למה הכובען מטורף?

דמותו של הכובען המטורף מתוך "אליס בארץ הפלאות" לא איבדה את שפיותה במקרה. העניין הוא שבמאה ה-19 נעשה שימוש בכספית בעת עיבוד לבד, והרעלה כרונית מהאדים שלה גורמת לבלבול, לחוסר יציבות רגשית ולשיטיון מתקדם. לכן באנגליה של לואיס קרול היה נפוץ הביטוי mad as a hatter, דהיינו "משוגע כמו כובען".

הכובען המטורף הוא אחת הדמויות המזוהות ביותר עם "אליס בארץ הפלאות". הוא יושב למסיבת תה שאינה נגמרת, מדבר בחידות, קופץ מרעיון לרעיון ומתנהג כאילו חוקי ההיגיון הרגילים אינם חלים עליו. אלא שמאחורי אחת הדמויות המשונות ביותר בספרות הילדים מסתתר סיפור אפל בהרבה מעולם הפנטזיה של לואיס קרול. במשך דורות היו כובענים אמיתיים חשופים לחומר רעיל שפגע במערכת העצבים שלהם והיה מסוגל לשנות את התנהגותם.

והכובענים לא היו לבדם. בבריטניה של המאות ה-18 וה-19 מקצועות שנראו שגרתיים לחלוטין יכלו לגרום להרעלה, לסרטן ולמוות. ילדים שנשלחו לנקות ארובות שילמו בגופם על החשיפה לפיח.  כך מצבם מנקי הארובות האנגלים היה גרוע במיוחד, משום שזה היה מקצוע שבו עסקו נערים, שנאלצו לזחול בתוך הארובות כשהם עירומים. הפיח המסרטן, כמובן, כיסה את כל הגוף ובפרט הצטבר בקפלי עור שק האשכים. לא היה נהוג להתרחץ לאחר כל יום עבודה, הפיח נותר על הגוף וגרם להתמרה ממארת של התאים ולסרטן שק האשכים. יותר ממאה שנה לאחר מכן התברר שגם כלי נגינה תמים לכאורה, חמת החלילים הסקוטית, עלול להפוך בתנאים מסוימים לבית גידול לעובשים ולפטריות ולגרום למחלת ריאות קשה.

אצל השכנים בסקוטלנד, נוסף על מנקי הארובות והכובענים, סבלו גם נציגיו של מקצוע נוסף. חמת החלילים המסורתית מיוצרת מעור כבשים ונמרחת במולסה או בדבש לצורך אטימתה. הדבר הופך את חלקה הפנימי של חמת החלילים לסביבה אידיאלית להתפתחות חיידקים ופטריות, אשר שאיפתם עלולה לגרום לדלקת ריאות חמורה ביותר. חמת החלילים המודרנית בטוחה יחסית: היא מיוצרת מבדים סינתטיים. למרות זאת, מקרה של נגן חמת חלילים שחלה בדלקת ריאות תועד במרץ 2013. ג'ון שון היה חסיד של חומרים מסורתיים ושילם על כך בחודש של אשפוז בבית החולים.

אבל לפני הכספית, כדאי לתקן פרט קטן שהתרבות הפופולרית כמעט השכיחה. בספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", שפורסם ב-1865, לואיס קרול אינו מכנה את הדמות "הכובען המטורף". הוא פשוט "הכובען". חתול צ'שייר הוא שמספר לאליס כי הכובען וארנב האביב "שניהם משוגעים". הכינוי המוכר כל כך התקבע מאוחר יותר באמצעות עיבודים, איורים והתרבות הפופולרית.

גם הביטוי האנגלי שפירושו "משוגע כמו כובען" לא הומצא בידי קרול. הוא היה בשימוש עוד לפני פרסום הספר. מילון מריאם-ובסטר מתעד שימוש מוקדם בו כבר ב-1827, וכעבור שנים אחדות הוא הופיע גם בדפוס בצורה ברורה. כלומר, כאשר קרול שלח את אליס למסיבת התה של הכובען, הקישור התרבותי בין כובענים לבין התנהגות חריגה כבר היה קיים.

כשהאופנה הוויקטוריאנית פגשה את הכספית

במשך חלק ניכר מהמאות ה-18 וה-19 היו כובעי לבד פריט לבוש מרכזי באירופה ובאמריקה. כדי לייצר לבד איכותי השתמשו בין היתר בפרוות של ארנבות וארנבים. השערות הזעירות היו צריכות להיפרד מן העור ולהיצמד זו לזו כך שניתן יהיה להפוך אותן למשטח לבד צפוף וחזק.

אחת השיטות שנעשו מקובלות בתעשייה כללה טיפול בפרווה בתמיסה שהכילה חנקת כספית. התהליך נודע בשם שקשור למראה הכתום שהפרווה קיבלה לאחר הטיפול. לאחר מכן עבר החומר חימום, ייבוש, עיבוד וליבוד. הבעיה הייתה שהעובדים לא רק נגעו בחומר המזוהם, אלא גם נשמו במשך שעות אבק ואדים שהכילו כספית. בדיקות תעשייתיות מן המאה ה-20 עדיין מצאו כספית באוויר של מפעלי פרוות וכובעים.

היום ידוע היטב שכספית היא רעלן עצבי. חשיפה כרונית לאדי כספית עלולה לפגוע במערכת העצבים המרכזית ולגרום לרעד, הפרעות בזיכרון ובריכוז, עצבנות, שינויים במצב הרוח, נדודי שינה, חרדה, ביישנות קיצונית ואובדן ביטחון עצמי. במקרים חמורים תוארו גם בלבול והזיות. התסמונת הנוירולוגית המזוהה עם חשיפה ממושכת לכספית מכונה ארתיזם, והקשר ההיסטורי לכובענים היה חזק עד כדי כך שבספרות הרפואית מופיע גם הכינוי "תסמונת הכובען המטורף".

כובען שנחשף לכספית במשך שנים לא היה צריך להשתגע במובן הספרותי של המילה. די היה בכך שידיו ירעדו, דיבורו ישתנה, מצב רוחו יהפוך בלתי יציב והתנהגותו תיראה לסובבים אותו מוזרה ובלתי צפויה. בעידן שבו לא הבינו היטב את מנגנון ההרעלה, היה קל לייחס את השינויים האלה לאופיו של האדם ולא למקום עבודתו.

קל מאוד ליצור שרשרת שנשמעת מושלמת: כובענים עבדו עם כספית, הכספית גרמה להפרעות נוירולוגיות, באנגליה היה ביטוי על כובענים משוגעים, ולכן לואיס קרול ודאי כתב דמות של כובען שהורעל מכספית. הבעיה היא שאין לנו הוכחה ישירה לכך שזו הייתה כוונתו של קרול.

הקשר בין המקצוע לבין מחלות עצביות היה אמיתי, והביטוי על כובענים משוגעים כבר התקיים בתקופתו. לכן סביר שהדימוי התרבותי היה מוכר לו ולקוראיו. עם זאת, הכובען הספרותי אינו מוצג כחולה, וקרול לא השאיר הסבר שלפיו הדמות נועדה לייצג הרעלת כספית. גם התסמינים של הכובען אינם תיאור רפואי מסודר של ארתיזם.

הניסוח המדויק יותר הוא אפוא שהכובען של "אליס בארץ הפלאות" נולד בתוך תרבות שבה הקישור בין כובענים לבין שיגעון כבר היה מוכר, וקישור זה עצמו נקשר היסטורית לחשיפת כובענים לכספית. מעבר לכך, קשה לקבוע מה בדיוק עבר בראשו של קרול. כך או כך, המציאות שמאחורי הבדיחה הייתה רחוקה מלהיות משעשעת. הכובען הדמיוני אולי היה תקוע במסיבת תה אינסופית, אבל כובענים אמיתיים בילו את ימיהם בחדרי עבודה שבהם נשמו רעל.

מנקי הארובות האומללים

כמה עשרות שנים לפני שהכובען של לואיס קרול הופיע בספר, רופא בריטי כבר גילה קשר מזעזע בין מקצוע לבין מחלה קטלנית.

בבריטניה של המאה ה-18 ובחלק גדול מהמאה ה-19 ניקוי ארובות היה עבודה שנעשתה לא פעם בידי ילדים. הארובות הצרות והמפותלות של בתי הערים דרשו גוף קטן שיוכל לטפס בתוכן, ולכן נערים וילדים הועסקו כ"מטפסים". חלקם היו יתומים או ילדים ממשפחות עניות שנמסרו לחניכות אצל מנקי ארובות מבוגרים. הפרלמנט הבריטי מתעד כי כבר במחצית השנייה של המאה ה-18 גברה הדאגה הציבורית מתנאי עבודתם.

העבודה הייתה קשה ואכזרית. הילדים טיפסו דרך ארובות שחורות, צרות ולעיתים עדיין חמות. הם נפצעו, נכוו ונחנקו מעשן ומפיח. בחלק מן המקרים נעשתה העבודה ללא בגדים או בלבוש מועט מאוד, כדי שהגוף יוכל לעבור במעברים הצרים וכדי שהבגדים לא ייתפסו בדפנות.

אולי יעניין אותך

וויליאם הכובש: הדוכס הממזר שהפך למלך אנגליה

שוד הזהב של ברינקס-מט: ההיסטוריה של שוד הכספת הגדול בבריטניה

וימבלדון. טורניר טניס ייחודי ומוזר

הספרייה הגדולה של אלכסנדריה לא נשרפה ביום אחד

אבל הייתה סכנה נוספת שאיש כמעט לא ראה. הפיח נדבק לעורם ונשאר עליו במשך זמן רב. במיוחד הוא הצטבר בקפלי העור באזור שק האשכים. במשך שנים נחשפו אותם ילדים לתוצרי בעירה שבתוכם חומרים שאנו יודעים כיום שהם מסרטנים.

ב-1775 פרסם המנתח הלונדוני פרסיוול פוט תצפית שהיום נחשבת לאבן דרך בתולדות הרפואה. הוא הבחין כי סרטן נדיר של שק האשכים מופיע בשכיחות חריגה בקרב גברים שעבדו בילדותם כמנקי ארובות. פוט לא ידע דבר על מוטציות, דנ"א או פחמימנים ארומטיים רב-טבעתיים. כל המושגים האלה היו רחוקים מעולמו. אבל הוא עשה את הצעד החשוב ביותר: הוא הבחין בדפוס וקישר בין מחלה מסוימת לבין חשיפה מקצועית מסוימת. לדעתו, הפיח שנותר במשך שנים בקפלי העור הוא שגרם למחלה. בכך הפך פוט לאחד האנשים הראשונים בהיסטוריה שקישרו בצורה ברורה בין גורם סביבתי או תעסוקתי לבין התפתחות סרטן.

פוט כתב על גורלם הקשה של מנקי הארובות הצעירים ותיאר כיצד הם נדחפים אל תוך ארובות צרות, נפצעים, נכווים וכמעט נחנקים. המשפט שלו על "גורלם הקשה באופן יוצא דופן" של הילדים נשמע כיום לא רק כתיאור רפואי, אלא גם ככתב אישום חברתי. היום אנו יודעים שהבעיה לא הייתה פשוט "לכלוך". פיח הנוצר מבעירה מכיל תערובות מורכבות של חומרים, ובהם חומרים מסרטנים. הסוכנות הבין-לאומית לחקר הסרטן קבעה כי קיימות ראיות מספקות לכך שחשיפה תעסוקתית של מנקי ארובות היא מסרטנת לבני אדם.

אולי החלק המקומם ביותר בסיפור אינו העובדה שהסכנה התגלתה, אלא כמה זמן לקח לחברה לפעול בעקבות הגילוי. ב-1788 נחקק בבריטניה חוק שקבע גיל מינימלי של שמונה שנים לחניכות אצל מנקי ארובות. אלא שהחוק כמעט שלא נאכף. ב-1834 נאסר לקבל לחניכות ילד מתחת לגיל עשר ונקבע שילדים מתחת לגיל 14 לא יועסקו בפועל בניקוי ארובות. ב-1840 הוחמרו ההגבלות שוב. גם החוקים האלה לא פתרו את הבעיה. ילדים צעירים המשיכו להישלח לארובות.

רק ב-1875, מאה שנה לאחר פרסום תצפיתו של פוט, הונהג מנגנון יעיל יותר שכלל רישוי של מנקי ארובות ואכיפה משטרתית. אחד האירועים שתרמו ללחץ הציבורי היה מותו של ג'ורג' ברוסטר, נער בן 14 או 15 שנשלח לתוך ארובה בקיימברידג' ומת בה. הפרשה הגיעה לדיון בבית הלורדים והמחישה עד כמה החוקים הקודמים נכשלו בהגנה על הילדים.

הגילוי של פוט לא פתר מיד את בעיית הסרטן, אבל הוא שינה את הדרך שבה היה אפשר לחשוב עליו. אם מקצוע מסוים קשור למחלה מסוימת, ייתכן שהמחלה אינה רק גזירת גורל. ייתכן שיש גורם שאפשר לזהות, להסיר ולמנוע.

העיקרון הזה נמצא בבסיס הרפואה התעסוקתית והאפידמיולוגיה המודרנית. במאות הבאות נמצאו קשרים בין חשיפות מקצועיות נוספות לבין מחלות: זפת פחם, שמנים מינרליים, אסבסט, בנזן, אבקות שונות וחומרים תעשייתיים רבים אחרים הפכו מנושאים של מקום העבודה לנושאים של בריאות הציבור.

הסיפור של מנקי הארובות היה אפוא יותר מטרגדיה בריטית. הוא היה אחד הרגעים הראשונים שבהם המדע התחיל להבין שאפשר לחפש את הגורם למחלה בתוך סביבתו של האדם.

מה בין הכובען לחמת חלילים?

במבט ראשון, כמעט שום דבר. חמת החלילים הסקוטית אינה מפעל כימיקלים ואינה ארובה מכוסה בפיח. אבל היא מדגימה דרך אחרת שבה הסביבה יכולה להפוך למקור למחלה.

בחמת חלילים מסורתית משמש שק מעור, ובכלי נגינה שנושפים לתוכם מצטברת מטבע הדברים לחות. שקי עור מסורתיים נזקקו גם לחומרי איטום וטיפול שנועדו לשמור עליהם אטומים וגמישים. לאורך השנים השתמשו נגנים בתערובות שונות, ובמסורות מסוימות נכללו בהן דבש, מולסה, גליצרין וחומרים אחרים. המטרה הייתה טובה, אך הסביבה החמה והלחה בתוך כלי שאינו מנוקה כראוי יכולה לעודד התפתחות של שמרים, עובשים ופטריות.

במרץ 2013 זכה הנושא לפרסום לאחר המקרה של נגן חמת החלילים הסקוטי ג'ון שון. הוא סבל מקוצר נשימה ומחולשה, מצבו הידרדר והוא אושפז במשך כחודש. כאשר הטיפול המקובל לא פתר את הבעיה, נשאל על תחביביו וכלי הנגינה שלו נבדק. בתוכו נמצאו פטריות מן הסוגים רודוטורולה ופוזריום. שון שרד והחלים, והמקרה עורר אזהרות לנגני כלי נשיפה בדבר חשיבות הניקוי של כלי הנגינה.

אין פירוש הדבר שכל חמת חלילים מסורתית מסוכנת, וגם אין מדובר בסכנה ייחודית לחומרים טבעיים בלבד. הבעיה העיקרית היא לחות, זיהום ביולוגי והיעדר ניקוי מתאים.

ב-2016 פורסם בכתב העת הרפואי "תורקס" מקרה נוסף, חמור אף יותר. הרופאים תיארו אדם שסבל ממחלת ריאות מתקדמת מסוג דלקת ריאות של רגישות יתר. זוהי מחלה דלקתית שבה מערכת החיסון מגיבה לחלקיקים אורגניים הנשאים אל הריאות. במשך זמן רב לא היה ברור מה גורם למחלתו. בחינת תחביביו הובילה לבסוף לחמת החלילים שלו, שבתוכה נמצאו עובשים ופטריות. החוקרים הציעו כי החשיפה המתמשכת לחומרים האלה תרמה למחלת הריאות, והמקרה זכה לכינוי "ריאת חמת החלילים".

ההבחנה חשובה: במקרה הזה לא היה מדובר פשוט בזיהום חיידקי רגיל או ב"דלקת ריאות" במובן היומיומי, אלא בתגובה חיסונית הנגרמת משאיפת אנטיגנים. המחלה עלולה להתקדם לפגיעה משמעותית ואף קטלנית בריאות והסכנה אינה מוגבלת לחמת חלילים. גם כלי נשיפה אחרים יכולים לצבור לחות ומיקרואורגניזמים אם אינם מטופלים ומנוקים. כלומר, לא הצליל הוא הבעיה אלא מה שמסתתר בתוך הכלי.

במבט ראשון אין הרבה משותף לכובען לונדוני, לילד שמטפס בארובה ולנגן חמת חלילים סקוטי. האחד עבד עם פרוות וכספית, השני עם פיח, והשלישי נשף לתוך כלי נגינה. אבל בכל שלושת המקרים חזר אותו דפוס.

הסכנה הייתה חלק מהשגרה. האנשים שנפגעו לא בלעו רעל בכוונה ולא נכנסו למקום שסומן כאזור מסוכן. הם פשוט עשו שוב ושוב את מה שמקצועם או תחביבם דרשו מהם. הכובען נשם אדי כספית. מנקה הארובות נשא פיח על עורו. הנגן שאף או נחשף לחומרים ביולוגיים שהתפתחו בכלי. הפגיעה נבנתה לעיתים לאט, וכאשר הופיעו התסמינים לא תמיד היה ברור שמקום העבודה הוא האשם.

בדיוק משום כך שלושת הסיפורים האלה מלמדים משהו חשוב על התפתחות הרפואה. אחת המהפכות הגדולות בהיסטוריה של הבריאות לא הייתה המצאת תרופה חדשה, אלא ההבנה שלפעמים צריך לשאול אדם לא רק "מה כואב לך?", אלא גם "במה אתה עובד?", "למה אתה נחשף?" ו"מה אתה עושה מדי יום?".

אז למה הכובען מטורף?

התשובה הקצרה היא שהכובען של לואיס קרול הוא דמות ספרותית, ואין הוכחה שהוא נכתב כתיאור של אדם שהורעל בכספית. התשובה ההיסטורית מעניינת הרבה יותר.

כובענים אמיתיים אכן נחשפו לכספית במסגרת עבודתם. חלקם פיתחו רעד, עצבנות, הפרעות נפשיות ותסמינים נוירולוגיים אחרים. עוד לפני ש"אליס בארץ הפלאות" ראה אור כבר התקיים בעולם דובר האנגלית ביטוי שקשר בין כובענים לבין שיגעון. קרול לא המציא את הקישור, אבל הדמות שלו הפכה אותו לאלמותי.

מאחורי הכובען המשעשע והמוזר של מסיבת התה מסתתר אפוא זיכרון רחוק מעולם עבודה שבו רעלים היו חלק מתהליך הייצור, ילדים נשלחו לתוך ארובות וחומרים מסרטנים נשארו על עורם במשך שנים.

היום אנו יכולים לקרוא את "אליס בארץ הפלאות" כסיפור פנטסטי. בני התקופה שבה נכתב הספר חיו בעולם שבו חלק מן האבסורדים האלה היו מציאות. וזה אולי הדבר המוזר ביותר בסיפור כולו: לעיתים ההיסטוריה האמיתית מטורפת יותר מארץ הפלאות.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.