במעבדת היצירה של "יוצר" הצוללת ו"מגלה" מקורות הנילוס היו בסך הכל שני כללי עבודה – לכתוב יצירות עם סוף טוב וצנועות בתכלית.
יום אחד הופיע ז'וּל וֶרְן בחדר הקבלה של שר החוץ, שם המזכיר, כולו אדיבות, אמר לו: "שב בבקשה, מסייה ורן. אחרי כל כך הרבה מסעות, אתה ודאי עייף מאוד…"
מעריצי כישרונו של הסופר אכן לא הטילו ספק בכך שהוא מתאר מסעות אמיתיים, שגיבוריו באמת טסים בכדורים פורחים וכובשים את מעמקי הים. ההכרה בו הייתה כה גדולה, עד שהאפיפיור עצמו הודה לוורן על הטוהר המוסרי של יצירותיו. ובני ונציה, מתחת לחלונות המלון בו התגורר, ערכו לכבודו תהלוכות לפידים.
"קוראלי" היפהפייה
האור בצריח העגול של הבית בשדרות לונגוויל נדלק, כמו תמיד, זמן רב לפני עלות השחר. תושבי אמיין יודעים: האדום ורן קם מוקדם מכולם בעיר והוא עובד על ספרו הבא. אך מאסטר ורן כלל אינו עסוק בעבודה. וגם את האור בחדר העבודה הוא מדליק פשוט מתוך הרגל, הרי הוא כבר אינו זקוק לו, הסופר כמעט עיוור. הוא מתקשה ללכת. ולאחרונה גילה מאיזשהו צהובון, שאשתו הקריאה לו, שהוא מת. כן-כן, ז'ול ורן מת מזמן והמוציא לאור ממשיך, תוך שימוש בשמו, להוציא עוד ועוד רומנים חדשים מסדרת "מסעות יוצאי דופן", שנכתבים על ידי קבוצת מחברים.
מת. במובן מסוים הצהובון צודק. שוכחים אותו. הרומנים האחרונים לא נמכרים היטב, ועוד הרכילות הזו על קבוצת מחברים… אמנם, הוא עצמו אהב בעבר תרמיות, שבעזרתן בלבל לא פעם את הקורא: האם זה נכון שהוא קפטן של ספינות בלב ים בעברו? האם זה נכון שהוא מכיר אישית את קפטן הטרס ואת המהנדס סיירוס סמית'? הוא לא הפריך את אמונתם בשום דבר. אבל עכשיו הוא חייב להזכיר לעולם על קיומו.
עכשיו הוא יקום מהספה, יתיישב ליד השולחן, ימשש שקף מיוחד המאפשר לו לחוש את מיקום השורות, וימצא עיפרון. הו אלוהים, פעם הוא הפליג בימים, ועכשיו אפילו קשה לו לקום! מתחת לשולחן נושף כלבו הנאמן, הניופאונדלנד פולי. כך יצא שהם הזדקנו יחד: האדם והכלב.
האדון ורן נרדם… הוא ראה ספינה יפהפייה. איך קראו לה? "סן-מישל"? לא, נדמה שלא. ה"סן-מישל" שנמכרה מזמן לא הייתה ספינה, היא הייתה יאכטת-קמע. לאחר שהסופר נפרד ממנה, המזל כאילו הפנה לו עורף. "דאנקן"? גם לא. "דאנקן", ספינה מהרומן שלו. עליה יצאו ילדי רב החובל גרנט לחיפוש אחר אביהם. "קוראלי"! כן, הוא לא שכח, לספינה קראו "קוראלי".
"קוראלי" הייתה סקונר תלת-תרני, רוויה כולה בניחוחות של סחורות קולוניאליות, זפת והאוקיינוס האטלנטי הרחוק. בבוקר קיץ בשנת 1839 היא התכוננה להפליג מנאנט, כדי להגיע בערב לפמבף, ומשם לקחת כיוון לאיי הודו המערבית. בעומדו על סיפון ה"קוראלי", ז'ול בן ה-11 צהל: נאנט המנומנמת, אפופה בערפל, הלכה והתרחקה ולבסוף נעלמה, ממש כמו מיראז' במדבר.
הכל הסתדר בצורה הטובה ביותר. את הבוקר המוקדם הזה הוא בילה ליד פונדק "האדם המביא שלושה אסונות", שנוהל על ידי הדוד קאבידולן, מלח בדימוס. כאן ז'ול הציע את שירותיו בזה אחר זה לרבי מלחים, סקיפרים וקברניטים. אבל אף אחד מהמבקרים המוקדמים בפונדק לא נזקק לנער סיפון. לבסוף המזל האיר לו פנים – הוא פגש ילד בן גילו, ששירת כנער סיפון על ה"קוראלי".
לאחר מיקוח קצר ההוא הסכים לוותר לז'ול על משרתו תמורת סכום קטן. במהומת ההפלגה איש לא הבחין בחילוף. "קוראלי" – לספינה הזו יש פשוט שם נפלא! הוא נשמע דומה לשם של בת דודתו הקטנה, שכה מוצאת חן בעיניו. ז'ול בוודאי יביא לקרולין מהודו מחרוזת אלמוגים. ואולי, לפחות אז היא תשים לב אליו. כן, אז הכל יהיה אחרת – הוא יהפוך לזאב ים אמיתי. ואם הוא ימצא את קפטן סאמבן המפורסם בכל נאנט, אז הוא יחזור הביתה גיבור אמיתי.
על קפטן סאמבן ז'ול שמע לראשונה בגיל 5. הוא ואחיו פול ביקרו בגן הילדים של האלמנה סאמבן, שבמשך 30 שנה האמינה שבעלה הנעדר עדיין בחיים. היא חיכתה לשובו כל יום וחלמה, לאחר שתחסוך מספיק כסף, לצאת לחפש את בעלה.
ובינתיים בעליו של משרד עורכי דין בנאנט, פייר ורן, כשגילה את היעלמותו של בנו, החל לפעול. ספן מהרציף סיפר לו שראה כיצד ז'ול נכנס לסירת משוטים, כדי לשוט ל"קוראלי". על סירת קיטור, פייר ורן פתח במרדף אחרי בנו. הוא השיג אותו ליד פמבף, ולאחר שלקח אותו מהספינה, הושיב אותו בכרכרת דואר. לאורך כל הדרך האב שמר על שתיקה מאיימת. הם כבר התקרבו לנאנט, וז'ול עדיין חשב על ה"קוראלי", יפהפייה, כמו חלום בלתי ניתן להשגה.
ז'ול הולקה ונשלח לחיות על לחם ומים. הוא חזר הביתה, אבל בליבו נשאר על סיפון ה"קוראלי".
יליד "הספינה"
ז'ול-גבריאל ורן נולד ב־8 בפברואר 1828 על אי פיידו, שנוצר על ידי אחת מזרועות הלואר. בקווי המתאר שלו האי הזה באמת נראה כמו ספינה השטה במורד הנהר. בחלק הקדמי של "הספינה" שכנה "הולנד הקטנה" – גן שבו צמחו צמחים טרופיים נדירים. ארבעה גשרים חיברו את נאנט שעל האי לנאנט ה"יבשתית". ז'ול היה בנם הבכור של פייר וסופי ורן – בן פרובאנס ובת ברטאן שורשית, שילדה בהמשך עוד ארבעה ילדים.
מקצוע עריכת הדין במשפחת ורן עבר בירושה. פייר ורן מילא את תפקידו ביושר כה רב, שבנאנט התהלכה אמרה – "ישר כמו ורן". פייר הניח שעם סיום לימודיו בתיכון המלכותי של נאנט, ז'ול ייסע לפריז ויהפוך שם לעורך דין מוסמך. לאחר מכן הבן יחזור לנאנט, יתחתן, יעזור לו במשרד, ואחר כך יעמוד בראשו. כבר עכשיו בתיכון ז'ול נמנה עם עשרת התלמידים הטובים ביותר – האם זה לא סימן מובהק לכך שבעתיד יהפוך לעורך דין מבריק? וז'ול עד לשלב מסוים שיתף פעולה עם תוכנית האב ללא התנגדויות. ובאפריל 1847, הוא החל לארוז לפריז. למען האמת, הוא היה נוסע לכל מקום, ובלבד שיעזוב את נאנט כמה שיותר מהר.
בת דודתו, קרולין טרונסון, אותה אחת שפעם רצה להביא לה מהודו מחרוזת אלמוגים, דחתה את המחזר בן ה-19 ועמדה להתחתן. העלבון של ז'ול היה חזק. אפילו החוויות מפריז לא הצליחו לרפא אותו לאורך זמן מהעצב ומהקנאה. וכאשר הפצע בליבו הגליד, הוא הפך לשונא נשים מושבע.
עם הגעתו לפריז ז'ול התיישב יחד עם חברו מנאנט, אדואר בונאמי, בדירה קטנה ברחוב אנסיין קומדי. שניהם לא פעם נותרו ללא ארוחת צהריים – הם חסכו את הכסף המועט שנשלח מהבית. פייר ורן סבר שלשלוח לבנו יותר מ-100 פרנק בחודש אינו מעשה נבון. ראשית, על הצעיר לדעת את ערכו של הכסף, ושנית, רק אורח חיים צנוע מסוגל למנוע מז'ול חסר הניסיון ליפול בפיתויים הרבים של פריז. לדיירים הצעירים היה פראק אחד לשניהם, שאותו לבשו בתורנות כדי להימנע מוויכוחים. ז'ול היה מרותק לתיאטרון, מה שגרם לתקציב שלו פשוט להתפקע.
סנדק
באותה תקופה ז'ול עורך היכרות עם הדמות הססגונית ביותר של פריז דאז – אלכסנדר דיומא. לאחר שהגיע לביקור בטירת "מונטה-קריסטו", ז'ול עוזב אותה רק כעבור מספר ימים. ובינתיים לנגד עיניו חולפים אורחים לאין ספור, גן עם מזרקות מלאכותיות ומערות, ארוחות צהריים ברוח גרנטואית וזיקוקים.
דיומא מיד חש חיבה לוורן: הוא הראה לו את המטבח שלו – אולם ענק שבו הסופר הכין תבשילים על פי מתכוניו שלו. בהישגיו הקולינריים הוא התגאה לא פחות מאשר ב"שלושת המוסקטרים". לאיש לא היה זה סוד ש"אלכסנדר דיומא" אינו אלא תאגיד ספרותי, ושבעל טירת "מונטה-קריסטו" מחזיק צוות שלם של עוזרים. הוא עצמו כותב רק את תוכנית הרומן, כל השאר – באחריות "שוליותיו".
אולי גם הפרובינציאל הנלהב הזה יועיל לדיומא? מה גם שלאחרונה עזב אותו אוגוסט מאקה, המוכשר שבעוזריו. דיומא יעץ לצעיר לנסות את כוחו בספרות. מאוחר יותר ז'ול ורן אמר לעיתים קרובות שתמיד יוקיר תודה לדיומא על כך שהיה הראשון להאמין בו. דיומא עצמו, כנראה, הבין שהחולמן חובב החופש הזה מתאים פחות מכל לתפקיד של שוליה ספרותי.
בצאתו יום אחד מהסופר, ורן קרא: "את מה שהוא עשה עבור ההיסטוריה, אני אעשה עבור הגאוגרפיה!" רומן גאוגרפי? מי ומתי שמע על דבר כזה? לאחר שהחליט לדחות לאחר מכן את יצירת הז'אנר החדש, ז'ול התמסר ברצינות לכתיבת מחזות. הוא היה זקוק לכסף. קשה לחבר את הרומן הגאוגרפי הראשון בעולם ובו זמנית לחשוב מאיפה לקנות "חזית" לחולצה. מובן מאליו שהחולצה גם בגב כולה חורים, אבל מי יראה את זה!
המכתבים מהאב מגיעים מודאגים יותר ויותר. פייר כותב שבנו, אם לשפוט על פי המכתבים התמהוניים שהוא שולח לנאנט, כבר איבד את השאריות האחרונות של המוסר. ז'ול למד מזמן לפענח את מה שנכתב בין השורות במסריו של האב: אם יזניח את לימודיו, 100 הפרנקים הבאים לא יישלחו. ובשנת 1849, ז'ול הופך לעורך דין מוסמך.
האב החליט שיועיל לבנו לגור עוד קצת בפריז, כדי לנוח מהמבחנים, לפני שייגש לעבודה במשרד של אביו. פייר כלל לא שיער שגלימת עורך הדין כבר מזמן לא מעניינת את ז'ול: הוא כותב יומם וליל לתיאטרון.
שתי טרגדיות היסטוריות בחרוזים לא הותירו כל רושם על המאסטר דיומא. לעומת זאת, "קשיות שבורות" – וודוויל בחרוזים "מצא חן בעיניו" והוא העלה אותו בתיאטרון ההיסטורי שלו. ה"קשיות" שרדו 12 הופעות, אך כמעט ולא הכניסו כסף למחברן. אך השחקנים נשאו מהבמה מילים שנכתבו על ידו, ומעצם הדבר הזה היה ז'ול שרוי בקתרזיס אמיתי.
מבלי לבזבז זמן, הוא ישב לכתוב מחזה חדש. בינתיים חלפה שנה מאז ששוחרר על ידי אביו "לחופשה". וז'ול החליט לכתוב לאביו את הדברים הבאים: "בהמשך אני עשוי להפוך לאיש ספרות טוב, אבל לעולם לא אהפוך לדבר מלבד עורך דין גרוע". פייר הטוב, לאחר שקיבל מסר כזה, המשיך לעזור לבנו. הוא החליט לוודא את רצינות כוונותיו של ז'ול. נו שיהיה, איש ספרות אז איש ספרות. למרות שקשה להשיג משהו בחיים, כשאתה כל כך חסר עקביות.
קראו גם: ״אחד בשביל כולם!״. מי היה ד׳ארטניאן האמיתי?
שני כללים ברורים
ז'ול ורן בינתיים עורך היכרות עם הנוסע המפורסם ז'אק אראגו, אשר, למרות היותו כבר בגיל מתקדם, הוציא לאור ספר זיכרונות מרתק. אראגו, שהתעוור ונאלץ להשתקע בפריז, כיבד את ז'ול בעונג בסיפורים על הרפתקאותיו. זאב הים הזקן היה משנה את פניו ברגעים אלה ונעשה צעיר יותר.
בהשראת השיחות הללו, ז'ול כותב סיפור קצר בשם "הספינות הראשונות של הצי המקסיקני". הסיפור הזה מופיע בכתב העת "מוזה דה פאמי" (מוזיאון המשפחות). השורה הראשונה של "הספינות" נשמעה כך: "ב-18 באוקטובר 1825, ספינת מלחמה ספרדית גדולה 'אסיה'…" בהמשך רוב הרומנים של ורן יתחילו בדיוק כך – מתאריך מדויק.
מכיוון ש"מוזה" הוא כתב עת לקריאה משפחתית, ורן נאלץ לפעול לפי הקונספט שלו – לחנך תוך כדי בידור. מחברי "מוזה" נדרשו לכתוב רומנים וסיפורים עם סוף טוב וצנועים בתכלית. ראוי לציין, שמאוחר יותר, בעבודתו על סדרת "מסעות יוצאי דופן", ורן תמיד דבק בשני הכללים הללו.
כסף, כבעבר, אין. ז'ול כותב ללא ליאות מחזות קלילים, עובד כמורה פרטי, אחר כך – כמזכיר התיאטרון הלירי ולווה כסף מאביו. "חתני אותי, אמא יקרה. אני אקבל כל אישה שתבחרי עבורי. אקבל אותה בעיניים עצומות ובארנק פתוח", – הוא כותב בהומור עגום לסופי. התשישות נותנת את אותותיה. אולי באמת להתחתן מתוך נוחות או לחזור לנאנט השקטה, למשרד של אבא?
אונורין, הדומה לקרולין
במאי 1856 ז'ול נוסע לאמיין, כדי לנכוח בחתונת חברו. ורן מוצג בפני הכלה – אמה דה ויאן ואחותה אונורין מורל בת ה-26. במשהו אונורין מזכירה את קרולין – מלאת חיים, נשית, הבעת הפנים היא כזו שכאילו בכל רגע היא מוכנה לפרוץ בצחוק. כשהתיישבו בכרכרות כדי לנסוע לטקס החופה, ורן בירר בפליאה אצל החתן:
– איך זה, האם מסייה מורל לא יהיה נוכח בטקס?
– אני מקווה שלא. המסכן מת לא מזמן.
הנוכחים היו נבוכים מעט מהחוסר טאקט הזה מצדו של האורח. לעומת זאת הוא עצמו – כלל לא. משמע, היא אלמנה. ורן תכנן לשהות באמיין 4 ימים, אבל חזר לפריז רק כעבור שבועיים. הוא כותב לאמו שהוא "מאוהב עד מעל לראש באלמנה המקסימה".
עם חזרתו לפריז הוא החליט נחרצות להתחתן עם אונורין. יש לה שני ילדים, שתי בנות – ולנטין וסוזן, אבל איזו חשיבות יש לזה עבורו? בדרכם לאושרם עומד מכשול אחר, רציני יותר: חוסר בית והכנסה. ז'ול שוב כותב לאביו שמצא דרך מצוינת להבטיח לו ולאשתו חיים נוחים – לקנות מקום בבורסה, "לשם כך די באיזה 50 אלף". פייר, כמובן, נתן לז'ול כסף. אולי, לאחר שיתחתן, הבן יתמסד.
בינואר 1857 ז'ול ואונורין באו בברית הנישואים בפריז, בכנסיית סנט-אז'ן בשדרות פואסונייר. זמן מה חיו בני הזוג הצעירים בדירת הרווקים של ז'ול בשדרות בון-נובל. אונורין גילתה בהתלהבות את פריז והרהרה בעצב על התנהגותו המוזרה של בעלה. הוא היה קם ב-5 בבוקר, ממלא עיפרון דפים – רשימות לאיזשהו "רומן על מדע" – עד שהגיע הזמן ללכת למשרד בבורסה.
…ה"קוראלי" כבר מזמן לא הייתה קיימת. הסקונר פורקה ככל הנראה במספנה כלשהי על נהר הלואר. אבל ה"קוראלי" השנייה, אותה אחת, מתוך החלום, שעל סיפונה הפליג מעבר לאופק הילד בן ה-11, הייתה שלמה וללא פגע. והתכוננה, תוך הרמת מפרשים, לתפוס את הרוח הנכונה ולצאת להפלגה.
אולי יעניין אותך
בשנת 1859 נקרתה בדרכו של ורן ההזדמנות לערוך נסיעה בחינם לסקוטלנד. אוניית הקיטור הייתה אמורה לבקר בליברפול, באיים ההברידיים, באדינבורו, בלונדון. ורן לוקח איתו פנקס רשימות, ולקראת סוף המסע אין בו אף עמוד ריק. הוא ביקר במספנה על נהר התמזה, שם נבנתה ה"גרייט-איסטרן", ספינת הסנסציה, הספינה הגדולה בעולם. ורן הבטיח לעצמו שיום אחד בהחלט יעלה על סיפונה.
הסופר לא שהה זמן רב בבית. על סיפונה של אוניית פחם קטנה הוא יצא לארצות סקנדינביה – נורווגיה, שוודיה, דנמרק. אולם ורן נאלץ לחזור הביתה מאמצע הדרך. ב-3 באוגוסט 1861 ילדה אונורין בן, שנקרא מישל.
ורן לא מפסיק לעבוד על הרומן על מדע. פעם אחת, כשהוא יצא לחלוטין מכליו מבכיו של בנו, זינק הסופר מחדר העבודה כדי לברר מדוע הילד אינו נרגע. אונורין ללא צל של מבוכה הצהירה: "הוא דורש את המטוטלת של שעון הקיר". הסופר קרא: "אז תני לו כבר את המטוטלת!…"
לבית משפחת ורן הגיע לעיתים קרובות פליקס טורנשון, הלא הוא נדאר, מפורסם בכך שהפך את הצילום לז'אנר אמנותי. ההתלהבות מצילום הובילה אותו להתלהבות מאווירונאוטיקה. בשנה שבה ורן חיזר באמיין אחרי אשתו לעתיד, נדאר ביצע את צילום האוויר הראשון בעולם – הנציח את פריז ממעוף הציפור.
נדאר היה יכול לדבר שעות על אווירונאוטיקה. הוא ידע עליה אם לא הכל, אז הרבה מאוד. בהשראת השיחות האלה, ורן מחליט – הרומן הראשון שלו יהיה על כדור פורח. ה"קוראלי" סוף סוף עולה על המסלול הנכון. החרדה של אונורין גוברת. "הוא לא יוצא מהכדור הפורח שלו", – היא מתלוננת למכרים. ערימת הדפים הכתובים בעיפרון באחת המגירות הימניות של השולחן הופכת למרשימה יותר ויותר.
פייר-ז׳ול אצל, המו״ל ש"יצר" את ורן
בינתיים עולם הספרות של פריז היה כמרקחה. לצרפת חזר המוציא לאור המפורסם אצל. בלזק, סאנד, למרטין היו מחבריו וחבריו. רפובליקאי משנת 1848, לשעבר חבר בממשלה הזמנית, הוא חי שנים רבות בגלות. לאחר החנינה של נפוליאון הוא עזב את בריסל וחזר לפריז.
אצל תכנן להוציא לאור את "ז'ורנל החינוך והבידור" ושתי סדרות ספרים תחת השם הכולל "ספריית השכלה ופנאי". אצל שוב נאלץ להתחיל מאפס. בריאותו הייתה רחוקה מלהיות מושלמת. באוקטובר 1862 הוא קיבל את ורן במשרדו ברחוב ז'אקוב… שוכב במיטה גדולה עם אפיריון.
אצל היה מלא הוד: עיניים בוחנות, שיער לבן ארוך, משוך לאחור. הוא פתח את התיקייה עם כתב היד שוורן הושיט לו ביד רועדת. אצל, שעוד לא צלח גם עשרים עמודים, הבין – לפניו בדיוק מה שהוא מחפש. שום דידקטיות, מרתק באופן יוצא מן הכלל. קריאה אידיאלית לבני נוער. וגם לא רק להם, אצל בעצמו התקשה להתנתק מהרומן. את הוורן הזה הוא צריך. הסיכון גדול, הרי בינתיים ז'ול ורן – הוא רק שם שאיש אינו מכיר. הוא, אצל, יעשה אותו למפורסם עם תועלת רבה לעצמו.
המוציא לאור החליט להמר על הכל. הוא לא רק קיבל את הרומן על הכדור הפורח, אלא גם הציע למחבר המתחיל לחתום איתו על חוזה. במשך 20 שנה ורן מתחייב לספק לו שני רומנים בשנה. על כל רומן הוא יקבל כאלפיים פרנק. עד יום מותו בשנת 1886 נשאר אצל המוציא לאור היחיד של ורן וחברו הטוב ביותר. כשהמיזם של אצל עבר זמנים קשים, ורן תמיד נחלץ לעזרה.
ורן חזר הביתה עם כנפיים. אונורין, למען האמת, הייתה שמחה יותר אילו המוציא לאור המפורסם היה דוחה את כתב היד ובעלה לא היה יושב שעות ארוכות ליד השולחן, אלא מקדיש תשומת לב למשפחה ולמשרד בבורסה. באותו יום, כשהגיע למשרד, ורן פנה לעמיתיו בנאום קצר זה: "ילדיי, אני עוזב אתכם. כתבתי רומן מסוגה חדשה. אני אכתוב עכשיו ללא לאות, בעוד שאתם תשלמו במזומן על ניירות ערך ערב ירידתם ותמכרו אותם ערב עלייתם. יום טוב, ילדיי!"
ליד ההגה של כדור הפורח
בתחילת 1863 יצא הרומן הראשון של ורן "חמישה שבועות בכדור פורח". המוציאים לאור הפריזאים היו המומים. מדוע כזו הצלחה נפלה בחלקה של הספר הזה? ב"חמישה שבועות" אין שום עלילת אהבה. הרי בין הגיבורים אין אף אישה בכלל!
ה"רומן על מדע" נחטף מהמדפים במידה רבה בזכות האקטואליות שלו. ב"חמישה שבועות" מסופר על משלחת, שלכאורה נערכה על ידי דוקטור פרגוסון מסוים, חבר בחברה הגאוגרפית של לונדון. על ספינת האוויר הניתנת לניווט "ויקטוריה" הוא צריך לחצות את אפריקה כדי לדייק נתונים קרטוגרפיים. לדוקטור פרגוסון האיר המזל. ה"ויקטוריה" חלפה מעל ל"יבשת השחורה" בתוך חמישה שבועות בלבד. לאחר הרפתקאות רבות, פרגוסון מגלה את מקורות הנילוס.
כבר ברומן הראשון שלו ורן הטעה את הקוראים. מקורות הנילוס לא התגלו עדיין באותה עת. הקוראים התגלו ככה פתיים, שהם האמינו בקיומו של כדור פורח הניתן לניווט. ובכך שדוקטור פרגוסון באמת קיים, הם לא הטילו ספק.
באותה שנה הכדור הפורח העצום "ג'יאנט" שנבנה על ידי נדאר התרומם לראשונה לשמיים. סביר להניח שנדאר נעלב לשמוע את קריאות ההמון: "יחי דוקטור פרגוסון!" הכדור של נדאר הגיע עד להנובר והתרסק. נדאר עצמו כמעט וקיפח את חייו. אצל ורן, ה"ויקטוריה" לעומת זאת הגיעה בשלום לסנגל, ודוקטור פרגוסון חסר האנוכיות חזר הביתה עם תחושת חובה שמולאה.
מקורות הנילוס התגלו במציאות פחות משנה לאחר צאת "חמישה שבועות". בשנת 1863 החוקרים ספיק וגרנט, שיצאו מזנזיבר בסוף 1860, הגיעו לאותו מקום שבו הנילוס זורם מאגם ויקטוריה. המפלים שראו היו בדיוק כפי שוורן תיאר אותם. הסופר, מעבר לכך, קבע בצורה די מדויקת את מיקומם של מקורות הנילוס. ובכן, ה"קוראלי" דהרה בכל המפרשים, ועל סיפונה ורן כבר לא היה לבד – איתו הפליגו לארצות לא נודעות כל קוראיו.
גיבורים ללא אהבה
אנשים שהסופר העריץ, זכו לכבוד מיוחד: הוא "יישב" אותם ברומנים שלו. אב הטיפוס של קפטן הטרס הקשוח והפנאטי הוא חוקר הקוטב ג'ון פרנקלין, שמשלחתו נעלמה ללא עקבות. פרופסור לידנברוק, מגיבורי "מסע אל בטן האדמה", דומה מאוד לגאולוג שארל סנט-קלר דוויל, שהשיחות עמו הן אלה שנתנו לסופר את ההשראה לכתיבת הרומן.
דוויל דגל בהשערה החדשנית לאותם ימים של כדור ארץ קר ומוצק. את ורן היא לא יכלה שלא לעניין. בשעה שמדענים נפטוניסטים ומדענים פלוטוניסטים התווכחו ללא הרף על פנים כדור הארץ, פרופסור לידנברוק ומלוויו ירדו דרך לוע הר געש למטה. הקוראים גם הפעם האמינו לוורן. כן, העולם התת-קרקעי בדיוק כפי שראה אותו פרופסור לידנברוק: עם лугов (אחו) עגומים, מכוסים חזזיות ושרכים, עם חיות נוראיות, שנעלמו זה מכבר מעל פני השטח.
במישל ארדן, מגיבורי הרומן "מהארץ לירח", הקוראים זיהו ללא קושי את תכונותיו של נדאר. אחרי ה"ג'יאנט", איש לא היה מופתע אילו נדאר התארגן לפתע לטוס לירח.
המוציאים לאור המשיכו להיות המומים – הרומנים של ורן יצאו בזה אחר זה וזכו תמיד להצלחה, למרות שכבעבר נעדרו מהם גיבורות נשים. אפילו אצל החל לנזוף במחברו על יובש מסוים. בשיחה עם עיתונאי אחד ורן הסביר זאת כך: "האהבה – היא רגש שואב כל. גיבוריי זקוקים לכל יכולותיהם, לכל המרץ שלהם, ונוכחותה של אישה כובשת לצידם הייתה מפריעה להם לממש את תוכניותיהם הכבירות".
בעל ספינה וקפטן
ורן ומשפחתו עברו לפרבר האריסטוקרטי והשקט אוטיי. אונורין מתחילה למצוא טעם בחיי החברה – עורכת באחוזה הקטנה קבלות פנים, ארוחות צהריים. הבעל כבעבר מצער אותה – עובד יממות שלמות בחדר העבודה שלו, מסרב לארח איתה את האורחים. בקיץ משפחת ורן הייתה נוסעת לקרוטואה, כפר דייגים שבשפך הסום, חמישה קילומטרים מלב ים. כאן, הרחק מחיי העיר, הסופר אהב לשהות גם לבדו: בשקט הפרובינציאלי קל לכתוב. וורן מאושר, רק כאשר הוא כותב.
הוא אמר לא פעם, שלאחר שסיים רומן נוסף, הוא מרגיש אומלל עד שלא יתחיל אחד חדש. במרץ 1866 הסופר מחליט לעבור לקרוטואה לתקופה ארוכה. כאן הוא ראה אותה לראשונה… את היאכטה של חלומותיו, "סן-מישל". "אני מאוהב בקרשים ובמסמרים המחוברים האלה בדיוק כפי שבגיל עשרים אוהבים אישה", – כתב לאצל. ייתכן שה"סן-מישל", בעברה סירת דייגים פשוטה, שהפכה לאחר שיפוץ למעין יאכטה קטנה, הזכירה לסופר את "קוראלי".
בעמוד הראשון של יומן הספינה הופיע הכיתוב הגאה: "בעל הספינה וקפטן – ז'ול ורן". כל הצוות הורכב משני מלחים בפנסיה. מאסטר ורן, שגם בים היה קם מוקדם כדי לכתוב, היה מאושר כמעט כמו קפטן ורן, המצדיע בדגל לספינות דואר חולפות. על ה"סן-מישל" היה אפילו תותח קטן, "בגודל של פודל". פעם אחת היאכטה שטה ליד חופי התמזה. ורן, שכתב בתאו הצנוע, נותק מעבודתו על ידי אחד המלחים.
״קפטן, קפטן, תראה!״
ורן עלה לסיפון. בתוך הערפל התקרב אליהם משהו שדמה לצוק ענק צף. על פני ה"סן-מישל", שלפתע נראתה לוורן קטנה מאוד, שעטה ה"גרייט-איסטרן". ספינת הרפאים כל כך ריגשה את הסופר, עד שלזמן מה הוא לא היה מסוגל לחשוב על שום דבר אחר מלבדה.
חלומו – לעמוד על סיפון הספינה הזו – התגשם מאוחר יותר. במרץ 1867 הגיעו ז'ול ורן ואחיו פול לליברפול, כדי לעלות כאן על ה"גרייט-איסטרן", שהתכוננה להפלגה לניו יורק.
זמן קצר לאחר מכן יצא לאור "ילדי רב החובל גרנט". המבקרים הודו שהסופר נפטר סוף סוף מהיובש, ושהרומן מרגש ביותר. והקוראים אהבו מכל את המדען המפוזר פגנאל. האם ורן זכר, כשתאר את נדודיהם של מרי ורוברט גרנט, את האלמנה סאמבן, שחלמה לצאת לחפש את בעלה שאבד בים?
לפני שניגש לכתיבת "20,000 מיל מתחת למים", הרומן האהוב עליו, ורן ישב שעות ארוכות בספרייה הלאומית. כאן הוא היה מבקר תדיר. הפעם מעניין אותו כל מה שקשור לבניית צוללות. על השולחן נערמות ערימות של ספרים וכתבי עת.
יצירת צוללת לא הייתה רעיון של ורן. אבל המכונאי האמריקאי בושנל, שבנה בשנת 1776 את ה"צב" שלו, ורוברט פולטון, שהוריד בשנת 1800 אל מתחת למים את ה"נאוטילוס" דמוי הסיגר שלו (ורן שאל את השם הזה), אילו קראו את "20,000 מיל", בטוח היו מתים מקנאה. בהשוואה להמצאותיהם, ספינתו של קפטן נמו הייתה שיא השלמות.
הפנטזיות של ורן היו פנטזיות נבואיות. המציאות הלכה בעקבות הסופר עקב בצד אגודל. שנה לאחר צאת הרומן הומצאו הטורפדות. ורן רצה לצייד בהן את קפטן נמו. אבל, לאחר מחשבה, החליט שלא לעשות זאת. להיות מיושן, כזה שרודף אחרי? טוב, לא. והקוראים ערכו התערבויות לגבי זהותו של קפטן נמו (מלטינית – "אף אחד")? הרומן הסתיים, אך שליטה של ה"נאוטילוס" נותר דמות מסתורית. ורן כתב לאצל, שגם הוא עצמו אינו יודע עדיין מי יתגלה כנמו.
ורן ממשיך לבלות את הקיץ בקרוטואה, ובחורף עובר לאמיין. לעיתים נדירות הוא נמצא בפריז. בכל פעם שה"סן-מישל" שלו עוגנת ליד גשר האמנויות, את היאכטה מקבלים המוני מעריצים ומוכרי עיתונים. היחסים בין ורן ואונורין נותרו כשהיו. מה שעניין אותו, לא הטריד אותה, ולהפך. "כאשר חיי המשפחה מטרידים אותו, הוא עולה על הספינה שלו ונוסע, ולרוב אני אפילו לא יודעת לאן. אתם מתאמצים בכל הכוח לעשות ממנו סופר טוב. ואני, מה, עליי לנטוש את התקווה לעשות ממנו בעל הגון?" – כתבה אונורין לאצל. למראית עין שלטה במשפחת ורן הרמוניה. מעטים ידעו שכבר מזמן הם הפכו לזרים זה לזו.
בשנת 1870 החלה המלחמה עם פרוסיה. הקיסר נפוליאון השלישי עזב את פריז ויצא לצבא הלוחם. הקיסרית אז'ני הפכה לעוצרת. צרפת קדחה. מעניין לציין, שאחד מהצווים שנחתמו על ידי הקיסרית, היה צו על הענקת אות לגיון הכבוד לסופר ז'ול ורן.
בזמן המלחמה אונורין עם הילדים עדיין גרה באמיין, וורן – בקרוטואה. הוא שובץ למילואים ונשלח למשמר החופים. על ה"סן-מישל" הנאמנה שלו הוא מגן על חופי נורמנדי ופלנדריה מפני התקפות של פושטים פרוסיים, וממשיך לכתוב. אצל קיבל ארבעה רומנים חדשים ממחזור "מסעות יוצאי דופן". לוורן, לעומת זאת, נדמה שכל אלה הם דברים חסרי ערך. הסופר עצבני – אצל לא מתלהב להוציא לאור את הרומנים שנכתבו על ידו בשנות המלחמה. המדינה עדיין לא התאוששה, אפילו ספרי "20,000 מיל" שלפני המלחמה נמכרים בקושי. קפטן ורן אינו קיים עוד – ה"סן-מישל" הנאמנה נשרפה על ידי הפרוסים.
פוגומאניה
ורן קונה באמיין אחוזה דו-קומתית בשדרות לונגוויל. זהו הבית הראשון שלו בבעלותו. אונורין וז'ול היו מרוצים – הוא קיבל חדר עבודה מבודד בקומה השנייה של הצריח העגול, והיא – סלון גדול עם רהיטים מרופדים בקטיפה אדומה.
ורן נאמן להרגליו הישנים. הוא קם ב-5 בבוקר, אוכל פירות וגבינה, שותה כוס שוקו. אחר כך הוא עובד. בצהריים הוא הולך לספרייה. ב-8 בערב הוא כבר נח. ורן החליט נחרצות להחזיר אליו את קוראיו. הם רצו לדעת מי הוא קפטן נמו? ובכן, הם ידעו. "אי התעלומות" אמור לטלטל אותם. והנה הוא שוב מאסטר ורן. כשהמבקרים ניתחו את השגיאות המדעיות שעשה הסופר ברומן החדש שלו, מעריצי כישרונו של ורן המשיכו להאמין לו. לא היה אכפת להם כלל ממאמרי ביקורת.
אחרי ה"אי" בא "מיכאל סטרוגוב". ובמספנה בלה האבר נבנתה עבור ורן ה"סן-מישל-2", ספינת מפרשים באורך של יותר מ-13 מטרים. אולם ליאכטה החדשה והמפוארת יותר הזו משום מה לא רכש הסופר את אותם רגשות שהרגיש לספינתו הראשונה. ורן מכר את "סן-מישל-2".
באותה שנה הוא ראה במספנה בנאנט את יאכטת הקיטור "סן-ז'וזף", רכושו של המרקיז דה פראו. ורן החליט שהיאכטה הזו, יהיה אשר יהיה, תהיה שלו. אבל הבעלים ביקש תמורתה 55 אלף פרנק. להחליט על רכישה כזו – זהו טירוף מוחלט, כתב ורן לאצל. אבל הפיתוי היה חזק מדי, והיאכטה עברה לבעלותו של הסופר.
אצל ואונורין לא היו נלהבים מהרכישה החדשה הזו. איזה תענוג יש בלסכן את חייך ביציאה להפלגה? העיתונים מלאים בדיווחים על טביעות ספינות. פעם אחת לחופי מלטה הספינה כמעט נסחפה על ידי רוח הוריקן אל הסלעים.
על היאכטה שלו הסופר עשה ארבע הפלגות גדולות בים הצפוני ובים התיכון. אבל בשנת 1886 נאלץ להיפרד ממנה – התחזוקה שלה עלתה יותר מדי כסף. בעברו ורן הצעיר בגד בתיאטרון לטובת הבורסה. עכשיו הוא החליט לעזוב לזמן קצר את סדרת "מסעות יוצאי דופן", כדי להפוך את הרומן "מסביב לעולם בשמונים יום" למחזה. הקוראים כה התרגלו לקשיחות הוורנית, עד שהסיפור המבודח על האנגלי פיליאס פוג הפך עבורם להפתעה מוחלטת. פרקי "מסביב לעולם" פורסמו בעיתון "לה טאן" עם כתיבתם. כאשר הגיבור היה רחוק ממטרתו רק את האוקיינוס האטלנטי, ה"פוגומאניה" הגיעה לשיאה. עיתוני "לה טאן" נחטפו כמו לחמניות חמות.
חברות ספינות קיטור אמריקאיות היו מוכנות לשלם לסופר כסף רב בתנאי שפוג ישתמש דווקא בשירותיהן. אולם ורן לא רצה לעשות פרסומת לאיש: כדי לחזור הביתה, האנגלי הדייקן פשוט קנה לעצמו ספינה.
בסתיו 1874 התקיימה בתיאטרון פורט סן מרטן הופעת הבכורה של המחזה "מסביב לעולם בשמונים יום". ליד הכניסה האחורית הצטופפו מי שרצו לראות כיצד מכניסים פנימה את אחד השחקנים – פיל הודי חי. אחד המבקרים ציין באירוניה שהמחזה חב את הצלחתו הבלעדית לחיה העצומה הזו.
המפיקים לא חששו מהוצאות. הם השתמשו בכל ארסנל האפקטים המיוחדים שהיה קיים במחצית השנייה של המאה ה-19. על הבמה זחלו קוברות ארסיות, רצו פראים. ורן עד לבכורה לא האמין בהצלחת המחזה. הרי הוא לא כתב לתיאטרון זמן רב. לאחר הבכורה הוא שאל את אחד מחבריו: "בינינו, תגיד, האם זו הצלחה?…" – "הצלחה? לא, זה פשוט אושר!" – הייתה התשובה.
מתנה
כשבנו של הסופר, מישל, הגיע לגיל 15, האב תכנן להכין לו מתנה יוצאת דופן. הוא העניק לו… את דיק סנד, גיבורו הראשי של הרומן החדש שלו "קפטן בן חמש-עשרה". דיק סנד היה אמור לשמש לבנו דוגמה ומופת.
יש לומר שמישל היה זקוק לדוגמה כזו – התנהגותו הייתה טעונת שיפור משמעותי. לוורן לא היה פנאי לחינוך בנו, והאם ויתרה לילד בכל דבר. מישל לא ניחן בבריאות איתנה, והיה עקשן עד מאוד. הוא טרם הגיע לגיל 16, כשהושם במוסד לעבריינים צעירים במטרה. הוא יצא משם עוד יותר עקשן ומריר.
היה נדמה שמטרת חייו – היא לגרום לאביו האוהב כמה שיותר צרות. הוא עושה חובות עצומים. לבסוף, לאחר שהבן שוב נלקח לכלא העירוני, ורן החליט לשלוח את הבטלן להפלגה ארוכה. מישל, כשוליית נווט, עזב את אמיין עיר הולדתו. האב נח ממריבות, סצנות ודרישות כספיות במשך 18 חודשים שלמים, עד תום ההפלגה. ואז הבן חזר, והכל התחיל מחדש – המסע לא ריפא את הפרחח. פקעה סבלנותו של ורן, והוא גירש את מישל מהבית.
כדי להכעיס את אביו הוא התחתן עם השחקנית דוגאזון מהתיאטרון העירוני, ויחד איתה עזב את אמיין, אך עד מהרה נטש אותה. לאחר שנישא בשנית, הוא התמסד באופן ניכר. נערכה סולחה בין האב לבנו. מישל ניסה לכתוב מוזיקה, היה עיתונאי, ניסה לצלם סרטים על פי ספריו של אביו, ולמרבה הצער, נגרר לעיתים קרובות למעשי נוכלות מסחריים. האב עדיין שילם על הכל.
ורן התיש את עצמו בעבודה, לא נתן לעצמו יום אחד של מנוחה. הוא נאלץ למכור את היאכטה שלו "סן-מישל-3", כדי להציל את איש הכספים הכושל מכלא חובות.
המזח האחרון
בשנת 1885 קיבל ורן מכתב מאצל, שהכניס אותו לעצבנות ולעצבות עמוקה לתקופה ארוכה. המכתב בישר על מותה של "גברת מאנייר". שמה של הגברת היה מאדאם דושן, והיא חיה לבדה בפרבר של פריז. מלבד עובדה זו ומלבד העובדה שבמשך שנים ארוכות היא והסופר ניהלו חברות עמוקה ועדינה, על מאדאם דושן לא ידוע מאומה עד היום.
"קוראלי" סטתה ממסלולה. הרוחות טלטלו אותה, והיא שטה לאן שהן דחפו אותה. הים קדר בציפייה לסערה. והיא החלה. באביב 1886 עברה סנסציה בעיתונים – הסופר ז'ול ורן נורה על ידי אחיינו. המאסטר פצוע קשה. גסטון, בנו של פול ורן והאחיין האהוב על ז'ול, השתגע לפתע. במהלך החקירה הוא הצהיר שבמעשהו רצה לעורר תשומת לב לדודו הבלתי מוערך מספיק. את הכדור שנתקע ברגלו אי אפשר היה להוציא. הפצע לא החלים, ואונורין לא ידעה כיצד לבשר לבעלה שלפני שבוע הלך לעולמו אצל.
ורן סובל מנדודי שינה, ומכאבים תמידיים ברגלו. ובכל זאת, כשהוא נשען על מקל מאסיבי עם גולת זהב, הוא עדיין מבקר בספרייה ועובד במקביל על מספר רומנים. ורן מתעוור. הוא נאלץ להכתיב לנכדותיו או לכתוב בעזרת שקף מיוחד. חבל שהוא מעולם לא השלים מסע מסביב לעולם.
…אך, כבעבר, בדיוק ב-5 בבוקר הסופר מדליק את המנורה בחדר העבודה שלו. האור בחלון הצריח הפינתי דומה לאור של מגדלור, המעניק תקווה לספינות שתעו בים הלילי. ב-24 במרץ 1905 ז'ול ורן מת באמיין כשהוא מוקף במשפחתו, כתוצאה מהתקף סוכרת.
קפטן נמו רצה להיקבר ב"נאוטילוס" שלו. הצוללת שקעה באיטיות לקרקעית כדי לא לעלות שוב לעולם. אורותיה כבו. הלווייתו של מאסטר ורן הייתה פרוזאית יותר – הסופר מצא מנוחה לא באוקיינוס, אלא בבית הקברות מדלן שבאמיין. באותו יום יצאה ה"קוראלי" של קפטן ורן להפלגתה האחרונה…
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
