אורות הנשף בקיטו של שנת 1822 ריצדו על פניה של מנואלה סאנז כאשר פגשה לראשונה את סימון בוליבאר, המפגש הגורלי הזה הצית רומן סוער ושותפות פוליטית שתשנה את פני היבשת.

מנואלה סאנז דה ורגארה אי איספורו, אישה שלא ידעה פחד, מצאה בבוליבאר שותף לחזון השחרור מהשלטון הספרדי, בקשר שיוביל אותה להציל את חייו ולהפוך ל"משחררת של המשחרר".

מנואלה סאנז הייתה מהפכנית אקוודורית וגיבורה דרום אמריקאית, שתמכה במטרה המהפכנית באמצעות איסוף מידע, הפצת עלונים ומחאה למען זכויות הנשים. חשיבותה ההיסטורית נעוצה בהפיכתה לסמל פמיניסטי של מלחמות העצמאות במאה ה-19 לצד התפקיד הצבאי והפוליטי שמילאה לצדו של סימון בוליבר, חשיבות התפקיד שמילאה זכה להכרה מחודשת רק בשלהי המאה ה-20.

אולי יעניין אותך

על הנשיא האקוודורי המושחת והישראלי שחייב להעיד כדי להישאר בחיים

רפאל קוראה. מבריא הכלכלה האקוודורית או רודן סוציאליסטי?

ראשית חייה

מנואלטה נולדה בקיטו שבמלכות המשנה של גרנדה החדשה ב-27 בדצמבר 1797, כילדה לא חוקית למריה חואקינה איספורו מאקוודור ולאציל הספרדי הנשוי סימון סאנז דה ורגארה אי ידרה, המוכר גם כסאנז אי ורגא. בעקבות ההיריון, משפחתה הצנועה של אמה נטשה אותה, ואביה הוא שמימן את לימודיה של "מנואלטה" הצעירה במנזר סנטה קטלינה.

במנזר זה היא למדה קרוא וכתוב ונחשפה למיקרוקוסמוס של מערכת המעמדות הקולוניאלית הספרדית, שבה נזירות לבנות שלטו על קבוצה גדולה של משרתות ועוזרות ממוצא מסטיזו וילידי. לאורך חייה שמרה מנואלה על קשר עם הנזירות מהמעמד הגבוה בסנטה קטלינה, והן שימשו לה כיועצות.

בגיל 17 היא נאלצה לעזוב את המנזר, לכאורה לאחר שהתגלה כי פותתה על ידי קצין הצבא פאוסטו ד'אלהויאר, בנו של פאוסטו אלהויאר ואחיינו של חואן חוסה אלהויאר, שהיו ממגלי הטונגסטן.

נישואים, אריסטוקרטיה וניצני המהפכה

במשך מספר שנים התגוררה מנואלה עם אביה, שבשנת 1817 הסדיר את נישואיה לדוקטור ג'יימס ת'ורן, רופא אנגלי עשיר שהיה מבוגר ממנה פי שניים. היא נישאה לדוקטור ת'ורן מתוך צייתנות ולא מתוך אהבה. בשנת 1819 עברו בני הזוג ללימה שבפרו, שם חיה מנואלה כאריסטוקרטית וקיימה מפגשים חברתיים בביתה. אורחיה כללו מנהיגים פוליטיים וקציני צבא, שחלקו עמה סודות צבאיים על המהפכה המתחוללת. כאשר סימון בוליבאר לקח חלק בשחרור המוצלח של גרנדה החדשה בשנת 1819, עמדותיה של מנואלה סאנז הפכו לרדיקליות והיא הפכה לחברה פעילה בקנוניה נגד המשנה למלך של פרו, חוסה דה לה סרנה אי הינוחוסה, במהלך שנת 1820.

כחלק מקנוניה זו, מנואלה, חברתה רוזה קמפוזאנו ונשים אחרות התומכות בעצמאות, ניסו לגייס כוחות קולוניאליים ממאגר ההגנה המלוכני בלימה, עליו שמר גדוד נומנסיה החיוני. הקנוניה נחלה הצלחה, וחלק גדול מהגדוד, כולל אחיה למחצה של מנואלה, ערק לצבא האנטי-ספרדי של חוסה דה סן מרטין. סאנז תוארה כגיבורה והייתה ידועה בפטריוטיות שלה, שבאה לידי ביטוי בתמיכתה בהתקוממות הקריאולית נגד השליטה הספרדית בדרום אמריקה. לאחר הכרזת העצמאות של פרו בשנת 1821, העניק חוסה דה סן מרטין למנואלה סאנז את העיטור הגבוה ביותר בפרו, תואר ה"קבאיירסה דל סול" (גבירת השמש) של מסדר השמש של פרו. בתקופותיה המוקדמות היא נהגה לקיים מפגשים סודיים בהם העבירה מידע כמרגלת והשתתפה במשא ומתן עם גדוד נומנסיה.

השנים לצד סימון בוליבאר: 1822 עד 1830

בשנת 1822 עזבה מנואלה סאנז את בעלה ונסעה לקיטו, שם פגשה בנשף את סימון בוליבאר והשניים פתחו במערכת יחסים רומנטית. חיו של בוליבאר היו מרגשים ומסוכנים הרבה יותר מאלו של דוקטור ת'ורן, מה שמשך את מנואלה אליו. החזון המשותף שלהם לחירות עבור המושבות הספרדיות היה הכוח המניע ששמר על מערכת היחסים שלהם הרפתקנית. בעלה, שהתגעגע אליה, התחנן שתחזור אליו והבטיח לסלוח לה, אך היא השיבה לו במכתב כי אינה מעוניינת לשקם את נישואיהם, בטענה שהוא רציני מדי וכי למערכת היחסים שלהם חסרה תשוקה. התכונות שתיעבה בבעלה היו קיימות בבוליבאר, ולכן גם בהיעדרו היא שמרה עמו על קשר רציף, החליפה עמו מכתבי אהבה וביקרה אותו במדינות השונות אליהן עבר. בוליבאר נהג לכנות אותה "la amable loca", המשוגעת החביבה.

בין פברואר לספטמבר 1826 היא התגוררה עם בוליבאר ליד לימה, אך עם המשכות המלחמה הוא נאלץ לעזוב. במהלך הקנוניה האנטי-בוליבארית בהנהגת הקולונל הקולומביאני חוסה בסטמנטה, הייתה מנואלה חברה מרכזית בכוחות התומכים בבוליבאר.

ב-25 בינואר 1827 התמרדו חלקים משמעותיים מהדיוויזיה השלישית של צבא קולומביה בלימה, עצרו קצינים בכירים והשתלטו על נקודות מפתח בעיר, תוך דרישה לאוכל ושכר טובים יותר בעוד הגנרל אנדרס דה סנטה קרוז והקושרים משעים את החוקה הבוליבארית. מנואלה, שנשארה בלימה כדי לטפל בענייניו של בוליבאר, הופיעה במדים מלאים בפני החיילים והתחננה שיישארו נאמנים לו. לאחר מכן החלה לשחד קצינים בתקווה להציע מחיר גבוה יותר מזה של הקושרים, ואף נחלה הצלחה מסוימת. פעילותה נמשכה עד שנעצרה על ידי הממשלה הפרואנית החדשה ב-7 בפברואר ונכלאה במנזר. היא מחתה על הטיפול בה תחת החוקים הבוליבאריים והפרואניים החדשים, ושוחררה מהכלא במרץ, רק כדי להישלח לגלות באפריל. כתוצאה מהתססות אלו, היא החלה להיות מוכרת כ"ליברטדורה", אגדה ציבורית שהשתוותה לבוליבאר בעיני חלק מהאנשים, ואז עברה בעקבותיו לבוגוטה.

ב-25 בספטמבר 1828, קצינים מורדים ניסו להתנקש בחייו של בוליבאר. בוליבאר התעורר מקולות הלחימה וביקש לבדוק את המתרחש, אך מנואלה סאנז, שחלקה עמו את מיטתו, שכנעה אותו לצאת דרך החלון בזמן שהיא התעמתה עם הפולשים. היא שכנעה אותם שבוליבאר נמצא במקום אחר בבניין והובילה אותם לחדרים שונים, כשהיא מעמידה פנים שאיבדה את דרכה ואף עוצרת לטפל באחד הפצועים. בסופו של דבר המתנקשים איבדו סבלנות והכו אותה לפני שעזבו. פעולה זו הובילה את בוליבאר לכנות אותה "Libertadora del libertador", המשחררת של המשחרר.

דעיכה, גלות ובדידות בפיאטה

לאחר ניסיון ההתנקשות, הוכיחה מנואלה שהיא חלק מרכזי בזיהוי נאמנותם של קציני הצבא, בניסיון לעזור לבוליבאר לשמור על השליטה ב"קולומביה הגדולה" המתפרקת. בוליבאר עזב את בוגוטה ב-1830 ומת בסנטה מרתה משחפת בעודו בדרכו לגלות. מותו הותיר אותה ללא הון וכמטרה פוליטית עבור הממשלה הלאומית. היסטוריונים קושרים לעיתים קרובות את שנות דעיכתו האחרונות של בוליבאר למוניטין של מנואלה. על ערש דווי, ביקש בוליבאר משלישו, הגנרל דניאל פלורנסיו או'לירי, לשרוף את ארכיון כתביו. או'לירי לא ציית לפקודה, וכתביו ששרדו סיפקו להיסטוריונים מידע רב על הפילוסופיה הליברלית של בוליבאר ועל חייו האישיים, כולל פרשת האהבים עם מנואלה סאנז. מכתבים אלו טיהרו בחלקם את המוניטין שלה והפריכו סטריאוטיפים ששימשו להגזמת חשיבותו של בוליבאר. זמן קצר לפני מותה ב-1856, הגדילה סאנז את האוסף הזה כשנתנה לאו'לירי את מכתביה מבוליבאר.

פרנסיסקו דה פאולה סנטנדר, שחזר לשלטון לאחר מות בוליבאר, הגלה את מנואלה והיא עברה לג'מייקה בשנים הראשונות של גלותה. היא נותרה פעילה פוליטית עד אמצע שנות הארבעים של המאה ה-19 בטרם התאכזבה. כשניסתה לחזור לאקוודור ב-1835, נשיא אקוודור ויסנטה רוקפורטה ביטל את הדרכון שלה. היא הואשמה בקשירת קשר נגד הכתר הספרדי והוגלתה ללא משפט. רוקפורטה הצדיק את הגירוש בטענה כי "הנשים הן אלו שמקדמות ביותר את רוח האנרכיה במדינות אלו". היא מצאה מקלט בצפון פרו, בעיירת החוף הקטנה פיאטה, שם חיה בשיממון ובעוני במשך 25 שנה.

כאישה מנודה וחסרת כל, מנואלה מכרה טבק ותרגמה מכתבים עבור ציידי לווייתנים מצפון אמריקה שכתבו לאהובותיהם באמריקה ההיספאנית. בפיאטה היא פגשה את הסופר האמריקאי הרמן מלוויל ואת המהפכן ג'וזפה גריבלדי.

בשנת 1847 נרצח בעלה השני בפטיווילקה ונמנעה ממנה ירושה בסך 8,000 פסו. מנואלה הפכה למוגבלת לאחר שמדרגות ביתה קרסו והיא הלכה לעולמה בפיאטה ב-23 בנובמבר 1856 במהלך מגפת דיפתריה. גופתה נקברה בקבר אחים משותף וחפציה נשרפו. הפריטים ששרדו, מכתבים אישיים וחפצי אמנות, תרמו מאוחר יותר למורשת שלה ושל סימון בוליבאר.

התרומה הפמיניסטית ושבירת המוסכמות

בתקופתה של סאנז, עולמן של הנשים הוגבל למרחבים פרטיים וביתיים, בעוד הפוליטיקה והמלחמה היו נחלת הגברים. היא מצאה דרכים פיזיות וסמליות להשתתף בתחומים גבריים תוך שימוש ביכולות השכנוע שלה כדי להשפיע, לעיתים קרובות דרך מערכות יחסים אינטימיות. היא לא חשה מוגבלת על ידי מוסכמות מגדריות, עישנה, התלבשה בבגדי גברים והוכשרה לפעולה צבאית. סאנז תוארה כאישה אקסצנטרית, ולעיתים אף כמי ש"התחפשה ביום לקצינה ובלילה עברה מטמורפוזה בעזרת מעט יין".

היא פיתחה "שיח של ידידות" בזמן גלותה כדי להעניק לנשים העצמה, בטענה שידידות בין נשים אליטיסטיות מצדיקה את השפעתן בפוליטיקה. עבודתה התנגדה להדרת נשים מהפוליטיקה על ידי חיבור בין חברות לשותפות נשית, בניגוד למושג "אמהות רפובליקנית" שהיה נפוץ בתקופתה והתמקד ברעיון שנשים טובות יותר כרעיות ואמהות מאשר כשותפות. סאנז האמינה שידידות תיצור יציבות ושינתה את האייקונים המגדריים של האידאולוגיה דאז. עבודתה עודדה נשים לדרוש כבוד מפוליטיקאים ואינטלקטואלים כפרטים ולא רק כאייקונים של מינן.

זהות מינית ומורשת

מנואלה סאנז הייתה אישה ביסקסואלית. ז'.ב. בוסינגו כתב בזכרונותיו על מערכות היחסים ה"קרובות באופן בלתי מוסבר" שלה עם חברותיה פוליקרפה ובלטסרה. לאחר מותה, הפכה סאנז לסמל לא רק של פמיניזם, אלא גם של מאבק המיעוטים המיניים לזכויותיהם. שמה אף עלה כדוגמה בקריאות ללגליזציה של נישואים חד-מיניים באקוודור. למרות שרוברט ט. קון ציין כי אין הוכחה ברורה למערכות יחסים חד-מיניות, הוא הכיר בכך שהפגינה "התנהגות ביסקסואלית".

ב-5 ביולי 2010 זכתה מנואלה סאנז לקבורה ממלכתית רשמית בוונצואלה. מכיוון שנקברה בקבר אחים ולא נותרו שרידים רשמיים, הועברו "שרידים סמליים" המורכבים מאדמה מהקבר בפיאטה דרך פרו, אקוודור וקולומביה לוונצואלה. שרידים אלו הונחו בפנתיאון הלאומי של ונצואלה, שם מונצחים גם שרידיו של בוליבאר.

עד שנות ה-40 של המאה ה-20, כמעט ולא נכתב על סאנז, ואם נכתב, היא הוצגה רק כמאהבתו של בוליבאר או כמי שמשתתפת שלא כדין בפוליטיקה. השינוי החל עם פרסום מסמכים ב-1945 שהפריכו את הסטריאוטיפים עליה. במהלך המאה ה-20 היא הפכה לסמל לקבוצות פמיניסטיות רדיקליות באמריקה הלטינית. בשנת 2007 העניקה לה ממשלת אקוודור באופן סמלי דרגת גנרל.

סיפורה של מנואלה סאנז הוא תזכורת לכך שההיסטוריה נכתבת לעתים גם על ידי נשים אמיצות שפעלו בצללים ופרצו את חומות המוסכמות. מנואלטה לא הייתה רק "המשוגעת החביבה", אלא מנהיגה אסטרטגית ולוחמת חירות שזכתה למקומה הראוי בדברי ימי ארצה.

חומר מעשיר לקריאה

"מנואלה" (Manuela) הוא רומן מאת גרגורי קאופמן (Gregory Kauffman) שיצא לאור ב-1999 ומספר על המהפכה הדרום-אמריקאית וסיפור האהבה בין סימון בוליבאר למנואלה סאנז. הספר מבוסס על עשור של מחקר על חיי היומיום בדרום אמריקה בתחילת המאה ה-19 והוא סיפור של אומץ, רומנטיקה, פטריוטיות, היסטוריה, כוח, תככים ומלחמה. מכיוון שמנואלה הייתה אישה בעלת יושרה עזה, היא צברה אויבים פוליטיים שדאגו שהיא תימחק מדברי הימים של המדינות שעזרה לשחרר, למרות שהייתה דמות דומיננטית בהיסטוריה של דרום אמריקה. בדיווחים רבים על חייו של בוליבאר, מנואלה סאנז מוזכרת לעיתים רק כבדרך אגב ולעיתים קרובות באופן לא מדויק. בספר, ה"פערים" בהיסטוריה מתמלאים, והדרמה שחייבת הייתה לחוות אישה יוצאת דופן זו מדי יום מובאת בסיפור עוצמתי.

ארבע העונות של מנואלה (The Four Seasons of Manuela) הוא סיפור ביוגרפי המתאר את סיפור אהבתם של סימון בוליבאר ומנואלה. נכתב ב-1974 על ידי ויקטור וולפגנג פון האגן (Victor Wolfgang von Hagen).

״מנואלה סאנז: משחררת המשחרר״ (Manuela Sáenz – La Libertadora del Libertador) הוא ספר משנת 1984 מאת אלפונסו רומאצו גונסאלס (Alfonso Rumazo González) המתמקד בדמותה ובחייה של מנואלה.

חומר מעשיר לצפייה

"מנואלה סאנז" (Manuela Sáenz) הוא סרט ביוגרפי היסטורי בבימויו של דייגו ריסקז, משנת 2000. בסרט מככבת ביאטריס ואלדס בתפקיד הראשי כמנואלה.

דמותה של מנואלה משחקת תפקיד מפתח בסדרת הטלוויזיה הפרואנית ״ המבצר האחרון״ (El último bastión), המתארת את ימיה הראשונים של פרו ומלחמת העצמאות הפרואנית.

״בוליבאר״ (Bolívar), היא סדרת מקור של נטפליקס משנת 2019 המגוללת את קורות חייו של סולימאן בוליבאר, מנואלה מופיעה שם כדמות משנה והיא מגולמת על ידי השחקנית מאקוודור, שאני נדאן.