בֵּרל כַּצנֶלסוֹן היה מהפכן, אך לא שובר כלים. סוציאליסט חילוני, אך נטוע עמוק בזיכרון היהודי. דווקא מתוך זעם על בני דורו הצעירים, שביקשו למחוק את ימי האבל ולדלג מעל ההיסטוריה בשם קדמה נמהרת, ניסח כצנלסון אחת ההגות הצלולות והאמיצות ביותר על היחס בין מהפכה למסורת.
בעימות סביב תשעה באב נחשפת תפיסת עולם רחבה בהרבה, מאבק על דמותה של תחייה לאומית שיודעת לזכור, לברור ולבנות, מבלי להיכנע לא לשכחה ריקה ולא לפולחן עבר קפוא.
כצנלסון המסורתי
בשנת 1934, ברל כצנלסון, ציוני סוציאליסט וחילוני מוצהר שהתגורר בתל אביב, מתח ביקורת על חברי תנועת הנוער שלו שיצאו למחנה קיץ דווקא בתשעה באב. מתוך אימוץ הציונות כתנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, מהפכנים צעירים אלו דחו בשמחה את החינוך הדתי החונק והמדכא. הם אכלו ביום כיפור, צרכו חמץ בפסח ובמקום לקונן בתשעה באב, הם חגגו את שיבת היהודים לציון, עוד לפני הקמת המדינה. כל פגיעה במסורת איששה את מעמדם כ"יהודים חדשים", ולא כאותם "יידים" פסיביים, אדוקים ונרדפים שמהם נמלטו ב"גולה".
| ברל נולד ב-25 בינואר 1887 בעיירה בּוֹבְּרוּיְסְק (בבלארוס של ימינו וממש באותה העיר שנולד גם סבי היקר), לטייבל־רייזל בת גיטל שעבדה בחנות הברזל של אביה במרבית הזמן והותירה את הטיפול בו ובאחיו בידי מטפלת ואומנת. המשפחה היתה משפחה משכילה וברל חי בבית מלא ספרים, דבר שתרם תרומה מכרעת לחינוכו מאחר שלא הלך בבית הספר ולמד ממורים פרטיים וספרים בבית. כבר מנעוריו צלל אל תוך הוויכוחים המרקסיסטיים המסעירים של רוסיה הקיסרית בראשית המאה העשרים. ברם, מסע הצלב האוניברסלי שלו לשוויון מעולם לא החליש את קשריו לעם היהודי או את חלומותיו הציוניים. ב-1899 אביו נפטר ועול הפרנסה הוטל על האם, אך כמה שנים לאחר מכן שריפה הרסה את ביתם והחנות המשפחתית והם התגוררו בחצר אחת הבנות. ב-1903 השתתף בכנס של התנועה הציונית ברוסיה, בה התוודא לחיים וייצמן. הוא נמשך לרעיונות הסוציאליסטיים וקיווה לעבוד בעבודת כפיים בארץ ישראל ולכן ביקש לעלות לארץ, אך עבד תחילה בכמה עבודות עד שלבסוף, ב-1909 נסע לקייב ואז לאודסה ומשם עלה לארץ ישראל.
עם הגעתו לארץ ישראל (שהיתה תחת השלטון העות׳מאני), הצטרף לזרם האידיאולוגי של "העלייה השנייה" שבנו את הארץ ונבנו על ידה. כסוציאליסט בכל רמ״ח איבריו הוא עבד תחילה כפועל חקלאי. בסופו של דבר, כישוריו כמארגן הפועלים, נואם בחסד, כותב, עורך ומתרגם מוכשר וממייסדי העיתון "דבר" ב-1925, הפכו את כצנלסון למשורר של הציונות הסוציאליסטית והוא היה להוגה דעות בולט, שדוד בן גוריון התרשם ממנו רבות, מאחר שהיה שותף להקמת עיתון ״הדבר״, ולהקמת ״מפלגת פועלי ארץ ישראל״ הלא היא מפא״י, שהיתה מפלגת השלטון מהקמת המדינה ועד 1977. ברל סבל כל חייו מבעיות בריאותיות ואלה החמירו ככל שברל בגר. ב-12 באוגוסט 1944, בהיותו בגיל 57, נפטר ממפרצת במוח בביתו בירושלים. מותו שלל מתנועת העבודה הציונית דמות מכוננת, דמותו נותרה דמות מעוררת השראה בקרב פועלי ארץ ישראל. אף שכיום הוא נשכח יותר בהשוואה לחבריו שהקימו את מדינת ישראל ארבע שנים מאוחר יותר, ובהם דוד בן-גוריון. כצנלסון היה דמות מפתח בתנועה הציונית ובהתפתחותה של תנועת העבודה הישראלית. לאחר עלייתו ארצה, הוא השתלב במהירות בתנועת העבודה הציונית הצומחת והצטרף למפלגת "הפועל הצעיר", שדגלה בהתיישבות חקלאית יהודית ובאידיאלים סוציאליסטיים בארץ ישראל. כתיבתו הנלהבת וכישורי הנאום שלו הפכו אותו לקול בולט ומשפיע בתוך התנועה. כצנלסון פעל ללא לאות למען זכויותיהם ורווחת הפועלים היהודים בארץ. הוא היה דמות מרכזית בהקמת ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל בשנת 1920, שמילאה תפקיד מכריע בבניית היישוב היהודי על ידי הקמת יישובים חקלאיים (קיבוצים), איגודים מקצועיים ותוכניות לרווחה חברתית. השקפותיו הפוליטיות של כצנלסון היו מורכבות. הוא דגל בזהות לאומית יהודית חזקה ובו בזמן דבק בעקרונות סוציאליסטיים. הוא האמין כי בניית חברה סוציאליסטית בארץ ישראל חיונית להצלחת הציונות. עמדה זו הובילה לעיתים לחיכוכים עם מנהיגים ציונים אחרים, ובמיוחד עם אלו בעלי השקפות ימניות יותר. למרות מורכבות השקפותיו הפוליטיות, מסירותו של ברל כצנלסון לבניית חברה יהודית צודקת ומשגשגת בארץ ישראל אינה מוטלת בספק. הופעת דיוקנו על בולי ישראל מסמלת את התפקיד החיוני שמילאה תנועת העבודה בעיצוב התפתחותה של האומה. הבול משמש תזכורת לתרומתם של העובדים מן השורה ולחשיבות הצדק החברתי בבניית חברה חדשה. |
כצנלסון ההוגה
למרות שגולדה מאיר אהבה להיזכר ב"חיוכו המקסים", כצנלסון רתח מזעם באותו קיץ של 1934. נכון, הוא לא היה המהפכן הראשון שמצא את המהפכנים הצעירים ממנו כ"מהפכנים מדי", אך הצדק היה עמו. בטור ב"דבר" שכותרתו "חורבן ותלישות", תקף כצנלסון את החוגגים בתשעה באב על כך שנכשלו "לבכות את חורבננו, את שעבודנו, את גלותנו המרה".
מה ערכה של תנועת שחרור לאומית, תהה, אם אינה נטועה במקצבים של עמה, ויודעת רק כיצד לשכוח?
עבור ציונים סוציאליסטים, הוא התעקש, לתשעה באב יש אותה משמעות שיש לו עבור כל יהודי באשר הוא. כולנו איבדנו את ארצנו, את חירותנו ואת תקוותנו כשהרומאים החריבו את בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, מה שהוביל לגלות בת 1,900 שנה שהציונים ביקשו לסיים.
בסופו של דבר, כצנלסון סלח לאותם צעירים "שכחניים", אך הוא הזהיר כי אין ישועה בתנועת התחייה הלאומית שלנו למי שאין לו "חוש לרוח הלאומית, לסמלים היסטוריים, לערכי תרבות נצחיים".
״מוטב שנחיה את המבוכה במלוא כוחותינו הנפשיים משנחפה עליה. מי שלא מתחמק ממנה ומביט בפניה – הוא הנאבק עמה.״
ברל כצנלסון, ״בשבח המבוכה ובגנות הטיח״
מתוך כעסו, החליט כצנלסון להתעמת עם הריקבון האינטלקטואלי שעומד בבסיס "ביטול ההיסטוריה" הזה. התוצאה הייתה חיבורו הזכור ביותר אולי, "מהפכה ומסורת".
בין זיכרון לשכחה
לאחר שביסס את מעמדו כמהפכן, מנה כצנלסון את המרידות הרבות שנבעו מהמהפכה הציונית-סוציאליסטית נגד חוסר הבית וחוסר האונים היהודי. אנו דוחים את "פולחן הדיפלומות של האינטליגנציה שלנו", את "האוטופיה ההתבוללותית" של האינטליגנציה הסוציאליסטית היהודית הישנה, ואת "חוסר השורשיות והתיווך" של האירופאים הבורגנים. אך מהפכנים טובים לא רק שוברים צעצועים כילדים בהתקף זעם. בהסתייגות מהניהיליזם של ניטשה, ובחשש שכבר קינן בו מהנאציזם של היטלר, הזהיר כצנלסון כי מחיקת העבר מניבה לעיתים קרובות הווה ברברי. אפילו מהפכנים זקוקים לאיזון.
כצנלסון לימד כי האדם ניחן בשני כוחות: זיכרון ושכחה.
"אי אפשר לנו בלא שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, היינו נמעכים תחת המשא. היינו נעשים עבדים לזיכרונותינו, לאבות אבותינו. אז היה פרצופנו העתק בלבד של דורות קודמים. ואילו שלטה בנו השכחה כליל, כלום היה מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?"
"הקונסטרוקטיביזם המהפכני" של כצנלסון דוחה את הנוקשות של "השמרנות הקיצונית" ואת האנרכיזם של "המהפכנות המדומה" הפרימיטיבית. במקום זאת, הוא טען, עלינו לברור.
"דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות", הטיף. "הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, לחשוף נשכחות, לגרד מהן חלודה, להחזיר לתחייה מסורת קדומים, שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בעם משהו קדום ועמוק, שיש בו כדי לחנך את האדם ולעצבו לקראת הבאות, האם המהפכנות היא להתנכר לו?"
בתחילה כצנלסון דיבר בשפה מרקסיסטית ותיאורטית מאוד. אך סיים בנימה רבנית ממש, תוך שימוש בלוח השנה היהודי כדי לחשוף את אופיו האמיתי של עמו. "השנה היהודית", נימק, "רצופה ימים שאין דומים להם בעמים אחרים בעומק משמעותם. האם זהו יתרון – האם זו מטרה – לתנועת הפועלים היהודית לבזבז את הערך הטמון בהם?" במקום זאת, הציע, עלינו "לקבוע את ערכו של ההווה והעבר בעינינו אנו, ולבחון אותם מנקודת המבט של צרכינו החיוניים, מנקודת המבט של התקדמות לעבר עתידנו".
תחילה, מתוך הנאה מהמסע הציוני של עמיתיו מעבדות לחירות, הוא ניתח את חג הפסח. כשהוא משבח את סיפור ה"מדור לדור", ניסח כצנלסון שני משפטים נשגבים שראוי שיהיו קריאת חובה בכל סדר: "איני יודע יצירה ספרותית שיש בה כדי לעורר שנאה גדולה יותר לעבדות ואהבה גדולה יותר לחירות כמו סיפור השעבוד ויציאת מצרים. ואיני יודע זיכרון עבר אחר שהוא כולו סמל להווה ולעתיד שלנו כמו 'זכר ליציאת מצרים'".
בשיבה לתשעה באב, ציין כצנלסון כיצד גולים פולנים ורוסים בפריז ובמקומות אחרים התבוללו במהירות ושכחו את זהותם. לעומת זאת, "האומה היהודית… נותרה ללא הכרעה על ידי אלפיים שנות פיזור". זאת משום ש"ישראל ידעה לשמר את יום אבלה, ולהציל את תאריך אובדן חירותה מן השכחה… בכל שנה נשפכו דמעות רותחות וכל דור ביטא את כאבו".
באופן מרשים, המשורר הלאומי הפולני (שלא היה יהודי), אדם מיצקייביץ', נהג לפקוד את בית הכנסת בכל תשעה באב כדי "להצטרף ליהודים באבלם על אובדן מולדתם". כלאומן ששאיפותיו נחסמו, מיצקייביץ' העריך את הנוהג האבלות ביצירת זיכרון והעלאת מודעות לאומית. הוא "הבין את כוחו ועומקו של תשעה באב".
לבסוף, כשהשיב לאלו שרצו לחגוג את המולדת המתחדשת בתשעה באב, הזהיר כצנלסון שיהודים רבים מדי נותרו בסכנה – מהאיומים הפיזיים באירופה ובארצות ערב, ועד האיומים הרוחניים של ההתבוללות ב"צרפת הקפיטליסטית" ובמקומות אחרים.
בזינוק של תקווה, השאיר כצנלסון פתח לאפשרות של שינוי דרמטי ברגע שהיהודים יחוו "שחרור מוחלט מעבדות – כולל שחרורו מדיכוי מעמד על ידי מעמד". אך גם אם תבוא הישועה, הוא קיווה "שכל ילד שנולד בחירות ובשוויון, שאינו מכיר רעב ודיכוי חומרי, ידע את סבלות כל הדורות שקדמו לו".
בין זכרון ושכחה / ברל כצנלסוןשני כוחות ניתנו לנו : זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם.אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו.ואילו הייתה השכחה משתלטת בנו כליל כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?[…]דור מחדֶש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור מחדש.אם יש בחיי עם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יש בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?
הדרך המאזנת
במאמרו "מהפכה ומסורת" מסביר כצנלסון מדוע על יהודים לציין את תשעה באב, גם בחירות. קריאת דבריו של כצנלסון כיום מדגישה את הנסים הרבים של המהפכה הציונית: עשרות שנים לאחר השואה, רוב היהודים מתעוררים מדי יום בידיעה שהמולדת מחכה, במיוחד לאחר שמיליונים מצאו מקלט וכבוד בישראל, שבה חיה הקהילה היהודית הגדולה בעולם. כצנלסון העריך את ההיסטוריה והזיכרון כ"דבק" חיוני המאחד קהילות ומחזק את העם. לכן הוא הזהיר לא אחת מפני שמרנים שתקועים מדי בעבר, כמו גם מפני פרוגרסיבים המזלזלים באותו עבר…
כיום, אנו רואים כיצד עיוורון כזה יוצר שמרנים שנכשלים בשימור מוסדות, ופרוגרסיבים שאינם מאמינים באמת בקדמה. נתיב הביניים של כצנלסון הוא נתיב בונה (קונסטרוקטיבי). לפי כצנלסון, קנאות הרסנית של "או זה או זה" מציעה כרטיס בכיוון אחד לעבר ברבריות.
כצנלסון לא ביקש להחזיר את היהודים לאחור, אלא למנוע מהם לאבד את עצמם בדרך קדימה. בעיניו, זיכרון ושכחה אינם אויבים אלא כוחות משלימים וכשאחד מהם משתלט לבדו, התוצאה היא ברבריות, ניהיליזם או קיפאון. דרך האמצע שהציע אינה פשרה רופפת, אלא עמדה בונה, בוחנת ואחראית, כזו שמכירה בערך המהפכה אך מסרבת לנתק אותה משורשיה. בעידן שבו קל כל כך לבחור ב”או הכול או כלום”, מחשבתו של כצנלסון מזכירה כי תחייה לאומית, כמו תרבות חיה, זקוקה לאומץ לזכור, לענווה לברור ולתבונה להמשיך ליצור.
חומר מעשיר לקריאה
כתביו ונאומיו של ברל כצנלסון ממשיכים להילמד ולעורר דיון גם היום. הוא זכור כמנהיג נלהב, כותב מוכשר ולוחם למען מעמד הפועלים. הכללת דיוקנו על בולי דואר ישראל היא עדות למורשתו המתמשכת כדמות מפתח בתנועה הציונית ובהקמת מדינת ישראל. כצנלסון עצמו כתב מאמרים ומכתבים רבים אך מעולם לא הוציא לאור ספר.
מהספרים הבולטים המתארים את דמותו, המומלצים שבהם הם: ״ברל: ביוגרפיה״, מאת אניטה שפירא, בהוצאת עם עובד, 1980 והספר ״דיוקנו היהודי של ברל כצנלסון״, שכתב אברהם צביון ויצא לאור בהוצאת ספריית פועלים, 1984.
