אסון חוֹדִינְקָה: "בורות הזאבים הנוראיים האלה מלאים בגופות"

בבוקר שבו מוסקבה הייתה אמורה לחגוג את הכתרתו של קיסר חדש, שדה חודינקה התמלא במאות אלפי בני אדם שבאו לקחת חלק בחגיגות ולקבל מזכרת מהצאר. אלא שבתוך שעות ספורות הפכה הציפייה החגיגית לזירת אימה. שמועות, דוחק ותכנון לקוי דחפו את ההמון אל הבורות והתעלות שבשטח ובתוך הצפיפות האדירה אנשים נמחצו, נחנקו ונרמסו תחת רגליהם של אחרים.

אסון חודינקה היה לאחת מטרגדיות ההמון הקשות של אותה עת, אלא שיותר מכל התזמון היה הרה אסון, משום שהוא התרחש דווקא בראשית שלטונו של ניקולאי השני, ביום שנועד להציג את הקשר שבין הקיסר החדש לנתיניו. ההחלטה להמשיך בחגיגות גם לאחר שהתברר ממד האסון הפכה את חודינקה מזיכרון של חג שהשתבש לכתם פוליטי וסמלי שילווה את הצאר עד לרציחתו.

ב-30 במאי (18 לפי הלוח הישן) 1896, ביום החגיגות העממיות לרגל הכתרתם של הקיסר ניקולאי השני והקיסרית אלכסנדרה פיודורובנה, התרחש בשדה חודינקה אסון שנגרם מהימחצות קהל המונית נוראית, שבה נהרגו על פי הנתונים הרשמיים 1,389 בני אדם, שבאו לקבל את "מתנות הצאר" לכבוד החג, ועוד 1,500 נפצעו. על פי נתונים לא רשמיים, מספר הנפגעים היה גדול בהרבה. אירוע זה נכנס להיסטוריה בשם אסון חודינקה או פשוט, חודינקה.

שדה חודינקה

המקום לחגיגות העממיות נבחר בצורה גרועה ביותר. בעבר אכן נערכו אירועים המוניים בשדה חודינקה (השטח שבין שדרת לנינגרדסקי, רחוב בגוביה וכביש חורושבסקויה של ימינו), אך מאוחר יותר החלו לכרות בו חול, וחיל המצב של מוסקבה השתמש בשדה כמגרש אימונים. לכן כולו היה מלא בבורות ותעלות, ובנוסף, השדה נחצה על ידי גיא עמוק, שהגיע לאורך של 30 מטר ולעומק של חמישה מטרים. במהלך ההכנות לחג, הבורות פשוט כוסו בקרשים ופוזר עליהם חול. באשר לגיא, ההנחה הייתה שאנשים יעקפו אותו.

כמנהל החג מונה דודו של ניקולאי השני – הנסיך הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ', שמאוחר יותר קיבל בקרב העם את הכינוי הלא נעים "חודינסקי". הוא פקד להציב בהיקף השדה במות זמניות, דוכנים, ובתי מרזח ל"כיבוד חינם של בירה ודבש", וכן, לאורך הגיא, 150 מזנונים לחלוקת 400 אלף צרורות עם "מתנות הצאר".

תוכן התוכנייה לחגיגות ההכתרה של הצאר ניקולאי השני.

״היה רצוי לאדון הקיסר, על פי מנהג אבותיו השליטים, לצוות לערוך חג עממי בזמן החגיגות לרגל ההכתרה הקדושה של הוד מלכותם הקיסרית.

עבור החגיגה הוקצה שדה חודינקה הנרחב, שעליו הוקמו כל המבנים הדרושים לחגיגה, ובראשם הביתן הקיסרי, למקרה של הגעת הוד מלכותם עם אורחים זרים.

את אמצע השדה תופס היפודרום עצום לתחרויות סוסים עם שתי זירות קרקס ותורן גבוה לאקרובטים. בצידי ההיפודרום ממוקמים תיאטראות (2 גדולים ו-2 קטנים) להצגות של מחזות אגדה ושעשועים אחרים.

בכל שאר שטח החגיגה נבנו במות למקהלות מוזיקה, זמרים ואקרובטים, הוקמו תרנים ומעגל לתחרויות נושאות פרסים, וכן פוזרו רקדני מעגל, נגני בללייקה, נגני אקורדיון, קוסמים, מפעילי תיאטרון בובות עממי (ראיושניקים) וכדומה.

בשולי השדה משתרעים מזנונים לחלוקת כיבוד, בירה ודבש לכל האורחים שהתאספו לחג. הכיבוד המחולק במזנונים מורכב מ: 1) לחמניית סייקה במשקל פונט, 2) חצי פונט נקניק, 3) שק ממתקים ואגוזים במשקל 3/4 פונט, 4) עוגיית דבש מוויאזמה ו-5) ספל אמייל עם המונוגרמות של הוד מלכותם הקיסרית. כל החפצים הללו קשורים במטפחת צבעונית עם איור של הקרמלין וסמלי המדינה.״

בכל צרור כזה שמו לחמניית סייקה במשקל פונט מקמח מובחר, שיוצרה על ידי ספק החצר של הוד מלכותו, האופה פיליפוב; חצי פונט נקניק; עוגיית דבש מוויאזמה עם סמל; ממתקים מכל הסוגים (קרמל, אגוזי מלך, צימוקים, שזיפים מיובשים) וספל אמייל זיכרון להכתרה עם המונוגרמה של הצאר וציפוי זהב. כל המזכרת, למעט הלחמנייה, נקשרה במטפחת כותנה צבעונית, שעליה הודפסו בצד אחד מראה הקרמלין ונהר מוסקבה, ובצד השני – דיוקנאות הזוג הקיסרי. תוכנן גם לזרוק להמון אסימונים עם כיתוב זיכרון. על ארגון החג הוצאו 20 מיליון רובל.

החישוב היה שאנשים ילכו לקבל את המתנות בצורה מאורגנת, לאורך הגיא, ואז ימשיכו לנוח בצורה תרבותית ליד הבמות והדוכנים. החישוב התברר כשגוי עד כדי כך שהוביל לטרגדיה…

תחילת החגיגות וחלוקת מתנות הצאר נקבעה לשעה 10 (לפי נתונים אחרים לשעה 11) בבוקר ב-30 במאי. אך בקרב העם כבר נפוצה שמועה שכאילו לא יספיק הכיבוד לכולם, ובמיוחד הספלים עם המונוגרמה של הצאר, ולכן רבים החליטו לתפוס תור מראש. כבר בערב שלפני כן החלו להתאסף בשדה חודינקה אנשים מכל מוסקבה וסביבותיה, הבעירו מדורות, שתו ושמחו. עד הבוקר מספרם הגיע ל-500 אלף איש. (אוכלוסיית מוסקבה כולה מנתה אז קצת יותר ממיליון). וכל ההמון הזה הסתער לעבר מקום חלוקת המתנות היישר דרך הגיא, שהתמלא במהירות באנשים. ואנשים המשיכו להגיע.

משולהבים מהשמועה החדשה שבעלי המזנונים כבר התחילו לחלק מתנות לאנשיהם, העם הפך לפראי לחלוטין והתחיל לדחוף בעוצמה רבה יותר. אלו שעמדו על שפת הגיא צנחו למטה היישר על ראשיהם של אלו שכבר לא יכלו לצאת ממנו. דווקא בגיא ובבורות העמוקים בכל רחבי השדה נמצאו רוב הנרמסים – חיפויי העץ לא עמדו בעומס.

וההמון המשיך לדחוף ולרמוס כך שצלעותיהם של אנשים נשברו, הם מתו בעמידה וכך נשארו לעמוד, לחוצים בין אלו שעדיין היו בחיים. בעלי המזנונים המבוהלים, מחשש שגם אותם ירמסו, התחילו לזרוק את שקיקי האוכל היישר לתוך ההמון, מה שרק הגביר את הדוחק. אלו היו פרפורי גסיסה.

עד שראה את אסון חודינקה וניצל בנס היה מתעד אורח החיים המפורסם של מוסקבה, עיתונאי העיתון "רוסקיה ודומוסטי" ולדימיר גיליארובסקי.

אולי יעניין אותך

ולדימיר פוטין. המנהיג ששואף להשיב את רוסיה לגדולתה

יֵמֵליָאן פּוּגָצ'וֹב: תליין או מושיע?

מנהיגים רוסים שבכלל לא היו רוסים

יורי טיוקאלוב: הילד ששרד את מצור לנינגרד והפך לאלוף אולימפי

את רשמיו ממה שחווה הוא תיאר בכתבה בשם "האסון בשדה חודינקה": "לפתע נשמע זמזום. תחילה מרחוק, אחר כך סביבי. בבת אחת איכשהו… צווחות, זעקות, אנקות. וכל מי ששכב וישב בשלווה על האדמה, קפץ בבהלה על רגליו וזינק לעבר הקצה הנגדי של החפיר, שם מעל המצוק הלבינו ביתנים, שאת גגותיהם בלבד ראיתי מעבר לראשים המהבהבים. לא מיהרתי בעקבות ההמון, התנגדתי והלכתי הרחק מהביתנים, לקראת ההמון המטורף… דחיפות, מחיסה, יללות. היה כמעט בלתי אפשרי להחזיק מעמד מול ההמון. ושם לפנים, ליד הביתנים, בעברו השני של החפיר, זעקת אימה: אל קיר החימר האנכי של המצוק, שגובהו מעל גובה אדם, נלחצו אלה שמיהרו ראשונים אל הביתנים. נלחצו, וההמון מאחור דחס את החפיר יותר ויותר, ויצר מסה רציפה ודחוסה של אנשים מייללים. פה ושם דחפו ילדים למעלה, והם זחלו על ראשיהם וכתפיהם של העם… השאר היו ללא ניע: התנודדו כולם יחד, אין תנועות נפרדות… הנה הוא, מוות בלתי נמנע! ואיזה מוות!".

אסון ידוע מראש?

השוטרים אבדו עצות לחלוטין ולא יכלו לבלום את ההמון. רק תגבורת שהגיעה הצליחה לפזר אותו. על האדמה נותרו לשכב אנשים רמוסים ופצועים. זמן רב פינו מחודינקה את הפצועים וההרוגים.

גיליארובסקי בכתבתו סיכם ללא רחם את התוצאות המחרידות של הטרגדיה: "החפיר, החפיר הנורא הזה, בורות הזאבים הנוראיים האלה מלאים בגופות. כאן מקום האובדן העיקרי. רבים מהאנשים נחנקו, עוד כשהם עומדים בהמון, ונפלו כבר מתים תחת רגלי הבורחים מאחור, אחרים מתו עדיין עם סימני חיים תחת רגליהם של מאות אנשים… לפניי שכבו נשים עם צמות תלושות… מאות רבות! וכמה עוד היו כאלה שלא היה להם כוח ללכת ומתו בדרך הביתה. הרי לאחר מכן מצאו גופות בשדות, ביערות, ליד דרכים, במרחק עשרים וחמישה ורסטאות ממוסקבה, וכמה מתו בבתי חולים ובבתים!"

על מה שקרה דווח לסרגיי אלכסנדרוביץ' ולניקולאי השני. אך התקבלה החלטה שלא לבטל את חגיגות ההכתרה. כפי שצוין לאחר מכן בפרסום הרשמי: "במצב שנוצר כבר לא יעלה על הדעת לבטל את החג שהתחיל ולהפסיק את השעשועים עבור קהל של חצי מיליון מהעם שהתאסף לקראתו…"

נגד המשך החגיגות התבטא בלהט הנסיך הגדול ניקולאי מיכאילוביץ'. הוא הזהיר את ניקולאי השני: "זכור, ניקי, דמם של חמשת אלפים הגברים, הנשים והילדים האלה יישאר כתם בלתי יימחה על שלטונך… אל תיתן עילה לאויביך לומר שהצאר הצעיר רוקד כאשר נתיניו הנאמנים שנספו מובלים לחדר המתים".

דבריו של הנסיך הגדול התבררו כנבואיים. את אסון חודינקה הזכירו לקיסר כל זמן שלטונו. על ידי האופוזיציה הרדיקלית הוא כונה "ניקולאי עקוב מדם".

קראו גם: יום ראשון העקוב מדם: הטבח שהצית את מהפכת 1905 ברוסיה | ייסורי המהפכה. על הצאר ניקולאי השני

בינתיים נוקה מקום האסון במהירות מגופות, הנפגעים הועברו לבתי חולים ותוכנית החג נמשכה. בשדה חודינקה ניגנה תזמורת. עד השעה 14:00 הגיע לכאן ניקולאי השני, התקיים מצעד ולאחר מכן ארוחת צהריים קצרה. עבור האצולה ושכבת האריסטוקרטים נמשכו החגיגות בארמון הקרמלין.

כמובן, המשפחה הקיסרית לא נותרה אדישה לצער ותרמה לטובת הנפגעים 90 אלף רובל, וכן שלחה לבתי החולים אלף בקבוקי פורטו ומדיירה, יתומים הוכנסו לבתי יתומים, והלוויות בבית הקברות ואגאנקובסקויה נערכו על חשבון קופת המדינה. נערכה חקירה שבמהלכה הודחו מתפקידם מפקד משטרת מוסקבה ולסובסקי ועוזרו. ייתכן שכל האמצעים הללו, בסופו של דבר, היו מחלישים ולו במעט את זעמם של תושבי מוסקבה, אילולא אירוע נוסף.

בערב אותו 30 במאי היה אמור להתקיים נשף אצל שגריר צרפת לכבוד הקיסר. רבים ציפו שהנשף אם לא יבוטל, לפחות יתקיים ללא הריבון. אך כאן התערבה צמרת משרד החוץ. עוד בימי אלכסנדר השלישי נכנסה האימפריה הרוסית לברית עם צרפת. שתי המעצמות סמכו על תמיכה הדדית: צרפת הייתה זקוקה לעוצמה הצבאית של רוסיה ואילו רוסיה ראתה בצרפת משענת פיננסית. בנוסף, שתי המדינות רצו להתאחד נגד גרמניה שחיזקה את עמדותיה. לכן ניקולאי השני לא יכול היה שלא להגיע לנשף ופעל כפי שהפרוטוקול דרש ממנו, כיוון שלשבש אירוע כזה היה אומר להעיב על מערכת היחסים בין שתי המעצמות.

אבל לציבור בעל נטיות רדיקליות אי אפשר היה להסביר זאת. האופוזיציה קיבלה את הדלק הדרוש לשפוך למדורת הזעם העממית וריכלה על כך שהקיסר התייחס באדישות לטרגדיה והשתעשע בנשף באותו ערב. למרות שישנן עדויות של עדי ראייה שניקולאי השני היה עצוב ושתקן יותר מהרגיל ויחד עם הקיסרית גם עזב את הנשף די מהר.

"בושה לרגימנט!" מצב חירום במצעד חודינקה 1912

אבל שנים אחרי נראה היה שהצאר לא הוקיר זכר לקורבנות האסון הנוראי.

בשנת 1912 חגגה רוסיה את יום השנה המאה למלחמת 1812. לחגיגות בורודינו הגיעו הקיסר ומשפחתו, חברי משפחת הקיסרות, שר המלחמה, ונציגי שגרירויות ומשלחות זרות. ב-26 באוגוסט (8 בספטמבר) נערך בשדה בורודינו מצעד גדול. החגיגות נשאו אופי חגיגי באופן בלעדי.

ועם סיומן נערכו מצעדים צבאיים דווקא באותו שדה חודינקה, עם 40 אלף חיילים וקצינים, 112 גדודי חיל רגלים, 3 גדודי חיל הנדסה, 42 גדודי פרשים ו-6 פלוגות קוזאקים, 240 תותחים קלים ו-12 כבדים, ויחידות טכניות נערכו בשש שורות מול הביתן הקיסרי והיציעים.

על המצעד פיקד גנרל חיל הפרשים פ. א. פלווה, על השורה השנייה, שהורכבה מכוחות הקורפוס ה-13 פיקד גנרל-לוטננט מ. ו. אלכסייב, על השורה השישית, שהורכבה מפרשים – גנרל-לוטננט ו. י. גורקו. לאחר 1905 ניקולאי השני כמעט ולא יצא כלל מהבירה. ביקורו בקייב בשנת 1911 הסתיים בהתנקשות בראש הממשלה פיוטר סטוליפין. לנסיעה של שנת 1912 יוחסה משמעות מיוחדת, הפיוס של המונרך עם הבירה הראשונה, מוסקבה, תוך מתן מחילה מסוימת על ארועי מרד דצמבר 1905. בסביבת הקיסר רבים, ביניהם גם הנסיך הגדול ניקולאי ניקולאייביץ' הבן, היו נגד הנסיעה משיקולי אבטחה.

ככל הנראה, דווקא בשל הלכי הרוח העצבניים בציבור, ניתן להסביר את התגובה לאירוע שהתרחש ב-26 באוגוסט (לפי הלוח הישן) במצעד בשדה חודינקה. "על פי הכללים החדשים", נזכר עד הראייה לאירוע הנסיך הגדול גבריאיל קונסטנטינוביץ', "כאשר הריבון, לאחר שעבר על פני שורה אחת של כוחות, עבר על פני הבאה שעמדה מאחוריה, הראשונה הסתובבה לאחור, כדי לראות את הריבון ולא לעמוד אליו בגבה. לפתע אני רואה שמתוך השורה שהסתובבה של הכוחות רץ החוצה חייל עם רובה בידו ורץ אל הריבון. הנסיך הגדול סרגיי מיכאילוביץ', שרכב לפניי, תפס באימה בידו של הנסיך ס. ג. רומנובסקי, דוכס לויכטנברג, שרכב לצידו. כל זה נמשך כהרף עין. החייל רץ אל הריבון והגיש לו בקשה".

בניגוד לסביבתו ניקולאי השני שמר על רוגע מוחלט ולאחר שאמר "בושה לרגימנט!", "המשיכו לרכוב, כאילו לא קרה דבר". החייל שירת ברגימנט חיל הרגלים השני של סופיה (קורפוס הארמיה ה-13). הטוראי הופל ארצה ונעצר על ידי חיילי האבטחה. הקיסר המשיך בסקירת הכוחות וקיבל את מצעד הטקס. עד מהרה התברר שכלל לא מדובר בניסיון התנקשות. כפי שהתברר, החייל לא היה אמור למלא חובת שירות צבאי, אך לא הצליח להשיג החלטה צודקת בעניינו. לכן הוא החליט להגיש בקשה אישית לקיסר, תוך ניצול הזדמנות נוחה, כפי שנדמה היה לו. בנסיבות כאלה הופיעה הדמות הרצה אל הקיסר עם רובה בידה.

אף על פי כן, מה שקרה היה הפרת משמעת ברורה ואפילו מזעזעת. הקיסר הטיל על גנרל-מייג׳ור מפמלייתו פ. א. דלסל לערוך חקירה וכתב אישית פקודה, שהטילה עונשים על מפקדיו הישירים של החייל, עד למפקד כוחות המחוז הצבאי של מוסקבה פלווה . מפקדי המחלקה והפלוגה של האשם נחשפו למעצר, בפקודת שר המלחמה נרשמה הערה לגנרל פלווה ואילו מפקדי הדיוויזיה הרגלית הראשונה ורגימנט חיל הרגלים השני של סופיה של הקורפוס ה-13 קיבלו נזיפות רשמיות חמורות. הרגימנט קיבל חנינה מעונש כבר בחורף של אותה שנה. באשר לאשם עצמו באירוע, שנידון על ידי בית דין צבאי לעבודות פרך ללא הגבלת זמן, הוא קיבל חנינה לכבוד החלמתו של יורש העצר הצארביץ' אלכסיי ב-30 באוקטובר של אותה שנה והועבר לשרת ברגימנט אחר להמשך תקופת השירות.

היוצא מן הכלל היה מפקד קורפוס הארמיה ה-13 גנרל-לוטננט אלכסייב. האירוע לא השפיע עליו כלל. ככל הנראה, זה קרה משום שאלכסייב רק עתה קיבל את הפיקוד על הקורפוס ה-13 מאת גנרל א. א. אוורט, שבתורו, נשלח לפקד על המחוז הצבאי של אומסק בסיביר. אלכסייב קיבל את הקורפוס שבועיים לפני תחילת חג בורודינו, שאליו יחידות הקורפוס שלו היו צריכות להספיק להגיע, לאחר שעברו בצעידה מבצעית כמה מאות קילומטרים. לאחר שנכנס לפקד על הקורפוס ב-12 באוגוסט 1912, כעבור שבועיים, ב-26 באוגוסט, הוא עוטר במדליה לזכר מלחמת 1812, וב-28 באוגוסט, בנוסף לפקודת הקיסר, הוכרזה עבורו תודת הוקרה קיסרית אישית על מצבם המצוין של הכוחות והסדר במצעד בנוכחות הצאר בשדה חודינקה.

לא בכדי, רק עשור לאחר הטרגדיה, בשנת 1906, הזכיר המשורר בעל הנטיות המרדניות קונסטנטין בלמונט לקיסר את אסון חודינקה בשירו "הצאר שלנו":

הוא פחדן, הוא מרגיש מהוסה,
אך בקרוב – שעת התגמול תהלום.
מי שהחל למלוך בחודינקה,
יסיים, בעומדו על הגרדום.