חייו ומלכותו חלו בשנים שבהן רעיונות ההשכלה נולדו, דעכו ונדחו, כאשר ניסיונות לשקם את צרפת באופן סביר נכשלו שוב ושוב. סמכויות המלך לעיתים רבות הצטמצמו רק למניעת התמודדות עם שאלות קשות, להיות מהוסס וחלש, לפייס את הבלתי פייסן, לצוד ביערות השמורים, לשוטט בארמונות המלכותיים, לעסוק בהיסטוריה, גיאוגרפיה, תרגום ועבודות מסגרות, ולשחק את תפקיד הגיבור המרכזי בטקסי החצר ובשעשועים. המהפכה העניקה לו הוכחות חדשות לאי-יכולתו להבין את מה שמתרחש ולשלוט במדינה. היא הביאה להשפלה של כבודו המלכותי והאישי, ולבסוף למותו בגרזן, לפי פסק דינו של בית המשפט המהפכני.
הוא לא בדיוק היה שליט כל יכול. עיניים כחולות יפהפיות, אף רומאי וחיוך שובה לב – אבל כשזה הגיע לכדי קבלת החלטות קשות או לשלוט במדינה, נדמה כאילו שלט על צרפת דרך שלט רחוק עם סוללות כמעט ריקות. ומה שהתחיל כמלוכה רומנטית הפך במהרה לסדרה של ניסיונות כושלים, בריחות מגוחכות, ומהפכה ששינתה לנצח את צרפת…
ב-10 במאי 1774, לואי-אוגוסט בן ה-20 ומרי-אנטואנט בת ה-19 הפכו למלך ומלכת צרפת. "התחלנו למלוך צעירים מדי," אמר לואי ה-16 לאשתו המלכותית. עם זאת, לא רק היותו צעיר הפריעה לו להיראות כ"מלך אמיתי". במראהו ניתן היה לזהות בקלות תווי משפחה. עיניו הכחולות המרהיבות, אפו הרומאי, חיוכו הידידותי משכו את העין. אך ממראהו של לואי ה-16 כאילו נעלמו ההדר והחן של אבותיו, כאילו התפוגגה חשיבותם הטבועה של הבורבונים, שנשמרה אפילו בזקנה. יתר על כן, השליט החדש היה נמוך קומה, שמן למדי, מהלך בצעדים מתנדנדים מצד לצד, לעיתים נוקט תנוחות מגוחכות כאילו חשש ממשהו. כאשר עמד, הוא התנדנד והחליף רגליים; בשיחה, לא הצליח להסתיר שהדבר מכביד עליו. דבר המלך היה לעיתים נינוח וביישני ולעיתים נמרץ וגס. מעטים בלבד מצאו כי מאחורי המראה הלא מרשים והנימוסים המגושמים של החובש את הכתר, מסתתרים טוב לב ואצילות, זלזול באנשים רעים ומחשבות עצובות על קשיי החיים.
אולם עדויות כאלה הגיעו לרוב מאנשים שצפו במלך מקרוב, מאנשי חצר, משרתים ומלצרים, מבקרי סלוני פריז, מנשים ואצילים של החברה הגבוהה, מכרים וצוותים שעבדו בארמון. לגבי רוב הצרפתים, הם לא העריכו את המלכה, אך אהבו את המלך בפשטות ובחיבה וקישרו אליו וליורשיו את התקוות הבהירות ביותר שלהם. מספר המעריצים פחת משמעותית רק בשנות המהפכה, במיוחד בשנת 1791 לאחר ניסיון בריחתו הכושל של לואי ה-16 ומשפחתו מפריז.
במהלך 15 שנות שלטונו שלפני המהפכה, לואי ה-16 לא ערך אף רפורמה שתסייע בחידוש, בהרגעה, בפיוס ושגשוג צרפת, שחוותה את אחת מהתקופות המתוחות ביותר בהיסטוריה שלה. כשהיה עדיין יורש עצר, חש המלך – במידה רבה בזכות המורים שהשפיעו עליו – בצורך בקביעת יחסים מוסריים, צודקים והרמוניים יותר, יותר נוצריים, במדינה. הוא רצה אהבה ושגשוג למדינתו, אך לצורך מימוש חלומו לא הייתה לו פעילות אישית, חוכמה מדינית, חישוב פוליטי, אומץ של שליט, או כשרון להטיל את רצונו על אחרים. הוא שט בסחף, סבור כחובתו להיות מלך טוב לכל הצרפתים, אך שלט באופן שהגדיל את המתח ביניהם.
ברצונו להדגיש את הבדליו מקודמו ולהראות שזמנים חדשים הגיעו, ביטל לואי ה-16 כבר חודשים ספורים לאחר הכתרתו את רפורמת מופו, והשיב את הפרלמנטים הצרפתיים למצבם הקודם, כולל פרלמנט פריז, בתי המשפט ששימשו כשומרי החוק, המנהגים וזכויות המעמדות של צרפת של הסדר הישן. הסמכות החשובה ביותר של פרלמנט פריז הייתה בקביעת הלגיטימיות של צווים מלכותיים, רישומם והכנסתם לתוקף. כאשר יצר חסם חזק כזה מול חידושים ורצונו האישי, המלך הסכים בקלות לרפורמות ובאותה מידה קיבל את ביטולן; הוא הזמין באדיבות את האנשים המתקדמים ביותר של זמנו למשרדים, כלכלנים וממונים, אך אז פיטר אותם בצורה חסרת מעצורים. כך היה עם טיורגו, שניסה לבטל גילדות, לקדם יזמות, להחיל חופש סחר בלחם, להגביל את הבזבוז המופרז של החצר, עם נקר וקלון, ששאפו לחזק את המצב הפיננסי של ממלכת צרפת, להפחית הוצאות על שכר פקידים, לסדר את המיסוי ולפגוע בדרך זו או אחרת בזכויות המעמדות.
נכון, תחת לואי ה-16, צרפת סייעה למושבות הצפון-אמריקאיות של אנגליה להפוך למדינה עצמאית. זהו הישג ברור של שלטונו. אך במבט כולל המצב היה אבסורדי באמת. על הרפורמות התווכחו בהתלהבות ובזעם, בזירת הפוליטיקה הגדולה פעלו לעיתים תומכים ולעיתים מתנגדים לרפורמות משמעותיות; צווים מלכותיים הכריזו לעיתים על חידושים גדולים ולעיתים ביטלו אותם. דבר לא השתנה; המצב הלך והחמיר; רבים לא הבינו מה קורה, וחלק היו בטוחים שמטעים אותם. בצרפת גדל המתח והשנאה, והתגברה המוכנות להפסיק את כל הקשיים אחת ולתמיד.
עד 1787 היה ברור שהמוסדות הממשלתיים הקיימים אינם מסוגלים להוציא את המדינה מהמשבר המתמשך. התכנסה אספת נוטבל – נציגי המעמדות – לשם הטלת מיסים חדשים והטלת חלקם על בעלי זכויות מיוחדות. ניסיון זה נכשל. באותה שנה, למטרות דומות, הסכים המלך לכנס את המעמדות הכלליים. המושב נפתח ב-5 במאי 1789 בארמון ורסאי. לואי ה-16 נשא נאום ראוותני ומגוחך, גינה את "השאיפה המופרזת לחידושים". ב-17 ביוני הכריזו המעמדות הכלליים בניגוד לרצון המלך על עצמם כעל האספה הלאומית; ב-9 ביולי הפכה לאספה המייסדת והכריזה על זכותה לאשר חוקה.
הסמכויות העליונות איבדו שליטה על המצב, ניסו להשתלט עליו והעבירו כוחות לפיזור האספה. צרפת נכנסה במהירות ובצורה בלתי נמנעת, כאילו גזירה, לדרך של אמצעים מהפכניים ואלימים לפתרון בעיות חברתיות סותרות. נקודת ציון חשובה בדרך זו הייתה כישלון הקציר, ומכאן המחסור והמחיר הגבוה של המזון ב-1788. מסוכן מזה היתה השנה שלאחר מכן: כיבוש הבסטיליה ב-14 ביולי על ידי פריזאים מורדים; "מהפכות מוניציפליות" בפרובינציות: אכזריות, אלימות, מרובות אש, מרידות איכרים שנכנסו להיסטוריה בשם "הפחד הגדול", ולבסוף מצעד המוני, בעיקר של נשים, יחד עם משמר לאומי, לארמון ורסאי ב-5-6 באוקטובר, שהוביל להעברת האספה המייסדת, המשפחה המלכותית והממשלה לפריז.
בהגיעם לוורסאי, הציב ההמון דרישה לאספת המייסדים לקבל לחם, וכשקיבל הבטחות מתאימות, פנה לארמון המלכותי. לאחר היסוסים ושכנועים רבים, הסכים לואי ה-16 לקבל את משלחת "המורדים". במהלך ההתכנסות, דיבר על דאגותיו המתמשכות לרווחת צרפת והבטיח לאשר את צווי האספה המייסדת מ-4 באוגוסט, שביטלו את זכויות האצולה. הלילה ירד, ונראה כי שיא המתח חלף. בבוקר המוקדם החמיר המצב; שמועות על כך שהועלו מרכבות לבריחה של משפחת המלוכה לנורמנדי התפשטו במהירות. הכל הפנו את האשמה כלפי המלכה. ההמון הכעוס, גינה וקילל את מרי-אנטואנט, פרץ את גדר הארמון, הרג כמה שומרים, הציב את ראשיהם על חניתות ופלש לחדרי המלוכה שעד לא מזמן היו בלתי נגישים לציבור. המלכה ניצלה מסלול סודי וברחה לחדרי בעלה. לאחר זמן מה, נאלץ הזוג המלכותי להופיע במרפסת בפני ההמון הזועם ולקבל את הפקודה המוחלטת: "אל פריז". המלך ציית בצייתנות. בסביבות השעה 19:00 הובלו הוא, אשתו וילדיהם לפריז, תחילה לבית דה ביל, שם נאלצו לשמוע נאום חגיגי וחינוכי מאת ראש עיריית פריז ורק בלילה ללובר הריק והקודר. עם המעבר לפריז חיזקה האספה המייסדת את מעמדה כרשות העליונה: האיום לפיזורה נעלם כמעט לחלוטין; המלך איבד את האפשרות להשפיע משמעותית על האירועים והפך יחד עם משפחתו לשבוי המהפכה.
כך התחיל סוף חייו הפוליטיים של לואי ה-16. כשלפני מותו בפועל חווה עוד לא מעט ניסיונות והשפלות. בפריז חי המלך בפחד מתמיד על חייו וחיי יקיריו. נכון, ב-14 ביולי 1790, במהלך חג הפדרציה, נשא שבועה לנאמנות לעם ולחוק, וזכה לאישור סוער מכל הנוכחים. אך הצלחה זו הייתה חלומית. המלך ניסה להשפיע על השינויים המהירים, למנוע, ליזום, אך כל פעם נוכח בחוסר תועלת ניסיונותיו. הוא חלם לשקם את צרפת – גם בעזרת צבא, לא רק צרפתי אלא זר – במסגרת הסדרים רבים מהעבר, לחזק את שלטונו, להפסיק את הפגיעות בזכויות וכבוד הכמורה. בלילה שבין 20 ל-21 ביוני 1791, בעידודה של המלכה, החליט לברוח עם משפחתו מפריז, כדי להגיע למץ, בין חיילי צבא הגנרל בוי. אך גם במעשה זה נכשל.
בעיירת וארן זוהה המלך בתחפושת על ידי פקיד הדואר דרוז, ולאחר מכן רבים נוספים. תחת אבטחת המשמר הלאומי הוחזרו הבורחים לבירה. האספה המייסדת זמנית פטרה את המלך מהשלטון, אך זמן קצר לאחר מכן החזירה אותו לכתר, תוך שמירה על התואר וזכות הווטו המעכבת בלבד. תחילת מלחמות צרפת מול מדינות אירופה המונרכיות, התעוררותם של מתנגדי השינויים המהפכניים, ניסיונות לתאם פעולות נגד מהפכה פנימית וחיצונית, מגילת הדוכס מבראונשווייג, שאיימה על הצרפתים בכל הצרות, חורבן פריז והוצאה להורג של "מורדים" אם תגרם "נזק קל" למשפחת המלוכה – כל אלה היו גורליים עבור לואי ה-16.
בלילה שבין 9 ל-10 באוגוסט 1792, פריז לא נחה. המהפכנים, חמושים, פשטו על הטווילרי. המרד הצליח. הארמון התמלא במנצחים צוהלים. האצילים ושאר הנסיכים נתפסו. ב-10 באוגוסט, לפי החלטת המורדים והאספה המחוקקת, לואי ה-16 נשלל מסמכויות מלכותיות, נעצר, נמסר לשליטת מועצת פריז, ושוכן יחד עם משפחתו תחילה בארמון לוקסמבורג, ולאחר מכן, ב-13 באוגוסט 1793, במגדל טמפל. למאסר המיוחד הוקצתה הקומה השלישית. יקיריו הוצבו בקומה הרביעית. במהלך המאסר העניק המלך הפורש לבנו בן השבע שיעורים בגיאוגרפיה ולטינית, שיחק בשחמט עם המעוניינים, טייל בחצר המנזר. במפגשים עם מרי-אנטואנט תמיד נוכחו שני קציני משמר. המשפחה כולה אכלה יחד בחדר האוכל בקומה השלישית. ב-21 בספטמבר, האספה המחוקקת שנבחרה מחדש – הקונבנט – קיבלה צו לביטול המלוכה בצרפת. עד אז, אפילו כשהוסר מהשלטון, גם במאסר, לואי ה-16 עדיין היה מלך ולא איבד תקווה לשינויים לטובה. לאחר 21 בספטמבר, התקוות התמוטטו, נותרו רק חייו, משפחתו ומחשבות קשות על העתיד. אך גם זה לא נמשך זמן רב.
ב-20 בנובמבר נמצאה בלובר כספת סודית, שבה היו מסמכים שהעידו על קשרי המלך עם אויבי צרפת, במיוחד עם שליטים ממדינות עוינות. במצב של ביטול המלוכה, הכרזת הרפובליקה ומחשבות על גורל המלך לשעבר ומשפחתו, קשרים אלה הוכרזו כפשעים. המשפט החל כבר ב-11 בדצמבר בקונבנט. הנאשם התנהג בכבוד רב. לא הסכים עם אף אחת מהאשמות שהוטחו בו. הגן עליו בברק מאלזרב – איש מדינה בולט מתקופת טרום המהפכה, תומך בצדק ובחוק, מקדם חופש ביטוי ועיתונות, ידיד ומגן על הוגים מבריקים רבים. כל זה היה לשווא. בהצבעה פרטנית, הריבון לשעבר נמצא אשם ונידון למוות. 387 חברי פרלמנט הצביעו בעד, 334 נגד. ב-18 בינואר 1793, גם בהצבעה פרטנית 380 "בעד" ו-310 "נגד", הוחלט על ההוצאה להורג באותו בית משפט. למלך לשעבר אושר להיפרד ממשפחתו. הפרידה הכבדה התבצעה. יום לפני ההוצאה, לואי ה-16 התפלל זמן רב; בילה את הלילה בשלווה ואף ישן. בבוקר הכומר האישי, האב דה פירמואה, ערך מיסה בחדר השינה למלך המתפלל בכריעת ברך. אחר כך, הדרך האחרונה, כמעט בלתי נסבלת אך גם נוראית ושגרתית, קצרה, מהטמפל לכיכר המהפכה, דרך רחובות ומעברים מוכרים, בכרכרה פשוטה עם שני שומרים וכומר. על הבמה טיפס לואי ה-16 באומץ ובנחישות, התקרב למוציא להורג ללא רעד. ניסה לנאום, בו הצהיר על חפותו וסלח לאויביו. קולו נקטע על ידי תופי הצבא, ובכמה רגעים החיים נקטעו לנצח תחת להב הגיליוטינה…
חייו של לואי ה-16 ממחישים את הפער האיום בין חלום לבין מציאות. מלך צעיר, חביב אך חסר אמצעים פוליטיים, נתקע בין רצון לשפר את המדינה לבין חוסר יכולת ליישם את חלומותיו. ניסיונותיו הרבים – רפורמות חצי-לביות, בריחה מכושלת, ומאמצים לשלוט בזמן משבר – הסתיימו בכישלון. המהפכה שהחלה כתקווה לשינוי הפכה במהרה לקטסטרופה עבורו ומשפחתו, והחיים נקטעו תחת להב הגיליוטינה, סמלי לא רק למותו אלא גם לסוף עידן המלוכה בצרפת.
