תאמל״ק לי
ב-1885, כאשר מעצמות אירופה חילקו ביניהן את יבשת אפריקה כאילו הייתה עוגה, ניצל מלך בלגיה ליאופולד השני את ההזדמנות ותפס לעצמו שטח עצום בלתי נודע ברובו סביב אגן נהר הקונגו. הוא הציג זאת כפרויקט נאור לקידום הציוויליזציה, אך בפועל יצר משטר אימה וניצול בקנה מידה היסטורי.
רקע
מלך בלגיה ליאופולד השני (1835-1909) רצה שארצו תצטרף למשפחת העמים האירופית, אך מדינת בלגיה סירבה לממן את חלקה במרוץ היקר של מערב אירופה לאפריקה. לכן הוטלה המשימה על ליאופולד עצמו, שהשתמש בדיפלומטיה אישית כדי לשכנע את המעצמות האירופיות להעניק לו שליטה על חלק עצום מאגן נהר הקונגו. הוא הבטיח להביא “ציוויליזציה” ליבשת שכונתה אז “היבשת האפלה”.
מדינת קונגו החופשית, שהוקמה בשנת 1885, הפכה למגרש המשחקים של ליאופולד, ושטחה היה גדול פי 76 משטחה של בלגיה. רוב האזור היה ג’ונגל לא ממופה ובהתחלה היוותה הקולוניה נטל כלכלי כבד. אך כאשר הביקוש העולמי לגומי זינק, ליאופולד ידע לנצל את ההזדמנות. עובדים קונגולזים נשלחו ליערות כדי לחתוך את קני הגפנים ולצפות את גופם בלטקס גומי. לאחר מכן קילפו אותו מעל עורם – לעיתים תוך תלישת בשר ושיער. העבודה הייתה מפרכת ומסוכנת לבריאות, והדרך הכלכלית היחידה לאסוף גומי הייתה באמצעות גיוס כפוי של כלל החברה הקונגולזית. כך הפכה מדינת קונגו החופשית מנכס יקר למטע עבדים.
ליאופולד ביצע בקונגו ביזה חסרת רחמים, שהתמקדה בעיקר במשאב יקר אחד: הגומי. כדי למקסם רווחים, הוא כפה משטר של עבודות כפייה ברוטליות, בו תושבים נאלצו לאסוף גומי תחת עונשים אכזריים מאוד כאשר מעשיו הובילו לאחת הטרגדיות האנושיות הקשות בתולדות האנושות – רצח עם שבו נספו כעשרה מיליון בני אדם בפרק זמן של כ-24 שנים, שבה מדינת קונגו החופשית הייתה בבעלותו. כל אותו זמן ידע ליאופולד לטפח בקפדנות תדמית מזויפת של אישיות הומנית גדולה והצליח להונות את דעת הקהל הבינלאומית במשך שנים.
הזוועות
הגיהינום של ליאופולד פעל לפי היגיון מעוות. לכל כפר נקבעה מכסה של גומי, והמשטרה הקולוניאלית נשלחה לגבות אותה בתהליך שהואץ באמצעות ביזה, הצתות ואונס. אם כפר לא עמד במכסה, נלקחו בני ערובה ונורו למוות. כדי לוודא שהשוטרים לא יבזבזו תחמושת על ציד מזון, נדרשו להציג את הידיים הכרותות של קורבנותיהם כהוכחה לשימוש בכל כדור. כך התפתח מסחר בידיים כרותות בין תושבים לבין אנשי משטרה שלא הצליחו לעמוד במכסה שנקבעה להם.
בתיאורי התקופה נחשפים סיפורים קשים מנשוא: כמו יום אחד בלבד שבו נכרתו למעלה מאלף כפות ידיים – עדות מצמררת למדיניות האימה ששררה בקונגו תחת שלטונו של המלך ליאופולד. שיטת הטרור שנכפתה על המקומיים שם הייתה אכזרית ומחושבת: הנשים והילדים נלקחו כבני ערובה, בעוד הגברים והנערים נאלצו להיכנס אל מעבה היערות על מנת לאסוף גומי, שכאמור היה למשאב יקר מאוד באירופה.
החיים בכפרים קרסו לחלוטין. הילודה כמעט ונעצרה, לא נותר מי שיעבד את האדמות או ילקט מזון, ומגפות התפשטו ללא מעצור. הזוועות לא הסתיימו בשטחי קונגו – אפילו בבלגיה עצמה הוצגו השבויים לראווה, כאילו היו בעלי חיים ובגנים כאלה הוצבו שלטים מבזים: “נא לא להאכיל את האנשים בבוטנים.”
התמונה הזו חושפת לא רק את ממדי האכזריות, אלא גם את עומק ההתנשאות והדה-הומניזציה שהפכו את תושבי מדינת קונגו החופשית לקורבנות של אחד הפרקים האפלים בתולדות האנושות.
בין השנים 1880–1908, תחת שלטון מלך הבלגים, האוכלוסייה המקומית הידלדלה בצורה דרמטית כאשר ההערכות מדברות על אובדן של 8 עד 10 מיליון נפשות מתוך כ־20 מיליון תושבים שחיו כאן במקור.
תחילת המאה ה־20 סימנה את רגעי ההתעוררות של העולם כלפי הזוועות. הבריטים, ובראשם העיתונאי והסופר האמיץ אדמונד דנה מורל, החלו לחשוף את מה שנעשה הרחק מעיני הציבור. בשנת 1900 הבחין מורל בתבנית מטרידה: אוניות שיצאו מקונגו עמוסות בגומי חזרו אליה כשהן נושאות נשק ותחמוש, מה שהיווה סימן ברור למשטר דיכוי אלים.
החשיפה עוררה סערה עולמית. ממשלת בריטניה פתחה בחקירה ובהמשך הצטרפו אליה דמויות ידועות מכל רחבי העולם, בהן גם הסופר מארק טוויין. הלחץ הציבורי הבינלאומי הלך וגבר וב־1908 נאלץ ליאופולד השני לוותר על המושבה שהייתה בבעלותו האישית ולהעבירה לידי ממשלת בלגיה. השלטון החדש הבטיח יחס מתון יותר לתושבים, ואף הקים אוניברסיטה, הייחודית מסוגה במושבות אפריקה. המתיישבים נבחרו בקפדנות כדי לצמצם את הניצול של המקומיים.
אך גם עם חילופי השלטון, החושך לא התפוגג לחלוטין. במשך שנים נוספות, בעיקר בידי בעלי המטעים במקום, נמשכו פשעים ומעשי רצח. מי שלא הצליח לעמוד ביעדי איסוף הגומי עדיין נענש במומים קשים, כאשר אחד העונשים הידועים ביותר היה כריתת יד ימין.
סוף דבר?
לאופולד התעשר מאוד באופן אישי מניצול משאבי הטבע במדינת קונגו החופשית, מה שאיפשר לו גם להשקיע בבניית מבנית רבים בבלגיה עצמה, יוזמות שהעניקו לו את הכינוי ״המלך הבונה״.
הוא המשיך לשלוט במדינה עד מותו בדצמבר 1909, כשמת בארמון לאקן כתוצאה מתסחיף. לאחר מותו עבר הכתר הבלגי לאלברט הראשון, בנו של אחיו של ליאופולד, הנסיך פיליפ, רוזן פלנדריה, משום שהמלך לא הותיר אחוריו ילדים. מסע הלוויה של המלך עורר מחאה חריפה: ההמון שעמד בצדי הדרך השמיע קריאות בוז רמות, ביטוי ברור לזעם הציבורי על שלטונו האכזרי.
ליאופולד שלט בבלגיה במשך 44 שנים בדיוק – תקופת המלוכה הארוכה ביותר בתולדות הממלכה הבלגית – והובא למנוחות בקבר המלכותי בכנסיית גבירתנו שבלאקן. ב־22 בדצמבר 1909 חלף מסע ההלוויה שלו מול ארמון המלוכה של בריסל, שהיה אז עדיין בבנייה ונבנה מכספי הרווחים שבאו מכריית גומי במושבות אפריקה.
לאחר מותו דעכה ההתעניינות הציבורית בזוועות שהתרחשו במדינת קונגו, אך זכרם לא נמחק לחלוטין. המשורר האמריקאי ואשיל לינדסי הנציחו אותם בשיר המפורסם, “הקונגו”, בו תואר כיצד “רוח הרפאים של ליאופולד” נענשת בגיהינום על המעשים:
“הקשיבו לצעקת רפאו של ליאופולד,
נשרף בגיהינום על צבאו שידיהם נכרתו.
האזינו לשדי הגיהינום צוחקים וצועקים,
חותכים את ידיו – שם בתחתית הגיהינום.”
התיאורים הללו הפכו לסמל נצחי לביקורת על המלך, שמורשתו נותרה עד היום מוכתמת בדם הקורבנות של קונגו. מבחינה רעיונית, שלטון האימים של ליאופולד היווה גשר בין האימפריאליזם של המאה ה-19 לבין הטוטליטריות של המאה ה-20. כמו רוב האימפריות האחרות, הוא החל כשוד ימי לשמו. אך היקף הטרור, המנגנון הביורוקרטי המעורב ומספרי המתים שמהדהדים רצח עם מזכירים את מרחב המחיה של היטלר ואת מדיניות הקולקטיביזציה של סטלין.
על כל פנים, ליאופולד השני נחרט בהיסטוריה לא רק כשליט ערמומי, אלא כאחד הרודנים האכזריים ביותר שידע העולם המודרני – אדם שידע לשלב קסם אישי, מניפולציות ותאוות בצע לשם הרס וניצול בקנה מידה עצום. סיפורה של קונגו תחת שלטונו הוא לא רק פרק כואב בהיסטוריה של אפריקה, אלא גם תזכורת נצחית לכך שכוח בלתי מוגבל עלול להוביל לזוועות חסרות תקדים.
חומר מעשיר לקריאה
העדות המפורסמת ביותר לזוועות בקונגו של ליאופולד היא הרומן של ג’וזף קונרד “לב המאפליה” (1899). בתיאורים האפלים והעקובים מדם של קונרד ניתן לחשוב כי הגזים בתיאור האימה, אך יומניהם היבשים של מיסיונרים חושפים תמונה מזוויעה אף יותר. ויליאם הנרי שפרד, מיסיונר פרסביטריאני, תיאר ביומנו כיצד חלף על פני יותר מתריסר כפרים שרופים. הוא הובל למפקדה של מגויס בשם מלומבה נקוסה, שאותו תיאר שפרד כ”אדם בעל מראה דוחה במיוחד” משום ששיניו הושחזו לקצוות מחודדים, גבותיו גולחו וריסיו נתלשו. ליאופולד דרש ממלומבה לאסוף 60 עבדים וכמות עצומה של גומי, אך בפועל נאספו רק שמונה עבדים ו-2,500 כדורי גומי. “אני חושב שהרגנו בין 80 ל-90,” הודה מלומבה. הוא הראה לשפרד בקתה שיועדה לאונס בני ערובה ובקתה נוספת שבה נשמרו הידיים הכרותות. שפרד ספר 81 ידיים תלויות מעל האש.
הזוועות שהתרחשו בקונגו נחשפו בהדרגה בזכות מאבק אמיץ שהפך לתנועת זכויות האדם הראשונה של המאה ה-20. בין מובילי המחאה היו דמויות בולטות מכל קצות העולם: הסופר האמריקאי מארק טוויין, הארכיבישוף מקנטרברי, עיתונאים, מסיונרים ופעילים שנכנסו להיסטוריה בזכות אומץ ליבם. ההיסטוריון אדם הוכשילד, בספרו המפורסם “רוח הרפאים של המלך ליאופולד”, מתאר כיצד קומץ אנשים שזועזעו ממה שראו, החליטו להיאבק במכונת הרצח של המלך.
במרכז הסיפור עומד אדמונד מורל, סוכן ספנות בריטי צעיר, שגילה אי-סדרים במשלוחים מקונגו והפך למנהיג המאבק הבינלאומי. לצידו פעל רוג’ר קייסמנט, פטריוט אירי אמיץ שסיים את חייו בתלייה בלונדון, ושני אפרו-אמריקאים פורצי דרך – וויליאם שפארד וג’ורג’ וושינגטון ויליאמס – שסיכנו את חייהם כדי לחשוף את פשעיו של ליאופולד בפני העולם. בתוך הדרמה ההיסטורית הזו הופיע גם קצין צעיר בספינת נהר הקונגו בשם ג’וזף קונרד, שחוויותיו שם יהפכו מאוחר יותר לבסיס לרומן “לב המאפליה”.
