בבוקר 4 באוגוסט 1892 נרצחו אנדרו ואבי בורדן בביתם בפול ריבר במכות גרזן יד, והחשד התמקד במהרה בבת המשפחה ליזי בורדן. ■ היא זוכתה במשפט שהפך לסנסציה לאומית, אך שאלות של ראיות, מעמד חברתי, מוצא, דת ומוסכמות מגדריות הותירו את הפרשה פתוחה הרבה אחרי שחבר המושבעים אמר את דברו.
מעט אחרי השעה 11:00 בבוקר, בבית ברחוב סקונד בפול ריבר שבמסצ'וסטס, נשמעה הקריאה שתלווה את אחד ממקרי הרצח המפורסמים בתולדות הפשע האמריקאי. לִיזִי אַנְדְרוּ בּוֹרְדֶן קראה למשרתת המשפחה, בְּרִידְגֶ'ט "מַגִּי" סָאלִיבָן, לרדת במהירות: אביה מת, מישהו נכנס והרג אותו. על הספה בחדר הישיבה היה מוטל אַנְדְרוּ ג'ַקְסוֹן בּוֹרְדֶן, פניו מרוסקים לאחר 10 או 11 מכות בכלי דמוי גרזן יד. זמן קצר לאחר מכן התברר כי בקומה השנייה כבר שכבה מתה אשתו השנייה, אַבִּי דֶרְפִי גְרֵיי בּוֹרְדֶן. היא נרצחה קודם לכן, ככל הנראה כשעה וחצי לפני בעלה. לא היה סימן ברור לשוד, לא דווח על תקיפה מינית, איש מהשכנים והעוברים ברחוב הסואן לא שמע מאבק, ואיש לא ראה חשוד נכנס אל הבית או יוצא ממנו. בתוך המבנה נותרה שאלה שהפכה את פול ריבר לזירת חקירה לאומית: אם זר ביצע את הרצח, כיצד הצליח להישאר בבית בין שני מעשי ההרג בלי שאיש יבחין בו?
ליזי, בת 32, עמדה למשפט על רצח אביה ואמה החורגת וזוכתה. איש אחר לא הועמד לדין בגין שני מעשי הרצח. אולם הזיכוי המשפטי לא סיים את הפרשה. להפך, הוא פתח לה חיים שניים. השאלות על התנהגותה של ליזי, גרסאותיה המשתנות, שמלה שנשרפה לאחר הרצח, ניסיון מיוחס לרכוש חומצה רעילה, יחסים מתוחים בתוך המשפחה והיעדר נשק רצח מוכח נשארו לצד שאלה רחבה יותר: עד כמה הכרעת הדין נבעה מן הראיות, ועד כמה מן הקושי של אמריקה הוויקטוריאנית לדמיין אישה לבנה, אמידה, פרוטסטנטית, פעילה בכנסייה ומורה בבית ספר של יום ראשון מניפה נשק שוב ושוב על בני משפחתה. במשך יותר ממאה שנה הפכה ליזי בורדן מחשודה שזוכתה לדמות תרבותית, שיר ילדים, גיבורת ספרים, מחזות, אופרות, סרטים וסדרות, ובהמשך גם למוקד של תעשיית תיירות שנבנתה בתוך הבית שבו מתו אנדרו ואבי.
משפחת בורדן: כסף רב, בית צנוע ומתחים שלא נעלמו
ליזי אנדרו בורדן נולדה בפול ריבר ב-19 ביולי 1860 לשָׂרָה אַנְתוֹנִי מוֹרְס בּוֹרְדֶן, שחיה בשנים 1823-1863, ולאנדרו ג'קסון בורדן, שחי בשנים 1822-1892. ליזי הייתה הילדה השלישית של בני הזוג. לפניה נולדו אחותה הבכורה אֶמָה לֶנוֹרָה בּוֹרְדֶן ואַלִיס אֶסְתֵּר בּוֹרְדֶן, שמתה מהידרוצפלוס בגיל 22 חודשים. לאחר מותה של שרה נישא אנדרו לאבי דרפי גריי, שחיה בשנים 1828-1892. היחסים בין ליזי לאמה החורגת לא תוארו כחמים. ליזי סיפרה מאוחר יותר כי נהגה לקרוא לה "גברת בורדן", וכאשר נשאלה אם היו ביניהן יחסים לבביים נמנעה מתשובה ברורה. היא האמינה שאבי נישאה לאנדרו בגלל כספו.
אנדרו היה ממוצא אנגלי וולשי. למרות השתייכותו למשפחה אמידה ובעלת השפעה, הוא גדל בתנאים צנועים והתמודד עם קשיים כספיים בצעירותו. בהמשך הצליח בעסקי ייצור ומכירת רהיטים וארונות קבורה, עבר לפיתוח נכסים, היה מנהל בכמה מפעלי טקסטיל, החזיק בנדל"ן מסחרי נרחב, כיהן כנשיא בנק יוניון סייבינגס ושימש מנהל בחברת דרפי סייף דפוזיט אנד טראסט. בעת מותו הוערך עיזבונו ב-300 אלף דולר, סכום השווה לכ-10.8 מיליון דולר בערכי 2026. למרות העושר, אנדרו נודע בחסכנות חריפה. בבית המשפחה ברחוב סקונד 92 לא היו אפילו מים זורמים בתוך הבית, אף שבבתיהם של עשירים בני התקופה כבר היה מדובר בנוחות מקובלת.
המיקום עצמו נשא משמעות חברתית. פול ריבר הייתה עיר של מפעלי טקסטיל, כ-80 קילומטרים מדרום לבוסטון, ובה התקיימו מתחים עמוקים בין אוכלוסייה פרוטסטנטית ותיקה לבין אוכלוסיות מהגרים, ובהן אירים, פורטוגזים וצרפתים קנדים, שרבים מהם היו קתולים. בית בורדן ניצב באזור מבוסס, אך לא בשכונה שאליה נשאו עיניהם בני האליטה. משפחותיה העשירות ביותר של פול ריבר חיו באזור שנודע בשם "ההיילנדס" או "הגבעה", הרחק יותר מן האזור התעשייתי. ליזי רצתה לחיות שם וידעה שאביה מסוגל להרשות לעצמו מעבר. רחוב סקונד, לעומתו, נעשה בהדרגה מזוהה יותר עם מהגרים קתולים. ההבדל בין בית אמיד אך צנוע למדי לבין בתי האליטה שעל הגבעה היה אפוא לא רק שאלה של נוחות, אלא חלק מן הזהות המעמדית והאתנית של העיר.
ליזי ואמה קיבלו חינוך דתי והשתייכו לכנסייה הקונגרגציונלית המרכזית. ליזי לימדה בבית ספר של יום ראשון ילדים ממשפחות מהגרים, הייתה פעילה באגודת "המאמץ הנוצרי" ואף שימשה בה מזכירה וגזברית, השתתפה באיגוד הנשים הנוצרי למתינות והייתה חברה במיסיון הנשים לפירות ולפרחים. היא שימשה גם במועצת בית החולים של פול ריבר. בפומבי היא נראתה כדמות הרחוקה מאוד מן הדימוי של רוצחת אלימה. נשיאת איגוד המתינות הארצי אף תתאר אותה לימים כמעין "נזירה פרוטסטנטית", ביטוי שישקף היטב עד כמה הזהות החברתית של ליזי הפכה לחלק מהגנתה.
אחותה אמה התאימה במידה רבה יותר לסטריאוטיפ בן התקופה של אישה רווקה המקדישה את חייה למשפחה. על ערש דווי ביקשה ממנה האם שרה לשמור על "ליזי התינוקת", ואמה אכן נראית כמי שהקדישה שנים רבות להגנה על אחותה הצעירה. ליזי, לעומתה, הייתה פעילה בחיי הדת והחברה. שתי האחיות קושרו לתופעה רחבה יותר של נשים ילידות ניו אינגלנד שנשארו רווקות בסוף המאה ה-19. הדימוי הוויקטוריאני של "האישה האמיתית" דרש טוהר מוסרי, עדינות גופנית, נישואים ואימהות, אך עבור נשים מסוימות הוא היה בלתי מציאותי ואף מכביד. אחרות מצאו הזדמנויות להשכלה ולעצמאות כלכלית. כמעט כל מכללות "שבע האחיות" הוקמו בין שנות ה-70 לשנות ה-90 של המאה ה-19, ארבע מהן במסצ'וסטס. היו גם נשים שפשוט לא סמכו על האפשרות לבחור את הגבר המתאים לחיים שלמים של נישואים.
בחודשים שלפני הרצח הבית הלך והתכווץ סביב יושביו
בְּרִידְגֶ'ט סאליבן הייתה המשרתת שהתגוררה בבית, מהגרת מאירלנד. בעדותה סיפרה כי ליזי ואמה כמעט שלא אכלו עם אביהן ואמן החורגת. במאי 1892 הוסיף אירוע אחר למתח: אנדרו הרג בגרזן יד כמה יונים באסם משום שסבר שהן מפיצות זיהומים ומחלות. ליזי הקימה זמן קצר קודם לכן שובך ליונים, ומאוחר יותר נפוצה הטענה כי כעסה על הריגתן, אף שאמינות הסיפור שנויה במחלוקת. ביולי פרץ ויכוח משפחתי שבעקבותיו יצאו שתי האחיות לחופשות ממושכות בניו בדפורד. הן חזרו לפול ריבר כשבוע לפני הרצח, וליזי בחרה לשהות עוד ארבעה ימים בבית הארחה מקומי לפני ששבה לבית המשפחה.
מאחורי הוויכוחים עמדה גם שאלת הרכוש. אנדרו העניק נכסי מקרקעין לקרובי משפחתה של אבי, ובפרט בית לאחותה. ליזי ואמה דרשו בתגובה נכס להשכרה שהיה הבית שבו חיו עד מות אמן. הן רכשו אותו מאביהן תמורת דולר אחד, ולאחר כמה שבועות מכרו לו אותו בחזרה תמורת 5,000 דולר, סכום המוערך בכ-179 אלף דולר בערכי 2026. בלילה שלפני הרצח הגיע לבית ג'וֹן וִינִיקוּם מוֹרְס, אחיה של האם המנוחה ודודן של ליזי ואמה. אנדרו הזמין אותו להישאר כמה ימים ולשוחח בעניינים עסקיים, ומאוחר יותר הועלתה האפשרות כי שיחות על העברות רכוש החריפו מתחים שכבר היו קיימים.
גם מצבם הגופני של בני הבית עורר חשד עוד לפני שנמצאו הגופות. בני הבית היו חולים מאוד במשך כמה ימים ומביא הערכה של ידיד המשפחה שלפיה בשר כבש שנשאר על הכיריים ושימש לכמה ארוחות היה הסיבה למחלה. ביום שלפני הרצח כל בני הבית מלבד ליזי הקיאו. אבי חששה מהרעלה, בין היתר משום שאנדרו לא היה אדם אהוד במיוחד בפול ריבר. לאחר הרצח נותחו קיבותיהם של בני הזוג ונבדקו לאיתור רעל, אולם בבדיקות לא נמצא רעל.
4 באוגוסט 1892: שני קורבנות, בית אחד ושעה וחצי שקשה להסביר
בערב 3 באוגוסט ישן ג'ון מורס בחדר האורחים. בבוקר שלמחרת אכלו אנדרו, אבי, מורס וברידג'ט ארוחת בוקר, ולאחר מכן שוחחו אנדרו ומורס בחדר הישיבה במשך קרוב לשעה. בסביבות 8:48 יצא מורס לרכוש צמד שוורים ולבקר אחיינית בפול ריבר, מתוך כוונה לחזור לבית בורדן לארוחת צהריים בשעה 12:00. אנדרו יצא לסיבוב הבוקר שלו זמן מה אחרי השעה תשע. אמה לא הייתה בבית, והיא שהתה מחוץ לפול ריבר, בפיירהייבן, במרחק של כ-24 קילומטרים מהעיר.
ניקוי חדר האורחים היה בדרך כלל אחת ממטלותיהן של ליזי ואמה, אולם באותו בוקר עלתה אבי לקומה השנייה, בין השעה תשע ל-10:30, כדי לסדר את המיטה. לפי הממצאים הפורנזיים היא עמדה מול התוקף כאשר נפגעה לראשונה. גרזן היד פגע בצד ראשה מעל האוזן. היא הסתובבה או קרסה לפנים, ספגה חבלות באף ובמצח ונפלה כשפניה אל הרצפה. לאחר מכן הוכה החלק האחורי של ראשה שוב ושוב. אבי הייתה בת 64.
אנדרו חזר הביתה בסביבות 10:30. המפתח שלו לא פתח את הדלת והוא נאלץ לדפוק. סאליבן ניסתה לפתוח אך מצאה את הדלת תקועה וקיללה. לדבריה, מיד לאחר מכן שמעה את ליזי צוחקת, והקול הגיע מאזור ראש המדרגות. היא לא ראתה את ליזי עצמה. הפרט נעשה משמעותי מפני שבשלב הזה אבי כבר הייתה מתה, וגופתה הייתה אמורה להיות גלויה למי שנמצא בקומה השנייה. ליזי הכחישה בהמשך שהייתה שם. היא סיפרה שאביה שאל היכן אבי ושהיא השיבה כי שליח מסר לאמה החורגת הודעה הקוראת לה לבקר ידידה חולה. אותה ידידה חולה מעולם לא זוהתה.
סאליבן סיפרה כי הסירה את מגפיו של אנדרו ועזרה לו לנעול נעלי בית לפני ששכב לנוח על הספה, אולם תצלומי זירת הפשע מראים את אנדרו כשהוא עדיין נועל מגפיים. זמן קצר לפני 11:10 עלתה המשרתת לחדרה בקומה השלישית כדי לנוח לאחר ניקוי חלונות. אז שמעה את ליזי קוראת לה.
אנדרו, בן 69, היה שרוע על הספה בחדר הישיבה בקומה הראשונה. הוא ספג עשר או אחת עשרה מכות מכלי דמוי גרזן יד. אחת מעיניו נחצתה לשניים, פרט שהוביל להערכה כי היה שקוע בשינה כאשר החלה התקיפה. הפצעים עדיין דיממו, ולכן היה ברור שהרצח אירע זמן קצר מאוד לפני גילויו. רופא המשפחה, ד"ר בּוֹאֶן, הגיע מביתו שמעבר לרחוב וקבע את מות שני בני הזוג. החוקרים העריכו שאנדרו מת בסביבות 11:00.
החרוז העממי שהתפתח סביב הפרשה יטען מאוחר יותר כי ליזי הכתה את "אמה" ארבעים פעמים ואת אביה ארבעים ואחת. כמעט כל פרט מרכזי בחרוז שגוי: אבי הייתה אמה החורגת, לא אמה הביולוגית; הנשק היה גרזן יד קטן וקל יותר מגרזן רגיל; ומספר המכות היה בערך מחצית מן המספר שבחרוז. דבר אחד הוא כן שימר: אבי נרצחה ראשונה ואנדרו אחריה, כשעה וחצי מאוחר יותר.
החקירה החלה עם חשוד "זר", אבל הבית סירב לספק תשובה פשוטה
בשעות הראשונות המשטרה נטתה להניח שהרוצח הוא גבר, כנראה "זר". בתוך שעות נעצר מהגר פורטוגזי חף מפשע, אחד מבני קהילת העובדים האירופים החדשה של פול ריבר. עצם המהירות שבה הופנה החשד למהגר שיקפה את האווירה בעיר. באותו זמן מספרם של השוטרים האירים הלך וגדל, וביום הרצח היו שוטרים ממוצא אירי בין כתריסר אנשי המשטרה שהשתלטו על הבית ועל הרכוש. כמה מהם חקרו את ליזי, ואחד אף עשה זאת בחדר השינה שלה. המבנה החברתי של פול ריבר מדגיש שליזי לא הייתה רגילה לכך שאנשים שראתה כנחותים ממנה מבחינה מעמדית דורשים ממנה דין וחשבון.
המתח היה גם פוליטי. ג'וֹן ו' קוֹגְלִין, ראש העיר האירי השני של פול ריבר, ייצג שינוי באיזון הכוחות המקומי. העיתון שלו, "פול ריבר גלוב", היה יומון אירי מיליטנטי של מעמד הפועלים שנהג לתקוף בעלי מפעלים. לאחר הרצח הוא הפנה את העוינות המעמדית לעבר שאלת אשמתה של ליזי ואף הפיץ שמועות שבני משפחת בורדן מן הגבעה מרכזים מיליוני דולרים כדי להבטיח שלא תורשע. מנגד, "פול ריבר איבנינג ניוז", המזוהה עם הגבעה ואליטתה, הגן על חפותה. הרצח הפך במהירות לאמצעי שבאמצעותו התווכחה העיר על עצמה.
גם התנהגותה של ליזי כלפי מי שנקראו לעזרה ביום הרצח השתלבה בתמונה. לאחר שמצאה, לפי גרסתה, את גופת אביה, שלחה את סאליבן לרופא המשפחה הינקי שגר מעבר לרחוב. כאשר התברר שאינו בבית, ביקשה ממנה לקרוא לידידה. היא לא שלחה אותה לרופא מהגר אירי שגר ממש בסמוך, אף שהיה בעל השכלה מרשימה ושימש רופא העיר של פול ריבר, וגם לא לרופא צרפתי קנדי שגר באלכסון מאחורי הבית. מה שמהווה ביטוי לרכיבים של תפיסת העולם שספגה ליזי בסביבתה.
עם זאת, אותם קווי הפרדה הגנו עליה בתחילה. עבור בני המעמד שלה, מורה בבית ספר של יום ראשון וחברה בכנסייה הקונגרגציונלית העשירה לא התאימה לדמות של מי שמסוגלת לשחוט את בני משפחתה. אפילו החוקרים התקשו לנתק בין מגדר לבין האפשרות הפלילית. מרשל הִילְיַארְד אמר לעיתונאים כי ליזי נראתה לו "אישה משונה מאוד". השוטר סִיבֶר סבר שהמעשה נעשה בידי אדם שאינו שפוי. השופט בְּלֵייזְדֶל ניסח את הבעיה המרכזית מבחינתו במילים: "כיצד יכול היה מעשה כזה להיעשות בידי אישה?"
דווקא תשובותיה של ליזי החלו לשנות את התמונה. תחילה אמרה ששמעה גניחה, קול גירוד או קריאת מצוקה לפני שנכנסה לבית. שעתיים אחר כך אמרה שלא שמעה דבר ושנכנסה בלי לדעת שמשהו אינו כשורה. כאשר נשאלה היכן אבי, חזרה על הסיפור שלפיו התקבלה הודעה המבקשת ממנה לבקר ידידה חולה. לאחר מכן אמרה שהיא חושבת שאבי כבר חזרה וביקשה ממישהו לעלות ולחפש אותה. סאליבן והשכנה גברת צ'רצ'יל היו באמצע גרם המדרגות כאשר גובה עיניהן הגיע למפלס הרצפה של הקומה העליונה, ומשם ראו את אבי שוכבת כשפניה אל הרצפה בחדר האורחים.
רבים מן השוטרים אמרו שלא אהבו את "הגישה" של ליזי. היא נראתה להם רגועה ומאופקת מדי ולא הצליחה להזיל דמעה. למרות התנהגותה וגרסאותיה המשתנות, איש לא בדק אותה מיד לאיתור כתמי דם. חדרה נבדק באופן שטחי בלבד, ובמשפט הודו השוטרים שלא ערכו חיפוש יסודי משום שלא הרגישה טוב. מאוחר יותר נמתחה ביקורת על חוסר היסודיות הזה.
במרתף נמצאו שני גרזני יד, שני גרזנים וראש גרזן יד עם ידית שבורה. ראש הגרזן נעשה מועמד אפשרי לנשק הרצח, בין היתר משום שהשבר בידית נראה טרי והאפר והאבק שעל הראש נראו כאילו פוזרו עליו בכוונה כדי ליצור מראה של כלי שהיה במרתף זמן רב. בתחילה אפילו הכלים הללו לא הוצאו מן הבית. החוקרים מצאו גם דלי ובו פריטים שנראו כבגדים או סמרטוטים מוכתמים בדם. ליזי ייחסה אותם למחזור החודשי שלה, והדלי ותכולתו לא נבדקו עוד. סאליבן תהתה מדוע לא ראתה אותו כאשר כיבסה את בגדי המשפחה מוקדם יותר באותו שבוע, אך עד אז הוא כבר הוצא מן המקום.
במקביל עלתה פרשת הרעל. תושבים טענו כי ליזי ניסתה לרכוש מן הרוקח המקומי "חומצה הידרוציאנית בצורה מדוללת", הידועה גם כחומצה פרוסית או מימן ציאנידי. לפי גרסת ההגנה, היא ביקשה את החומר כדי לנקות פרוות או גלימת עור כלב ים, אף שהבודק הרפואי המקומי העיד כי לחומר אין תכונות מחטאות המתאימות למטרה זו. ושוטר אחד גילה כי ניסתה לקנות את הרעל יום לפני הרצח. המידע הזה יהפוך לראיה שהפרקליטות רצתה להציג, אך בסופו של דבר לא יורשה למושבעים לשמוע אותה.
השמלה שנשרפה והעדות ששינתה את כיוון הפרשה
אַלִיס רָאסֶל, ידידתן ושכנתן של האחיות, נשארה ללון בבית בורדן בלילות שלאחר הרצח. לפי עדותה, באחד הבקרים שלאחר הרצח ראתה את ליזי במטבח מחזיקה חצאית ואומרת: "אני הולכת לשרוף את הדבר הישן הזה; הוא מכוסה בצבע." הגרסאות בנוגע להתרחשות הארועים אינן אחידות בתיארוך. במקום אחד מדובר ביום ראשון בבוקר שלאחר הרצח, ובמקום אחר נרשם 8 באוגוסט 1892. גם בשאלה אם זו הייתה השמלה שלבשה ליזי ביום הרצח לא הושגה תשובה.
בלילה של 4 באוגוסט הוצבו שוטרים סביב הבית. אחד מהם טען שראה את ליזי יורדת למרתף עם ראסל כשהיא נושאת מנורת נפט ודלי שפכים. השתיים יצאו, ולאחר מכן חזרה ליזי לבדה. השוטר לא ראה מה עשתה, אך נדמה היה לו שהיא מתכופפת מעל הכיור. ב-5 באוגוסט יצא ג'ון מורס מן הבית והמון של מאות אנשים הקיף אותו עד שהמשטרה נאלצה ללוותו בחזרה. למחרת ערכה המשטרה חיפוש יסודי יותר בבית, בחנה את בגדי האחיות והחרימה את ראש גרזן היד בעל הידית השבורה. באותו ערב הגיעו שוטר וראש העיר לבית וליזי נמסר שהיא חשודה. למחרת ראתה ראסל את ליזי קורעת שמלה כדי לשרוף אותה משום שלדבריה הייתה מוכתמת בצבע.
פרט השמלה לא נמסר מיד בכל חומר החקירה. כאשר הופיעה ראסל מאוחר יותר בפני חבר המושבעים הגדול, היא הייתה מוטרדת מכך שלא סיפרה על השריפה. לאחר שהתייעצה עם עורך דין, נאמר לה שעליה למסור את המידע לתובע. ב-1 בדצמבר חזרה לחבר המושבעים וסיפרה שליזי הוציאה שמלה ממדף בארון המזווה ושרפה אותה בתנור הפחם מברזל יצוק. למחרת הוגש נגד ליזי כתב אישום.
החקירה המשפטית: ליזי מדברת בפעם היחידה תחת שבועה
ב-8 באוגוסט הופיעה ליזי בפני חקירת חוקר מקרי המוות. בקשתה שעורך הדין של המשפחה יהיה נוכח נדחתה בהתאם לחוק המדינה שלפיו החקירה מתקיימת בדלתיים סגורות. היא קיבלה מנות קבועות של מורפיום להרגעת עצביה, ורופא המשפחה, שהיה משוכנע בחפותה, טען בהמשך כי נתן לה לאחר הרצח מנה כפולה וכי תופעות הלוואי עשויות להסביר חלק מן הבלבול. ייתכן שהתרופה השפיעה על עדותה.
התשובות עצמן היו בעייתיות. ליזי סירבה לעיתים לענות גם על שאלות שתשובה עליהן הייתה יכולה לסייע לה, וסיפקה גרסאות שונות באשר למעשיה בבוקר הרצח. פעם אמרה שהייתה במטבח וקראה כתב עת כאשר אביה חזר, פעם שהייתה בחדר האוכל ועסקה בגיהוץ, ופעם שירדה במדרגות. העיתונים תיארו אותה כבעלת "ארשת קפואה", ובדיווחים אחרים נכתב כי נשכה את שפתיה, הסמיקה והתכופפה לעבר עורך הדין אדמס. העדות הייתה מזיקה עד כדי כך שנכתב כי היא "גרמה לשינוי בדעתם של חבריה, שעד כה עמדו בתקיפות על חפותה". החקירה זכתה לסיקור ארצי, וב"בוסטון גלוב" הוקדשו לה שלושה עמודים.
חמישה ימים לאחר הרצח החלה החקירה הרשמית, וליזי העידה בכל אחד משלושת ימיה. זו הייתה הפעם היחידה שבה מסרה עדות בבית משפט תחת שבועה. ב-11 באוגוסט הוצא נגדה צו מעצר והיא נכלאה. עדותה בחקירה, שהפכה בהמשך לבסיס לוויכוחים רבים על אשמתה או חפותה, הוכרזה לבסוף בלתי קבילה במשפט שנערך ביוני 1893.
המעבר מביתה של משפחה עשירה לתא כלא היה חד. במשך תשעת החודשים הבאים הוחזקה בתא שמידותיו כ-2.9 על 2.3 מטרים. מעצרה עורר סערה ארצית. ארגוני נשים נעמדו לצדה, במיוחד איגוד הנשים הנוצרי למתינות ותומכות זכות הבחירה לנשים. אחת מטענותיהן הייתה שבמשפט לא תישפט למעשה בידי "חבר מושבעים של בני מינה", מפני שנשים לא הורשו לשמש מושבעות.
מעמד, דת ומגדר נכנסים לאולם עוד לפני תחילת המשפט
מעמדה של ליזי העניק לה יתרונות מוחשיים. כבר בדיון המקדים הצטרף לעורך הדין המשפחתי אחד מעורכי הדין הבולטים בבוסטון. אולם המשפט הקטן שמעל תחנת המשטרה התמלא בתומכיה, במיוחד בנשים מן הגבעה. היו גם ממצאים שסייעו להגנה: כימאי מאוניברסיטת הרווארד דיווח שלא מצא דם על שני גרזנים ושני גרזני יד שנלקחו מן המרתף. יומיים לאחר הרצח מסרה ליזי למשטרה את השמלה שלטענתה לבשה בבוקר 4 באוגוסט, ועל שוליה נמצא רק כתם דם זעיר.
עורכי דינה הדגישו שלתביעה אין נשק רצח מוכח ואין בגדים מוכתמים בדם. לגבי החומצה הפרוסית טענו שליזי נפלה קורבן לזיהוי שגוי. אולם מעבר לטענות הראייתיות התקיימה שכבה עמוקה יותר של הגנה חברתית. עבור רבים מתומכיה הרעיון שליזי אשמה היה כמעט בלתי מתקבל על הדעת מבחינה תרבותית. אישה ויקטוריאנית מחונכת, מוסרית ובת למשפחה טובה, אותה "נזירה פרוטסטנטית", לא התאימה לדימוי של בת הרוצחת את אביה.
הפרדוקס היה בולט. כל הכוח המשפטי באולם נשמר לגברים, אך אותה מערכת גברית התקשתה להאמין שאישה מסוגה של ליזי יכולה לבצע פשע כזה. ההגנה ניצלה את הדימוי. במשפט הונחתה ללבוש שחור. היא הגיעה במחוך הדוק ובבגדים נשפכים, אחזה זר פרחים ביד אחת ומניפה ביד האחרת. עיתון אחד תיאר אותה כ"שקטה, צנועה ומחונכת היטב", בניגוד לדמות של "בחורה חסונה, גדולה, שרירית, קשה בפניה וגסת מראה". עיתון אחר הדגיש שאין לה "ממדים של אמזונה". הטענה הלא מדוברת הייתה ברורה: לא רק שלא הוכח שהרגה, אלא שגופה ומעמדה נראו לכאורה בלתי מתאימים לכוח הדרוש לריסוק גולגולת.
חבר המושבעים הגדול והדרך האיטית למשפט
בדיון המקדים נשא סנגורה של ליזי נאום סיום נלהב ותומכיה פרצו במחיאות כפיים, אך השופט עדיין קבע שהיא "כנראה אשמה" ושעליה להישאר במעצר עד למשפט בבית המשפט העליון של המדינה. גם התובע הכללי וגם התובע המחוזי האמינו באשמתה, אך איש מהם לא התלהב מן האפשרות להביא תיק מחורר מבחינה ראייתית למשפט הון. התמיכה הציבורית בליזי רק הגבירה את הסיכון.
בנובמבר הביא התובע המחוזי את התיק בפני חבר מושבעים גדול אף שלא היה חייב לעשות זאת ואף שלא היה בטוח שיושג כתב אישום. 23 מושבעים שמעו את תיק הרצח והתפזרו בתחילה ללא החלטה. ב-1 בדצמבר התכנסו מחדש ושמעו את העדות הדרמטית של אליס ראסל על שריפת השמלה. כתב האישום הוגש למחרת. למעשה, הפרט שהפך את השמלה מחפץ שולי לראיה אפשרית של השמדת ראיות הגיע רק חודשים לאחר הרצח.
גם לאחר כתב האישום התביעה התנהלה בכבדות. התובע הכללי פרש מן התיק באפריל. הוא היה חולה, ורופאו קבע שאינו יכול לעמוד בדרישות המשפט. במקומו נבחר תובע מחוזי מאזור שמצפון לבוסטון כדי להצטרף להוֹזִיאָה מ' נוֹלְטוֹן, התובע המחוזי של מחוז בריסטול. נולטון האמין שליזי אשמה אך הבין שסיכויי ההרשעה נמוכים. למרות זאת סבר שחובתו להעמידה לדין, ובסיום המשפט נשא נאום סיכום שנמשך חמש שעות. כתב ניו יורקי בולט, שבעצמו האמין בחפותה, כתב כי נאומו של נולטון "מזכה אותו במקום בין הפרקליטים המוכשרים ביותר של ימינו". נולטון קיווה לפחות לחבר מושבעים שלא יצליח להגיע להכרעה, מצב שהיה משאיר אפשרות למשפט חוזר אם יתגלה חומר חדש.
המשפט של ליזי בורדן
המשפט נפתח בניו בדפורד ב-5 ביוני 1893. מטעם התביעה הופיעו הוזיאה מ' נולטון וּוִילְיַאם ה' מוּדִי, מי שיהיה לימים שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. צוות ההגנה כלל את אַנְדְרוּ ו' גֶ'נִינְגְס, מֶלְוִין אוֹ' אַדַמְס ומושל מסצ'וסטס לשעבר ג'וֹרְג' ד' רוֹבִּינְסוֹן. עצם נוכחותו של רובינסון המחישה מה אפשר היה לרכוש בכספי העיזבון: ליזי יכלה לממן הגנה משפטית מן השורה הראשונה.
חמישה ימים בלבד לפני תחילת המשפט אירע בפול ריבר רצח אחר בגרזן. ב-1 ביוני נמצאה בֶּרְתָה מַנְצֶ'סְטֶר במטבחה כשהיא קצוצה למוות. הדמיון למקרה בורדן היה בולט וגם המושבעים שמו אליו לב. המהגר הפורטוגזי חוֹזֶה קוֹרֵיאָה דֶה מֶלוֹ הורשע ברצח מנצ'סטר ב-1894, אולם נקבע שלא היה בקרבת פול ריבר בזמן רציחות בורדן ולכן לא יכול היה להיות הרוצח במקרה הקודם.
ראש גרזן היד מהמרתף תפס מקום מרכזי במשפט. התביעה לא הצליחה להוכיח באופן משכנע שזהו נשק הרצח. התובעים טענו שהרוצח הסיר את הידית משום שהייתה אמורה להיות מכוסה בדם. שוטר אחד העיד שנמצאה ידית ליד הראש, בעוד שוטר אחר סתר אותו. בגדים מוכתמים בדם לא נמצאו. אליס ראסל העידה על שריפת השמלה, וההגנה, באופן בולט, לא ניסתה לערער את עצם הצהרתה.
אולי יעניין אותך
גם מיקומה של ליזי בזמן רצח אביה היה מוקד למחלוקת. לפי עדות אחת עלתה סאליבן לקומה השנייה בסביבות 10:58 והשאירה את ליזי ואת אנדרו למטה. ליזי סיפרה לכמה אנשים שיצאה אל האסם ולא הייתה בבית במשך "עשרים דקות או אולי חצי שעה". הַיימָן לוּבִּינְסְקִי העיד מטעם ההגנה שראה אותה יוצאת מן האסם בשעה 11:03, וצ'ארלס גארדנר אישר את השעה. בשעה 11:10, לפי העדויות, קראה ליזי לסאליבן, אמרה שאנדרו נרצח והורתה לה שלא להיכנס לחדר אלא להזעיק רופא.
שני ראשי הקורבנות הוסרו במהלך הנתיחות שלאחר המוות. גולגולותיהם הובאו לבית המשפט כראיות והוצגו ב-5 ביוני. כאשר ראתה אותן ליזי היא התעלפה. סנגורה שב וכינה אותה במהלך המשפט "אישה צעירה", אף שהייתה בת 32, וטען: "לא היה דבר כלשהו בין האב הזה לבין הבת הזאת שהיה יכול לגרום לה לבצע מעשה מרושע, מרושע כל כך." ההתעלפות והדימוי של בת עדינה היושבת מול שרידי אביה ואמה החורגת השתלבו היטב בהצגה שבנתה ההגנה.
אחת המכות הקשות ביותר לתביעה הגיעה כאשר השופטים פסלו את הראיות על ניסיון רכישת החומצה הפרוסית. השופט קבע שהאירוע רחוק מדי בזמן מכדי לקשור אותו לרצח, אך התביעה לא הצליחה לשלול שימושים תמימים אפשריים בחומר. גם עדותה של ליזי בחקירה המקדימה, על הסתירות הרבות שבה, לא הייתה קבילה במשפט.
שופט שהיה מקורב להגנה וחבר מושבעים שלא הגיע מפול ריבר
אחד משלושת השופטים, ג'וּסְטִין דְיוּאִי, מונה לתפקידו בשעתו בידי ג'ורג' רובינסון כאשר זה כיהן כמושל, וכעת אותו רובינסון היה אחד מסנגוריה של ליזי. לפני יציאת המושבעים לדיון ב-20 ביוני נשא דיואי סיכום ארוך שתמך במידה ניכרת בעמדת ההגנה. עיתון גדול תיאר את דבריו כ"תחינה למען החפה מפשע".
גם הרכב חבר המושבעים היה מכשול עצום מבחינת התביעה. תושבי פול ריבר הוצאו ממאגר המושבעים, ולכן ההרכב נטה לעיירות הקטנות והחקלאיות של המחוז. מחצית מן המושבעים היו חקלאים ואחרים בעלי מלאכה. אחד מהם היה בעל מפעל מתכת בניו בדפורד. רובם היו פרוטסטנטים פעילים, לכמה מהם היו בנות בערך בגילה של ליזי, ורק אירי אחד עבר את הליך בחירת המושבעים. במילים אחרות, האנשים שנדרשו להחליט אם ליזי מסוגלת לרצוח היו קרובים יותר מבחינה דתית וחברתית לעולמה שלה מאשר לעולם המהגרים שהלך ושינה את פול ריבר.
דיווחים בני התקופה טענו שהמושבעים הגיעו להכרעה כבר לאחר כ-40 דקות ובהצבעה אחת; יש שטענו שזה נמשך כשעה וחצי. על כל פנים, הם הגיעו במהירות להחלטת זיכוי אך נשארו בחדר במשך כשעה כדי שלא ייראה כאילו כלל לא שקלו את התיק ברצינות. כך או כך, ב-20 ביוני 1893 יצאה ליזי בורדן זכאית. כאשר עזבה את בית המשפט אמרה לעיתונאים שהיא "האישה המאושרת ביותר בעולם".
הקהל באולם, חלק גדול מן העיתונות וארגוני נשים קיבלו את הזיכוי בתשואות. ההליך הפך לאחד המשפטים הבולטים בתולדות העניין הציבורי במערכת המשפט האמריקאית, הפרשה הושוותה מבחינת פרסום ועניין ציבורי למשפטים המאוחרים של ברונו האופטמן, אתל וג'וליוס רוזנברג ואו ג'יי סימפסון.
אז מדוע ליזי בורדן זוכתה?
אין בסיס לקביעה משפטית שליזי הייתה הרוצחת, והיא אכן זוכתה. אבל קל להבין מדוע התביעה עמדה בפני שילוב כמעט קטלני של חולשות. לא היה נשק רצח שהוכח בוודאות. לא נמצאו בגדים מוכתמים באופן שיכול היה לקשור אותה למעשה. חלק מן החיפוש הראשוני היה רשלני. ראש גרזן היד לא הוחרם מיד. הדלי החשוד לא נבדק לעומק. עדותה הבעייתית בחקירה המקדימה הוצאה מן המשפט. גם הסיפור על החומצה הפרוסית נפסל. מול כל אלה עמדה הגנה יקרה ומיומנת שהייתה מסוגלת להצביע שוב ושוב על ספקות ממשיים.
אבל הראיות המשפטיות אינן מסבירות לבדן את עוצמת ההגנה הציבורית. ליזי הייתה בת למשפחה עשירה, חברה בכנסייה קונגרגציונלית מכובדת, מורה בבית ספר של יום ראשון ופעילה בארגוני נשים ודת. היא השתייכה לקהילה שראתה עצמה כשדרה המוסרית של פול ריבר. אנשי המעמד הזה התקשו לקבל את האפשרות שאחת משלהם, אישה בעלת הופעה מאופקת ותפקידים דתיים, יכולה לרצוח את אביה ואמה החורגת בעשרות מכות. באותו זמן המשטרה עצרה בקלות מהגר פורטוגזי חף מפשע, והמחלוקת בעיתונות התפצלה לאורך קווים של מעמד ומוצא.
המגדר עבד כאן בשני כיוונים. תומכותיה של ליזי מחו בצדק על כך שנשים אינן רשאיות לשבת בחבר המושבעים שישפוט אותה. אולם דווקא חבר המושבעים הגברי פעל בתוך מערכת של הנחות מוקדמות על נשים. אישה מכובדת אמורה הייתה להיות טהורה מבחינה מוסרית ועדינה מבחינה גופנית. היא יכלה להיות קורבן, בת מסורה או "נזירה פרוטסטנטית"; קשה היה לדמיין אותה כמישהי המניפה גרזן יד בעוצמה מספקת כדי לרסק גולגולת פעם אחר פעם.
הדברים אינם מוכיחים שהמושבעים התעלמו מן הראיות או שליזי הורשעה למעשה בידי ההיסטוריה. הם כן מראים שהתיק המשפטי התקיים בתוך תרבות מסוימת מאוד. לנולטון היה תיק נסיבתי, בעיות חקירה, ראיות שנפסלו והגנה חזקה. במקביל הוא ניסה לשכנע קבוצה של גברים, שרובם פרוטסטנטים ושהיו רחוקים מן הפוליטיקה האתנית של פול ריבר, שאישה שדמתה מבחינה חברתית לבנותיהם מסוגלת לבצע מעשה שנחשב כמעט בלתי נתפס מבחינת הסדר המוסרי של תקופתם.
למרות הזיכוי, בית המשפט של דעת הקהל לא נסגר
עבור חלק מן הציבור הצטברות הנסיבות המשיכה להצביע על ליזי. היא ניסתה, לפי העדויות, לרכוש רעל יום לפני הרצח; היא סיפרה לידידה שהיא חוששת ש"משהו רע עלול לקרות"; גרסאותיה על מיקומה השתנו; היא הייתה בבית בזמן החלון הקריטי; והרוצח, אם היה אדם זר, נדרש להישאר בתוך בית מאוכלס במשך פרק זמן ארוך בין רצח אבי לרצח אנדרו בלי להתגלות בידי ליזי, סאליבן או אנדרו לאחר שובו. העובדה שהשמלה נשרפה רק לאחר שנודע לליזי שהיא חשודה נעשתה אף היא חלק בלתי נפרד מן החשד הציבורי.
אולם הזיכוי הותיר את הפרשה ללא אדם אחר שניתן היה להעמיד לדין, ומתוך החלל הזה צמחו במשך השנים תאוריות רבות. ליזי נותרה החשודה המרכזית. הסופרת וִיקְטוֹרְיָה לִינְקוֹלְן הציעה ב-1967 שאולי ביצעה את הרציחות במצב של פוגה נפשית. תאוריה אחרת טענה כי אביה התעלל בה פיזית ומינית וכי הדבר הביא אותה לרצוח אותו, אך קיימות מעט ראיות התומכות בכך. הוא גם מציין שגילוי עריות לא היה נושא שקל לדבר עליו ב-1892 ושיטות איסוף הראיות הפיזיות היו שונות מאוד מן המקובל בתקופות מאוחרות יותר. רעיונות על התעללות הופיעו ברמז בעיתונות המקומית בזמן הרצח ונבחנו מחדש בידי החוקרת מַרְסִיָה קַרְלַייל במאמר מ-1992.
סופר המתח אֶוָן הַאנְטֶר, המוכר יותר בשם אֶד מֶקְבֵּיין, הציע ברומן "ליזי" משנת 1984 שליזי רצחה לאחר שנתפסה במפגש אינטימי עם ברידג'ט סאליבן. בראיון מ-1999 הרחיב את ההשערה: אבי, לפי התרחיש הבדיוני שלו, תפסה את השתיים והגיבה בזעזוע ובגועל, ליזי הרגה אותה בפמוט, ולאחר שאנדרו חזר היא התוודתה בפניו והרגה גם אותו בגרזן יד כשהגיב באותו אופן. האנטר שיער שסאליבן נפטרה לאחר מכן מן הנשק. כל אלה אינם אלא ספקולציה ספרותית, לא ראיה.
בשנותיה המאוחרות נפוצו שמועות שליזי הייתה לסבית, אך לא היו שמועות דומות על סאליבן. סאליבן נישאה לימים לגבר שפגשה כאשר עבדה כמשרתת בבְּיוּט שבמונטנה, ומתה שם ב-1948. לפי טענה שלא הוכחה, לפני מותה התוודתה בפני אחותה כי שינתה את עדותה בבית המשפט כדי להגן על ליזי.
גם ג'ון מורס נחשב במשך זמן מה חשוד משמעותי. הוא כמעט שלא היה בקשר עם המשפחה מאז מות אחותו, אך דווקא ישן בבית בלילה שלפני הרצח. אנשי אכיפת החוק תיארו את האליבי שלו לגבי מותה של אבי כ"מושלם באופן אבסורדי ומפורט יתר על המידה". אדם אחר בשם וִילְיַאם בּוֹרְדֶן הוצג בידי הסופר אַרְנוֹלְד בְּרָאוּן כבנו הבלתי חוקי לכאורה של אנדרו, והוא שיער שוויליאם ניסה לסחוט כסף מאביו המשוער ונכשל. החוקר לֶאוֹנַרְד רֶבֶּלוֹ בדק את הטענה בהרחבה והראה שוויליאם לא היה בנו של אנדרו.
אפילו אמה לא נותרה מחוץ למעגל התאוריות. היה לה אליבי בפיירהייבן, כ-24 קילומטרים מפול ריבר, אך סופר הפשע פְרַנְק סְפִּירִינְג הציע בספרו "ליזי" משנת 1984 כי ייתכן שחזרה בחשאי לבית, הרגה את הוריה ושבה לפיירהייבן בזמן כדי לקבל את המברק שבישר על הרציחות. גם כאן מדובר בהשערה מאוחרת ולא בממצא מן החקירה.
מייפלקרופט: החיים שליזי רצתה קיבלו לבסוף כתובת
חודשיים לאחר הזיכוי עברו ליזי ואמה לבית ויקטוריאני גדול ומודרני בשכונת הגבעה, בדיוק בחלק של פול ריבר שליזי רצתה לחיות בו עוד לפני הרצח. בערך באותה תקופה החלה להשתמש בשם לִיזְבֶּת א' בּוֹרְדֶן. היא כינתה את הבית "מייפלקרופט", ובו העסיקו האחיות צוות שכלל משרתות שהתגוררו במקום, מנהלת משק בית ועגלון. מבחינה כלכלית תוצאות סדר מיתותיהם של בני הזוג בורדן היו משמעותיות: מכיוון שנקבע שאבי מתה לפני אנדרו, עיזבונה עבר תחילה לבעלה ולאחר מותו הפך לחלק מן העיזבון שעבר לבנותיו. עם זאת, סכום ניכר שולם במסגרת הסדר עם בני משפחתה של אבי.
הכסף קנה לליזי בית על הגבעה, אך לא החזיר לה מעמד חברתי מלא. רבים מתושבי האזור ואף אנשים בכנסייה הקונגרגציונלית המרכזית התרחקו ממנה. היא נעשתה מעין מושא סקרנות מקומי. ילדים עקבו אחריה ברחובות, נעצו בה מבטים והטרידו אותה במתיחות גם בביתה. עגלות שהגיעו מתחנת הרכבת היו עוצרות לעיתים מול מייפלקרופט בעוד מדריך מספר בקול על הרציחות שבהן הואשמה. במקביל נהנתה ליזי מנסיעות לבוסטון, ניו יורק וושינגטון, מארוחות מסוגננות ומביקורים בתיאטרון, ואף אירחה אנשי במה בביתה.
ב-1897 שוב הופיע שמה בעיתונות כאשר הואשמה בגניבה מחנות בפרובידנס שברוד איילנד. הוצא נגדה צו מעצר כארבע שנים לאחר הזיכוי ושהיא כנראה פיצתה את הנפגעים. היחסים עם אמה הידרדרו בתחילת המאה ה-20. סביב בשנת 1904, וב-1905, זמן קצר לאחר מחלוקת סביב מסיבה שליזי ערכה לכבוד השחקנית נַנְס אוֹ'נִיל, עזבה אמה את מייפלקרופט. האחיות לא ראו זו את זו עוד.
ליזי הייתה חולה בשנה האחרונה לחייה לאחר שעברה כריתת כיס מרה. היא מתה מדלקת ריאות בפול ריבר ב-1 ביוני 1927, בגיל 66. פרטי ההלוויה לא פורסמו ומעטים השתתפו בה. אמה מתה תשעה ימים מאוחר יותר בבית אבות בניו מרקט שבניו המפשייר, בגיל 76, לאחר שסבלה מדלקת כליות כרונית. שתי האחיות, שנותרו רווקות כל חייהן, נקברו זו לצד זו בחלקת המשפחה בבית הקברות אוק גרוב בפול ריבר, יחד עם אביהן ואמן החורגת.
בעת מותה הוערך הונה של ליזי ביותר מ-250 אלף דולר, סכום השווה לכ-6.2 מיליון דולר בערכי 2026. היו בבעלותה בית בפינת הרחובות פרנץ' ובלמונט, כמה בנייני משרדים, מניות בכמה חברות שירותים ציבוריים, שתי מכוניות ותכשיטים רבים. היא הורישה 30 אלף דולר, כ-750 אלף דולר בערכי 2025, לליגת הצלת בעלי החיים של פול ריבר, ו-500 דולר, כ-12 אלף דולר בערכי ההשוואה, בקרן שתממן טיפול קבוע בקבר אביה. ידידתה הקרובה ובת דודה קיבלו כל אחת 6,000 דולר, כ-150 אלף דולר בערכי 2025, וחברים ובני משפחה רבים אחרים קיבלו סכומים של 1,000 עד 5,000 דולר, השווה לכ-25 אלף עד 120 אלף דולר.
ליזי בורדן עוזבת את בית המשפט ונכנסת לפולקלור
החוקרת אַן סְקוֹפִילְד כתבה כי סיפורה של בורדן נטה לקבל שתי צורות בדיוניות מרכזיות, "הרומן הטרגי" ו"המסע הפמיניסטי", וכי העיבודים החוזרים בשירה ובספרות העניקו לו תכונות של "מיתוס או אגדה אמריקאיים פופולריים" המקשרים את ההווה לעבר. קשה למצוא המחשה ברורה יותר לכך מן החרוז שקיבע את שמה של ליזי בדמיון האמריקאי:
"ליזי בורדן לקחה גרזן,
והכתה את אמה ארבעים מכות.
כאשר ראתה את אשר עשתה,
נתנה לאביה ארבעים ואחת."
לפי הפולקלור כתב אותו מחבר אלמוני כדי לסייע במכירת עיתונים. אחרים ייחסו אותו ל"אמא אווזה" האלמונית. המציאות, כאמור, הייתה שונה: אבי הייתה אמה החורגת, מספר המכות היה 18 או 19 ולא ארבעים, ואנדרו ספג עשר או אחת עשרה מכות. לחרוז היה גם בית שני, מוכר פחות: "אנדרו בורדן עכשיו מת, ליזי הכתה אותו בראש; בשמים הוא עוד ישיר, ועל הגרדום היא תתנדנד." הגרדום מעולם לא הגיע.
הבית ברחוב סקונד נעשה עם השנים מוזיאון ופונדק המעוצב ברוח שנות ה-90 של המאה ה-19. פריטי ראיות מן המשפט, ובהם ראש גרזן היד, נשמרו באגודה ההיסטורית של פול ריבר. התרבות הפופולרית, לעומת זאת, לא הסתפקה בשימור. היא הפכה את ליזי פעם לנבלית, פעם לקורבן, פעם לדמות פמיניסטית, פעם למאהבת סודית ופעם לרוצחת כמעט על-טבעית.
בית הרצח: מהזירה ההיסטורית אל תיירות הרפאים
שני הבתים המזוהים ביותר עם ליזי, בית הרצח ברחוב סקונד ומייפלקרופט, הוצעו בשלב מאוחר יותר למכירה. מייפלקרופט, בית מפואר ומרוהט, נותר בשלב מסוים ללא קונה. בית הרצח הצנוע יותר, שפעל מאז 2004 כפונדק נושאי, נמכר במאי ליזם לַאנְס זָאל תמורת סכום הקרוב לשני מיליון דולר. זאל, בעל "גוסט אדוונצ'רס", ביקש להגדיל את הדגש על התופעות העל-טבעיות המיוחסות לבית.
לצד סיור הבית היומי בן 90 הדקות נוספו סיור רוחות בן 90 דקות וציד רוחות בן שעתיים. זאל תכנן פודקאסט, חוויות מקוונות, ארוחות נושא, סיורי רוחות ליליים בפול ריבר וערבי תעלומות רצח. "אנחנו רוצים להביא את סיפורה של ליזי בורדן לידיהם של יותר אנשים", אמר. הוא ראה בבית גם מקום אפשרי לחתונות ותכנן להסב את המרתף לחדר אירוח נוסף על ששת החדרים הקיימים. הוא רצה במיוחד שאורחים יצלמו את תגובותיהם כאשר יחוו, או יאמינו שהם חווים, תופעות על-טבעיות.
בחניון תוכננו אירועים מיוחדים ובהם הטלת גרזנים. עבור מי שרואים בבית בראש ובראשונה זירת רצח שבה מתו שני בני אדם באופן מחריד, הרעיון היה צורם. זאל השיב: "מי נרצח כאן? כלומר, אף אחד לא רוצח אף אחד… אנחנו רוצים שתיהנו." המחלוקת לא הייתה רק על טעם טוב אלא על השאלה מהו בית בורדן: אתר היסטורי, עסק תיירות, בית רדוף, זירת פשע לא פתורה או שילוב בלתי נוח של כולם.
הוויכוח נעשה מוחשי במיוחד סביב תנור המטבח. זאל תכנן להחליף את תנור הברזל העתיק בתנור מודרני. התנור לא היה מקורי מתקופת הרצח, אך אפשר למבקרים לדמיין את ליזי שורפת בו את השמלה לאחר שנודע לה שהיא חשודה. לידו ניצב ארון שבו, לפי המסורת המוצגת בבית, הסתירה את השמלה לפני ששרפה אותה. עבור רבים היה התנור חלק מן החוויה ההיסטורית, אך לזאל הייתה בעיה מעשית: להבת ההצתה הייתה לקויה. "אנחנו לא רוצים להסתכן בשריפת הבית", הסביר לאחר שתיאר אפשרות של מילוי הבית בגז, פינוי אורחים באמצע ליל חורף והגעת כבאיות. "אנחנו צריכים לבשל. אנחנו צריכים לשמור על חייהם של אנשים."
שלוש חוקרות, עשרות שנות חיפוש ותיק שעדיין אינו סגור
שֶׁלִי דְזִ'ידְזִ'יק, חוקרת חובבת המנהלת את הבלוג "ליזי בורדן: שתי וערב", עוסקת בפרשה מאז 1991. "אני בכלל לא בעניין העל-טבעי", אמרה. "אני משוגעת על היסטוריה." עניינה נובע בראש ובראשונה מן העובדה שלדעתה לא נעשה צדק עם הקורבנות. היא ציינה שאין ערך עצמאי בוויקיפדיה על אנדרו ואבי בעוד לליזי יש ערך, והוסיפה: "איש לא הואשם לאחר שליזי זוכתה. כמובן, במקרה אני חושבת שליזי הייתה אשמה."
דז'ידז'יק היא אחת משלוש נשים מבוגרות שהקדישו עשרות שנים למחקר ולכתיבה על כל פרט אפשרי בפרשה. מבחינתן הבית הוא זירת פשע שנותרה במקומה, מקום שבו אפשר לבדוק תאוריות ואולי אפילו למצוא את המפתח לפתרון התעלומה. פֵיי מַאסֶלְמַן, חוקרת ואספנית העוסקת בליזי מאז 1969, פרסמה את תוצאות 52 שנות מחקרה בבלוג "בד קרוע: ליזי בורדן של פול ריבר". היא הזכירה כי בעלי הבית הקודמים, דונלד וודס ולי-אן וילבר, כבר ניצלו את העניין הגובר בעל-טבעי בתקופה שבה ניהלו את הפונדק, אך לדעתה התוכניות החדשות חצו גבול.
"זה סיר אחר לגמרי", אמרה מאסלמן. לדבריה, הבית עלול לחדול להיות "המבנה, המכה שאליה אנשים באים כדי לעמוד באותו מקום שבו התרחש הפשע ההיסטורי, הקלאסי והבלתי פתור הזה", מקום שבו אפשר להסתובב ולחבר פרטים: "כן, שם אנדרו תלה את מעיל הפרינס אלברט שלו; כן, זו הדלת שברידג'ט נכנסה דרכה." כעת, לדבריה, "זה קרנבל, עם הרבה מתקנים. קחו כרטיס בדוכן הכרטיסים."
התחרות בין החוקרות עודדה גילויים חדשים, אך גם הידרדרה לעימותים. "תראו בן כמה התיק", אמרה דז'ידז'יק. "כל פירור נעשה בעל ערך." היחסים בין השלוש כללו צווי הגנה מפני הטרדה, תקופת מאסר ולעג פומבי ברשתות החברתיות. ובכל זאת, מחקריהן הובילו למציאת אלבום התמונות של אמה בורדן, בקשת הדרכון של ליזי מן המסע האירופי שעשתה שנתיים לפני הרצח ותצלומים נדירים של בני תקופתה. דז'ידז'יק כתבה והשתתפה בשחזורים, ושלושתן השקיעו מחשבה עמוקה וחדשנית במניע ובאופן ביצוע הרציחות. הפשע, למרות הכול, נשאר בלתי פתור.
כמה היסטוריה נשארת כאשר אתר רצח הופך לאטרקציה?
עוד לפני המכירה החדשה לא היה הבית מקדש סטרילי למחקר היסטורי. בביקור של אריקה מיילמן ב-2016 הקפידה מדריכת הסיורים קוֹלִין ג'וֹנְסוֹן לדבר בתוך הבית רק על עובדות. כאשר רצו לעסוק בהשערות, יצאו אל המרפסת, שבה כדי חלב ישנים הזכירו את בדיקת החלב של המשפחה בידי המשטרה בניסיון לברר אם נעשה שימוש ברעל יום לפני הרציחות.
עם זאת, גם הבעלים הקודמים התירו הומור שחור. חנות המזכרות מכרה בובות ליזי עם "נתזי דם" וספלי קפה שעליהם תצלומי שתי הגופות. מעל גרם המדרגות התלול נתלה שלט: "אל תשכחו להתכופף. לפחות שני אנשים כבר איבדו את הראש בבית הזה." באינטרנט נפוצו תצלומים של מבקרים המצטלמים באופן קומי על העתק הספה שעליה מת אנדרו או שוכבים כשפניהם כלפי הרצפה במקום שבו נפלה אבי. לרשות האורחים עמדה גם לוחת ויג'י.
זאל דחה את הטענות שהשינויים פוגעים בבית. "אנחנו עושים הרבה שינויים באופן שבו העסק פועל ובדברים שאנחנו מציעים לאורחים", אמר. לדבריו, הוא רוצה "לייצא" את ליזי לאנשים שאינם יכולים להגיע לפול ריבר, ולכן שם דגש על תוכן מקוון. "ליזי בורדן צריכה להסתגל ולעבור למאה אחרת אם היא רוצה לפנות לדור חדש."
לי-אן וילבר והאירוניה האחרונה של בית בורדן
לי-אן וילבר נחשבה גם בעיני מבקרי הכיוון החדש לשומרת מצוינת של הבית ושל הסיפור. ארבעה ימים לאחר מכירת הנכס פורסמה ברשתות החברתיות הודעה כי מתה ב-1 ביוני, התאריך שבו מתה ליזי בורדן ב-1927. וילבר, שבנתה חלק גדול מחייה סביב סיפורה של ליזי, הייתה בת 50.
אלא שההודעה הייתה מוקדמת. וילבר הייתה בתרדמת ומחוברת למכשירי החייאה והמשיכה לחיות עוד ארבעה ימים. היא מתה ב-5 ביוני. ההודעה המוקדמת עוררה האשמות כועסות בתוך קהילת חוקרי ליזי, אך דז'ידז'יק סברה שחוש ההומור המקאברי של וילבר היה מאפשר לה ליהנות מן האירוניה. "אף אחד לא היה נהנה מזה יותר מלי-אן", אמרה.
זאל עצמו ישן מעל חנות המזכרות, באסם המשוחזר שבו נהגה וילבר ללון כדי להשגיח על המתרחש בפונדק. כאשר נשאל אם לדעתו הצטרפה לרוחות שאולי עדיין נמצאות בבית, השיב: "כן הרגשתי נוכחות בבית, אבל לא באסם. אני אוהב לחשוב שהיא במקום טוב יותר מן האסם הקטן שם למעלה."
שני אנשים נרצחו, אבל השם שנותר היה ליזי
אנדרו ואבי בורדן הם הקורבנות, אך ליזי היא שהפכה למיתוס. היא הייתה הנאשמת, האישה שזוכתה, היורשת שעברה לבית שרצתה, המנודה החברתית, האישה שעליה כתבו חרוז, אופרה, בלט, רומנים, סרטים ושירים. הבית שבו מתו אביה ואמה החורגת הפך לעסק שנאבק בין שימור היסטורי, סקרנות פלילית ובידור על-טבעי.
אין במסמכים שנאספו כאן פתרון סופי לשאלה מי הרג את אנדרו ואבי. יש בהם משהו אולי מעניין יותר מבחינה היסטורית: תיעוד של האופן שבו חברה מחליטה מי נראה לה מסוגל לרצוח, מי נתפס מיד כחשוד, מי זוכה להגנה של מעמדו, אילו ראיות נשמרות ואילו מוחמצות, ואיך פשע בלתי פתור יכול להתנתק בהדרגה משני האנשים שמתו ולהיהפך לסיפור על החשודה ששרדה.
ובבית ברחוב סקונד עדיין נשאר אותו פרדוקס. אפשר לשחזר את המקום שבו נתלה המעיל של אנדרו, לעמוד ליד הדלת שדרכה עברה ברידג'ט, להתבונן בתנור המזכיר את השמלה שנשרפה ואפילו לחפש רוחות בחשכה. את הדבר הפשוט ביותר, זהות האדם שהניף את גרזן היד בבוקר 4 באוגוסט 1892, איש אינו מסוגל להראות בוודאות.
אם סיפורים שבהם משפט פלילי פותח חלון אל חברה שלמה מעניינים אתכם, המשיכו לקרוא ב-HistoryIsTold ושתפו את הכתבה עם מי שעוד משוכנע שהחרוז על "ארבעים ואחת מכות" הוא כל מה שצריך לדעת על ליזי בורדן.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
חומר מעשיר לצפייה
כבר ב-1933 עלה המחזה "תשעה ברחוב פיין" מאת ג'וֹן קוֹלְטוֹן וקַרְלְטוֹן מַיילְס, שבו גילמה לִילְיַאן גִיש את אפי הולדן, דמות המבוססת על ליזי. ההפקה נכשלה וירדה לאחר 28 הצגות. ב-1947 כתבה לִילְיַאן דֶה לָה טוֹרֶה את המחזה החד-מערכתי "להתראות, מיס ליזי בורדן". שנה לאחר מכן הופיע הבלט של אַגְנֶס דֶה מִיל "אגדת פול ריבר". ב-1952 נכלל במחזמר ברודוויי "פנים חדשות של 1952" שיר בשם "ליזי בורדן" המתאר את הרציחות.
ב-21 בינואר 1956 הציגה הסדרה "אלפרד היצ'קוק מגיש" את הפרק "האחות הבכורה", עיבוד בדיוני המתרחש שנה לאחר הרצח ובו מתגלה אמה כרוצחת. ב-24 במרץ 1957 הקדישה התוכנית "אומניבוס" שני עיבודים לפרשה: המחזה "משפטה של ליזי בורדן", בכיכובה של קתרין בארד, ולאחריו גרסה של הבלט "אגדת פול ריבר" עם נורה קיי בתפקיד "הנאשמת". ב-1959 זכתה אן מיצ'ם לשבחים על תפקידה הראשי ב"אגדת ליזי", מאת רג'ינלד לורנס, אך גם ההפקה הזו נסגרה במהירות, לאחר שתי הופעות בלבד.
שלישיית צ'אד מיטשל הקליטה את שיר הקומדיה השחורה "ליזי בורדן" מאת מייקל בראון לאלבום ההופעה "יום אדיר בקמפוס" משנת 1961. כאשר יצא כסינגל הגיע למקום 44 במצעד מאה הלהיטים של "בילבורד" ב-1962. ב-1965 הופיעה האופרה "ליזי בורדן" של ג'ק ביזון. ב-1975 הזמינה רשת איי-בי-סי את סרט הטלוויזיה "האגדה על ליזי בורדן", שבו גילמה אליזבת מונטגומרי את ליזי, קתרין הלמונד את אמה ופיונולה פלנגן את ברידג'ט. לאחר מותה של מונטגומרי התברר שהיא וליזי היו למעשה בנות דודות מדרגה שישית בהפרש דור, ושתיהן צאצאיות של ג'ון לותר, תושב מסצ'וסטס מהמאה ה-17. הגנאלוגית רונדה מקלור שתיעדה את הקשר אמרה: "אני תוהה כיצד אליזבת הייתה מרגישה אילו ידעה שהיא מגלמת את בת דודתה שלה."
מחזה נוסף, "יחסי דם" מאת שרון פולוק, עלה בקנדה ב-1980 וסיפר את האירועים שקדמו לרצח; בהמשך עובד לסרט טלוויזיה בקלגרי. מחזמר נוסף בשם "ליזי בורדן" הופק בכיכובה של אליסון פרייזר, מועמדת לפרס טוני.
ב-2009 עלה "ליזי: המחזמר", שמקורו במחזור שירים משנת 1990. את הספר כתב טים מאנר, את המוזיקה יצרו סטיבן צ'סליק-דה-מאייר ואלן סטיבנס יואיט, והמילים נכתבו בידי צ'סליק-דה-מאייר ומאנר. העלילה מתמקדת ברומן סודי בין ליזי לשכנתה אליס ובהתעללות בבית. הפקת הרוק הזאת הוצגה ביותר מ-60 ערים בשש מדינות.
רשת LifeTime הפיקה ב-2014 את הסרט הספקולטיבי "ליזי בורדן לקחה גרזן", בכיכובה של כריסטינה ריצ'י, ולאחריו ב-2015 את המיני-סדרה "דברי ימי ליזי בורדן", המשך בדיוני המתאר את חייה לאחר המשפט.
הסרט "ליזי" משנת 2018, בכיכובן של קלואי סביני כליזי וקריסטן סטיוארט כברידג'ט, מתאר קשר לסבי בין השתיים המוביל לרציחות.
ריאן מרפי ונטפליקס לא יכלו שלא לדלג על הסיפור ובספטמבר 2026 יצאה הסדרה ״מפלצת: הסיפור של ליזי בורדן״, המבוססת על סיפורה של ליזי.
גם הז'אנר התיעודי חזר שוב ושוב אל המקרה. כבר ב-1936 שידרה תוכנית הרדיו "תעלומות בלתי פתורות" דרמטיזציה בת 15 דקות בשם "מקרה ליזי בורדן", שהציעה תרחיש שבו נווד ביצע את הרציחות במהלך ניסיון שוד שהסתבך ונמלט. שחזורים טלוויזיוניים הופיעו בתוכניות "ביוגרפיה", "פסק דין שני", "תעלומות ההיסטוריה", "התיק נפתח מחדש" משנת 1999 ו"תעלומות מפוענחות" מ-2019. ב-2022 הומחשה הפרשה בחלקה בפרק בסדרת הפודקאסטים של רדיו בי-בי-סי "הרוצחות של לוסי וורסלי".
השם חדר גם למוזיקה שאינה עיבוד ישיר של המשפט. להקת ההבי מטאל האמריקאית "ליזי בורדן" נקראת על שמה. להקת הת'ראש מטאל "פלוטסאם אנד ג'טסאם" הקליטה לאלבום הבכורה שלה מ-1986, "יום הדין של הרמאי", את השיר "היא לקחה גרזן", שנכתב בין השאר בידי ג'ייסון ניוסטד, לימים בסיסט מטאליקה, ומשלב את חרוז הילדים המסורתי בתוך הפזמון והמעבר. גם במאית הקולנוע האמריקאית ליזי בורדן אימצה את שמה מן הדמות ההיסטורית.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
אַגָתָה כְּרִיסְטִי הזכירה את ליזי בכמה מיצירותיה. ברומן "רצח רדום" אומרת מיס מארפל כי רצח "לא הוכח במקרה של מדלן סמית, וליזי זוכתה, אבל אנשים רבים מאמינים ששתי הנשים היו אשמות". הפרשה מוזכרת גם ב"ולא נותר אף אחד", "אחרי ההלוויה" ו"ניסיון בחפות". בכך נכנסה ליזי לא רק לתרבות הפשע האמיתי אלא גם אל עולם הבלש הבדיוני.
אַנְגֶ'לָה קַרְטֶר פרסמה ב-1985 את הסיפור הקצר "רציחות הגרזן של פול ריבר" בקובץ "ונוס השחורה". סיפור אחר שלה, "הנמר של ליזי", מדמיין את בורדן כילדה בת ארבע החווה מפגש יוצא דופן בקרקס; הוא פורסם לאחר מותה של קרטר ב-1993 בקובץ "רוחות אמריקאיות ופלאי העולם הישן". אַבְרָם דֵיוִידְסוֹן כתב את "מעשהו של הדרקון קל-הרגליים", שפורסם בכמה קבצים ובהם "המאה התשע-עשרה האחרת", בעריכת גרניה דייוויס והנרי וסלס, במהדורה ניו יורקית מ-2001. אגנס דה מיל פרסמה ב-1968 את "ליזי בורדן: מחול של מוות".
הרומן "מיס ליזי" מאת וולטר סאטרתווייט, שפורסם ב-1989, מתרחש 30 שנה לאחר הרציחות ומתאר ידידות בלתי צפויה בין בורדן לילדה ואת החשדות שמתעוררים בעקבות רצח נוסף. "מייפלקרופט: מסמכי בורדן" מאת שֶרִי פְּרִיסְט, משנת 2014, פותח סדרת רומנים המשלבת בסיפורה של ליזי יסודות אימה לאבקראפטיים. "ראי מה עשיתי" מאת הסופרת האוסטרלית שרה שמידט, מ-2017, מספר את הרציחות ותוצאותיהן מנקודות המבט של ליזי, אמה, ברידג'ט סאליבן וזר דמיוני, וזכה בפרס הספרותי מאד לספר ביכורים.
אֶרִיקָה מֵיילְמַן פרסמה ב-2017 את "המשרתת של הרוצחת", המסופר בחלקו מנקודת מבטה של ברידג'ט סאליבן ב-1892 ובחלקו מנקודת מבטה של צעירה בת זמננו הקשורה למקרה. הספר זכה במדליית זהב לסיפורת היסטורית בפרסי המו"לים העצמאיים. מיילמן התארחה בעצמה בחדרה של ברידג'ט בבית בורדן וסיפרה שהשהות העניקה לה סיוט קשה במיוחד.
שאלות ותשובות
מי הייתה ליזי בורדן ובמה הואשמה?
אילו ראיות גרמו למשטרה לחשוד בליזי בורדן?
מדוע ליזי בורדן זוכתה במשפט?
האם ידוע כיום מי רצח את אנדרו ואבי בורדן?
מה קרה לבית שבו התרחשו רציחות בורדן?
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
