עמנואל מקרון, הנשיא הצרפתי הצעיר ביותר בהיסטוריה, נודד בין עולמות הבנקאות והפוליטיקה, כשהוא מעצב מחדש את צרפת ואת מקומה באירופה בעידן של משברים גלובליים ואתגרים פנימיים.
ילדות וחינוך: מאמיֵין אל פסגות הפוליטיקה
עמנואל ז’אן-מישל פרדריק מקרון נולד ב-21 בדצמבר 1977 באמיֵין שבצרפת. הוא בנם של פרנסואה מקרון (רופא) וז’אן-מישל מקרון (פרופסור לנוירולוגיה באוניברסיטת פיקארדי), שנפרדו בשנת 2010. למקרון שני אחים, לורן ואסטל, והמשפחה רואה את שורשיה בכפר אוטי שבפיקארדי. מצד אביו, אחד מאבות אבותיו היה ג’ורג’ ויליאם רוברטסון, יליד בריסטול, בריטניה. מצד אמו, סבו וסבתו מגיעים מהעיירה ביגור בצרפת, שם מקרון בילה רבות עם סבתו, ג’רמיין, אותה כינה "Manette", והיא השפיעה עליו תרבותית ופוליטית.
למרות שגדל במשפחה חילונית, ביקש מקרון להפוך לקתולי בגיל 12. כיום הוא מגדיר את עצמו כאגנוסטי. שמו נבחר בהשראת הנבואה המקראית של ישו, עמנואל. מקרון התחנך במוסדות יזואיטים באמיֵין. כבר בילדותו מקרון הפגין עניין עמוק בספרות, פוליטיקה ותיאטרון. הוא התחנך בבית ספר יזואיטי מקומי בשם La Providence, ולאחר מכן סיים את לימודיו בתיכון היוקרתי Lycée Henri-IV בפריז, שם חווה סביבה תחרותית ומאתגרת שהכינה אותו לחייו הבוגרים. הוא הצטיין בלימודים, בפסנתר ובספרות, ואף התקבל לתחרויות ספרותיות ברמה הלאומית. סיפורו הרומנטי והמורכב עם בריג’יט אוזייר, מורתו הנשואה, השפיע על מעברו לפריז לסיום לימודיו.
השכלה גבוהה: פילוסופיה וכלכלה
מקרון למד פילוסופיה באוניברסיטת Paris-Ouest Nanterre La Défense, והשלים תואר DEA וכתב דוקטורט על מקיאוולי והגל. בתקופה זו עבד כעוזר עורכי לפול ריקור. הוא היה חבר בצוות המערכת של המגזין הספרותי Esprit. במקביל השלים תואר שני במדע המדינה ובמדיניות ציבורית ב-Sciences Po, והתכונן לקראת קריירה בשירות המדינה כשלמד בבית ספר הלאומי למינהל (École nationale d'administration, ENA), , המוסד המוביל להכשרת בכירים בממשל הצרפתי. באותה עת עבר תקופת חניכה בשגרירות הצרפתית בניגריה ובפרפקטורה של אזור אואז. הוא סיים את לימודיו ב-2004 ולאחר סיום הלימודים החל מקרון לעבוד במשרד האוצר הצרפתי, בתפקיד מפקח במינהל הכללי לפיננסים (Inspection générale des finances). ב-2006 סירב להתמנות לתפקיד ניהולי בתנועה מיזמי צרפת (Mouvement des Entreprises de France) וב-2007, נשיא צרפת דאז ניקולא סרקוזי בחר בו להשתתף בוועדת אטלי לשגשוג כלכלי. עם זאת, כבר בשנת 2008 עזב את השירות הציבורי והצטרף לבנק ההשקעות Rothschild & Co. שם התבלט במהירות, עד כדי מינויו למנהל והיה שותף מרכזי בעסקה של נסטלה לרכישת חטיבה של פייזר בשווי 12 מיליארד דולר ב-2012.
הקריירה הפוליטית המוקדמת
מקרון הצטרף לתנועה האזרחית משנת 1998, ובשנים 2006–2009 היה חבר במפלגה הסוציאליסטית. הכיר את נשיא צרפת לעתיד, פרנסואה הולנד, דרך המנטור שלו ז’אן-פייר ז’וייה, והצטרף לצוות שלו ב-2010. ניסיונותיו להיבחר לפרלמנט ב-2007 כשלו.
ב-2012, עם ניצחונו של פרנסואה הולנד בבחירות לנשיאות, מונה מקרון לסגן מזכיר ראשי בארמון האליזה, שם התרכז בניהול נושאים פיננסיים ואסטרטגיים, כולל טיפול במשבר האיחוד האירופי. הוא היה מעורב במגוון הצעות רפורמה, כולל הרחבת שבוע העבודה ושינויי מס, אך חלק מההצעות נדחו על ידי הולנד. ב-2014 התפטר מתפקידו בארמון הנשיאות והקים מיזם ייעוץ פיננסי ומחקר בברלין, כאשר חלק מהמטרות היו גם חינוך וחדשנות.
ב-2014 מונה מקרון לשר הכלכלה והפיננסים בממשלת ואלס השנייה, כשהוא היה לצעיר ביותר בתפקיד מאז ולרי ז’יסקר ד’אסטן ב-1962. הוא דחף לרפורמות פרו-עסקיות, כולל הגדלת אחוזי הבעלות של המדינה בחברת הרכב רנו ויישום חוק Florange להענקת זכויות הצבעה כפולות למניות ישנות. הוא גם הוביל רפורמות כלכליות נרחבות, כולל "חוק מקרון", חבילת רפורמות שנועדה לשחרר את הכלכלה הצרפתית, להפחית רגולציה ולעודד תחבורה ציבורית נוחה וזולה יותר, כמו גם פישוט הליכים בירוקרטיים והגברת חופש פעולה לעסקים. הערכות הצמיחה שהיו צפויות מהחוק נעו בין 0.3% ל-0.5%.
הקמת En Marche והקמפיין לנשיאות 2017
ב-2016 החליט מקרון ליצור תנועה פוליטית חדשה, !En Marche, שמרכזת רעיונות סוציאל-ליברליים ומציעה קו פרוגרסיבי. הוא ספג ביקורת מצד המפלגה הסוציאליסטית על המהלך, אך התקשורת החלה לתמוך בו באופן נרחב. באוגוסט אותה שנה פרש מתפקידו כשר הכלכלה וב-16 בנובמבר הכריז רשמית על מועמדותו לנשיאות צרפת בבחירות שתוכננו לאפריל 2017. למרות חוסר ניסיונו בבחירות, זכה לתמיכה רחבה, עם הבטחות להורדת מסים, רפורמות במערכת הרווחה והפנסיות, והשקעה בהגנה, אנרגיה, סביבה ותחבורה. ספרו Révolution הגיע למקום חמישי ברשימת רבי-המכר בצרפת, באותה עת. הקמפיין שלו זכה לתמיכה נרחבת ממדינאים, עיתונאים והציבור, כולל תמיכה מצד מסגד פריז והעיתונות המרכזית. מקרון עלה בסקרים והפך למועמד מוביל.
קמפיין הבחירות שלו התאפיין במומנטום מדיה חיובי ובעיתונות תומכת, במיוחד מול יריביו המנוסים יותר שנכשלו במספר מהלכים. בסבב הראשון של הבחירות ב-23 באפריל 2017 הגיע מקרון למקום הראשון מול מארין לה פן ממפלגת החזית הלאומית מהימין הקיצוני. בסבב השני, ב-7 במאי, ניצח מקרון עם 66.1% מהקולות והפך לנשיא הצעיר ביותר בתולדות צרפת בגיל 39. מסעו לזכייה לא היה נטול מחלוקות, כולל חקירות על העדפת קבלני יחסי ציבור וחשדות למימון ציבורי של קמפיין. מקרון היה גם הראשון שנולד אחרי הקמת הרפובליקה החמישית ב-1958. הוא מינה את אדוארד פיליפ כראש ממשלה ואת פטריק סטרזודה כראש הסגל, אך אלה היו רק המינויים הראשונים בשורת ראשי ממשלה שעוד יבואו.
הנשיאות: רפורמות, מחאות ואתגרים גלובליים (2017–הווה)
במהלך נשיאותו, מקרון המשיך להיות דמות שנויה במחלוקת. מחאת ה"אפודים הצהובים" (Yellow Vests) שהחלה ב-2018 בעקבות מיסוי דלק גררה הפגנות אלימות ורבות משתתפים, והניעה אותו לבטל את המס. בהמשך, במהלך מגפת הקורונה, ניהל מקרון את התגובה הצרפתית למגפה, כולל הטלת סגרים, קמפיינים לחיסון ואמצעים בריאותיים נוספים. מדיניות החיסון והאכיפה התקבלה בקרב הציבור בחילוקי דעות, אך הפופולריות שלו עלתה בתחילת המגפה.
בפברואר 2022, עם פלישת פוטין לאוקראינה, גדלה הפופולריות של מקרון בשל ניהול המשבר וניסיונותיו לטווח בין פוטין לזלנסקי. באפריל אותה שנה, ניצח שוב את לה פן בבחירות הנשיאותיות והבטיח קדנציה שנייה. הוא מינה את אליזבת בורן לראשת ממשלה, השנייה בתולדות צרפת, אך לאחר הבחירות לפרלמנט של 2022 איבד את הרוב והמשיך לנהל ממשלה מינורית.
בקדנציה השנייה, מקרון ניהל את תגובת צרפת למלחמה באוקראינה, סיפק ציוד צבאי כולל טנקים קלים והגדיל את תקציב הביטחון ב-100 מיליארד יורו. מדיניותו הכלכלית עוררה התנגדות נרחבת, כולל המחאות בנוגע להעלאת גיל הפרישה בשנת 2023. במקביל, ב-2024 תמך בהגנה חוקתית על הזכות להפלה.
מקרון עבד על חבילת רפורמות אתיות, חוקי עבודה, מיסוי וסמכויות אכיפה. חקיקת "חוקי האתיקה הציבורית" כללה איסור על העסקת בני משפחה, ושינויים בקודי העבודה, כמו הגבלת פיצויים לפיטורים לא צודקים וחיזוק חופש פעולה של חברות. במובנים רבים נלחם במחאות, כולל שביתות סוציאליות בעקבות רפורמות הפנסיה והעלאת גיל הפרישה מ-62 ל-64. מקרון התמודד עם משבר המהגרים, קבע מדיניות מהירה למתן מקלט ולעקירת מחנות, והגביר את מספר המגורים המתקדמים לפליטים. ב-2022 הגיע מספר המהגרים החדשים לצרפת ליותר מ-320,000. רובם מאפריקה.
במדיניות חוץ, מקרון דחף לרפורמות באיחוד האירופי, חתם על הסכמים עם גרמניה ואיטליה, ניהל עסקאות מסחר בסך 40 מיליארד אירו עם סין, וטיפל במשבר ה-AUKUS מול אוסטרליה וארה"ב. כמו כן המשיך את Opération Chammal במלחמה נגד דאעש והצטרף לגינוי הבינלאומי של פלישת רוסיה לאוקראינה.
בין 2023 ל-2025 התחלפו מספר ראשי ממשלה: גבריאל אטאל, מישל ברנייה, פרנסואה ביירו וסבסטיאן לקורני, בעקבות חוסר אמון ותבוסת מפלגתו בבחירות לפרלמנט. סדרת ממשלות קצרות אלו סימנה משבר פוליטי היסטורי בצרפת.
זה התחיל עם מינוי גבריאל אטאל לראש ממשלה, שהיה ההומו המוצהר הראשון להוביל את הממשלה בצרפת. לאחר בחירות מוקדמות נוספות ותבוסת מפלגתו בפרלמנט, מינה מקרון בספטמבר 2024 את מישל ברנייה, שנחשב לשמרן מתון, לראש ממשלה, אך גם כהונתו לא נמשכה הרבה: בדצמבר 2024 בחר להשתמש בסעיף 49.3 לחוקה, כדי לאמץ הצעת תקציב ללא הצבעה באספה הלאומית. אלא שאם הממשלה משתמשת בסעיף הזה, הצעת החוק יכולה להפוך לחוק ללא הצבעה, מה שמאפשר לאופוזיציה להגיב בתוך 24 שעות בהצעת אי-אמון; מה שאכן קרה. הממשלה נפלה בהצבעת במה שהיה לפעם הראשונה מאז 1962 שממשלה צרפתית נפלה בהצבעת אי-אמון. במקומו מינה מקרון את פרנסואה ביירו, אך גם ממשלתו לא האריכה ימים. ביירו ניסה לקדם הצבעת אמון בממשלתו, שנכשלה. במקומו מינה מקרון בספטמבר 2025 את מקורבו, סבסטיאן לקורני, לראש הממשלה, אלא שהוא לא שרד בתפקיד יותר מחודש.
מקרון הטביע את חותמו על ההיסטוריה בכך שהפך לאדם הצעיר ביותר שכיהן כנשיא צרפת. כנשיא, הפופולריות של מקרון הושפעה ממדיניותו, שלטענת מתנגדיו הועילה לעשירים והענישה את האזרח הצרפתי הממוצע, כמו גם מהמחלוקות והשערוריות שליוו את שלטונו. אופן המנהיגות שלו, שלטענת חלקם גבל בסמכותיות, גרר מדי פעם השוואות לא מחמיאות לנפוליאון בונפרטה. למרות זאת, מקרון זכה לשבחים על מנהיגותו במהלך מגפת הקורונה, ובמיוחד על מאמציו להחיות את הכלכלה הצרפתית בעקבות הקיפאון בשל השפעות המגפה. מקרון זכה גם לשבחים על נקיטת עמדה נוקשה נגד רוסיה בעקבות הפלישה לאוקראינה בפברואר 2022. עם ניצחונו בבחירות לנשיאות צרפת ב-2022, מקרון הפך לנשיא צרפת הראשון שכיהן בקדנציה שנייה מאז ז'אק שיראק ב-2002, דבר שלטענת רבים הוא עדות ליכולתו של מקרון לפנות בהצלחה לקבוצות רבות ושונות לאורך הקשת הפוליטית הצרפתית.
כך או כך, הוא דמות מורכבת, המשדרת חיבור בין השקפה אינטלקטואלית, ניסיון פיננסי ושאיפה פוליטית פורצת דרך. הוא נודד בין רפורמות מבית לצעדים שנויים במחלוקת בעידן של שינויים גלובליים ומתח פוליטי שממשיך לעצב את צרפת ואת האיחוד האירופי. המסלול שלו ממחיש כיצד יכול מנהיג צעיר לשנות מדינה ותודעה פוליטית.
