תאמל״ק לידמיינו שאתם מתעוררים לבוקר של חג, רק כדי לגלות שהשנאה העתיקה הפכה פתאום למציאות אלימה ברחוב שלכם • ממש כמו בטבח שמחת תורה, ביום ראשון של חג הפסחא שהוא היום האחרון של חג הפסח, ב-19 באפריל 1903, פרץ בקישינב גל אלימות מחריד שזעזע את הקהילה היהודית • תחת ההשפעה המסיתה של עלילת דם נוראה על שימוש בדם להכנת מצות, הפכה עיר הבירה של מחוז לזירת טבח • בין 40 ל-49 יהודים נרצחו באכזריות, מאות נפצעו ואלפי בתים נהרסו במה שהיה עוד אירוע מיני רבים שהבהיר ליהודים שוב עד כמה הם שנואים.
באימפריה הרוסית, יהודים היו נתונים לרדיפות מעת לעת, מלוות בשחרור אלימות קיצונית, במיוחד בסוף המאה ה-19 ועד לנפילת המשטר הצארי. הרשויות בדרך כלל היו מתעלמים מההתעללויות והפוגרומים נגד היהודים.
פרעות קישינב (או פוגרום קישינב) היה טבח נגד היהודים שהתרחש בקישינב (כיום קישינאו, מולדובה), שהייתה אז בירת פלך בסארביה באימפריה הרוסית, באפריל 1903. במהלך הפוגרום, שהחל ביום ראשון של חג הפסחא, נרצחו עשרות יהודים, נפצעו קשה עוד עשרות ואלפי בתים ניזוקו. יהודי ארצות הברית החלו בארגון סיוע כספי נרחב ובמתן עזרה בהגירה. האירוע הפנה את תשומת הלב העולמית לרדיפת היהודים בתוך האימפריה הרוסית והוביל את תיאודור הרצל להציע את "תוכנית אוגנדה" כמקלט זמני ליהודים. פוגרום שני פרץ בעיר באוקטובר 1905.
העיתון הפופולרי ביותר בקישינב באותה תקופה, העיתון האנטישמי בשפה הרוסית "בסארבי" (Бессарабец), שיצא לאור על ידי פאבל קרושבן, פרסם באופן קבוע כתבות עם כותרות כמו "מוות ליהודים!" ו"מסע צלב נגד הגזע השנוא!" (בהתייחסות ליהודים). כאשר נמצאה גופתו של נער אוקראיני, מיכאיל ריבצ'נקו, שנרצח בעיירה דובסרי, כ-40 ק"מ צפונית לקישינב, ונערה שהתאבדה מהרעלה הוכרזה כמתה בבית חולים יהודי, העיתון רמז ששני הילדים נרצחו על ידי הקהילה היהודית במטרה להשתמש בדמם להכנת מצות לפסח. עיתון נוסף, "סבט" (Свет, שמשמעותו "אור"), העלה רמיזות דומות. האשמות אלו הציתו את הפוגרום.
הפוגרום החל ב-19 באפריל (6 באפריל לפי הלוח היוליאני, שהיה נהוג אז באימפריה הרוסית) לאחר שמתפללים שוחררו מתפילות הכנסייה ביום ראשון של חג הפסחא. במהלך יומיים של מהומות, 47 (יש המציינים 49) יהודים נהרגו, 92 נפצעו קשה ו-500 נפצעו קל, 700 בתים נהרסו ו-600 חנויות נבזזו. עיתון "הטיימס" פרסם מברק מזויף של ויאצ'סלב פון פלבה, שר הפנים, למושל בסארביה, שבו לכאורה ניתנו פקודות שלא לעצור את הפורעים. בניגוד לרשויות האחראיות יותר בדובסרי, שפעלו למנוע את הפוגרום, ישנן עדויות לכך שהפקידים בקישינב פעלו בשיתוף פעולה או ברשלנות והעלימו עין מהפוגרום המתקרב.
"ההמון הונהג על ידי כמרים, והצעקה הכללית, 'להרוג את היהודים', נשמעה בכל רחבי העיר. היהודים נתפסו בהפתעה גמורה ונשחטו כצאן. מספר ההרוגים הוא 120 והפצועים כ-500. מראות הזוועה שליוו את הטבח הזה הם מעבר לכל תיאור. תינוקות ממש נקרעו לגזרים על ידי ההמון המטורף וצמא הדם. המשטרה המקומית לא עשתה כל ניסיון לעצור את שלטון הטרור. עם שקיעת החמה, הרחובות נערמו בגופות ופצועים. אלה שהצליחו להימלט ברחו בבהלה, והעיר כמעט ונטושה מיהודים כעת."
28 באפריל 1903, דיווח של "הניו יורק טיימס" מתוך עיתון "יידיש דיילי ניוז" שהוברח מרוסיה.
הפרעות תפסו את תשומת ליבו של הציבור הבינלאומי ואוזכר ב"נספח רוזוולט" ל"דוקטרינת מונרו" כדוגמה לסוג של הפרת זכויות אדם שתצדיק מעורבות של ארצות הברית באמריקה הלטינית. איל התקשורת האמריקאי וויליאם רנדולף הרסט "אימץ את קישינב כמעט כמסע צלב", לדברי ההיסטוריון מסטנפורד, סטיבן ציפרשטיין. כחלק מהפרסום הזה, הרסט שלח את העיתונאי הלאומן האירי מייקל דייוויט לקישינב כ"נציב מיוחד לחקירת טבח היהודים" והוא היה לאחד העיתונאים הזרים הראשונים שדיווחו על הפוגרום.
בשל מעורבותם בפוגרום, שני גברים נידונו לשבע וחמש שנות מאסר, בהתאמה, ו-22 נוספים נידונו לשנה או שנתיים. הפרעות היוו גורם מכריע בשכנוע עשרות אלפי יהודים רוסים לעזוב למערב או לארץ ישראל. הוא הפך לנקודת מפנה עבור חלוצי התנועה הציונית, במיוחד עבור מה שיהפוך לציונות הרוויזיוניסטית והיווה השראה לארגוני הגנה עצמית מוקדמים תחת מנהיגים כמו זאב ז'בוטינסקי.
"המצב ברוסיה, בכל הנוגע ליהודים, הוא בדיוק כזה: זה האיכר נגד המלווה בריבית, ולא הרוסים נגד היהודים. אין שום רגש נגד היהודי ברוסיה בשל דת. זה כפי שאמרתי – היהודי מחריב את האיכרים, וכתוצאה מכך מתרחשים עימותים כשהאחרונים איבדו את כל רכושם ואין להם ממה לחיות. ישנם הרבה יהודים טובים ברוסיה, והם זוכים לכבוד. גאונות יהודית מוערכת ברוסיה, והאמן היהודי מכובד. יהודים מופיעים גם בעולם הפיננסי ברוסיה. ממשלת רוסיה מעניקה אותה הגנה ליהודים כפי שהיא מעניקה לכל אזרח אחר שלה, וכשפורצת מהומה ויהודים מותקפים, הפקידים נוקטים מיידית בצעדים כדי לעצור את אלה שהחלו את המהומה, ומטילים עליהם עונש חמור."
שגריר רוסיה בארצות הברית, הרוזן ארתור קאסיני, מאפיין את פוגרום 1903
כתגובה של איכרים שנמצאים במצוקה כלכלית למלווים בריבית יהודים. מתוך ראיון שנערך ב-18 במאי 1903.
פוגרום שני התרחש בקישינב ב-19–20 באוקטובר 1905. הפעם, המהומות החלו כמחאות פוליטיות נגד הצאר, אך הפכו להתקפה על יהודים בכל מקום שבו ניתן היה למצוא אותם. עד שהמהומות הסתיימו, 19 יהודים נהרגו ו-56 נפצעו. ארגוני הגנה עצמית יהודיים, שאורגנו לאחר הפוגרום הראשון, עצרו חלק מהאלימות, אך לא הצליחו באופן מוחלט. פוגרום זה היה חלק מסדרת פוגרומים ששטפה את האימפריה הרוסית באותה תקופה.
מקורות רבים מדווחים כי 49 בני אדם נהרגו בפרעות קישינב, אך זהותם הספציפית נותרה חמקמקה. זמן קצר לאחר הפוגרום, אחד העיתונאים הזרים הראשונים שהגיעו לעיר הכתב האירי מייקל דייוויט, פרסם ספר המפרט את ממצאיו, שכלל רשימה של שמות הקורבנות, גילם, ובמקרים מסוימים, עיסוקם. עם זאת, רשימה זו מכילה רק 40 מתוך 49 הקורבנות. בספרייה הלאומית, ישנו אלבום תמונות מהפוגרום בשם "פרעות קישינב [אלבום תצלומים]", שיצא לאור ב-1929, הכולל רשימת קורבנות. הרשימה טוענת כי היו 49 הרוגים אך מתעדת שמות של 41 אנשים בלבד. ארגון JewishGen השווה מגוון רחב של מקורות והרכיב רשימה של 47 שמות, אם כי הם מזהירים שעדיין עשויות להיות טעויות ומציעים שנדרש מחקר נוסף כדי להשלים את הרישום.
פרעות קישינב הותירו גופות, הרס וצלקת עמוקה בתודעה היהודית והעולמית. הזוועות היוו זרז מרכזי להגירה מסיבית מערבה, וחשוב מכך, להקמת ארגוני הגנה עצמית בהשראת מנהיגים כמו זאב ז'בוטינסקי כהכרה כואבת שהגורל נמצא בידינו. כיום, אנדרטה בקישינאו עומדת כעדות אילמת ל-49 הקורבנות שאינם איתנו ועדויותיהם ממשיכות לחיות ביצירותיהם של ביאליק ושלום עליכם.
חומר מעשיר לקריאה
סופרים רוסים כמו ולדימיר קורולנקו כתבו על הפוגרום ב"בית 13", בעוד לב טולסטוי ומקסים גורקי כתבו גינויים שהאשימו את הממשלה הרוסית, במה שהיה שינוי לעומת הפוגרומים המוקדמים יותר של שנות ה-80 של המאה ה-19, כשרוב חברי האינטליגנציה הרוסית שתקו. טולסטוי עבד עם שלום עליכם על הפקת אנתולוגיה המוקדשת לקורבנות, כשכל ההכנסות מההוצאה והמחברים הועברו למאמצי סיוע, והיא הפכה ליצירה "אסרחדון, מלך אשור". שלום עליכם המשיך לאחר מכן לכתוב את החומר ל"כנר על הגג" המפורסם.
לפרעות היתה גם השפעה גדולה על האמנות והספרות היהודית. לאחר שראיין ניצולים מהפרעות, המשורר חיים נחמן ביאליק (1873–1934) כתב את "בעיר ההריגה", על הפסיביות הנתפסת של היהודים מול ההמונים. זאב ז'בוטינסקי, ששהה גם הוא בעיר לאחר הטבח, תרגם את שירו של ביאליק לרוסית, ובכך תרם גם לפרסום השיר וגם לפרסומו של ביאליק במדינות דוברות רוסית. במחזה "כור ההיתוך" משנת 1908 של ישראל זנגוויל, הגיבור היהודי מהגר לאמריקה בעקבות פרעות קישינב, ובסופו של דבר מתעמת עם הקצין הרוסי שהוביל את הפורעים.
בתקופה מאוחרת יותר, סדרת הרומנים הגרפיים של ג'ואן ספר בשם "קלזמר" מתארת את החיים באודסה, אוקראינה, בתקופה זו; בכרך האחרון (מספר 5), "קישינב של המטורפים", הפרעות הראשונות משפיעות על הדמויות. המחזאי מקס ספרבר לקח את פוגרום קישינב כנושא לאחד ממחזותיו המוקדמים ביותר ב-1994, בעוד הרומן "פרויקט לזרוס" מאת אלכסנדר המון (2008) מספק תיאור חי של הפוגרום ומפרט את השלכותיו ארוכות הטווח.
בברזיל, הסופר היהודי מואסיר סקליאר כתב את הספר הסאטירי "צבא של איש אחד" (1986), על מאיר גינזבורג, יהודי-ברזילאי ופעיל קומוניסטי שמשפחתו היא פליטה מפוגרום קישינב.
הספר "קול אמריקה על קישינב" משנת 1904 מספק פרטים נוספים וכך גם הספר "רוסיה עומדת למשפט בפני העם האמריקאי: זיכרון לקישינב".
חומר מעשיר לצפייה
למרות התנגדויות נחרצות להקרנת סצנות אלימות על מסכי הקולנוע, חלק מההפקות הקולנועיות הזכירו או אף כללו פרקים של פוגרומים שבוצעו בתקופת הצאר או במלחמת האזרחים הרוסית. סרטים אלה, שהופקו בין השנים 1913 ו-1929, ניסו לגנות או למנוע אלימות כזו. מעטים מהם נשמרו עד היום, ואלה ששרדו אינם ידועים כל כך. חלקם הופקו תחת איסור לפני מהפכות 1917. אחרים הופיעו במהלך מסעות ההסברה נגד אנטישמיות (קרוב לשנת 1919 ובסוף שנות ה-20). ראיות ארכיוניות מאפשרות מחקר מפורט של תגובות הצנזורה – בין אם באוקראינה או ברוסיה – ואת שבחי הביקורת לה זכו הסרטים.
אין סרטים עלילתיים על פרעות קישינב ומה שכן קיים אילו סרטים ישנים המתארים את הפוגרומים בתקופת האימפריה, כמו הסרט ״היכן האמת?״ (Vu iz emes), סרט בבימויו של סימון מינטוס בריגה בשנת 1913. הסרט, המבוסס על מחזה מאת הסופר אברהם שומר והוא למעשה מלודרמה עם עלילה המתייחסת ישירות לגורלם של יהודי רוסיה. סטודנטית יהודייה צעירה זוהתה על ידי שוטרים, שמצווים עליה לעזוב את ריגה בהתאם לחוקים המגבילים את זכותם של יהודים להתגורר בערים הקיסריות הגדולות. כדי לעקוף זאת, הצעירה נרשמת כזונה. לאחר שהואשמה לשווא בגניבה, היא נשלחת לכלא. שם, בתאה, היא מחטטת בסדרת האסוציאציות המנטליות האובססיביות שלה. סצנה מילדותה, פלאשבק אידילי, מופיעה ראשונה: כילדה קטנה, היא מקבלת מתנה מאביה ויוצאת לטיול עם המשרתת. בסוף החיזיון הראשון הזה, הגיבורה שוב בתא שלה. המצלמה עוקבת אחריה כשהיא קורסת על מיטתה, וטומנת את ראשה בכרית.
לאחר מכן היא נראית זקופה באכזריות, כאילו על ידי כוח פנימי, אל מול המצלמה, תמונה של פחד: חזון חדש, הפעם סיוט, שוב לוקח את הצופה אל עברה של האישה הצעירה. אנו חוזרים לדירת המשפחה הנעימה, האם, המשרתת והילדה, כולם מפוחדים ומסתתרים בפינת הסלון בעוד האב ממהר לדלת. הוא נדחק הצידה על ידי שני גברים נועלים מגפיים וכובעי פועלים וחמושים באלות. הם פורצים לדירה, ואחריהם פולשים נוספים שתופסים בגסות רוח כל מה שעולה בדעתם; הם מדליקים בקבוק משקה חריף ושותים. כרית נזרקת על הרצפה, והאם נאנסת על ידי אחד הגברים. האב מנסה להתערב, אך מוכה ומתמוטט. החזון מסתיים בתקריב של פני הגיבורה הצעירה, אפופי האימה. ככל שהחזון דועך, הכאוס ממשיך לשלוט בדירה שבה מחפשים את אביה, בעוד תוקף אחר זורק רהיטים. הסצנה הטראומטית מתוארכת לפוגרום קישינב בשנת 1903, בו איבדה הצעירה את הוריה; הזיכרון מסתיים כשהיא קורסת על רצפת תאה.
ככל שהסרט מתקדם, המשטרה מבינה שנעשתה טעות: האשמים האמיתיים מזוהים, והמפקח נותן את ההוראה לשחרר את הגיבורה, לשמחתו של ארוסה, גם הוא סטודנט יהודי צעיר. אך הטראומה שעברה מוכיחה את עצמה כגדולה מדי עבורה; היא נכנעת לסיוטים ומתה זמן קצר לאחר ששוחררה. באופן יוצא דופן, הסרט מתמקד בפוגרום בתור האירוע המרכזי שקובע את גורלה של הגיבורה: לא שלטון החוק, שבסופו של דבר מנצח ולא האהבה יכולים להשפיע על הטראומה או על תוצאותיה.
