בסרט הסמוראי האחרון (2003), קבוצת לוחמים יפנים מהמאה ה-19 מורדים נגד הממשלה משום שהיא זנחה את הקטאנה לטובת הרובים. בסופו של דבר, הסמוראי האחרון נהרג בקרב שירויאמה, כשהוא מתעמת בחרבות מול כדורים בניסיון אחרון לשמר את התרבות היפנית המסורתית. או כך לפחות הסרט טוען. במציאות, הסמוראים לא רק שנלחמו למען משהו הרבה פחות אצילי, הם גם הסתמכו במידה רבה על נשק חם…
מקל, מנעול ו-300,000 קנים מעשנים
כדי להבין את אירועי קרב שירויאמה (24 בספטמבר 1877), נצטרך לחזור למאה ה-16. בשנת 1543, כלי שיט סיני שנשא מלחים פורטוגזים נזרק מהמסלול על ידי טייפון וביצע עצירה בלתי מתוכננת באי היפני טנגשימה. אלה היו הקשרים הראשונים המתועדים בין יפן לאירופה. שליט האי רכש שני רובי ארקבוקס מהפורטוגזים ואז העביר אותם לאמנים שלו. בשנים שלאחר מכן הם הצליחו להנדס לאחור את העיצוב וייצרו מעל 300,000 רובים יפניים מסוג מאצ'לוק, הידועים כטנגשימה או הינוואג'ו (רובה חבל אש), שהופיעו עד מהרה בשדות הקרב.
הרובים היפניים שימשו לראשונה בלחימה בקרב אואדהרה ב-1548, כאשר שבט מורקאמי פרס 50 ארקבוקסים מול הלוחם האגדי טאקדה שינגן. באותה תקופה, נשק חם היה כלי לחיילים רגליים בגלל עקומת למידה נמוכה יחסית. עם זאת, רובי חבל האש לא חוללו מיד מהפכה בלחימה היפנית. הארקבוקסים של התקופה היו מוגבלים מדי. הטווח הקצר, הרגישות לגשם והטעינה האיטית הפכו אותם לפחות יעילים מקשת מנוסה. אך, לאט לאט, עם שיפורים בטכנולוגיה והמצאת טקטיקות חדשות בשדה הקרב, הם הפכו לחלק מרכזי בקרבות יפניים, כשהסמוראים אימצו את הירי כמיומנות נוספת בארסנל שלהם. הם חידדו את המיומנות הזו ושמרו עליה עד סוף המאה ה-19.
מי הסמוראי האחרון האמיתי?
בסרט ״הסמוראי האחרון״ אין אזכור לשירויאמה, וקן ואטנבה מגלם את מוריצוגו קאצומוטו, מנהיגם האחרון של הסמוראים. אך הדמות וכל עלילת הסרט הם סיפור עטוף היטב של מרד סצומה האמיתי, שהסתיים בקרב שירויאמה והונהג על ידי סייגו טאקאמורי. סייגו, שהייתה דמות מרכזית בברית סצומה-צ'ושו שסייעה להפלת השוגונות והשבת הכוח הקיסרי תחת הקיסר מייג'י, כמו קאצומוטו, תמך בקיסר אך בסופו של דבר פרש מהממשלה. זה לא בשלל שנאתו למודרניזציה או הנשק החם.
בסרט, קאצומוטו מוצג חי בכפר מבודד ומקדיש את עצמו לאומנויות יפניות מסורתיות שהיו קרובות. סייגו האמיתי, לעומת זאת, היה חייל פרקטי. הוא העריץ את הכוחות האירופיים על מיומנותם בלחימה, היה בעל ומדי פעם לבש מדים בסגנון מערבי, והתקשר אישית עם סוחרי נשק בריטים כדי לספק לסצומה (קגושימה של ימינו) נשק בכל הצורות והגדלים.
סייגו טאקאמורי גם פתח בתי ספר פרטיים בכל סצומה שהיו למעשה אקדמיות צבאיות מעורבות בעבודת פולחן, שכן הן דרשו שבועות דם ולימדו הכל מהיסטוריה צבאית ועד טקטיקות תותחנות והנדסה בסגנון מערבי. עם זאת, סייגו לא ויתר על הקטאנה שלו. הוא הכיר בכך שחרבות אינן יכולות להדוף כדורים, אך עדיין ראה עצמו כסמוראי, יורש מסורת שהחלה מאות שנים קודם לכן. כך חשו רבים מעמיתיו. זו אחת הסיבות למרד סצומה וקרב שירויאמה.
סייגו טאקאמורי וסמוראים מהמאה ה-19 היו… דמויות מורכבות
סייגו טאקאמורי עזב את תפקידו הממשלתי מכיוון שהקיסר לא רצה לפלוש לקוריאה, שם הקבלה היפנית שנשלחה לאחרונה קיבלה יחס קר. סייגו רצה דם כדי להשיב את "כבוד" יפן, אך גם ניתנה לו ההזדמנות לבדוק טקטיקות ונשק מערבי, שהיה בהחלט גורם נוסף. כאשר תאוותו לדם לא נשחקה, הוא חזר למחוז מולדתו, שם סמוראים רבים ששירתו את הקיסר החדש הרגישו שהם נשארים מחוץ למעגל.
למרות ששינטו ובודהיזם התקיימו זה לצד זה ולעיתים נטמעו זה בזה במשך למעלה מאלף שנה ביפן, הממשלה החדשה הפרידה ביניהם באופן מוחלט, והקיסר הפך למגן השינטו (מה שהפחית את תפקיד הבודהיזם) ומס מסוים נלקח מאדמות ששייכות למקדשים. במשך מאות שנים, הסמוראים היו חסידי זן בודהיזם, ופתאום הם הרגישו שהדת שלהם נדחקת למקום שני. זה לא ישב טוב אצל רבים. אך לא פחות מטריד היה שוויון פתאומי עם איכרים. הקיסר מייג'י ביטל את המערכת הפיאודלית, שחרר את האזרחים הרגילים מחובת ההשתחוות בפני סמוראים. עכשיו גם חקלאים וסוחרים הורשו לרכב על סוסים, לשאת שמות משפחה, והגרוע מכל, מנקודת מבט מעמד הסמוראים לשעבר, לשרת בצבא הקיסרי.
כל הכעס הזה לא היה רק עניין של אליטיזם. סמוראים בדרגים נמוכים נותרו למעשה עניים לאחר ביטול המערכת הפיאודלית שסיפקה להם אורז או כסף. בשנים הראשונות, רסטורציית מייג'י לא הציעה להם חלופה אפשרית. הממשלה סייעה לבעלי האחוזות הגדולות במענקים ואגרות חוב אך התעלמה בעיקר מהקטנים, דבר שמובן כמקור זעם. באווירה המשתנה במהירות של בלבול, חרדה ותחושת זלזול אחרי ששפכו דם למען עתיד מפואר שלא הגיע, נבטו זרעי מרד סצומה.
סמוראי ממוספר
על פני השטח, הממשלה הודתה על תפקידו בסיוע להבסת נאמני השוגון, אך דאגה ממוסדות הצבא של סייגו. כדי לוודא שלא יובילו למרידות, טוקיו החליטה לקזז את כל הנשק ואבק השריפה שלהם ב-1877. זה אירוני, כי זה הוביל למרד. כאשר ספינה הגיעה לקחת את נשק סצומה, הרשויות המקומיות—רובן בוגרי האקדמיות של סייגו—פלשו לספינה ושלטו בארסנל המחוז עם עזרת למעלה מ-1,000 סמוראים. סייגו לא היה נוכח כאשר זה קרה, וכשחזר מצא את עצמו במרד ללא מנהיג. הוא החליט לקחת על עצמו את התפקיד.
סייגו אסף 15,000 חיילים וצעד לעבר טוקיו כדי לומר לקיסר כי יועציו אינם דואגים לטובתו. כדי לוודא שלא יעצרו אותם, מורדי סצומה נשאו עמם רובים מסוג סניידר-אינפילד, קרבינים, אקדחים, כ-1,500,000 כדורים, תותחי שדה, מרגמות ועוד. כשהגיעו למצודת קממוטו, שהייתה תחת פיקוד נאמני הקיסר, הסמוראים האחרונים היו מוכנים לקרב ירי.
מרד סצומה התחיל והסתיים ברעש
במהלך מצור על מצודת קממוטו, סייגו פרס תותחים סביב המבצר והפגיז אותו ללא רחמים. כשהחיילים בקממוטו מצאו עצמם לא מוכנים, הם חפרו פגזים שלא התפוצצו כדי שיהיה להם משהו לירות בו. חרבות הופיעו מדי פעם במצבי התקפה והיתקלות, אך המצור היה מבוסס בעיקר על כוח אש. המצב נראה מבטיח לסייגו, אך השתנה במהרה לאחר שהצבא הקיסרי הגיע. דרך חודשים של קרבות, התקפות פתע והקפות, סייגו נאלץ לסגת שוב ושוב. בסופו של דבר, נותרו לו רק 500 לוחמים ובנס כבש את הר פיירויאמה, שם תכנן את תחנתו האחרונה.
בשלב זה, סייגו איבד את רוב נשקו. בימים האחרונים של מרד סצומה, צבאו החל לכאורה להמיס פסלים מברונזה כדי ליצור כדורים. הוא ידע ששירויאמה תהיה קברו, אז חזר ליסודות. הוא שרף את מדי הצבא, החליף כוסות סאקה עם קציניו, ערך ריקוד טקסי עם חרב, וכתב שיר מסורתי למוות. אף שהצבא הקיסרי עלה על מספרם של המורדים ביחס של 60 ל-1, הם לא לקחו סיכונים והפחיתו את מספרם באמצעות ירי תותחים כבד. כאשר נותרו רק 40 מורדים, התקפה ישירה התרחשה, בה הסתמכו אנשי סייגו על חרבות הקטאנה שלהם, וחלק זה אולי הזכיר במעט את הסוף של ״הסמוראי האחרון״. סייגו נפצע קשה מירי וכשל למצוא מקום שקט בשדה הקרב כדי לבצע ספוקו. כך הסתיימה עמדת הסמוראים האחרונה במדרונות שירויאמה.
חומר מעשיר לקריאה
Buck, J. H. (1973). The Satsuma Rebellion of 1877. From Kagoshima Through the Siege of Kumamoto Castle. Monumenta Nipponica, 28(4). pp. 427-446.
Totman, C. (2016). A History of Japan, Second Edition. Blackwell Publishing.
Tubielewicz, J. (1984). Historia Japonii. Ossolineum.
Turnbull, S. (2003). Samurai—The World of the Warrior. Osprey Books.ar
חומר מעשיר לצפייה
איך הגעתם עד הלום ועדיין לא הבנתם?
