בליל ה-30 במאי 1972, בסביבות השעה 22:00 ועד 22:30, עמדו שלושה צעירים לבושים בחליפות עסקים בתוך קבוצה גדולה של נוסעים באולם נמל התעופה לוד (כיום נתב"ג). הם המתינו למזוודותיהם לאחר שירדו מטיסה 132 של חברת "אייר פראנס" שהגיעה מפריז. איש מנוסעי הטיסה ואנשי הביטחון במקום, שהעניקו להם תשומת לב מועטה ביותר, לא יכול היה להעלות על דעתו כי ברגע שיקבלו לידיהם את כבודתם, ישלפו השלושה רובי סער מסוג קלצ'ניקוב (AK-47) ורימוני יד, ויהפכו את בית הנתיבות לזירת טבח אכזרית.
אירוע הדמים הותיר אחריו 24 הרוגים ולמעלה משבעים פצועים, והיווה נקודת ציון מטלטלת בהיסטוריה של מדינת ישראל. בין מבצעי הטבח, חברי "הצבא האדום היפני" שפעלו בשליחות "החזית העממית לשחרור פלסטין", ניצל רק מחבל אחד: קוֹזוֹ אוֹקָמוֹטוֹ (ביפנית: 岡本 公三). סיפורו של אוקמוטו, החל מגיוסו לארגון הטרור, דרך משפטו ושנותיו בכלא הישראלי, ועד שחרורו בעסקת שבויים ומותו בביירות ב-23 ביולי 2026, הוא עדות חיה וקודרת למורכבותו ולפגיעתו של הטרור הבין-לאומי.
שורשי הטרור: מחיים בורגניים לצבא האדום
קוזו אוקמוטו נולד ב-7 בדצמבר 1947 למשפחה בורגנית ביפן. אביו, יַסוּאוֹ אוֹקָמוֹטוֹ, עסק בענייני חינוך והיה מנהל בית ספר בעל מעמד נכבד. קוזו, שהיה הצעיר בבני המשפחה, פנה בתחילה למסלול אקדמי והחל את לימודיו כסטודנט לביולוגיה של הצמחים. אולם, מסלול חייו השתנה ללא הכר בפברואר 1970, אז גויס לארגון הטרור "הצבא האדום היפני" על ידי שני אחיו הגדולים. אחד מהם, טָאקֶדְיָה אוֹקָמוֹטוֹ, הקנה לארגון את פרסומו הראשון כאשר היה בין חוטפי מטוס נוסעים יפני לקוריאה הצפונית באותה שנה.
עם גיוסו, הפסיק קוזו את לימודיו, ניתק כל מגע עם בני משפחתו, ונשאב אל תוך האידאולוגיה הקיצונית של הארגון. התפנית המשמעותית הבאה התרחשה בספטמבר 1971. בדומה לעשרות פעילים אחרים בארגון, יצא אוקמוטו ללבנון כדי לקבל אימון צבאי במחנות מחבלים. בעיר בַּעַלְבַּכּ הוא חבר לארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין" בראשותו של ג'וֹרְג' חַבַּשׁ, והחל בסדרת אימוני כושר גופני, אימוני ירי ושימוש בחומרי נפץ.
החיבור בין הקיצונים היפנים לארגון הפלסטיני יצר ברית דמים. בהקשר ההיסטורי של אותן שנים, מחנות האימונים בלבנון היוו כר פורה לשיתופי פעולה בין ארגוני טרור בין-לאומיים שחלקו מטרות משותפות ואידאולוגיה של מאבק חמוש, תוך שהם מנצלים את התשתית של החזית העממית כדי להוציא לפועל פעולות ברחבי העולם.
הכנות עולמיות ומעקבים
שבועות ארוכים לפני הפעולה, החלו חברי ההתארגנות לערוך טיסות בקווי חברת "אל על" בין אירופה לארצות הברית במטרה ללמוד את סידורי הביטחון הישראלים. אוקמוטו נצטווה לעלות על טיסה בקו מונטריאול-פריז. כבחור צעיר בן 23, הוא ביצע טעות חמורה שעוררה את חשדם של אנשי הביטחון הישראלים: הוא רכש כרטיס טיסה במחלקה ראשונה, צעד חריג לצעיר בגילו. הוא תושאל על טיב נסיעתו, מקור המימון לכרטיס, והאם בכוונתו להמשיך מפריז לביירות. בסופו של דבר, הוא טס מניו יורק לפריז במטוס בואינג 707, שם המשיך לעקוב אחר סידורי הביטחון.
מפריז המשיך לביירות, שם יצר קשר עם שני סטודנטים יפנים נוספים: טָאקֶשִׁי אוֹקוּדַיְירָה ויָאסוּדָה יָאסוּקוֹ. אוקמוטו קיבל את הכינוי המחתרתי "אחמד". בתחילה, תכננה חוליית הטרור לבצע פיגוע באחת הערים הגדולות בישראל. אולם, ב-16 במאי 1972 שונתה התוכנית. חברי הארגון חששו כי הם נתונים תחת מעקב של כוחות הביטחון הישראלים, ועל מנת לצמצם את סיכוני החדירה לעומק המדינה, הוחלט להנחית את המכה בנמל התעופה מיד עם נחיתתם.
ב-22 במאי המריאו אוקודיירה ואוקמוטו מביירות לפרנקפורט, שם צוידו בדרכונים מזויפים. אוקמוטו צויד בדרכון על השם נָאמְבָּה דַיְיסוּקֶה. יומיים לאחר מכן, ב-24 במאי, הצטרף אליהם יאסודה והשלושה יצאו לרומא, שם שהו עד ליום הפעולה.
ליל הדמים: הטבח בנמל התעופה לוד
כאשר הגיע הרגע להוציא את תוכניתם אל הפועל ב-30 במאי, הוציאו השלושה את כלי הנשק ממזוודותיהם ופתחו באש תופת. בין מחסנית למחסנית, הם השליכו רימוני יד לעבר האנשים שהיו מוטלים על הארץ. כאשר אזלה התחמושת ליאסודה, הוא נהרג, ככל הנראה מירי של חבריו או מאש כוחות הביטחון. אוקודיירה, מצידו, יצא אל אזור חניית המטוסים וירה בנוסעים שירדו באותה עת מהמטוסים. כשאזלה תחמושתו, הוא הצמיד לחזהו רימון יד, שלף את הניצרה ופוצץ את עצמו.
אוקמוטו יצא גם הוא לרחבת החנייה, ירה והשליך רימוני יד לעבר שני מטוסים שחנו בקרבת מקום. הוא נפצע באורח קשה וניסה להימלט, אך נלכד בידי עובד "אל על", חָנָן זַיְיתוּן, שהסתייע באנשי משמר הגבול. עקב האירוע, כל הטיסות הנכנסות לישראל הוסטו לשדה תעופה בקפריסין, ולמקום מיהרו שר הביטחון מֹשֶׁה דַּיָּין ושר התחבורה שִׁמְעוֹן פֶּרֶס.
תוצאות הטבח היו מחרידות. 24 בני אדם נהרגו, ו-71 (או 78 לפי דיווח אחר) נפצעו, כאשר ארבעה מהם נפטרו מאוחר יותר מפצעיהם. 16 מההרוגים ו-27 מהפצועים כלל לא היו ישראלים או יהודים, אלא צליינים מפוארטו ריקו שהגיעו באותה טיסה לביקור קודש בן עשרה ימים. שמונה מן ההרוגים היו ישראלים, ביניהם בלט שמו של פרופסור אַהֲרוֹן קָצִיר, מדען בעל שם בין-לאומי שעמד בראש המחלקה לפולימרים במכון ויצמן למדע, ואחיו של אֶפְרַיִם קָצִיר, שנבחר שנה לאחר מכן לנשיא המדינה.
זעזוע בין-לאומי ומכתב האב
הפיגוע עורר זעזוע בין-לאומי נרחב, במיוחד ביפן. מברקי תנחומים זרמו לישראל, כולל התנצלות עמוקה מראש ממשלת יפן. בארכיון המדינה (שנחשף 40 שנה מאוחר יותר) תועד גם מברק חריף של גינוי ותנחומים מחוסיין מלך ירדן לגולדה מאיר, בו הביע תקווה שהעולם יילחם "בנפשות החולות" שמבצעות פשעים כאלו, פנייה שנענתה בתשובה חמה מצידה.
ביפן, משפחתו של אוקמוטו הוכתה בתדהמה. ביוני 1972, שיגר אביו של קוזו מכתב קורע לב לממשלת ישראל:
"הוד מעלתך, הגברת מאיר, הריני מביע את התנצלותי הכנה על התקרית שבה גרם בני השלישי, קוזו, תוך המטרת אש מנשק אוטומטי, למותם ופציעתם של מספר אנשים חפים מפשע, בני ארצך וארצות אחרות, בנמל התעופה הבינלאומי של תל אביב.
בארבעים השנים האחרונות, כאדם שעסק בענייני חינוך, עשיתי מאמצים לחנך את הילדים היפנים כך שיהיו בני נוער הגונים. אין כל אפשרות להביע במילים את ההפתעה, הזעם והצער שפקדו אותי, כאשר נודע לי שפשע מתועב ואכזרי כזה נעשה על ידי בני שלי. אני מאמין, כי לעת הזאת, כבר מבקש קוזו מעומק ליבו לכפר על פשעו. אני מבקש בכל לב כי בני יוצא להורג לאחר שיוטל עליו העונש המרבי, וזאת בהקדם האפשרי, בתום החקירה.
יורשה לי להוסיף, כי התקרית האכזרית הזאת נגרמה על ידי כמה קיצונים שמאלנים בראשותו של קוזו, אולם רוב העם ביפן מתעב את הפשע וחושש שהתקרית עלולה לסכן את הידידות בין בני ארצך לבין יפן.
לבסוף, הריני מתפלל לעילוי נשמותיהם של האנשים שנהרגו ולהחלמתם המהירה של הפצועים."
משפט צבאי וסוגיית עונש המוות
ב-10 ביולי 1972 הועמד אוקמוטו למשפט מול בית דין צבאי מיוחד שהקים הרמטכ"ל. עקב החשש מנקמה, הונהגו סידורי ביטחון קפדניים ביותר. ההרכב מנה את אב בית הדין סא"ל אַבְרָהָם פְרִישׁ, ולצדו השופטים סא"ל רם עברון וסא"ל ברוך ארבל. סניגורו, עורך הדין מַקְס קְרִיצְמַן, ניסה לטעון לאי-שפיות, אך אוקמוטו עצמו סירב לשתף פעולה, טען כי הוא "חייל של המאבק הערבי", והצהיר מעל דוכן העדים כי "תיקון המצב יעשה על ידי רצח וחורבן של הכל". כתב האישום המרובע כלל חברות בקבוצת טרור, ירי על נוסעים, השלכת רימונים מכוונת, ושירות עבור ארגון בלתי חוקי.
יום לפני פסק הדין, ב-16 ביולי, התכנסה ממשלת ישראל לדיון עקרוני וקצר בשאלה האם לשנות את החלטת הממשלה מאוקטובר 1967 (שקבעה שאין לדרוש עונש מוות) ולהורות לתובע לדרוש עונש מוות למחבל. שר התחבורה פרס תמך בהוצאה להורג, בטענה שמעשיו מתקרבים "למקרה של ג’נוסייד בטווח פעולתו של איש אחד", וכי השארתו בחיים תעודד פיגועים דומים. אולם שאר השרים התנגדו. שר הדתות זֶרַח וַרְהַפְטִיג טען: "אינני חושב שעלינו לשנות את התדמית שיש לנו של ארץ ליברלית", ושר החוץ אַבָּא אֶבֶן ציין כי הוויתור על עונש מוות הוא "מסימני ההיכר של קִדמה חברתית ותרבותית". גולדה מאיר סיכמה את הדיון בהחלטה להותיר את המצב על כנו.
באמצע יולי (ה-17 בחודש), הורשע אוקמוטו ונידון לשלושה מאסרי עולם ועוד עשר שנים (על פי גרסה אחרת בתיעוד – עוד 6 שנות מאסר). השופטים ציינו בנימוקיהם כי היה ראוי להטיל עליו את העונש המרבי של מוות בשל חומרת מעשיו, אך נמנעו מכך לבקשת התובע.
בכלא רמלה: בין שפיות לאי-שפיות
שנותיו של אוקמוטו בבידוד בכלא רמלה התאפיינו בהתדרדרות נפשית קשה ובהתנהגות תמהונית שהוערכה כסכיזופרניה. על פי עדותו של מנהל הכלא, דָּוִד פֶּרִי, אוקמוטו נהג לעמוד על ארבע כמו כלב שעות ארוכות, דרש שארוחותיו יוגשו על הרצפה, סירב להתרחץ, השליך את שאריות מזונו, שוחח עם רעיה דמיונית בשם יוסי, ואף ניסה לבצע בעצמו ברית מילה תוך שהוא מציג עצמו כיהודי. הסוהרים נאלצו לרחוץ אותו בכוח ולנקות את תאו.
בתחילת מאסרו, משפחתו ניסתה להביא לחרטתו הפומבית כדי להשיב את כבוד המשפחה והעם היפני. ב-29 במרץ 1973, ביוזמת האב יסואו, הגיעו מנהיג דת המקויה, פרופסור אִיקוּרוֹ טָשִׁימָה, יחד עם בנו יַעֲקֹב (שלמד באוניברסיטה העברית) וחתנו ד"ר גִ'יקַנְדוֹ, לפגישה עם אוקמוטו במשרד מנהל הכלא. האב מסר במכתב: "בני היה חייב מיתה, אתם ריחמתם עליו… החיים שלנו אינם חיים". טשימה תיאר את המפגש הקשה בו במשך 15 דקות אוקמוטו השתתק ובהה בחלל בדמות מעוותת ומנותקת, ונשבר בבכי רק כאשר קיבל לידיו את מכתבי משפחתו. שאלתו הראשונה הייתה מדוע לא דנו אותו למיתה.
בשנת 1976 הוערך מצבו על ידי פרופסור אמריקני לקרימינולוגיה שהציע כי ייתכן שלא היה שפוי לחלוטין עוד בטרם הגיע לארץ. באותה שנה גם הפך לקלף מיקוח, כאשר חוטפי מטוס "אייר פראנס" לאנטבה דרשו את שחרורו יחד עם 52 אסירים נוספים.
פריצת דרך נדירה אירעה בשלהי שנת 1982. פרופסור אִידְיוֹ אִיּוֹשִׁי, מרצה למשפטים מאוניברסיטת קיוטו, נפגש עמו. למרבה ההפתעה, אוקמוטו פתח בשיחה צלולה, והשניים אף החלו לשיר בקולות גוברים שירים יפנים עממיים ולסעוד יחד ארוחה יפנית מסורתית. ב-1985, לאחר כ-12 שנים בבידוד, הועבר אוקמוטו לתא משותף עם 12 אסירים ערבים, ובעזרת חסותם החל להסתגל לתנאיו החדשים.
שחרור, מקלט מדיני ואחרית ימיו בביירות
מאסרי העולם של אוקמוטו נקטעו ב-21 במאי 1985. לאחר 13 שנים בלבד, הוא שוחרר יחד עם עוד 1,150 מחבלים ועצירים במסגרת "עסקת ג'יבריל", תמורת שלושת חיילי צה"ל השבויים חֶזִי שי, נִיסִים סאלם ויוסף גרוף, שנחטפו בידי ארגונו של אחמד ג'יבריל. אוקמוטו עבר לטריפולי שבלוב, שם המתינה לו פוּסָאקוֹ שִׁיגֶנוֹבוּ, מייסדת הצבא האדום ואלמנתו של אוקודיירה, ששמה לה למטרה לשקמו.
משם המשיך לסוריה ולבסוף הסתנן בחזרה ללבנון באמצעות תעודות מזויפות. ב-15 בפברואר 1997 נעצר יחד עם פעילים נוספים ונידון לשלוש שנות מאסר. ממשלת יפן, שסירבה לדרוש את הסגרתו כל עוד ישב בישראל, דרשה זאת מלבנון, אשר סירבה בתוקף, ובמרץ 2000 העניקה לו מקלט מדיני בטענה כי נלחם נגד ישראל ועונה בכלאה. רוב חבריו גורשו ליפן והועמדו לדין.
אוקמוטו נותר בביירות וחי חיי פרוור שקטים תחת חסות תומכים. בראיון נדיר ל-Japan Times במרץ 2003 סיפר כי ציפה להיהרג או להיות מוצא להורג. כאשר נשאל על החרטה השיב באדישות קורעת: "לא הייתה לי כל ברירה אלא לירות למען המאבק המזוין. כעת איני יכול, אלא להתפלל עבור הקרבנות". הוא הוסיף כי הוא כמיה לשוב ליפן, שם נותר מבוקש בכיר. במאי 2025, מחלקת המדינה האמריקנית אף הציעה פרס של עד 5 מיליון דולר על מידע שיוביל למעצרו במסגרת תוכנית "Rewards for Justice".
הופעתו הפומבית האחרונה שתועדה הייתה במאי 2022, במלאת 50 שנה לטבח. בבית קברות בביירות, ליד אנדרטה המנציחה ארבעה אזרחים יפנים שהיו פעילים בארגונים פלסטיניים, צעד אוקמוטו חלש ונתמך בידי גברים, עוטה דגל פלסטין. במהלך הטקס בן 30 הדקות, הוא שתק, אך חייך ונופף לקהל.
המסע העקוב מדם הסתיים ב-23 ביולי 2026. החזית העממית פרסמה הודעה רשמית כי קוזו אוקמוטו הלך לעולמו בגיל 78 ברובע הדאחייה שבביירות, הנשלט בידי ארגון חיזבאללה. אותו מוח צעיר של סטודנט יפני לביולוגיה, שהפך לחייל צייתן של אידאולוגיה רצחנית בין-לאומית, סיים את ימיו הרחק ממשפחתו, כסמל מורכב של אכזריות ושיגעון.
היסטוריה היא לא רק רצף אירועים מתוארכים היטב שקפאו בזמן; היא הד רחוק שממשיך להלום במציאות ימינו, ותזכורת לכך שהמעשים האנושיים, קיצוניים ככל שיהיו, נשארים צרובים בזיכרון לנצח. נשמח אם תשתפו את הכתבה עם חובבי היסטוריה נוספים שרוצים להבין טוב יותר את המנגנונים שהניעו את עולמנו.
שאלות ותשובות⇣
מי היה קוזו אוקמוטו ואיזה פיגוע הוא ביצע?
כיצד הגיבה משפחתו של קוזו אוקמוטו למעשיו?
איזה עונש קיבל קוזו אוקמוטו בישראל ומדוע לא הוצא להורג?
כיצד השתחרר קוזו אוקמוטו מהכלא הישראלי?
מה עלה בגורלו של קוזו אוקמוטו לאחר שחרורו?
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
