הפרסקו המפורסם של ליאונרדו דה וינצ'י "הסעודה האחרונה" (1495-1497) צויר על קיר בית האוכל (הרֶפֶקְטוֹריוּם) של המנזר הדומיניקני סנטה מריה דלה גרציה במילאנו. היצירה מוכרת מזה זמן רב כיצירתו הטובה ביותר של האמן והיא הפכה למושא עלייה לרגל המונית לאחר פרסום הספר "צופן דה וינצ'י" מאת דן בראון.

הסופר, עם הפרשנות שלו ליציאה, מפוצץ את המסורת הנוצרית. בפרסקו ראה כותב רב המכר משמעות סודית מסוימת, שהוכנסה לתוכו בכוונה על ידי האמן. בראון טען כי מימין לישו, דה וינצ'י לא תיאר את השליח יוחנן, כפי שהאמינו בעבר, אלא את מרים המגדלית ולא רק כבת לוויה של ישו, אלא כאשתו. ברווח שבין ישו למגדלנה הוא רואה V לטיני מוצפן (באדום), סמל לאיבר המין הנשי ויחד נראה שהדמויות יוצרות M (בירוק) — כסימן למרים המגדלית.

התככים ברומן ״צופן דה וינצ׳י״, נעוצים בעובדה שלמרי נולד כביכול ילד מישו, שנלקח למרסיי והפך למייסד השושלת המרובינגית הצרפתית, שאיבדה את כס המלוכה במאה השמינית. מאז, קיימת ברית סגורה השומרת על סוד זה, שחבריה שואפים להחזיר את כוחה של שושלת ישו.

מעט שמאלה יד עם סכין (בעיגול אדום), שלדברי בראון אינה שייכת לאף אחד מהשליחים ומסמלת כוחות עוינים למרובינגים. מצד ימין, הוא התעניין באצבעו המורמת של תומס – מחווה שלכאורה נחשבת לאייקונוגרפיה קאנונית ליוחנן המטביל (אם זה כך, אז מסתבר שעוד שליח נעלם מהתמונה ויוחנן המטביל התברר כמי שקם לתחייה, כדי לקחת חלק בכל הסיפור…)

עם זאת, מאחורי ההמצאות של דן בראון מובלטת הבורות בקאנונים הנוצריים והדמיון העשיר. למעשה, מראהו האייקונוגרפי של השליח יוחנן תמיד היה מובחן הנשיות מסוימת, ויש ציורים רבים שבהם הוא מתואר באותו אופן כמו אצל לאונרדו דה וינצ'י. ניתן למקם את האותיות V ו-M (בשחור) לאורך כל התמונה, כמו גם "צפנים" אחרים, למשל, האות W (בשחור), באיקונוגרפיה נוצרית כסמל להרמפרודיטה.

אין גם ספק שהיד עם הסכין שייכת לשליח שמעון (פטרוס): הסכין הזו נוכחת בסיפורי הבשורה ואצבע מורמת היא מחווה אוניברסלית של קריאה כעד לכוחות השמימיים. בזמן שלאונרדו עבד על היצירה, עבודתו הייתה בפיקוח מדי יום על ידי ראש המנזר, וזה, כמובן, היה שם לב לכל החירויות בפרשנות הברית החדשה. בכל מקרה, אין סיבה לטעון שגם הוא היה חלק מברית חשאית של תומכי המרובינגים.

הפרסקו של דה וינצ'י אינו מעניין בגלל המשמעות הסודית המיסטית הכוזבת שלו. למעשה, זהו התיאור הראשון של סעודת פסח שבה השליחים אינם מיוצגים כתוספות קפואות. המחבר יצר ציור דרמטי, המעביר את תגובתם החיה של התלמידים לדברי המורה: "אחד מכם יבגוד בי" (וזה הרגע שנלכד בפרסקו).

אבל איך אפשר להעביר את התגובה הזו בפרסקו? אין דרך לעקוף את זה בלי מחווה. שפת הסימנים הייתה מפותחת היטב במסורת הקאנונית, אך דה וינצ'י הרחיב מאוד את "אוצר המילים" שלה. "הסעודה האחרונה" מלאה בסמליות קאנונית, אבל הרבה מהמחוות של הדמויות הן תגליותיו של ליאונרדו, שהועתקו לאחר מכן על ידי אמנים אחרים כצורות אייקוניות מוכנות.

1. ישו. הנה קאנון טהור: אגודל ידו הימנית נוגעת במפה, שאר האצבעות מורמות. זוהי מחווה מסורתית של חרטה: ישו עצוב על כך שדבריו הובילו את השליחים לבלבול כזה. יד שמאל מונחת כשכף היד למעלה – סימן לשלום פנימי והסכמה עם רצון האב.

2. יוחנן (מימין). אצבעותיו של השליח ההמום שלובות בעוויות. בעקבות לאונרדו, מחווה זו החלה להיקשר עם פסיביות, התבוננות, קליטה עצמית וחוסר יכולת לנקוט פעולה אקטיבית.

3. יהודה (משמאל). כגזבר הקהילה, הוא לופת ארנק בידו הימנית. בידו השמאלית, שבה נראה שהשליח מגן על עצמו, הוא מפיל את המלחייה: בנצרות ובתרבויות רבות אחרות זה סימן לצרות.

4. שמעון בר יונה/פטרוס (במרכז), קם, שואל את יוחנן: למי, לדעתו, מתכוון המורה (זו פרשנות של ליאונרדו עצמו). הוא מתמלא כעס וצער ולופת סכין בידו הימנית כדי להעניש את הכופר. עם סכין זו הוא כרתה את אוזנו של אחד השומרים שהגיע לעצור את ישו.

5. אנדראס (מימין) שילב את ידיו, כל כך נדהם מדברי המורה. המבקרים מסכימים שמחווה זו משקפת את הישירות והספונטניות של טבעו (לא בכדי הוא נקרא אנדראס הראשון): השליח באמת ובתמים לא מבין איך אפשר בכלל לבצע בגידה.

6. יעקב הקטן (במרכז), כפי שהסביר ליאונרדו באחד ממכתביו, מודאג בעיקר מהסכין שפטרוס תפס. בידו השמאלית הוא נוגע בגבו של פטרוס כדי למתן את התלהבותו.

7. ברתולומאוס (משמאל) הטה את כל גופו לעבר ישו. לפי פרשנות רוב המבקרים הוא אינו יכול להבין את מה שישוע אמר.

8. תוֹמָאס (משמאל). מרים את אצבעו, הוא קורא לאל כעד. המחווה הזו די קאנונית בנוצרית. משמעות הדבר היא גם רצון האל הבלתי נמנע וגם חרפה שנשלחה לגן עדן על האדישות לגורלו של ישו.

9. יעקב הגדול/יעקב בן זבדי (במרכז) פרש את ידיו באימה. הוא נלהב כמו פטרוס, אבל ליאונרדו רוצה להראות שהרגשות של הגיבור שלו לא גורמים לפעולה, אלא לבכי פנימי.

10. פיליפוס (מימין). בציורים רבים מימי הביניים ניתן למצוא דמויות עם אותן ידיים צמודות לחזה. משמעות הדבר הייתה הבטחה לאהבה.

11. שמעון הקנאי (מימין). הסביר ביותר מבין השליחים. נראה כי ידיו אומרות: "זה לא יכול להיות", תגובה, לפי החוקרים, דומה לזו של אנדראס, אך מאופקת יותר, מגיעה מהמוח ולא מהרגש.

12. מתי (משמאל) הוא האמוציונלי מבין השליחים. לאונרדו, לפי מבקרי אמנות, הציג אותו כמוכיח את שמעון שבגידה אפשרית בהחלט. במחווה, נראה שהוא קורא לצלוב לאשר שוב את דבריו.

13. תדיאוס (במרכז). ידו קפאה במחווה שבדרך כלל אימתה את אמיתות הנאמר. תדיאוס חושד באחד מחבריו לסעודה בבגידה. מאמינים כי דה וינצ'י הציג את עצמו בדמותו של תדיאוס…

חומר מעשיר לקריאה

• דן בראון, צופן דה וינצ'י, 2003
• צ'ארלס ניקול, לאונרדו דה וינצ'י: מעוף הרוח, 2004

חומר מעשיר לצפייה

כעיבוד לספרו של דן בראון, הסרט "צופן דה וינצ'י" משנת 2006, הוא חומר מהנה לצפייה, הגם כחוקר המקור, הוא מלא בתיאוריות קשר מרחיקות לכת, שקשר בינן להיסטוריה מקרי בהחלט.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.