בתרבות המאה ה־20, הפופולריות של האפיפיור יוחנן פאולוס השני דמתה במובנים מסוימים לזו של כוכבי קולנוע הוליוודיים. הוא יזם שורת פעולות מרשימות שלכאורה היו ליברליות, אך גם הכחשתו המפורסמת את קיומו הפיזי של הגיהינום בשנת 1999 לא שינתה דבר בדוקטרינה הקתולית
התנגדות באמצעות המילה
קארול יוזף ווֹיטילה, שלימים יהפוך לאפיפיור יוחנן פאולוס השני, נולד ב־18 במאי 1920 בעיירה וודוביצה שבדרום פולין, במשפחתו של קצין צבא בדימוס. על פי זיכרונותיו, המשפחה הייתה אדוקה מאוד ומגובשת. היו אלה הוריו – קארול ואמיליה – שטיפחו בו דתיות עמוקה עוד בילדותו. אך באותם ימים, איש לא העלה ברצינות על הדעת שהוא יהפוך לכומר.
כשהיה בן שמונה, איבד קארול את אמו. לאחר מכן הלך לעולמו אחיו הבכור, וב־1941 גם אביו מת. מאז החלו להופיע אצלו התקפי פחד מפני בדידות. הוא מצא נחמה בתפילה ובקריאה. באותה תקופה התעורר בו עניין בתיאטרון, וכבר בהצגות בית־ספר היה ברור כי הילד ניחן בכישרון דרמטי יוצא דופן.
גורלו של קארול הוכרע על ידי מלחמת העולם השנייה. מאוחר יותר סיפר הכומר, כי המראות של קורבנות המשטר הנאצי הם שגרמו לו לראשונה לשקול ברצינות את דרך הכמורה. הוא התרשם עמוקות ממסירותם של אנשי הדת שסייעו למחתרת הפולנית והפגינו "התנגדות במילים" למשטר הנאצי. בשנת 1942 קיבל קארול את ההחלטה הסופית והצטרף ללימודים מחתרתיים בסמינר התאולוגי בקרקוב. במקביל שיחק ב"תיאטרון ההתרגשות" הבלתי־חוקי, שבו הועלו יצירותיהם של המהפכן מאיאקובסקי והפטריוט אדם מיצקביץ'. גם ההשתתפות בלימודים המחתרתיים וגם ההופעות בתיאטרון היו עלולות להביא לעונש זהה – הוצאה להורג בירייה.
ב־1 בנובמבר 1946 הוסמך קארול לכמורה ונשלח לרומא להמשך לימודים תאולוגיים. לאחר שובו לפולין, החל ללמד אתיקה ותאולוגיה מוסרית באוניברסיטת יאגילונה. בשנת 1956 הגן על עבודת הדוקטור שלו ומונה לפרופסור באוניברסיטת לובלין.
באוניברסיטה נחשב קארול ווֹיטילה למומחה לשפות. אך למרות מעמדו המכובד והסמכות שצבר, התאפיין האפיפיור לעתיד תמיד בפתיחות וליברליות. הוא נהג לארח אצלו חוגים סטודנטיאליים, יצא עם תלמידיו לטיולים רגליים, ביקר איתם בתיאטראות ובתערוכות אוונגרדיות. הידיעה על כך שהוא מונה לבישוף (דבר שקרה ב־4 ביולי 1958) תפסה את קארול בעת מסע בקיאק.
ב־28 ביוני 1967 מונה ווֹיטילה לקרדינל. באוגוסט 1978 השתתף בקונקלווה שבחרה את יוחנן פאולוס הראשון לאפיפיור, אך כהונתו של האחרון נמשכה חודש בלבד. באוקטובר התקיימה קונקלווה חדשה. בתחילה, איש לא ראה במועמדות של הפולני אפשרות ממשית לרשת את כס האפיפיורות. הקרב האמיתי ניטש בין הארכיבישופים של גנואה ופירנצה, אך אף אחד מהם לא הצליח להשיג את הרוב הדרוש של שני שלישים מהקולות. ההליך נקלע למבוי סתום.
אז החלו לחפש מועמד פשרה, וכך עלה שמו של קארול ווֹיטילה. היו שראו באפיפיור ממדינה שמאחורי "מסך הברזל" דמות שיכולה לשים קץ ל"קומפלקס ההפרדה" שאפיין את הבישופים הקתוליים של מזרח אירופה. אחרים נמשכו אל הקרדינל הפולני דווקא משום שלא היה איש של הוותיקן. הם ראו בו דמות שיכולה לחולל שינוי בדרכי הניהול המסורתיות של הכנסייה. לאחר בחירתו אימץ קארול את שמו של קודמו והפך ליוחנן פאולוס השני. הוא היה לאפיפיור ה־264 במספר, האפיפיור הלא־איטלקי הראשון זה 455 שנים והאפיפיור הסלאבי הראשון בהיסטוריה.
אפיפיור בנעלי ספורט
במהלך 27 שנותיו ככומר (1978–2005), שינה יוחנן פאולוס השני לחלוטין את התפיסה לגבי האפיפיורים הקתוליים. העולם לא ציפה לפתיחות ולפשטות כזו מצד נציגו של פטרוס הקדוש. האפיפיור נהג לצאת לריצות קלות בנעלי ספורט בגני הוותיקן, גלש על סקי ודיבר בגילוי לב עם עיתונאים על אהבותיו הקולינריות. בעיתונות פורסמו לעיתים תכופות תמונותיו: כאן הוא במשחק כדורגל, שם בצפייה במרוץ פורמולה 1 ובאחרת נפגש עם פלה…
ב־12 במרץ 2000, ביום ראשון הראשון של תקופת התענית הקתולית, במהלך מיסה חגיגית בקתדרלת פטרוס הקדוש, ביקש יוחנן פאולוס השני בפומבי סליחה על חטאי הכנסייה הקתולית. הוא ביקש מחילה על רדיפות היהודים, הפילוג בכנסייה, האינקוויזיציה, מלחמות הדת, מסעי הצלב, הזלזול בעניים ובחלשים. אף דת לא הכירה מעשה תשובה דומה. יוחנן פאולוס השני היה גם האפיפיור הראשון שהעז לגעת (באופן מילולי) בבני דתות אחרות. ב־29 במאי 1982 הוכה העולם הקתולי בתדהמה: האפיפיור נפגש עם ראש הכנסייה האנגליקנית, הארכיבישוף מקנטרברי רוברט רנסי! ואף ערך עמו תפילה משותפת – עם פרוטסטנטי! זה היה מעשה חסר תקדים.
ב־19 באוגוסט 1985, לבקשת מלך מרוקו חסן השני, נאם האפיפיור באצטדיון בקזבלנקה בפני קהל של 89,000 צעירים מוסלמים. בדבריו דיבר על אי ההבנה הטרגית והעוינות בין שתי הדתות הגדולות. בעת ביקורו בהודו (31 בינואר – 10 בפברואר 1986) הוא הכריז על מהטמה גנדי כאחד ממורי הכנסייה והשתתף בטקס פתיחת ה"עין השלישית". ב־13 באפריל 1986 האפיפיור דרך על סף בית הכנסת ברומא. דבריו לרבה הראשי של רומא,אליהו טואף, הפכו לאמרה היסטורית: "אתם אחינו האהובים, וניתן לומר – אחינו הבכורים".
אפשר לדבר על יוחנן פאולוס השני במונחים של כוכב פופ – ולא במרכאות. בשנת 1998 הוציא האפיפיור את האלבום Abba Pater, שזכה לפופולריות אדירה. בו הוא קורא תפילות וטקסטים קדושים לצלילי מקצבים אפריקאיים וחלילים קלטיים. האפיפיור אהב מאוד מוזיקה. כאשר התגורר בקרקוב, נהגו המתפללים לכנותו "הכומר המוזיקלי". במיוחד אהב את להקת הביטלס. שיריו האהובים היו Something ו־Blackbird.
ב־27 בספטמבר 1999 השתתף האפיפיור בקונצרט של כוכבי רוק בבולוניה. בראיון לאחר מכן אמר כי השיר שהרשים אותו במיוחד היה Blowing in the Wind של בוב דילן, שכן לדעתו הוא נוגע בליבו של כל מי שמחפש את עצמו.
"האפיפיור־הכוכב"
יוחנן פאולוס השני היה אהוב על ההמונים. בהלווייתו בשנת 2005, הניפו רבים שלטים עם הכיתוב Santo Subito! ("לקדש אותו מיד!"). זה אומר הרבה. גם העובדה שבמהלך תחרות מיס איטליה ב־2004, נבחר ל"גבר המרשים ביותר של תקופתנו", מדברת בעד עצמה.
גם מתנגדיו, ליברלים ושמרנים כאחד, טענו כי התנהגותו פגעה במעמד המסורתי של האפיפיור. הוא הפך מ"ראש הכנסייה" ל־"אפיפיור־הכוכב". העיתון הפולני Nie כתב כי אפילו הלווייתו הפכה לאירוע בסגנון מחנה נוער עולמי – עם שירה בגיטרה ותמונות סלפי עם גופתו של האפיפיור. אך למעשה, האפיפיור התנהג כאדם מודרני ורציונלי, שהבין שהעולם השתנה, ואין פסול בלהשיב לו בשפתו שלו והוא עשה זאת בהצלחה רבה: האפיפיור היה מוכשר – חד לשון ואמן באלתור.
ברם ההצלחה הציבורית לא הייתה בראש מעייניו. הוא מעולם לא התעניין במה שכתבו עליו העיתונים. היו נושאים שהדאיגו אותו הרבה יותר – כאלה שמעולם לא הצליח לפתור. עם השנים, למרות גלי האהבה הציבוריים, הפך האפיפיור לעצוב יותר ויותר והרגיש את בדידותו בעוצמה גוברת…
הדרך השלישית
אפשר לתאר את השקפתו הפוליטית של יוחנן פאולוס השני כקפיטליזם נוצרי: כלכלה חופשית בשילוב עם אתיקה נוצרית. הוא לא הטיל ספק בזכות הקניין הפרטי, אך האמין כי על בעלי ההון לחוש אחריות כלפי החברה. בראש ובראשונה עליהם לדאוג לרמת חיים הוגנת וראויה למעמד הפועלים, מתוך עיקרון אהבת הזולת הנוצרית. האפיפיור הבין כי לאדם השרוי במצוקה מתמשכת אין כוח לדאוג לרוחו. לכן אף התיר, במקרים מסוימים, הפקעת רכוש למען טובת הכלל. כמו כן, הכיר בזכות העמים להתקומם נגד עוולות חברתיות. השקפות אלו עמדו מאחורי ביקורו בקובה בינואר 1998 – כמחאה על הסנקציות הכלכליות של ארצות הברית נגד "אי החירות". שם לא רק נפגש עם "הקומנדנטה האדום", אלא אף ערך מיסה המונית בכיכר המהפכה בהוואנה בפני קהל של מיליון איש.
עם זאת, הוא לא היה סוציאליסט – הוא לא קיבל את הקולקטיביזם הכפוי של המרקסיזם ואת שיטות השלטון הטוטליטריות. יוחנן פאולוס השני היה מעורב באופן פעיל בנפילת המשטר הקומוניסטי בפולין. כבר בביקורו הראשון במולדתו ביוני 1979 הוא הכה מכה קשה באידיאולוגיה הקומוניסטית. במהלך מיסה שערך בכיכר הניצחון בוורשה, צעקו 300,000 איש: "אנחנו צריכים את אלוהים!"
כפי שאמר יועצו של נשיא ארצות הברית ג’ימי קרטר לביטחון לאומי, זביגנייב בז’ז’ינסקי: "עד אז שררה תחושת חוסר ברירה מול המערכת הסוציאליסטית הקיימת. לאחר ביקורו של האפיפיור – התחושה הזו התפוגגה."
אך העיקר – יוחנן פאולוס השני הצליח להוכיח כי בעולם המודרני הכנסייה הקתולית אינה מוסד מיושן, והדת לא איבדה מהרלוונטיות שלה. בתקופת כהונתו הוכרו הישגים רבים של הקדמה המדעית והטכנולוגית. הכנסייה הכירה באשמתה ברדיפת גלילאו גליליי ובהתעלמותה הממושכת מתורתו של ניקולאוס קופרניקוס. היא אף קיבלה את תורת האבולוציה של צ’ארלס דארווין (בשנת 1997) ואף אימצה את האינטרנט – כשבחרה באיזידורוס מסביליה לפטרון הקדוש של הרשת.
האב הקדוש הפך לדמות רוחנית המובילה את האנטי-קומוניסטים הפולנים. במהלך השביתה במספנות גדנסק (14–31 באוגוסט 1980), היו תלויות תמונות של יוחנן פאולוס מעל כל הכניסות למספנה, ולך וולנסה, כאשר חתם על ההסכם עם הממשלה להקמת איגודים עצמאיים, השתמש בעט גדולה עם תמונת האפיפיור. לפי גרסה אחת, מאחורי ניסיון ההתנקשות ביוחנן פאולוס השני ב-13 במאי 1981 עמדו סוכנויות הביון הסובייטיות (אף שתיאוריה זו מעולם לא הוכחה).
יוחנן פאולוס השני ביקר בפולין עוד שלוש פעמים. הוא תמיד היה מעודכן בכל האירועים המתרחשים במולדתו. כאשר ב-24 באוגוסט 1989 מונה ראש ממשלת פולין החופשית אחד ממובילי תנועת "סולידריות", טדאוש מאזובייצקי, הכומר יכול היה לברך את עצמו. אולם, שמחתו לא ארכה זמן רב. פולין החופשית לא הפכה למדינת קפיטליזם נוצרי. מצד אחד, הכנסייה בפולין נהנתה מכבוד רב. מצד שני, האוכלוסייה לא הייתה משוחדת מערכי החברה של הצריכה ההמונית. עם זאת, ברגע שפולין השיגה את עצמאותה, הכנסייה מיד איבדה את הכריזמה שלה כלוחמת בטוטליטריזם ויצאה מהזירה הפוליטית.
הפולנים נדבקו במהרה בתרבות הצריכה (קונסומריזם) והחלו להרגיש תשוקה להנאות ולבילויים. השיחות על ערכים נוצריים כבר מאסו על כולם. בין ה-1 ל-9 ביוני 1991, האפיפיור ביקר בפולין בפעם הרביעית במסגרת ביקור פסטורלי. הוא היה מזועזע מהשינויים שהתרחשו במולדתו. הוא ניסה להזכיר לפולנים את הערכים האמיתיים, אך בתגובה קיבל חוסר הבנה כנה. "נראה," אמר בראיון אחד מהפעילים מ"סולידריות", "שהאב איבד את הקשר עם המדינה. הוא מדבר על דברים שכבר גרמו לנו להקיא… במקום לנסות להבין אותנו וללמד אותנו מה לעשות, הוא מצביט באצבע ואומר: 'כל דבר שמגיע מהמערב מביא להתרופפות. יהיה זה ליברליזם, קפיטליזם או פורנוגרפיה'".
עבור יוחנן פאולוס השני, זו היתה מכה קשה. הוא הרגיש נבגד. נדמה היה כי חלומו היה קרוב להגשמה, אך לא יצא מזה דבר. העול של אובדן זה לא ירד מליבו של האפיפיור עד סוף ימיו.
אחד על אחד עם העולם
כשמדברים על יוחנן פאולוס השני, הקתולים, ובמיוחד הצעירים שבהם, לא פעם מתאכזבים מכך שלמרות שהאפיפיור היה "איש טוב", הוא היה שמרן מאוד בנוגע לנורמות הכנסייתיות. אך האפיפיור היה נחרץ בדעתו. ללא אמונה בעקרונות הכנסייה, האפיפיור היה הופך לכומר טיפוסי של תקופת המהפכה המינית: עם גיטרה על גבו, סיגריה בפה וספר מדיטציה תחת בית השחי. אבל האפיפיור הבין היטב: הכנסייה צריכה להיות פתוחה ומובנת, אך לא להיות חלק מהתרבות הפופולרית.
ב-31 במאי 1981, נורה האפיפיור בכיכר פטרוס הקדוש בוותיקן על ידי מהמט עלי אג'ה, חבר בקבוצת הימין הקיצוני הטורקית "הזאבים האפורים". רבים מאמינים שניסיון ההתנקשות בוצע על ידי שירותי הביטחון הבולגריים, בעקבות הוראות ממוסקבה. יהיה אשר יהיה, מאז האפיפיור נהג לנסוע ב"פופמוביל" משוריין.
המאבק לשיקום המוסדות הלא פופולריים של הכנסייה הקתולית בעיני הקתולים המודרניים היה עיסוק מרכזי של יוחנן פאולוס השני בשנות ה-90. הוא לא ויתר על אף דוגמה, אך המאבק לא הושלם בהצלחה, למרות שהוא גם לא נכשל. עם זאת, המצב שהתפתח העיק עליו במהלך חמש עשרה השנים האחרונות לחייו. ההוראות שדיבר עליהם האפיפיור היו מסוגים שונים: דוגמטיות ואתיות. כשמדובר בעקרונות תיאולוגיים (עקרונות האמונה שנקבעו בכנסים מיוחדים), שאלו גם הדיוטות וגם כמרים, בראשם עמד העקרון של חוסר השגיאה של האפיפיור.
האפיפיור לא שלל את הדוקטרינה המרכזית של הכנסייה על כך שבזמן הופעתו השנייה של ישו, כל האנשים יקומו לתחייה בגופם הקודם. הוא התכוון לכך שאלה שבגיהנום יסבלו לא בכאב פיזי אלא בהכרה בכך שהם לא יכולים לראות את האל. וזה הרבה יותר אכזרי מכל עינוי. הדוקטרינה השנייה נגעה לאופייה של מריה. בכנסייה הקתולית מאמינים שכאשר נולדה מרים, היא לא נשאה את חטא האדם הקדמון. לכן, היא לא מתה אלא הועלתה לשמיים בגופה, כמו ישו. רבים מהקתולים בעולם מצאו דוקטרינות אלו לא מתאימות לתמונה המודרנית של העולם.
לגבי הצהרת האפיפיור על היעדר גיהנום פיזי, זה יכול להיראות כפתרון רדיקלי על פני השטח. אך תיאוריה זו לא הייתה דוקטרינה. מדובר יותר בדעה תיאולוגית, שניתן לשנות אותה לפי השכל הישר – בסך הכל, מדובר בשאלה שאינה עקרונית עבור הכנסייה. מאידך, על פי האפיפיור, הוא לא שלל את קיומו של "הכלא", אף על פי שהברית הישנה מאשרת את קיומו בצורה כל כך עקיפה שיתר הכנסיות הנוצריות לא מאמינות בו. אולם, קיומו של הכלא הוא דוקטרינה, והאפיפיור לא נגע בזה.
אלא שכל השאלות התיאולוגיות הללו לא הדאיגו את הנוצרים כמו הבעיות של הפלות, הומוסקסואליות, אמצעי מניעה, הפריה מלאכותית, גירושין, זכות נשים להיות כמרות וזכות הכמרים להינשא. בעיתונים ובטלוויזיה הופיעו לא אחת ראיונות עם נשים מקבוצות קתוליות המוטרדות מהקשיים שבפני הליך גירושין בכנסייה. הן לא הבינו בשום אופן מדוע לא להקל על עצמן. בדיוק הכנות הזו הדאיגה את האפיפיור יותר מכל.
רבים מהכמרים גם הביעו תמיכתם בגירושין ואף יצרו עבורם סדר שירות חדש. היו תומכים נלהבים של הסמכת נשים – בסירוב הכנסייה הקתולית להכיר בזכותן נראתה להם אפליה. ביניהם היה, למשל, קרדינל מילאנו מרטיני. האפיפיור ניסה להסביר כי הייעוד המרכזי של האישה הוא אמהות, אך איש לא הקשיב לו. נגד איסור אמצעי המניעה יצא האפיפיור עם מתנגדיו. הם ציינו נכונה כי אמצעי המניעה מפחיתים את הסיכון להידבק באיידס ואת שיעור הילודה, ובכך את העוני במדינות מתפתחות. על הפלות כבר לא היה צורך לדבר. בשנת 2003 שידרה רשת BBC סרט תיעודי בשם "מין וקדושה בעיר". יוצרי הסרט ראיינו צעירה מניקרגואה שנכנסה להיריון בעקבות אונס, אך לא קיבלה את הזכות להפלה במדינה הקתולית שבה חיה. על הפלות שוחחו גם עם שתי אחיות צעירות, שנאנסו על ידי אביהן. בפיליפינים מצאו אם בת 9, שפחדה להשתמש בקונדומים כי הכנסייה אסרה זאת. האפקט שהשאיר הסרט היה כמו פיצוץ רימון והאפיפיור חש חוסר אונים מוחלט. כל מה שיכול היה לעשות היה לאיים על כמרים ליברליים בנידוי. אך היו יותר מדי כאלה. ומעידוד זה, גלי פחד ובדידות החלו להכות בו יותר ויותר.
מכה נוספת היכתה את האפיפיור בתחילת 2002. העיתון Boston Globe פרסם מאמר על נטיות פדופיליות של כומר קתולי בוסטוני, ג'ון ג'והן. פרצה שערוריה רבתי. מספר הכמרים שנתפסו בפדופיליה או בהומוסקסואליות היה מוערך בעשרות. עם זאת, האפיפיור לא הטיל ספק בצו שהטיל איסור נישואין על כמרים. וזאת למרות ההתנגדות הפנימית החזקה בכנסייה. אך יוחנן פאולוס השני הבין היטב כי אם יוותר בנוגע לדבר אחד, כל השאר יתמוטט.
ובכל זאת, אהבו אותו. להלוויה של האפיפיור, שהלך לעולמו ב-2 באפריל 2005 בגיל 84, הגיעו 4 מיליון עולי רגל נוצרים ועוד 2 מיליארד צפו בשידור הישיר של הטקס. מיד לאחר מותוהחלו להתפשט שמועות על הנסים שהוא עשה. במאי 2011, בנדיקטוס ה-16 הכריז על קודמו בתפקיד כעל "מבורך" ושלוש שנים לאחר מכן, תחת האפיפיור פרנציסקוס, יוחנן פאולוס השני זכה למעמד קאנוני כקדוש נוצרי.
