לפטם אווזים בכוח היא פרקטיקה מוכרת בתעשיית המזון, אבל מה תגידו על נשים שמשמינות בכוונה כדי להתחתן? זה בדיוק מה שקורה במאוריטניה…
בפינה נידחת של צפון מערב אפריקה, שבה דיונות הזהב של סהרה שוררות ושיירות גמלים מנקדות את האופק, שוכנת מדינת מאוריטניה. זוהי מדינה אסלאמית, בגודל של קליפורניה וטקסס גם יחד ומשתרעת על פני קילומטרים לאורך החוף האטלנטי. קצת יותר מ־3 מיליון בני אדם חיים בארץ השוממת.
מאוריטניה מכונה ארץ מיליון המשוררים — משוררים שכותבים בין היתר על האישה האידיאלית בהיותה גדולה ודשנה. לכן, אין זה מפתיע שהאמרה השגורה כאן היא "תהילתו של גבר נמדדת בשומן רעייתו". כן זה נכון. מאוריטנים, בשירים שלהם, מהללים נשים שמנות.
במשך שנים, להיות שמנה ובשרנית נחשב יפה במאוריטניה, כמו במקומות אחרים בצפון אפריקה ובעולם הערבי. נשים מלאות וחושניות נתפסו כסקסיות וסמל של עושר. אמהות פנו לקיצוניות כדי לוודא שבנותיהן עולות במשקל.
בנות מגיל 5 ועד גיל 19 נאלצו לשתות עד חמישה ליטר של חלב נאקות או חלב פרה עתיר שומן מדי יום, במטרה לקבל סימני מתיחה על זרועותיהן העליונות. אם ילדה סירבה או הקיאה, המומחית לעלייה במשקל בכפר עלולה ללחוץ את כף רגלה בין מקלות, למשוך את אוזנה, לצבוט את ירכה הפנימית, לכופף את אצבעה לאחור או לאלץ אותה לשתות את הקיא שלה. במקרים קיצוניים, בנות מתות, עקב בטן מפוצצת עד קצה גבול היכולת…
“זה לטובתן… איך הבנות המסכנות האלה ימצאו בעל אם הן גרומות ומרדניות?”
אלחסן, שמאכילה נערות צעירות בכוח למחייתה, מתגאה בעבודתה. "אני מאוד קפדנית… אני מכה את הבנות, או מענה אותן על ידי לחיצת מקל בין בהונותיהן. אני מבודדת אותן ואומרת להן שנשים רזות הן נחותות", היא אומרת.
אכזריות ילדים זו היא התוצר הנורא של הסטנדרטים של היופי המאוריטני, המייצרים אידיאליזציה של גוף שמן. לדברי אלחסן, תפקידה של אישה הוא "ללדת תינוקות ולהיות במיטה רכה ובשרנית כדי שבעלה ישכב עליה". המאכילה בכפייה אפילו נהנית מבונוסים עבור סימני מתיחה, המוכרים כהישג עבור כל אישה מאוריטנית שמנסה לעלות במשקל.
תרגול האכלה בכפייה זה נקרא "לֶבּלוּ" (leblouh) או גַווָאג'(gavage), מונח צרפתי המתייחס ל"תהליך פיטום אווזים כדי לייצר כבד אווז״ וזה בדיוק מה שנשים מאוריטניות עוברות. דה-הומניזציה זו של נערות ונשים משתרעת הרבה מעבר לסמנטיקה. מבחינה היסטורית, האוכלוסייה המורית במאוריטניה, המהווה שני שלישים מ-3.1 מיליון תושבי המדינה, ראתה בהשמנה נשית סמל סטטוס, כאשר רזון היה סימן לכך שבעלה של האישה לא יכול היה להרשות לעצמו להאכיל אותה. כתוצאה מכך, על מנת להציג עושר, פיטמו בנות בעלות הכנסה גבוהה בחלב כדי להפוך אותן לנחשקות יותר עבור מחזרים פוטנציאליים. פתגם מורי, המדגים את הקשר הזה בין השמנת יתר ואטרקטיביות, טוען ש"האישה תופסת בלבו של הגבר את המרחב שהיא תופסת במיטתו." על ידי יצירת קשר ישיר בין משקל ומשיכה, תקן יופי זה מעודד התנהגות קיצונית.
יַלְדוּת שנידונה מראש
הקיצוניות הזו ניכרת בהתעללות בנערות צעירות בידי מאכילים בכפייה כמו אלחסן. בנות כבנות חמש נשלחות ל"חוות פיטום" כדי לזלול מזונות עתירי קלוריות כמו דוחן וחלב גמלים. האכלה בכפייה יכולה להתרחש גם בבית, לעתים קרובות בהשגחת אמה של ילדה. הפעילה למרבוט ברהים מתאר כיצד הדינמיקה של אם-בת זו מנציחה את התופעה ומסבירה שהתרגול "מושרש עמוק במוחן ובלבבותיהן של אמהות מאוריטניות, במיוחד באזורים המרוחקים". במשמעת של אמהותיהן או מאכילות בכפייה, בנות עשויות לאכול בכוח עד 16,000 קלוריות מדי יום, שיכולות לכלול עד חמישה ליטרים של חלב. נשים מבוגרות יותר מאכילות בכפייה או קרובי משפחה שמנהלות את התהליך נוקטות בטקטיקות אכזריות כדי לשמור על בנותיהן בתהליך פיטום קבוע. לדוגמה, טכניקת ה"זאייר" (zayar) כוללת מיקום בוהן של ילדה בין שני מקלות וצביטה שלה כשהיא מתנגדת לאכול. המפקחת עשויה גם "למשוך את אוזנה, לצבוט את ירכה הפנימית, לכופף את אצבעה לאחור או להכריח אותה לשתות את הקיא שלה" ונערות מאוימות עוד יותר במכות אם הן לא יסיימו את האוכל שלהן.
מחקר משנת 2013 שהשתמש בנתוני סקר משנת 2000 מצא כי "יותר מ-61% מאלה שחוו פיטום בכוח דיווחו על מכות במהלך התהליך וכמעט שליש (29%) דיווחו שנשברו להם אצבעותיהם כדי לעודד השתתפות." בנוסף קרן האוכלוסין של האו"ם טען שמדובר בתהליך מסוכן יותר ויותר מכיוון שחלק מהמאכילים בכפייה עברו משימוש בחלב גמלים להאכלה בכפייה של נערות צעירות "בכימיקלים המשמשים לפיטום בעלי חיים"…
בסרט דוקומנטרי משנת 2018 "עולם לא מדווח", הכתבת סהר זנד היה עד לאכזריות זו ממקור ראשון, תוך אינטראקציה עם נשים מאוריטניות כדי ללמוד עוד על עך. היא מתארת כיצד מפטמים בנות בעונת הגשמים, כאשר האוכל הוא בשפע ועולות שבעה קילוגרמים בכוונה. לדברי זנד, כ-25% מהנשים המאוריטניות עוברות את התהליך, אבל זה יכול להגיע עד ל-75% בקהילות כפריות שבהן נשים פגיעות במיוחד "משום שאין הסחות דעת ואין דרכים קלות לברוח". זנד מתמקדת בקבוצה מסוימת של נוודים כפריים עם שתי נערות צעירות שפוטמו בכוח. לוקח להם כל שעתיים לסיים ארוחת בוקר של 3,000 קלוריות ואחריה ארוחת צהריים של 4,000 קלוריות וארוחת ערב של 2,000 קלוריות. עד סוף עונת ההאכלה, הבנות יצרכו 16,000 קלוריות מדי יום. זנד ניסתה את הדיאטה על עצמה — אחרי ארוחת הצהריים היא לא יכלה להמשיך, אבל הילדות הקטנות נאלצו להמשיך לאכול. "זה נורא", היא מתארת.
מאכילה בכפייה טענה כי פיטום בתה הוא מעשה של אהבה. בניסיון להסביר כיצד אמהות יכולות להסב "כאב ועינויים" כאלה לבנות שלהן, מסכמת זנד: "זו חברה שבה הכוח הגדול ביותר של אישה הוא להיות יפה, וכדי להיות יפה, את צריכה להיות שמנה". היא היתה יכולה בקלות לנסח מחדש את האמירה הזו כך: "זו חברה שבה הכוח הגדול ביותר של אישה הוא להתחתן, וכדי להתחתן, את צריכה להיות שמנה". המחקר משנת 2013 מפרק את מרכזיותם של נישואי ילדים לתהליך הפיטום, שכן "הגודל הגדול של הבנות המוזנות בכפייה יוצר אשליה שהן בוגרות פיזית ומוכנות לנישואין". ביצירת האשליה הזו, תהליך הפיטום מדכא את גיל הנישואין של בנות ומנציח משבר של נישואי ילדים. מבחינה חוקית, נשים מאוריטניות חייבות להיות בנות 18 כדי להתחתן, אבל בפועל, כלות צעירות יותר נפוצות למדי; מחקר משנת 2015 הגיע למסקנה ש"כמעט אחת מכל שלוש בנות בגילאי 15 עד 19 מתחתנת". על פי נתוני 2019, 37 אחוז מהבנות מאוריטניות מתחתנות לפני גיל 18. לעתים קרובות, נערות צעירות אלו מתחתנות עם גברים מבוגרים. קורבן אחד בן 29 של נישואי ילדים עברה תהליך פיטום מגיל ארבע, התחתנה בגיל 12 ונכנסה להריון בגיל 13 "מיד אחרי הווסת הראשונה". נישואי ילדים והריונות אלו מסכנים קשות את הבריאות הפיזית והנפשית של אוכלוסיית הנשים במאוריטניה.
מאבק אבוד?
הממשלה קיוותה שהיא תוכל להפוך את מגמת ההשמנה וב־2007 פתחה בקמפיין לחינוך מאוריטנים לגבי הסכנות שבהשמנת יתר. אבל קשה להיפטר מהרגלים. האכלה בכפייה עדיין נפוצה כאן.
לא רחוק מקצה מדבר סהרה נמצאת הבירה של מאוריטניה, נואקשוט. בשוק המקומי הנשים יושבות בקבוצות צבעוניות על הרצפה, שותות תה ודנות על החיים. כולן מסכימות שהגברים כאן אוהבים נשים שמנמנות. אחרי הכל: כשגברים מתעלסים, הם רוצים להחזיק בבשר ולא בעצמות.
עובד החנות, מגד מנטה סידי, אומר ש"נשים יפות אינן רזות, הן צריכות להיות שמנות. רזה זה לא טוב. הגברים כאן תמיד רוצים נשים גדולות יותר. אם האישה לא סובלת מעודף משקל, הם לא ירצו אותה. נשים גדולות הן מסורת כאן".
ממש מחוץ לבירה, בפרבר שבו חול מכסה את הרחובות, חיה מוחמד סאלם בת ה-44 עם שבע בנותיה ושני בניה. היא מספרת שכשהתבגרה אמה גרמה לה לשתות כל יום חלב גמלים עשיר בשומן ולפעמים גם כוס שומן טהור. "יש לך סירים שונים בהתאם לגיל שלך", היא מסבירה. "ככל שהילדה מתבגרת הסיר הופך רחב יותר ויותר, כך שבכל שנה מגיל 7, הסיר שלה יהיה רחב יותר ויותר. אמא שלי נהגה לשים כריות — 3 או 4 כריות — כדי לתמוך בי כדי שאוכל לשתות יותר חלב גמלים. אמא שלי הייתה צובטת ומאלצת אותי לשתות את החלב".
השלכות ארוכות טווח
גם לאחר הנישואין, נשים ממשיכות לסבול מציפיות קיצוניות באשר לסטנדרט היופי. ד"ר מוחמד אולד מאדן נזכר במטופלת: "היא הייתה רק בת 14, אבל כל כך ענקית שלבה כמעט קרס תחת הלחץ". הוא מודאג מהסיכון של נשים לבעיות בריאות הקשורות למשקל כמו סוכרת ומחלות לב. השפעות ארוכות טווח אחרות של השמנת יתר כוללות יתר לחץ דם, כולסטרול גבוה, שבץ מוחי, דלקת מפרקים ניוונית, בריאות נפשית לקויה, ירידה בניידות, דום נשימה בשינה וסרטן.
עקב לֶבּלוּ (leblouh), דאגות הבריאות הלאומיות הללו משפיעות באופן לא פרופורציונלי על נשים: נכון לשנת 2016, 18.5 אחוז מהנשים המאוריטניות היו שמנות, לעומת 6.6 אחוז בלבד מהגברים. נתונים סטטיסטיים אלה מדאיגים במיוחד בהקשר של מגיפה עולמית, שלאנשים שמנים יש "סיכונים גבוהים יותר לאשפוז ביחידה לטיפול נמרץ" בעיקר במקרים של קורונה.
בהתחשב במחסומים לגישה לשירותי בריאות במאוריטניה (במדינה יש רק 0.18 רופאים לכל 1000 אזרחים, לעומת 2.59 רופאים בארצות הברית), מבוגרים מאוריטנים שמנים פגיעים במיוחד לסיבוכים מנגיף הקורונה. הסיכון הנוסף הזה מדגיש את העובדה שתקני היופי המחמירים מגבילים מאוד את הזדמנויות הבריאות ואורח החיים של נשים.
אישה אחת בת 26 מתארת את הדילמה הזו: "אני תמיד עייפה ואני צונחת כשאני הולכת. אני רוצה להיות רזה יותר כדי שאוכל להיות ניידת יותר… אשמח להיות מסוגלת ללבוש ג'ינס ונעלי עקב. אני רוצה לעשות דיאטה, אבל אני מפחדת שגברים לא יאהבו אותי יותר". דבריה מדגימים את הלחצים הקיצוניים על נשים להקריב את בריאותן הנפשית והפיזית כדי להרגיע את החשק הגברי, מנהג שמזיק במיוחד במהלך מגפת COVID-19.
שימוש לרעה בתרופות
עם זאת, השמנת יתר היא לא האיום היחיד. נשים רבות משתמשות לרעה בתרופות, גם מהשוק השחור כדי להשמין מהר יותר. תרופות אלו כוללות אמצעי מניעה, קורטיזון ואפילו תרופות לבעלי חיים, כגון "הורמונים המשמשים לפיטום גמלים ותרנגולות". אישה אחת בת 26, שבעלה לפי הדיווחים "לא אהב לישון עם שקית של עצמות", פנה לקבל תרופות לאלרגיה שמגבירות באופן היקפי את העלייה במשקל תוך סיכון לסיבוכים אחרים. "קניתי את זה כי הרוקח אמר לי שזה הכי פחות מסוכן", הסבירה. תרופות אלו קלות לרכישה ואינן מוסדרות בחוק, מה שניתן (לפי רוקח אחד) לייחס חלקית לרווחיות של מכירת תרופות בשוק השחור לשוק נשי להוט.
כשסהר זנד ביקרה בבירת מאוריטניה, נואקשוט, היא ציינה את הפתיחות הבולטת של מכירות תרופות כאלה והעירה, "זה היה קל מדי. הם אפילו לא ניסו להסתיר את זה". שווקים כאלה שופעים מאכילים בכפייה שקונים סמים לילדות שלהם ונשים מבוגרות שקונות לעצמן. זנד אפילו פגש משפחה שבתה מתה מנטילת סטרואידים לעלייה במשקל, בכל זאת בת נוספת ממשיכה לקחת את אותו סטרואיד. דבריו של ד"ר מאדן מסכמים למעשה את המשבר: סטנדרט היופי של מאוריטניה הוא "עניין חמור של בריאות הציבור".
אירועים פוליטיים בשנת 2008 הציעו תובנה מסוימת לגבי המשבר הזה. עד שנת 2007, נראה היה שאובססיית ההשמנה משתפרת — ממשלת מאוריטניה ניסתה לחזק את בריאות הציבור הלאומית ולהעלות את המודעות סביב סכנות ההשמנה. הניו יורק טיימס אפילו התבדח: "עד לאחרונה, אישה מאוריטנית בנעלי ריצה הייתה נפוצה בערך כמו גמל בעקבי סטילטו". בסטנדרטים של היופי התפתחו, והיו יותר ויותר מודעים לבריאות. עם זאת, רצח התיירים הצרפתים על ידי אל-קאעידה ב־2007 הביא לפחות מבקרים זרים למאוריטניה ולאחר הפיכה צבאית שפרצה ב־2008 והדיחה את המשטר הדמוקרטי, החלה החונטה הצבאית להחיות את הערכים המסורתיים בהנהגתו של הגנרל מוחמד אולד עבד-עזיז. פעילות חברתיות רבות הודו במרירות כי הרשויות רוצות שנשים יחזרו לתפקידיהן המסורתיים: לבשל, להישאר בתוך הבית ולהישאר שמנה כדי לשמח גברים. ואכן נראה שהמדינה נסוגה לאחור, המשרד לענייני נשים בוטל, היו לפחות 20% מחברות הפרלמנט נשים, דיפלומטיות ומושלות. כל זה הופסק עם עליית המשטר הצבאי.
התערבות הממשלה בעניין הקידמה התרבותית עוזרת להסביר מדוע החוק המאוריטני עדיין לא מצליח להטיל אחריות על מבצעי תהליל הפיטום. מסיבה זו, הממשלה מנציחה באופן פעיל את הכפיפות האכזרית של בנות לתהליך הפיטום, נישואי ילדים ולחצים מתמשכים להשמין את עצמן.
יש תקווה?
עם זאת, בתוך כל זה, יש תקווה להתקדמות. הצלחתם של קמפיינים למודעות לפני ההפיכה מצביעה על כך שנשים מאוריטניות פתוחות לתת עדיפות לבריאות ולשחרר את האחיזה בסטנדרטים מסוימים של יופי. לאחר שהממשלה החלה לחנך את האזרחים לגבי טיפול אתי בילדים ובריאות גופנית בשנת 2003, שיעורי הפיטום החלו לרדת. קג׳וואן זוהור (Kajwan Zuhour), שעבדה בחדר כושר לנשים בלבד בנואקשוט, הבחינה ביותר ויותר לקוחות עד 2009: "נשים לא רוצות להיות שמנות יותר, הן רוצות להיות רזות", אמרה. תפיסה שונה זו נבעה מעבודתן של נשים בתכניות מידע ממשלתיות. עד אז, נשים לא היו מודעות לסיכונים הבריאותיים הקיצוניים, כפי שהסבירה פעילה חברתית מקומית: ״התזונה כאן עשירה מאוד — הן אוכלות קוסקוס, שומן חזיר טהור…[ו]לא יודעות שהאוכל הזה משמין, אז אנחנו מסבירות לנשים מה לאכול כל פעם ביום, כך שהן לא עולות במשקל והן יכולים להגן על עצמן מפני מחלות."
תהליך זה מצביע על כך שמסעות הסברה עתידיים חייבים להיות רב-צדדיים כדי לכסות חלק נרחב מהאוכלוסיה; חלק מהנשים מאכילות את עצמן בכוונה (ומאכילות נערות צעירות בכוח) במזון משמין כדי לעלות במשקל, בעוד שנשים אחרות צורכות מזון דומה שלא ביודעין. אולי ניתן להסביר את ההבדל הזה בחלקו על ידי חלוקה עירונית-כפרית, שבה נשים כפריות מכירות יותר את תהליך הפיטום ואת המאכלים התורמים ביותר לעלייה במשקל. למרות שזה דווקא מדגיש את הצורך בקמפיינים נוספים להעלאת מודעות, מאמצים גורפים, כלל-ארציים כדי להסביר את המודעות להשפעות הבריאות השליליות של תהליך הפיטום הזה. עד להפיכה הצבאית, הממשלה אפילו הזמינה בלדות בגנות הפיטום.
מאז שהחונטה הצבאית החדשה החלה לפרק ולהפוך את התוכניות הממשלתיות הללו, תפקידם של ארגוני המגזר הפרטי נעשה חשוב יותר ויותר. לדוגמה, הוקמה עמותה לקידום הרגלים בריאים יותר בקרב נשים מאוריטניות, בוצע קמפיין כדי לשכנע את הנשים הללו לוותר על ההרגל של האכלה בכפייה. כארגון לא ממשלתי בעמותה מנסים להפיץ את המסר היא כי האכלה כפויה זו עלולה להוביל למחלות מסוכנות כמו התקפי לב ומחלות דם. מסרים אלו חשובים כדי להבטיח שנשים בוגרות לא יסכנו את בריאותן או את בריאות בנותיהן הצעירות. עם משימה זו בראש, ארגונים לא ממשלתיים יכולים להחיות ולהתבסס על עבודתם של קמפיינים ממשלתיים קודמים, תוך מניעת רטוריקה מסורתית המעודדת השמנת יתר.
העמותות השונות פועלות גם להעצים נשים מבחינה כלכלית ופוליטית, במיוחד באזורים כפריים, ו…להפחית את האנאלפביתיות, מה שיקדם עוד יותר את הבריאות הפיזית והנפשית. המניעים העיקריים לפיטום בכפייה וצריכת תרופות לעלייה במשקל הם נישואים מוקדמים וצורך באימות גברי. אם נשים ירגישו בטוחות ומסוגלות בזכות עצמן, סביר שהן יוקירו את בריאותן למען אחרים. העצמה ושיפור האוריינות ילחמו גם בנישואי ילדים, יחמשו נשים נגד רטוריקה ממשלתית מיזוגנית, יאפשרו להן להמשיך בקריירה ויעזרו להן לא רק להימנע משיטות להרס עצמי, אלא לקחת אחריות אקטיבית על רווחתן.
על מנת להבטיח שמאמצים כאלה יגיעו לנשים באזורים כפריים, כנראה שארגונים לא ממשלתיים גדולים יותר יצטרכו לשתף פעולה עם קבוצות קהילתיות מקומיות ו"מקורות מידע מסורתיים". שיעור צריכת התקשורת נמוך במיוחד בקרב נשים, בטח באזורים כפריים. בהתחשב במגבלות אלה, ארגונים לא ממשלתיים צריכים לשקול גם ליצור קשרים עם מנהיגים דתיים ולהרחיב את תפקידם של מסגדים כך שיכלול גם פולחן וגם חינוך. אחרי הכל, אימאמים רבים כבר הוכיחו את מחויבותם להעלאת נשים וילדים באמצעות ערוצי מדיה קיימים. לדוגמה, פרויקט העצמת הנשים והדיבידנד הדמוגרפי של Sahel (SWEDD) – המשתרע על פני מספר מדינות אפריקאיות כולל מאוריטניה, מאלי וניז'ר - נלחם בנישואי ילדים באמצעות רדיו. אם אימאמים המעורבים במאמצים כאלה יכלו להפיץ את המסרים החיוביים הללו למסגדים כפריים, באופן אידיאלי בשיתוף פעולה עם מנהיגים דתיים מקומיים, נשים ללא גישה לרדיו יוכלו לקבל כוח גם כן.
סאלק אילי, אימאם בבירת מאוריטניה נואקשוט וחבר ב-SWEDD, מבטא בעוצמה את ההתכחשות המוסרית של האיסלאם למנהגים שפוגעים בנשים: "האסלאם הוא דת שמכבדת בני אדם. לכן אסורה כל פעולה הפוגעת בבריאותו הפיזית או הנפשית של אדם”. בהינתן תמיכה זו, מנהיגים דתיים בקהילה המקומית עשויים להיות קריטיים במאבק כדי להבטיח שמסרים על הסכנות שבפיטום כפוי והשמנה בכוונה, יגיעו לנשים רבות במדינה.
לא רק מאוריטניה
אחרי הכל, השמנת יתר היא מרכיב בתרבות המערבית מאז התקופה הפרהיסטורית. פסלים פליאוליטיים כגון "ונוס" חשפו תכונות סטיאופטיגיות, שדיים גדולים, בטן גדולה משתפלת וירכיים מסיביות.
בימי קדם, הגוף הנשי העגול נחשב בריא, פורה ומשגשג בקרב גברים, לכן היסטורית, השמנת יתר אצל נשים לא נחשבה לדבר בלתי רצוי אלא להיפך, יפה במיוחד בייחוד בתרבויות שבהן יש מחסור במזון.
למעשה, פרקטיקה של האכלה בכפייה לקראת נישואין קיימת בניגריה, בה נהוג להפעיל חדרי פיטום והשמנה כאשר נשים או נערות מתבגרות מורחקות מבני משפחתה, מאינטראקציות חברתיות וגם מביצוע חובותיהן המקובלות. תקופת שהותן במקומות כאלה עשויה לנוע בין שלושה חודשים לשבע שנים בהתאם לעושרו של אביהן…
מטרת חדר הפיטום היא לחתן ולגדל ילדות או כלות מיועדות לפי הנורמות המסורתיות כדי לאפשר להן לטפל בבעליהן לעתיד ובמשקי הבית העתידיים. חדר פיטום הוא כמו בית ספר מסורתי שבו הגברת או הכלה לומדות להיות לאמא טובה, רעיה, בעלת אופי טוב בסך הכל, שתהיה מושכת לגברים. פרספקטיבה אחרת טוענת שהמטרה העיקרית של חדר הפיטום משמשת ליצירת נשים שמנות. הסיבה לכך היא שהחברה העוסקת בכך מאמינה שעודף משקל מבטיחים סיכויים גדולים יותר לפוריות ולתינוק בריא. מסיבה זו עלמות צעירות ניזונות ממגוון מזונות משמינים ומלמדים אותן טקסים וכישורים חדשים. חדר הפיטום משמש גם כמקום מפלט לפני שינוי חברתי גדול בחייו של אדם. נוהג כזה היה נהוג גם בקרב יהודי תוניסיה בימי הביניים. ועד היום יהודי תוניסיה מעדיפים יותר נשים מלאות ודשנות.
בימינו, הפעלת חדר פיטום נהוגה באופן דומיננטי בחלק הדרום מזרחי של ניגריה, במיוחד בקרב האפיקים. הנוהג התרבותי הזה הולך ופוחת בהדרגה, אם כי לא לגמרי. עם זאת, היא הפכה לחלק מהאטרקציות התיירותיות בקרב האֶפיקים (Efiks). הדורות הצעירים יותר אומנם מתנגדים לתרבות חדרי הפיטום עקב פרקטיקות מסוימות כמו מום באברי המין, האכלת יתר של הכלה ומשך הזמן שלוקח להיות בחדר הפיטום. יתרה מכך, נוהג זה זכה לביקורת ציבורית על כך שהוא קשור לטקסים שאינם מקובלים על הנוצרים.
אבל כאמור, קשה להיפטר מהרגלים ובניגריה, כמו במדינות אפריקאיות רבות, אישה שמנה משמעו אישה יפה יותר ובריאה.
חומר מעשיר לקריאה
Popenoe, Rebecca. 2004. Feeding Desire: Fatness, Beauty, and Sexuality among a Saharan People. New York: Routledge.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
