המדיניות הכלכלית החדשה (NEP) של ולדימיר לנין (1870-1924), מנהיג רוסיה הסובייטית, הייתה ב-1921 החדרת צורה מוגבלת של קפיטליזם במגזר תעשייה הקלה ובחקלאות. בניגוד לרעיונות הכלכליים המרקסיסטיים, המדיניות נחשבת לצעד הכרחי כדי להתאושש מהאסונות הכלכליים של מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים הרוסית. אף שהמדיניות הביאה להתאוששות כלכלית, היא לא יצרה כלכלה מתקדמת ומשגשגת מבחינה טכנולוגית. היא יצרה בעיות כלכליות, ביניהן ירידת מחירי המזון לצד עלייה במחירי מוצרי הצריכה. הוויכוח על השימוש בעקרונות קפיטליסטיים נמשך לאורך שנות ה-20 והצריך חיזוק שלטון המפלגה היחידה. המדיניות נבלמה ב-1928 על ידי סטלין, כאשר חוות הקולקטיביזציה והתעשיות הולאמו במלואן.
הסוציאליסטים הרדיקליים תפסו את השלטון במהפכת אוקטובר 1917. הבולשביקים נאלצו מיד להילחם במלחמת האזרחים הרוסית נגד כוחות פרו-צאריסטיים וזרים, עימות שהחמיר עוד יותר את המשבר הכלכלי שנגרם במלחמת העולם הראשונה (1914-1918). הם הנהיגו מדיניות "קומוניזם מלחמתי": כל החקלאות, התעשייה והמסחר היו חייבים לשרת את המטרה האחת שהיא לנצח במלחמת האזרחים ולהגן על הישגי המהפכה הפרולטרית. הבולשביקים, ששינו את שמם למפלגה הקומוניסטית, ניצחו, אך המשבר הכלכלי החריף.
עד 1921 הבין לנין כי דרוש כיוון חדש בעקבות שביתות, מהומות ומרד איכרים שפקדו את רוסיה מאז 1914 ואף קודם לכן. באביב 1921 בלבד, מרד קרונשטאט של המלחים, שביתות הפועלים וגלי מרידות איכרים הראו שמדיניות ההחרמה של "קומוניזם מלחמתי" לא תתקבל, ומעבר לכך – הכלכלה לא הצליחה להבטיח אספקת מזון סדירה. עבור לנין, מרד קרונשטאט והטבח שבעקבותיו היו הברק שהאיר את המציאות טוב מכול. יתרה מזאת, "קומוניזם מלחמתי" פשוט לא עבד. התפוקה התעשייתית ב-1921 הייתה רק 12% מזו של 1913 והיבול החקלאי היה פחות ממחצית מהממוצע שלפני המלחמה. הכלכלה והמטבע קרסו במידה כזו שכולם קיבלו תשלום בעין. היה ברור שהגיעה העת לשינוי.
בקונגרס המפלגה העשירי במרץ 1921 הציג לנין את הכיוון החדש – שילוב מסוים של קפיטליזם שוק חופשי, שנקרא המדיניות הכלכלית החדשה (NEP). ה־NEP לא היה תוכנית אחת מגובשת, אלא אוסף צעדים שהתפתחו בהדרגה. הגישה החדשה נתמכה על ידי מנהיגי הימין הקומוניסטי, במיוחד ניקולאי בוכארין (1888-1938). מחנה השמאל היה ספקן יותר, כי המדיניות החזירה למעשה יסודות קפיטליסטיים שעלולים ליצור מעמד בינוני עשיר חדש ולערער את שלטון הפרולטריון. עם זאת, מרידות האיכרים, השביתות ומרד קרונשטאט שכנעו את רוב הבולשביקים שלנין צדק. לנין הבטיח שמעט קפיטליזם חופשי יחזק בטווח הארוך את הסיכוי להשגת חברה סוציאליסטית מלאה.
באמצעות מניפולציה ממשלתית של הכלכלה, לנין הפך למעשה את המרקסיזם על ראשו, שכן בסיס הכוח היה כעת המבנה הפוליטי ולא הסדר הכלכלי. לנין הודה בפרדוקס של ה־NEP, אך טען שהוא בונה סוציאליזם בידיים קפיטליסטיות. לנין תמך כעת במערכת מסים פרוגרסיבית חדשה שהתבססה על רמות הכנסה ועל מספר התלויים באדם. שינוי זה, יחד עם צעדים נוספים, הוחל באופן מיידי באמצעות צווים ממשלתיים. בתחילה ניתן היה לשלם את המס בעין, אך מ־1923 הונהג תשלום במזומן. כמות התבואה שהוחרמה מאיכרים הופחתה והם הורשו לסחור בעודף שגידלו. כדי להיאבק באינפלציה הדוהרת שהחריבה את הכלכלה בחמש השנים הקודמות, הונהג מטבע מגובה חלקית בזהב, והיצע הכסף היה תחת פיקוח הדוק בהרבה לעומת תקופת מלחמת האזרחים, שבה הממשלה הדפיסה כסף בחוסר אחריות.
לאחר המהפכה הבולשביקית הופקעו נכסי המעמדות העשירים וחולקו מחדש, אך כעת מדיניות זו בוטלה. המפעלים והעסקים הולאמו, אך במסגרת המדיניות הכלכלית החדשה רק 8.5% מהעסקים התעשייתיים נותרו בבעלות המדינה. עם זאת, אותם 8.5% העסיקו 84% מכוח העבודה. כך יכול היה לנין לטעון שהמדינה והפועלים נמצאים בשותפות הרמונית לקראת עתיד טוב יותר. התחומים הבולטים של יוזמה חופשית כללו את זכות כל אחד "לעסוק במסחר ובייצור בקנה מידה קטן" והחל ממרץ 1923 ניתנו גם זיכיונות זרים, בעיקר בענפי העץ והמינרלים. באותה שנה 76% מהמסחר הקמעונאי היה בידיים פרטיות. התקופה התאפיינה גם בשימוש מוגבר בטכנולוגיות חדשניות, במיוחד מתקני חשמל וקידוחי נפט.
הממשלה המשיכה לשלוט בתעשייה כבדה, בנקאות ומסחר חוץ. תעשיות גדולות כבר לא יכלו להסתמך על המדינה שתאסוף את העודפים ונדרש חישוב מדויק של עלויות הייצור. כדי לשלוט טוב יותר הוקמה סוכנות תכנון ממשלתית חדשה – גוספלן. אחת הדאגות המרכזיות של הממשלה הייתה להעלות את פריון העבודה, שכן רק כך ניתן היה להוריד את עלויות הייצור ולאפשר לעסקים להרוויח.
לבסוף, לנין מת בינואר 1924, והמפלגה הקומוניסטית התווכחה אם להמשיך במדיניות. בסופו של דבר המדיניות נמשכה עוד ארבע שנים. בין 1921 ל־1928 נרשמו הישגים מסוימים, בראשם תקופה של יציבות יחסית שהיתה נחוצה מאוד, כאשר המדיניות הכלכלית החדשה בהחלט איפשרה לרוסיה להתאושש כלכלית. כך, עד 1928, הייצור החקלאי והתעשייתי חזר לרמות שלפני המלחמה. רמת החיים עלתה. עם זאת, הצמיחה הכלכלית הייתה איטית והאבטלה נותרה גבוהה (14% בתעשייה בשנת 1927).
התעורר "משבר המספריים" – כך כונה בשל צורת הגרף – כאשר התפוקה החקלאית (שניתן היה לשקם מהר יותר מתעשייה) זינקה וגרמה לירידת מחירי המזון, בעוד שהתעשייה לא עמדה בציפיות, המחסור העלה את מחירי מוצרי התעשייה. במילים אחרות, לאיכרים היה פחות כסף לקנות סחורות שהתייקרו עוד ועוד. צעדי צמצום עלות של המדינה בזמן המדיניות פגעו קשות בשירותים כמו תחבורה, בריאות וחינוך. רוסיה עדיין פיגרה מאחורי מדינות אירופה אחרות מבחינה טכנולוגית – למשל, ב־1928 רק אחוז אחד מהאדמות החקלאיות עובדו באמצעות טרקטורים במקום בעזרת בעלי חיים.
המדיניות הכלכלית החדשה הביאה לגידול במספר הנשים המועסקות, אך האחוז היחסי שלהן מתוך כוח העבודה ירד מ־45% ב־1918 לפחות מ־30% לאורך שנות ה־20. הסיבה הייתה שחיילים רבים שבו לעבודה אחרי מלחמת האזרחים (1921-1922). בעלי מפעלים, שקיבלו יותר חופש פעולה, העדיפו להעסיק גברים במקום נשים כדי לחסוך בעלויות לידה או טיפול בילדים. עובדים גברים גם חיבלו לעיתים בהכשרות מקצועיות לנשים כדי לשמור את המיומנויות בידיהם בלבד. מדיניות החיסכון הזו הובילה גם לסגירת מעונות יום, מה שפגע בסיכויי נשים רבות למצוא עבודה.
המדיניות הכלכלית החדשה השפיעה גם על התרבות. הייתה פחות התערבות של המדינה בספרות, מוזיקה ואמנות חזותית. נרשם גם חידוש שיתוף הפעולה הבינלאומי – יצירות של מלחינים רוסים פורסמו בווינה ומשם הופצו לעולם. מצד שני חדרו לתרבות הרוסית תופעות גלובליות כמו מוזיקת ג'אז והסרטים האילמים מהוליווד. לנין עצמו, לו חי, ייתכן שהיה עובר בשנות ה־30 לפרויקט של קולקטיביזציה והלאמה. מנהיגים אחרים במפלגה הקומוניסטית, כמו טרוצקי (1879-1940), קראו זה זמן רב לניצול נרחב יותר של החקלאות כדי להאיץ את התיעוש. יורשו של לנין, סטלין, ביקש להטיל מס-מחווה על האיכרים כדי למקד את משאבי המדינה בתעשייה.
סטלין ביטל לבסוף את המדיניות הכלכלית החדשה ב־1928 ועשה זאת משתי סיבות. ראשית, הדבר איפשר לו לערער את יריבו המרכזי להנהגת המפלגה, בוכארין, שדווקא תמך במדיניות. שנית, המדיניות כבר לא השיגה את התוצאות שקיוו להן: אספקת התבואה ירדה מאוד וקולקטיביזציה של החקלאות נראתה כפתרון הולם יותר. נוסף לכך, ניתן היה להאשים שני "שעירים לעזאזל" בקשיים הכלכליים ובהפרעתם לסוציאליזם: האיכר העשיר (הקולאק) והסוחר ה"נהנתן" (נפמן). האחרונים עוררו זעם בקרב סוציאליסטים מסורתיים בשל צריכתם הראוותנית של פרוות, יהלומים ושמפניה. תוכניות חומש נבנו, הראשונה יצאה לדרך באוקטובר 1928 וכללה השקעה אדירה בתעשייה אך גם עלייה עצומה בהתערבות המדינה במגזרים השונים. תקופת הפלירטוט הקצרה של ברית המועצות עם הקפיטליזם הסתיימה.
בין 1928 ל־1937 ייצור התעשייה ברוסיה קפץ ב־12 עד 18 אחוז בשנה, במיוחד במכונות תעשייתיות וחקלאיות. בין 1929 ל־1931, 20 מיליון חוות פרטיות אוחדו ל־250,000 קולקטיבים, מה ששחרר כוח עבודה לתעשייה. שינוי זה הביא מודרניזציה, אך ההתערבות האדירה של המדינה חנקה יוזמות. התכנון היה גס ואיכות המוצרים לעיתים ירודה גגם אם הכמות עלתה משמעותית. בפשטות: סבל אנושי עצום ומיליוני מקרי מוות נחשבו בעיני סטלין מחיר ראוי לשלם כדי לשמור על שלטון הברזל שלו ולהפוך את רוסיה למעצמה תעשייתית.
כך, המדיניות הכלכלית החדשה של לנין הייתה ניסיון נועז לשלב קפיטליזם מוגבל בתוך מערכת קומוניסטית נוקשה. היא הובילה להתאוששות מסוימת אך גם יצרה מתחים כלכליים וחברתיים, עד שסטלין סיים אותה והחזיר את ההלאמה המלאה. סיפורה של המדיניות הכלכלית החדשה ממחיש את המאבק בין אידיאולוגיה למציאות ואת המחירים ששילם העם הרוסי.
רוצים להעמיק בעוד סיפורים היסטוריים מסקרנים שמגלים את המתרחש מאחורי הקלעים של ההיסטוריה? מוזמנים להמשיך לקרוא עוד כתבות באתר HistoryIsTold.com ולגלות השקפות חדשות על האירועים ששינו את העולם.
