איך מחברים בין המקום שבו מתנהלת הדמוקרטיה לבין רגע שבו הדמוקרטיה הותקפה באופן הנורא ביותר — בין מוזיאון הכנסת ל־7 באוקטובר. כמי שביקר במוזיאון הכנסת שנפתח בקיץ 2025, אני מבקש לקחת את הקורא איתי במסע שאותו חוויתי ולגלות עד כמה המקום הזה מושפע גם מהזיכרון הכואב של האירועים שקרו יום אחד באוקטובר.
הסיור מתחיל כבר בכניסה. במזנון הכנסת המיתולוגי, אזור שבהחלט היה חלק מתודעת הכנסת הישנה ב-16 שנותיה בבית פרומין. המזנון הציע אוכל פשוט, ביתי, ברוח המטבח המזרח־אירופי עם מרק, לחם, קפה, אוכל קל. יש בסיפור המזנון משהו מחבר בין כלל החברה – לא אוכל רועש, לא משקאות יוקרתיים, אלא מזון שעושה טוב ומקרב. כבר באותו המבנה הישן היה ויכוח על האם המזון יהיה בשרי תמיד — או שמא צריכה להיות הפרדה בין מטבח חלבי לבשרי. זה קרה אחרי שחבר הכנסת ערי ז'בוטינסקי התלונן ב-1950 על כך שהמלצרית במזנון סירבה להגיש לו קפה עם חלב לאחר שאכל מנת בשר ודרש להקים במקום מזנון כשר נוסף. ז'בוטינסקי הציע שחברי הכנסת יפסיקו לחייב את המזנון בכשרות. התלונה, כפי שהדגישו חברי כנסת מתנועת המזרחי (הציונות הדתית), נועדה לנגח את תנועת החרות. הפרסום יצר סערה תקשורתית וציבורית גדולה, והיה למשבר הראשון בסדרה שהובילה לבסוף להתפטרותו של ז'בוטינסקי מתנועת חירות. אבל התלונה הגיעה עד לפתחו של יו״ הכנסת שהורה לערוך דיון במליאה ולבסופו של דבר הוסכם כי מזנון הכנסת יופרד לשני מזנונים נפרדים, חלבי ובשרי, נוהג שנשמר עד ימינו גם במשכן הכנסת.
כשהסיור עולה לקומה השנייה, מגיעים לחדר הממשלה הצנוע — חדר קטן, בלי פאר, עם 12 מושבים בלבד. חדר שמראה את הענווה של מערכת הממשלה אז, לא חדרי ישיבה עצומים או אודיטוריום עם קהל. הישיבות החשובות וההחלטות הגורליות התקיימו בחדר הקטן והסיור מקפיד להדגיש את הזיקה הישירה של חדר זה לפעולת השלטון. למשל, בחדר זה חשף בן גוריון בפני חברי הממשלה את עובדת לכידתו של אדולף אייכמן ברגע של תהילה מדינית, מחדר זה ממש צעד בן גוריון אל אולם המליאה הסמוכה והודיע על כך בפומבי גם לשאר חברי הכנסת. עוד סיפור שסיפרה המדריכה בסיור הוא על נוהג של דוד בן־גוריון לנעול את החדר הזה בעת ישיבות ממשלה כדי למנוע הדלפות ויש שטוענים שנתניהו נוהג כך בישיבות הממשלה בימינו. החדר הקטן והמאפרות הפזורות מעידים על הלך הרוח באותם ימים והעובדה שהחדר צפוף ונטול חלונות הובילה את בן גוריון לאסור על עישון בחדר בהחלטה שנתקלה בהתנגדות מצד השרים, ובראשם גולדה מאיר, שהייתה ידועה כמעשנת כבדה. במה שמציג את המאבק התמידי שבין חירות אישית לבין סדר ציבורי.
הסיור מוביל לתאי הכבוד – חדרי כבוד שונים כמו “תא הנשיא” ו“תא העיתונאים” הרחב הכולל עמדות מחשב רחבות ואפילו עמדות טלפון דרכן ניתן לשמוע הקלטות של דיווחים עיתונאיים אמיתיים. ברוב המקומות מופיעים כרזות מתקופות עבר, על גבי מסכים דינמיים, המראים כרזות, קמפיינים וגזרי עיתונים.
אזור הצפייה לאזרחים ממוקם כך שהחזית שלו פונה לכיוון הרחוב. זה נעשה מבחירה: להראות שהכנסת קשורה לרחוב, שדלתותיה אינן סגורות לחלוטין. אבל בפועל, הרבה מן התוכן שמוצג לציבור הוא דווקא המשברים, הקונפליקטים, האתגרים הפנימיים של המדינה ובצדדים החשוכים של הדמוקרטיה: המשברים הביטחוניים כמו הסרת המשטר הצבאי ביהודה ושומרון, קרבות השלטון בין בגין לבן גוריון, המהפכות החברתיות ומהומות ואדי סאליב. הסיור שב ומזכיר שלא תמיד המציאות הלבנה היא הבלעדית וכי הכנסת, כמו המדינה, היא זירת מאבקים. ״הבית רועד, אך לא נופל״, כפי שדואג להזכיר הקריין בסיור לא אחת.
לבסוף מגיעים לגולת הכותרת וגם לחלק המסכם של הסיור: אולם המליאה, לב הבמה של הדמוקרטיה הישראלית. כשמביטים לדוכן הנואמים, לשולחן הממשלה, חשים את ההיסטוריה סביב: זה המקום שבו אושרו חוקים גורליים, נאמרו נאומים חוצבי להבות שנשכחו ונחרטו בזיכרון הלאומי.
בימי הכנסת הישנה המליאה הייתה פתוחה לחלונות, לאוויר ולרחוב והיא הייתה סמל לשקיפות. עד כאן – סיור היסטורי, חוויית שמע והקירות שמדברים. אבל אז נוגע הסיור בקצה הכאב: בחיבור ל־7 באוקטובר.
ב־29 באוקטובר 1957, משה דואק, אז בן 24, נכנס לבית פרומין — משכנה של הכנסת הישנה — מיציע האורחים והשליך רימון יד אל אולם המליאה. הרימון התפוצץ בין דוכן הנואמים לשולחן הממשלה. השר שנפגע קשות ברסיסים היה משה שפירא, שר הדתות (ממפלגת המפד״ל). שר התחבורה משה כרמל נפצע קל יותר, ראש הממשלה דוד בן־גוריון נפצע קל, וכן שרת החוץ גולדה מאיר נפצעה גם כן. התקרית זעזעה את המבנה הבין־מפלגתי, והובילה להקשחת אמצעי האבטחה במשכן, כמו גם להקמת “משמר הכנסת” שגם הוא וגם הקצרניות בכנסת מקבלים מקום של כבוד בסיור.
ומה החיבור ל-7 באוקטובר? בשעת האימה שפקדה את מדינת ישראל ב־7 באוקטובר 2023, אחד מאתרי הטבח הגדולים היה מיגונית המוות בצומת רעים. שם, עשרות צעירים שהגיעו לפסטיבל “נובה” נותרו ללא הגנה. מחבלי חמאס הגיעו וידו רימונים אל תוך המיגונית, תוך שהם מנסים להרוג את מי שבפנים. מי שניצב מול המפולת הזאת בגבורה עילאית היה ענר אליקים שפירא, לוחם סיירת הנח״ל, שהדף בידיו שבעה רימונים מתוך המיגונית החוצה — עד שהרימון השמיני התפוצץ עליו והוא נהרג. מספר ההרוגים באירוע ההוא הגיע ל־16, ארבעה נחטפו, ורק שבעה שרדו. הקשר הלא־ידוע והדרמטי בין האירועים בכנסת ב־1957 לבין אירוע ה־7 באוקטובר מונצח בכך שענר שפירא הוא נינו של אותו שר שנפגע בכנסת. בטקס הפתיחה החגיגי של המוזיאון הוזמנה משפחת שפירא לכנסת ונחשף כי תאריך הלידה העברי של משה שפירא וענר שפירא היה באותו היום: י״ז באדר.
הסיור במוזיאון הכנסת שנחנך בקיץ 2025 הוא לא עוד תצוגה סטטית של קירות ותמונות. הוא סיפור פעיל, נושם, שואל שאלות — גם על כוח, גם על סכנה, גם על גבורה. ההפקה – במיוחד חוויית השמע המדהימה – מצליחה להעלות את חוויית הביקור לרמה שבה המבקר מרגיש שהוא נכנס לדיאלוג עם ההיסטוריה, לא רק צופה בה. זו חכמה רבה להפוך מוזיאון ליצירה חיה, לא רק לצרופה של תצלומים וכתבי עת.
ולסיום, כמה מילים לכבדי השמיעה: אם אתם חושדים שלא תזכו לחוויה מלאה, הסירו דאגה מלבכם ורוצו לחוות את אחד המוזיאונים הנגישים ביותר שיש בארץ, אם לא ה…
