תאמל״ק ליבשנת 1643 עלה על כס המלוכה של צרפת המלך לואי ה-14. הוא היה אז בן חמש בלבד. הוא שלט עד שנת 1715, כלומר 72 שנים. והוא אכן שלט היטב.
כמובן שלא בגיל חמש, אך ברגע שמת האפוטרופוס שלו, הקרדינל מזראן, שהמשיך את מדיניותו של רישלייה, החליט לואי שמעתה ישלוט בעצמו. הוא הורה שלא יונפק לאיש בצרפת דרכון ליציאה לחו"ל ללא אישורו. כל אנשי החצר צחקו וחשבו שזו גחמה של הריבון הצעיר. הם היו בטוחים שזה יימאס עליו במהרה. אך זה לא נמאס עליו.
עבורו, להיות מלך לא היה רק להיוולד למשפחה מלכותית. לואי סבר שזהו התפקיד הראשי במחזה תיאטרון, אותו הוא נקרא לשחק לאורך כל חייו. ואיש לפניו או אחריו לא התייחס לתפקיד זה בתשומת לב כזו ולא שיחק אותו עד הסוף במידה כזו של כבוד, חגיגיות וחוסר לאות כמותו.
את כל הכוח שהיה בידי השרים רישלייה ומזראן, הוא ניכס לעצמו. לאריסטוקרטים נותרה רק זכות אחת – לצפות בו מבצע את תפקידו. המחזה החגיגי, טקס ההתעוררות, ה-Lever, החל בשמונה בבוקר, כאשר המלך קם ממיטתו. אל חדר השינה שלו הגיעו המשרתים והרופא, ועמם נסיכי הדם, ובהכנעה, בעודם כורעים ברך, הגישו לו שתי פאות גדולות, מפודרות ומסולסלות, הדומות לרעמה מתנפנפת. הוא בחר לעצמו פאה, לבש חלוק יקר והתיישב על המיטה. לאחר מכן הורשו להיכנס לחדר השינה האנשים רמי המעלה ביותר, הדוכסים, ובעוד המלך מתלבש, הגיעו גם מזכיריו, קציניו ופקידים אחרים.
אז נפתחו הדלתות והופיע נחיל שלם של שרים מפוארים, מרשלים, נציבים, אנשי דת ומועדפים – משתתפי המעמד החגיגי, התעוררותו של הוד מלכותו.
הכל כאן היה מחושב עד הפרט האחרון. הכבוד העילאי נחשב להגשת החולצה למלך, לאחר שחוממה בקפידה. משימה חשובה זו בוצעה על ידי אחי המלך, וכאשר הוא לא שהה בארמון, על ידי האדם הבא אחריו במדרג האצולה. משרת המלך החזיק שרוול אחד, הדוכס – את השני, והוד מלכותו החליק אל תוך החולצה.
כך נמשך הדבר, עד שהמלך נמצא לבוש בגרבי משי צבעוניים ומכנסי משי קצרים, בווסט סאטן צבעוני עם אבנט כחול וחרב, במעיל רקום עם מטפחת צוואר מתחרה, אותה הגיש לו על מגש כסף אציל נכבד – שומר מטפחת הצוואר של המלך.
ואז המלך, מחייך, בכובע עם נוצות ועם מקל הליכה, יצא בחינניות מחדר השינה שלו אל האולם הגדול והפגין ברהיטות את ידידותיותו. והאנשים נעצו בו עיניים והוגים ביראה משפטים נפוחים: שהוא נראה היום יפה יותר מאפולו אל השמש היווני וחזק יותר מהגיבור היווני הרקולס, שהוא בכלל דומה לאל השמש, שקרניו הזורחות מעניקות לאנשים חיים.
קראו גם: האיש במסכת הברזל: כשהון ושלטון מתערבבים
כפי שניתן לראות, הוא התנהג כפרעון שנחשב לבנו של השמש, אך כאן קיים הבדל גדול. במצרים העתיקה אנשים באמת האמינו בכך. ואילו בתקופת לואי ה-14 הכל היה משחק, והוא עצמו וכל השאר ידעו שזו פשוט הצגה חגיגית, מתוכננת היטב ויפה.
אז מדוע לואי ה-14 מכונה "מלך השמש"?
בתקופת שלטונו של לואי ה-14, המלוכה האבסולוטית בצרפת הגיעה לשיא פריחתה. וכפי שכתב המלך עצמו, השמש "היא, ללא ספק, הדמות החיה והיפה ביותר של מונרך דגול". היא "מחלקת את אורה באופן שווה וצודק בין חלקי הארץ השונים; עושה טוב בכל מקום, ומולידה ללא הרף חיים, שמחה ותנועה".
מעבר לכל זה, לואי נחשב לפטרון האמנויות (בדומה לאפולו, שזוהה גם הוא עם השמש) ואף הופיע בתחפושת של האל הקורן במופע בלט.
ביציאתו לאחר תפילת הבוקר, הכריז המלך על תוכנית היום. הוא אכן הקדיש מדי יום שעות רבות לענייני הממשל, שכן רצה לדעת על כל המתרחש במדינה. בנוסף, הוא הרבה לצוד, ערך נשפים, ומשוררים ומחזאים גדולים העלו מחזות לבידור החצר – והוא תמיד נכח בהם.
כל ארוחה הייתה מתישה וחגיגית בדיוק כמו טקס ההתעוררות, ובאותה מידה ההליכה לישון היוותה מעשה מורכב, כמעט בלט. הגזמה קומית מוחלטת. לדוגמה, כל אחד היה חייב לכרוע ברך לפני מיטתו של המלך, כאילו היה מאמין לפני המזבח, גם אם המלך לא שכב עליה. כאשר המלך שיחק בקלפים ושוחח עם אנשי החצר, תמיד במרחק מכובד ממנו הצטופף המון שלם שהאזין לבדיחותיו המתוחכמות, כאילו היו התגלויות של ממש.
כל אנשי החצר שאפו להתלבש כמו המלך, להחזיק את המקל, לחבוש את הכובע, לשבת וללכת כמוהו. וכל הנשים ניסו למצוא חן בעיני המלך. גם הן לבשו תחרה ושמלות רחבות ומרשרשות מבדים יקרים עם תכשיטים חסרי מחיר. כל חייהם עברו בארמון היפה ביותר שאיש מעולם לא ראה כמותו.
בניית הארמון הזה הפכה לתשוקה העיקרית של לואי ה-14. הוא עזב את פריז ובנה ארמון בוורסאי: עצום, כמו עיר שלמה, עם אולמות אינסופיים המקושטים בזהב ובבדים מהמזרח, עם נברשות קריסטל ואלפי מראות, עם רהיטים מעוקלים מרופדים בקטיפה ומשי, עם ציורים מפוארים שבהם קרן לואי בכל מקום, ועמי אירופה סגדו לו כאל אפולו.
אך היצירה האמנותית הגדולה הייתה לא כל כך הארמון עצמו, אלא הפארק שהקיף אותו. הוא יצא חגיגי, מתוכנן ומתוחכם בדיוק כמו כל החיים בוורסאי. אף עץ כאן לא צמח כפי שרצה, אף שיח לא שמר על צורתו הטבעית. כל הצמחים נגזמו ועוצבו כך שהפכו לגדרות ישרות ולחורשות כדוריות, הופיעו מדשאות רחבות עם ערוגות פרחים גחמניות ושדרות עם רחבות עגולות, עם פסלים, בריכות ומזרקות. שם, על החצץ הלבן, טיילו דוכסים שהיו פעם עוצמתיים עם גבירותיהם, כשהם דנים בביטויים מעודנים על אמנות, על הדרך שבה השגריר השוודי קד היום קידה חדשה, ועל דברים דומים אחרים.
תשאלו כמה עלו חיים כאלה וארמון כזה. למלך שירתו 200 משרתים, ושאר אנשי החצר חיו בפאר דומה.
אך ללואי ה-14 היה שר חכם, אדם ממוצא פשוט, שהגיע לשלטון בזכות יכולותיו הבולטות. הוא ידע היטב לאסוף כסף מכל המדינה. הוא חשב כל הזמן כיצד לתמוך בסחר עם מדינות אחרות וכיצד לפתח בצורה הטובה ביותר את המלאכות והתעשיות הצרפתיות. כך, האיכרים באותה תקופה סבלו נוראות ממיסים והיטלים וניזונו פשוטו כמשמעו משאריות ועשבים שוטים, בעוד אנשי החצר אכלו מאכלים מעודנים מכלי כסף וזהב.
אך רוב הכסף לא הלך על חיי החצר. ההוצאות הגדולות ביותר נדרשו עבור המלחמות שלואי ה-14 ניהל ללא הרף, לרוב ללא כל סיבה, פשוט כדי להגדיל את כוחו ולגזול אדמות ממדינות שכנות.
היה לו צבא עצום ומצויד היטב, הוא תקף את הולנד או גרמניה, ולמשל, גזל מהגרמנים את שטרסבורג, מבלי שאפילו המציא לכך עילה. הוא ראה בעצמו אדון אירופה כולה. במובן מסוים, כך אכן היה.
כל הריבונים חיקו אותו. במהרה כל נסיך גרמני, גם אם שלט בנסיכות קטנה וענייה, בנה לעצמו ארמון ענק הדומה לוורסאי, קישט אותו בזהב ובברוקד, הקיף אותו בשדרות גזוזות, שבהן אדונים בפאות גדולות וגבירות מפודרות בשמלות רחבות טיילו וניהלו שיחות חנפניות ופרחוניות. הם חיקו אותו בהכל. אך עם הבדל אחד: הם היו מה שלואי ה-14 רק שיחק – בובות מלכותיות מבריקות, מקושטות, מעט קומיות ונפוחות. ואילו לואי ה-14 עצמו היה לא רק זה.
וכדי שלא תסתמכו רק על מילותיי, אביא לכם קטע מהנחיות שכתב לנכדו, כאשר זה יצא לספרד כדי להפוך שם למלך: "לעולם אל תפגין את חסדך כלפי האנשים שמחניפים לך ביותר, השאר משהו עבור אלה שמתוך מניעים טובים מעזים לעורר את חוסר שביעות רצונך. לעולם אל תזניח את העניינים לטובת התשוקה לתענוגות, וצור סדר יום כזה שבו יוגדר זמן למנוחה ובילוי. הקדש את כל תשומת לבך לענייני הממשל. הקשב כמה שיותר לפני שתחליט דבר מה. עשה כל שביכולתך כדי להכיר היטב אנשים דגולים ולהשתמש בהם בעת הצורך. היה ידידותי לכל אחד, אל תאמר לאיש דבר מעליב".
אלה הם למעשה הכללים שהנחו את מלך צרפת לואי ה-14, שחיבר בצורה כה מופלאה באופיו יהירות, קסם אישי, בזבזנות, כבוד, חוסר גינונים, שובבות ושקדנות.
