גן עדן קומוניסטי על פיסת אדמה אחת… כבר יותר ממאה שנים שיש שמנסים להוכיח את כדאיות הרעיון הזה בקיבוצים, מתווכחים עם אלוהים, נלחמים עם אויבים, שורדים במדבר ומתקנים את הרעיון של שוויון אוניברסלי…

בין עצי הדקל הסיניים המתפשטים ושיחי השיטה הצהובים ובתים חד-קומתיים זהים כמעט בלתי נראים אפשר למצוא שלווה של ממש. אין כאן שמות רחובות או שלטים על הבתים ורק מספרי דירות. לאורך הכביש ערוגות מגודרות למשעי עם נענע, רוזמרין ומרווה והפארק העירוני מזכיר איור של גן עדן…

שער הגולן כדוגמה?

קחו למשל את קיבוץ שער הגולן בבקעת הירדן, פיסת אדמה יפהפייה, שגם הוותיקים שבקיבוץ משכימים קום כדי לעבוד בשדה. תושביו הראשונים של קיבוץ שער הגולן, שנוסד כמחנה צבאי ב-1937, היו יהודים מפולין וצ'כוסלובקיה. הם הגיעו לכאן כדי לשתול גן עדן במדבר ולבנות עולם של צדק ושוויון לכולם.

מייסדי הקיבוץ היו אידיאליסטים, פטריוטים וסוציאליסטים לגמרי וכשסטלין מת, כל חברי הקיבוץ התאספו בחדר האוכל, בכו ושרו את "האינטרנציונל"…

קיבוץ הוא קומונה חקלאית בישראל, שנוצרה על בסיס רכוש משותף, שלטון עצמי, שוויון תנאי חיים ועבודה וחלוקה שווה של תוצרי העבודה בין כל החברים בקיבוץ. הקיבוצים הראשונים הופיעו בתחילת המאה ה-20 בשטח האימפריה העות'מאנית וארץ ישראל. צעירים יהודים ממדינות שונות הגיעו לכאן בתמיכת ההסתדרות הציונית העולמית ליצירת יישובים חקלאיים. כשהאו"ם אימץ תוכנית לחלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית וערבית ב-1947, הקיבוצים הפכו לבסיס למדינת ישראל העתידית: הם הצליחו לספק לה תוצרת חקלאית ומילאו תפקיד חשוב בהגנה על המדינה במהלך מלחמת העצמאות. כיום, רק חלק מהקיבוצים שמר על הצורה המסורתית, השאר חילקו את המשק לקניין קיבוצי ופרטי. הגוף המנהל העליון בקיבוצים הוא האסיפה הכללית, הפותרת סוגיות אקטואליות בהצבעה מדי שבוע. רוב הקיבוצים מחזיקים כיום במפעלים ועוסקים בעסקי התיירות.

האנשים שהגיעו לכאן רצו לעסוק בחקלאות, אבל הם היו צריכים להילחם. במהלך מלחמת העצמאות (1947–1949) הושמד שער הגולן על ידי הצבא הסורי ובמשך כמעט חצי מאה לאחר שיקומו, הוא היה נתון להפגזות ולהתקפות של מחבלים ערבים. רק בשנת 1994, לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן, הגיעו זמנים שלווים יותר לקיבוץ.

כיום שטח הקיבוץ כולל שדות תמרים, מטעי בננות ואבוקדו, מטעי שקדים ומרבדי אבטיח. עבודת כפיים הוחלפה בטכנולוגיות החדישות ביותר, כולל השקיה בטפטוף. יחד עם זאת, שער הגולן הוא אחד הקיבוצים הבודדים שהצליחו לשמר את אורח החיים המסורתי בתנאים מודרניים. אף אחד כאן עדיין לא מקבל משכורת. הכל בחינם לחברי הקהילה: חשמל, כביסה, אינטרנט, שירותי רפואה. הכסף שהם מרוויחים הולך לקופת אוצר כללית, משם הכסף מחולק לתשלום צרכים שונים.

כדי לשמור על שיטה הקודמת, הקיבוץ היה צריך להיות עשיר מאוד — מי שעבד נאלץ לפרנס קשישים, ילדים, חולים ואלה שאינם רוצים לעבוד. לכן הקיבוץ, כמו שאר הקיבוצים בארץ, חיפשו אפיקי הכנסה נוספים. כך, בקיבוץ שער הגולן פועל מפעל לייצור צינורות חימום תת רצפתי. 51% מהמניות שייכות לקיבוץ, 49% הנותרים מחולקים בין חבריו בהתאם לתקופת השירות בקיבוץ. דיבידנדים ממניות אלה אינם מועברים לקופת האוצר הכללית: ניתן להוציא אותם לצרכים אישיים. בנוסף, כל חבר קיבוץ, ללא קשר לתפקיד, מקבל סכום מסוים של דמי כיס. כשקיבוצניק פורש בגיל 65, הוא כבר לא צריך לדאוג לכלום: הקהילה תספק את כל מה שהוא צריך.

הקיבוץ מפעיל מזנון כללי, בו מוגש מזון שלוש פעמים ביום. לכל חבר קיבוץ מוקצה סכום כלשהו לאוכל מדי חודש: מסכום זה מכינים את המספר הנדרש של ארוחות בוקר, צהריים וערב. אפשר גם להפנות את הכסף לחנות ובכל חודש להשתמש באותו סכום כדי לקנות אוכל ולבשל בבית.

אבל לאף אחד מחברי הקיבוץ אין זכות להחזיק רכב אישי. החניון כאן נפוץ: 80 מכוניות ל-300 איש. אם מישהו צריך לנסוע לעיר, מספיק לציין את מספר המכונית שנלקחה ביומן האלקטרוני. הקיבוץ ישלם על הגז. בשטח הקיבוץ, אף אחד לא צריך מכוניות. רוכבי אופניים רוכבים בשבילים, ילדים מדוושים לצד מבוגרים. סבתות רציניות מסתובבות על כיסאות תלת גלגלים עם מנוע. אמהות דוחפות לולים מעץ עם תינוקות סמוקי לחיים לאורך שבילי אספלט.

בשטח הקיבוץ קיים בית ספר ועבור ההשכלה הגבוהה (תואר ראשון) מוקצה לכל תלמיד כסף לפי עלות הלימוד באוניברסיטה נבחרת בישראל. אבל אפשר גם ללמוד בחו"ל. לאחר מכן משולם הסכום הממוצע והסטודנט תורם בעצמו את הכסף החסר. אם בוגר מחליט שלא לחזור לקיבוץ לאחר לימודים, אין צורך להחזיר את הכסף. אם הוא חוזר, מספקים לו חדר בדירה משותפת ועוזרים לו למצוא עבודה.

תנאי הדיור תלויים באורך החברות. לזוג הטרי מוקצה דירה באחד הבתים המשותפים. כשהגדול במשפחה מגיע לגיל 40, בונה להם שער הגולן בית בשווי חצי מיליון שקל.

אבל גם בגן עדן יש בעיות: צעירים לא ששים להישאר בקיבוץ. הם לא רוצים לחיות בחברה שבה עובדים קשה וגם מי שלא עובד מקבל את אותו הסכום. שוויון שכזה פחות מקובל בקרב החברה המודרנית, ודאי לא בחברה שכבר אינה סוציאליסטית כבעבר.

קיבוץ עין גדי

בשנות השמונים חוותה ישראל משבר כלכלי שפגע קשה בקיבוצים. רבים נאלצו לנטוש את העקרונות הקודמים שלהם ולהתמסחר חלקית. זו הדרך בה בחר קיבוץ עין גדי. מצד אחד הרי יהודה חסרי החיים, מהצד השני ים המלח המלוח, ביניהם, נווה מדבר: בתים דו-קומתיים אבודים בין עצי באובב צעירים, "מהלכים" פיקוסים בנגליים וצמחים טרופיים אחרים. גן זה מושקה במים מנחלי דוד וערוגות וממעיין המינרלים עין גדי, שעל שמו נקראת הקהילה.

כיום, מלבד קרקע חקלאית וגן בוטני, הכנסות הקיבוץ מגיעות ממפעל מים מינרליים, שמורת טבע עם מפלים וחורבות מקדש עתיק ומרכז ספא. אוטובוסים בדרכם לחופי ים המלח עוברים כאן.

כשהקיבוץ היה עני יותר, זה היה הגיוני לחלק הכל שווה בשווה. אחרי הכל, אין משהו מיוחד לשתף. הכלל "לכל אחד לפי צרכיו" היה קל ליישום כל עוד הצרכים היו צנועים. אבל אז אנשים התחילו להסתכל על אחרים ורצו לחיות טוב יותר. כדי לשפר את רמת החיים, הקיבוץ נכנס לחובות והחל לשלם שכר זהה לכולם. טלוויזיות אישיות, קומקומים ומכונות קפה הופיעו בבתים. אבל המשכורות היו קטנות, והיה צריכים לבחור מה לקנות. אנשים התחילו להשוות מי עובד, מי תורם יותר כסף לקופת הקיבוץ ועקרון השוויון החל להיסדק: ב-2001 השכר התבדל והורשה לאנשים להפריט את בתיהם.

למרות כל השינויים, עין גדי נשאר קיבוץ: כל ההחלטות מתקבלות באסיפה קיבוצית, יש מערכת ניהול משותפת (כל 210 החברים הם בעלי המלון, מרכז הספא והמפעל), הקיבוץ שומר על ההכנסות של כל אחד מחברי הקיבוץ. זו הייתה הנקודה האחרונה שהפכה לאטרקטיבית ביותר עבור אנשים מבחוץ.

כשלא היו מספיק עובדים, הקיבוץ ניסה לפתור את הבעיה באמצעות תוכנית "בית ראשון במולדת", שבמסגרתה ישראל מממנת את החזרת החוזרים ונותנת להם אפשרות לחיות ולעבוד בקיבוצים. בקיבוץ, קיוו שכך יימצאו חברים צעירים חדשים שרעבים לעבודה. אבל התחילו להגיע אנשים אחרים לגמרי, אלה שרצו להסתתר מקבלת החלטות, שביקשו לא לעבוד ורק לקבל הטבות.

נכון, ההטבה ניתנת רק לחבר קיבוץ, שחייב להיות אזרח ישראלי לא מעל גיל 35 בלבד, ששירת בצבא ואין לו עבר פלילי או חובות. בנוסף, בהתאם לכללי קיבוץ מסוים, הקהילה חייבת אחת מהשתיים: לשלם כ-60,000 שקלים, או להעביר אליו רכוש, או שעליו לעבוד במשק מספר שנים. לאחר תקופת מבחן, באסיפה קיבוצית מצביעים בעד או נגד החבר החדש.

שדה אליהו

אבל אצל חברי קיבוץ שדה אליהו זה אחרת. שם ההתעניינות בתנועה הקיבוצית גוברת. בני נוער זרים מגיעים לאולפנים ללמוד עברית, בני נוער מקומיים מתעניינים בתיירות וחקלאות ובעבודה התנדבותית בשטח.

אף שאנשים רבים חיים את חייהם באינטרנט ולאנשים אין תקשורת חיה. בשדה אליהו יש את מיטב התרופות לבדידות – דת ומדע. כי שדה אליהו הוא קיבוץ דתי שנוסד ב-1938. אף שזה נראה שהוא סותר את הרעיון של הקיבוצים הראשונים, שנטשו את הדת למען בניית עולם חדש. בשדה אליהו מצאו זמן גם לעבודה וגם לדת.

הראשונים שנשתלו בשדות היו שבעת פירות ארץ ישראל המצוינים בתורה: חיטה, שעורה, ענבים, תאנים, רימונים, זיתים ותמרים.

בצדדים שונים של הכיכר מתנשאים כשני סמלים מבנים של חדר אוכל משותף ובית כנסת. בית הכנסת מכבד גם את עקרונות השוויון: האשכנזים והספרדים מתפללים תחת קורת גג אחת. בקיבוץ מאמינים שאפשר לשכוח מהבדלי דת אם יש סיבה משותפת. עבודה בתחומים מקומיים הפכה לדבר כזה.

בתחילת שנות ה-80 החל חבר הקיבוץ מריו לוי (ממייסדי הארגון לחקלאות אורגנית) לחשוב כיצד להימנע מטיפול בשדות בחומרי הדברה. היו הרבה בעיות עם פגיעה בעשבים השוטים, אבל היבול סבל מהכימיקלים. מריו הוכיח שניתן לפתור בעיות באופן טבעי.

הגאווה העיקרית של שדה אליהו היא מפעל ביו-בי, אחד המתחמים הגדולים בעולם לגידול חרקים מועילים. כאן הם מגדלים דבורי בומבוס טחונות, המאביקות צמחי חממה, ומגדלים קרציות, פשפשים וצרעות המטפילות מזיקים ביבולים. חרקים מועילים אלו נמכרים לאחר מכן למטעים ברחבי הארץ ואף בחו"ל.

הרבה תחומים של חקלאות טבעית דורשים פיתוח. והקיבוץ הוא המקום הכי טוב לפעילויות כאלה, כך לא צריכים לחשוב על נושאים יומיומיים: מדענים יכולים להתמסר לחלוטין למחקר. זה מה שמושך צעירים לקיבוץ שדה אליהו – ההזדמנות ליצור ולתקשר מבלי להיות מוסח מחיי היומיום.

אם הקיבוצים

למרות הניסיונות להישאר במסגרת הרעיונות הסוציאליסטיים, בשנים האחרונות התנועה הקיבוצית הפכה קפיטליסטית ודתית יותר. אך יחד עם זאת, קיבוצים נותרו סמל להישג לאומי. הגנים הללו במדבר היו היסוד של מדינת ישראל. דגניה א', הקיבוץ הראשון, החל את דרכו ב-1910. ועד היום, עם כל שינוי ברוח, כל העיניים מופנות אליו – האם הרעיון של לפני מאה שנה ישרוד ויעמוד בלחץ העולם המודרני?

האבות המייסדים של קיבוץ דגניה א' הם עשרה גברים ושתי נשים שברחו מהאימפריה הרוסית מפוגרומים נגד היהודים והתיישבו על אדמת פורטה (האימפריה העות'מאנית), שטחה העתידי של מדינת ישראל.

כל מה שהיה להם זה נעורים וביטחון עצמי. הם רצו להקים גנים בארץ המובטחת, אבל הם עצמם מעולם לא החזיקו את חפירה בידיהם. הם היו בהלם מרעיונות השוויון והדבר הראשון שהם עשו היה לאסוף את כל הבגדים והנעליים, לזרוק אותם על הקרקע ולחלק אותם שווה בשווה. אלא שהמתיישבים הראשונים בקיבוץ נאלצו להילחם גם בטבע וגם בבדואים. אבל הם נתמכו על ידי אמונה בעולם חדש. הם היו אתאיסטים יהודים, שהאמינו רק באדמה ובעבודה. הם ויתרו על רכוש פרטי, משפחה – כל מה שיכול להסיח את הדעת מבניית חיים חדשים.

הקיבוץ הצליח לקיים את עקרון המתיישבים הראשונים "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו" במשך כמעט מאה שנים. אבל ככל שהקשיים פחתו, פחתה גם הסיבה להיצמד לרעיונות ישנים. דגניה א', אם הקיבוצים, יצאה לדרך של שינוי ב-2005. אבל, כמו בפעמים הקודמות, הם ממשיכים לחיות כאן לא כפי שהמסורת או הכללים מכתיבים להם, אלא כפי שכל החברים מחליטים באסיפה הכללית. למשל, בקיבוץ זה ילדים אינם חברים מיד עם הגיעם לגיל 18, כל אחד בוחר אם להיות חבר פעיל באגודת הקיבוץ או לא. אבל לא מספיק לרצות – שאלת הקבלה לקיבוץ עולה להצבעה כללית ומוכרעת שם.

דגניה הוא הקיבוץ היחיד שיש לו קופה רושמת ל"אירועים מיוחדים", אשר יכולה לשמש כל חבר בקומונה אם יקרה משהו בלתי צפוי. קיבוצניקים תורמים כסף לקופה זו לאורך כל חייהם. להיות חבר בדגניה פירושו לא רק ליהנות מהפריבילגיות שאורח החיים נותן, אלא לקחת אחריות אישית על כל אחד אחר.

בעוד רבים מאשימים את חברי הקיבוץ בנטישת העיקרון של "לכל אחד לפי צרכיו, מכל אחד לפי יכולתו", הם עדיין מקבלים החלטות ביחד ומנהלים משק בית משותף. המודל הסוציאליסטי גדל למודל דמוקרטי. ובסופו של דבר, הם חיים איך שבא להם, בדיוק כמו שהסבים שלהם רצו.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.