורים מפוליטיקאים בולטים בביתו בספרד, ומספר לא מבוטל של תומכיו הנאמנים ניצחו בבחירות בארצם. בזמן שהתקיימו בחירות 1973, האמונה הרווחת הייתה כי המועמד הפרוניסטי, הקטור קמפורה, הוא פשוט ממלא מקום עבור פרון. לאחר שהניצחון הובטח, פרון קיבל אישור לחזור ומעריכים שכ-3 מיליון ארגנטינאים קיבלו את פניו בשדה התעופה בבואנוס איירס. פרון החליף את קמפורה בכהונתו השלישית, והאחרונה, כנשיא ארגנטינה, אך מת מהתקף לב שנה לאחר שחזר.
בסופו של דבר, אולי, מה שהוכיח כי מאחורי איש גדול צריכה לעמוד אישה גדולה, נראה כי בחירתה הבאה של פרון באשה תתגלה כסיבה לנפילתו הגדולה ביותר. אין ספק שאיסבל פרון הייתה צריכה למלא נעליים גדולות, אך חוסר הפופולריות וחוסר הכשירות שלה – במיוחד לאחר מות בעלה – סימנו את סופה של תמיכת הרוב בפרון.
אף שהיא הצליחה לקחת את ההנהגה ולהחזיק בה במשך שנה וחצי, איסבל פרון הודחה בסופו של דבר בהפיכה צבאית בשנת 1976, אירוע שהכניס את ארגנטינה לדיקטטורה אכזרית שנמשכה עד 1982.
מורשת פרון
ביבשת הידועה בהערצה למנהיגיה ולוחמיה, חואן ואוויטה פרון עומדים בפני עצמם. הם עלו לגדולה בזמן שארגנטינה הייתה זקוקה לתקווה ולחלומות יותר מכל. בפעם הראשונה בתולדות המדינה, הזרקור היה מופנה באופן איתן למעמד הפועלים ותוכניות הרווחה, העצמאות הכלכלית והריבונות שיצר פרון ישמשו ליצירת מורשת מתמשכת, כזו שעדיין קיימת גם בארגנטינה כיום.
חואן ואוויטה פרון לא היו מושלמים, אך היו בלתי נשכחים. הם חידדו את כוחו של העם, קידמו זכויות חברתיות והותירו חותם שממשיך להשפיע עד היום. הפרוניזם, עם כל האמביוולנטיות שלו, מוכיח שלעיתים הדרך לשינוי לא עוברת דרך המעמדות העליונים, אלא דרך ההמונים שמאמינים באדם אחד ובחזונו. המורשת שלהם נותרה חיה בארגנטינה, זיכרון לא רק לפוליטיקה אלא גם לסיפור על אהבה, כוח והשפעה.
