הספרייה הגדולה של אלכסנדריה לא נשרפה ביום אחד

הידעתם שהספרייה הגדולה של אלכסנדריה לא נשרפה ביום אחד? בניגוד למיתוס הרווח, הספרייה נעלמה בהדרגה לאורך מאות שנים. הסיבות: קיצוצים בתקציב, מלחמות, ושינויים פוליטיים. זה מזכיר לנו כמה חשוב לשמור על המידע והתרבות שלנו – גם היום, בעידן הדיגיטלי.

הסיפור המוכר על 'שריפה אחת שמחקה את הספרייה' הוא מיתוס. הספרייה נעלמה בהדרגה במשך מאות שנים, בעקבות שריפות מקומיות, פגיעה בתשתית המימונית, קיצוצי תקציב, מעשי אלימות פוליטיים ושינויים דתיים וחברתיים. הדימוי של ספרייה ענקית שנשרפת בלילה אחד הפך לסמל של אובדן הידע. אך ההיסטוריה המורכבת של אלכסנדריה מלמדת אותנו על סכנות איטיות יותר: הזנחה מוסדית, ירידה במימון, וגלי אלימות ופוליטיקה שמשתנים לאורך דורות – בדיוק אותם סיכונים שמאיימים על מאגרי מידע ודיגיטליים כיום.

הספרייה של אלכסנדריה לא הייתה ישות אחת בלבד. למעשה התקיימו שתי ספריות: הספרייה המלכותית ששכנה במתחם המוסיאון וספריית בת שנמצאה במקדש הסרפיאום. במשך מאות שנים שימשו שתיהן כמרכזי ידע, תרגום וחקר מדעי, ושימשו מוקד ללימוד פילוסופיה, גאוגרפיה, מתמטיקה ורפואה. אך גורלן היה שונה: האחת נכחדה כתוצאה ממלחמה בתקופת יוליוס קיסר, והשנייה, במאה הרביעית לספירה, בעת המעבר של האימפריה הרומית לנצרות.

הספרייה שויכה ל״מוסיאון״, מוסד מחקרי בעיר אלכסנדריה שנוסדה בידי שליטי בית תלמי במאה השלישית לפני הספירה. המטרה הייתה לאסוף את כל הידע היווני ולמעשה, לפי המקורות, גם טקסטים משפות אחרות. במשך מאות שנים שימשה כמרכז במחקר, תרגום ושימור טקסטים. המדיניות הפוליטית-תרבותית של השליטים, כולל רכישות ספרים ושימוש בעותקים מרובי-תמלילים, סייעה להקמתה ולהאצת פעילותה.

חורבן הספרייה המלכותית בתקופת יוליוס קיסר

בשנת 48 לפני הספירה נקלע יוליוס קיסר למלחמת אזרחים במצרים בין קלאופטרה ואחיה תלמי ה-13. קיסר, שצידד בקלאופטרה, נלכד במצור בים וביבשה. מתוך ייאוש אסטרטגי, הורה להצית את אוניות האויב בנמל אלכסנדריה כדי למנוע את השתלטות הצי היריב. האש השתוללה – ובדברי פלוטרכוס, שביקר בעיר בעצמו, "קיסר נאלץ להשתמש באש כדי להדוף את הסכנה, והאש התפשטה ממספנות הנמל והשמידה את הספרייה הגדולה."

העדות של פלוטרכוס מתיישבת עם דבריו של סטרבו, שחי בעיר בין השנים 25–20 לפנה"ס. סטרבו הביע חרטה על כך שספרים מקוריים ששימשו את ארטוסתנס והיפרכוס כבר לא היו זמינים למחקר – סימן לכך שהאוסף המרכזי באמת אבד. אף על פי כן, נראה שהמוסיאון עצמו המשיך לפעול עוד זמן מה.

השריפה במקדש הסרפיאום (391 לספירה)

במשך מאות שנים לאחר מכן התקיימה ספרייה בת במקדש הסרפיאום, ושימשה מוקד לימוד לפילוסופים ולחוקרי האלילות. אך כאשר הנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית, הוציא הקיסר תיאודוסיוס הראשון צו ב-391 לספירה להשמדת מקדשים פגאניים. הבישוף תיאופילוס, בהוראת הצו, הוביל התקפה על הסרפיאום, ובכוחותיו הראשונים הכה את פסל האל סרפיס. המקדש נהרס עד היסוד, וכל מי שנמצא בו – כולל הספרים, הגלילים וחדרי הלימוד – הושמד.

עדויות עכשוויות מחזקות את גודל ההרס, התאולוג תיאודורט כתב כי "המקדש נהרס עד יסודותיו." יונפיוס, בן התקופה, תיאר כי "תיאופילוס ואנשיו הביאו חורבן על המקדש ועשו מלחמה על תכולתו… רק את היסודות לא יכלו לשאת מפאת גודל האבנים." אפתוניוס, שביקר במקום לפני ההרס וכתב את "תיאור האקרופוליס של אלכסנדריה", תיאר שורת חדרים שנבנו לצד העמודים, חלקם שימשו כחדרי ספרים הפתוחים לאנשים שעסקו בלימוד. ברור שספריית הבת התקיימה עד אותה שנה בדיוק וחוסלה עם חורבן הסרפיאום. לאחר מכן, כשהנצרות ביססה את שליטתה, לא נותר זכר למוסיאון ולספריות האליליות.

הסוף האמיתי של הספרייה: הרבה לפני הכיבוש הערבי

הוויכוח ההיסטורי נמשך מאות שנים: האם הספריות שרדו עד לכיבוש הערבי של אלכסנדריה במאה השביעית? כיום, במאה ה-21, מתגבשת הסכמה רחבה בקרב החוקרים הרציניים כי שתי הספריות נכחדו מזמן לפני הכיבוש הערבי.

כלומר, כאשר הגנרל עמר אבן אלעאץ נכנס לעיר בשנת 642 לספירה, כבר לא הייתה ספרייה לשרוף. למעשה, במשך 500 שנה לאחר מכן אין שום אזכור, לא במקורות ערביים, קופטיים או ביזנטיים, לאירוע כזה. רק במאה ה-13, כ-800 שנה לאחר מכן, מופיעה לפתע אצל ההיסטוריון אבן אל-קיפטי גרסה שמספרת כי עמר שרף את ספריית אלכסנדריה. הגרסה הזאת, שפורסמה בתקופת מסעות הצלב, נבחנה ונמצאה בדויה. ההיסטוריון הבריטי אדוארד גיבון כבר במאה ה-18 כינה אותה "בדייה ספרותית", ומחקרים מאוחרים הוכיחו שמדובר בזיוף מהמאה ה-12.

למה בכלל נולד הסיפור על "הח'ליף ששרף את הספרייה"?

השאלה הזאת מובילה אותנו למאה ה-11 וה-12 – תקופת הצלבנים. בזמן שבאירופה התרחש רנסנס מוקדם והתפתחו אוניברסיטאות ראשונות בפריז, בולוניה ואוקספורד, התרבות המוסלמית חוותה תקופה קשה. בצד המזרחי של העולם האיסלאמי התרחשו אירועים של חורבן ספריות ומכירתן.

לדוגמה בשנת 1070 לערך, בתקופת הרעב הגדול במצרים, נאלץ החליף הפאטימי אל-מסתנצר למכור אלפי ספרים מהספרייה הפאטימית כדי לשלם לחייליו. נאמר כי ביום אחד הוציא מהספרייה 25 משאות גמלים של ספרים. חלקם נמכרו, אחרים הועברו לנילוס ולצפון אפריקה. בשנת 1102, עם כיבוש טריפולי בלבנון על ידי הצלבנים, נבזזו "ספרים מבתי הספר מעבר לספירה" – אלפי כתבים נלקחו על ידי הצלבנים.

גם אנשים פרטיים נפגעו: הגנרל והמשורר אוסאמה אבן מונקד איבד את ספרייתו הפרטית, ובה 4,000 ספרים, כשחיילי הצלבנים עצרו את ספינתו ושדדו את רכושו. הוא כתב כי "נשאר בלבי פצע שלא יירפא כל עוד אני חי." בתוך אווירה של מלחמות תרבותיות, עוני, ביזה ותחושת קיפוח תרבותי, הסיפור על עמר, "המוסלמי שהרס את ספריית אלכסנדריה", היה חומר תעמולה מושלם לעולם הנוצרי של ימי הביניים.

צלָאח א-דין והספריות שנמכרו

החוקר אבן אל-קיפטי, שבדה את הסיפור על עמר, השתייך לשושלת ששירתה את צלאח א-דין. אביו שימש כשופט בירושלים, והוא עצמו היה שופט בחאלב. משפחתו השתייכה למשטר הסוני החדש שהחליף את השלטון הפאטימי. כדי לממן את מסעותיו הצבאיים נגד הצלבנים, צלאח א-דין מכר אוצרות ופריטים נדירים, כולל ספריות ציבוריות.

שני מקרים מתועדים במיוחד: לפי אל-מקריזי, בשנת 1171 הכריז סלאח א-דין על מכירה פומבית של הספרייה הפאטימית הגדולה בקהיר. המכירה נמשכה שנים, וכללה כ-120,000 כרכים. שמונה משאות גמלים של ספרים נשלחו לסוריה. לפי אבו שאמה, ב-1183 ניתנה במתנה לסייעניו ספרייה עצומה בעיר עמידה (כיום דיארבכיר), ובה למעלה ממיליון ספרים. חלקם נמכרו, חלקם הועברו לסוריה, וחלקם פשוט אבדו.

כתוצאה ממכירות אלו הוצפו אזורי המזרח התיכון בספרים נדירים – אך גם נוצרה תחושת אובדן עמוקה בקרב חכמי התקופה. הביקורת הציבורית על סלאח א-דין גברה, וכנראה שהסיפור של אבן אל-קיפטי נועד להצדיק את מעשיו: אם "המוסלמים הראשונים" עצמם שרפו את ספריית אלכסנדריה, הרי שמכירת ספרים אינה פשע חמור כל כך. כפי שציין ההיסטוריון ברנרד לואיס: "הגיע הזמן לזכות את הח'ליף עומר ואת עמר בן אלעאץ מהאשמה הזו סופית."

לא "שריפה אחת" אלא רצף אירועים שפגע בספרייה

במאה הראשונה לפנה"ס ובמאות שאחריה, מעמדה של אלכסנדריה השתנה: עיר תחת שלטון רומי, עם שינויים במטרות הממשל ובתקציבים. רמות המימון, הפרסות הממלכתיות והתמיכה המקצועית ירדו, וחלק מרכזי מהמוסד נספג בתוך השינויים הפוליטיים – מינויי תפקידים לא על בסיס ידע אלא מעמד חברתי-פוליטי הובילו להיחלשות הפעילות המחקרית. זו אינה "הריסה" פתאומית אלא שחיקה הדרגתית.

העיר היתה זירה של לחימה וסכסוכים וביניהם תקופות של מצור ופולמוס צבאי (למשל פלישת הפאלמירנים ומאורעות סביב קיסר אורליוס במאה השלישית). אירועים של הרס מקומי, פלישות וחילופי שלטון פגעו בתשתיות ולעתים אולי הרסו מחסני גלילים או ספריות משניות. המקורות מדברים על נזקי אש ומחסנים שרופים, אך לא על "הכחדה מוחלטת" ברגע נתון.

חלק מהחוקרים מציעים כי האוסף הפוטנציאלי של הספרייה הועבר בהדרגה או שמרביתו הועתק ל"תת-ספרייה" במתחם המקדש-ספרייה של הסרפיאום. הסרפיאום עצמו ניזוק באירועים שונים ואף נהרס רשמית במאה הרביעית, כאשר מעשי ונדליזם ושינוי דתי תרם לפגיעה במקום. גם כאן השאלה היא: האם נשרפו גלילי-מקור רבים בו בזמן? התשובה אינה ברורה, אך הנזק התפרס על גלים של אירועים, לא על רגע אחד.

מקורות ערבים מאוחרים ממאות שלאחר האירועים מספרים סיפור בו הוצאו ספרים ושרופים לפי צו ח'ליף עומר במהלך כיבוש אלכסנדריה ב-642 לספירה. רבים מהחוקרים המודרניים מטילים ספק בגרסה זו בגלל העדר עדויות עכשוויות וניתוח טקסטואלי של הסיפורים המאוחרים. המחקר המתמקד בטקסטים המקוריים והארכאולוגיה מראה שהתמונה מורכבת ושהגרסה המפורסמת על "שריפה בידי המוסלמים" אינה נתמכת היטב על ידי הראיות המוקדמות.

למה נוצר המיתוס של "שריפה אחת"?

כמה סיבות מרכזיות להסבר הופעת המיתוס:

• סיפורים דרמטיים נוטים להיתפס טוב בתרבות ובהיסטוריה כסיפורים מוסריים או אזהרות. דימוי אש אחת ששולפת את הניסיון האנושי נוח נרטיבית.
• מקורות היסטוריים עתיקים שצוטטו בתקופות מאוחרות, ותרגומיהם, יצרו ערבוביות בין אירועים ושמות מקומות.
• תרבות המופת והגעגוע ל"רוח ההגיון" של יוון קידמו גרסאות רומנטיות של אובדן מוחלט.
• אובדן חומרים כתובים נעשה מפוזר – גלילים נהרסו, הועתקו, נמכרו או נשכחו – וביחד הם נוצרו כרושם של אובדן עצום.

מה באמת נאבד ומה שרד?

לא כל הידע נעלם. רבים מהטקסטים נפגעו, אך חלקים מהמסורת נשמרו באמצעות כתבי-יד שהועתקו לערים אחרות, באמצעות תלמידים ומחברים שפעלו מחוץ לאלכסנדריה, ובאמצעות מסורות בעל פה. כמה מחכמי התקופה פעלו בעיר גם לאחר אירועים חריגים, מה שמרמז על המשכיות מסוימת של מחקר ופנקסנות. יחד עם זאת, אין ספק שאוצרות של גלילים נדירים וטקסטים פרי-ידי המחברים הראשוניים אבדו סופית.

התמוטטות איטית של מוסדות ידע משאירה אותנו חשופים לאובדן "ידע שקט" שאינו תמיד נראה. בעולם הדיגיטלי יש לנו מיגרעות משלו – תלות בפורמטים, פגיעה בסביבות אחסון, וודאות תקציבית. אלכסנדריה מזכירה לנו שמניעת אובדן של מורשת תרבותית מחייבת תחזוקה שוטפת, מדיניות שימור, וכותרות ציבוריות שמעריכות את ערך הידע מעבר לרגע המשבר.

המורשת האבודה ומה שנשאר

הספרייה לא נעלמה ברגע אחד. לאורך מאות שנים, עיר תחת שלטון רומי חוותה ירידה במימון, תמיכה מקצועית ירודה, סכסוכים פוליטיים, מצור ופולמוס צבאי. חלק מהאוסף הועבר בהדרגה לסרפיאום, אשר ניזוק גם הוא בשל אירועים שונים, עד לחורבנו במאה הרביעית. רק חלק מהידע נשמר, באמצעות תלמידים, העתקות לערים אחרות ותרגומים. הידע שלא נשמר אבד סופית. אלכסנדריה מלמדת אותנו שהשמדת ידע יכולה להתרחש גם לא באש, אלא בשקט – בהזנחה, בקיצוץ תקציב או באדישות ציבורית.

מהידע העצום שנצבר באלכסנדריה שרדו מעט מאוד עותקים, אך רעיון "בית הידע" המשיך להתקיים בבגדד, בקורדובה ובקהיר. מה שנשרף באלכסנדריה צמח מחדש בצורות אחרות. הלקח ברור: שמירה על תרבות וידע דורשת תחזוקה, אחריות ציבורית והשקעה מתמשכת – לא רק בכתיבה, אלא גם בזיכרון.

חומר מעשיר לקריאה

What Happened to the Ancient Library of Alexandria? by Mostafa El-Abbadi & Omnia M. Fathallah (Brill, 2008)