חזקת החפות: על מסעות מרקו פולו

הסוחר המפורסם נתן לעיתים דרור לדמיונו, אך יחד עם זאת השתדל להיות אובייקטיבי…  • במאה ה-13, התנועה במרחב, אפילו בלב העולם המערבי התרבותי, הייתה בלתי צפויה ורצופת סכנות. אדם שרק ביקר ב"צד השני" של הים התיכון עורר בקרב בני זמנו קשת שלמה של רגשות כמו סקרנות המעורבת בחשדנות וקנאה. • אף שמרקו פולו לא היה האירופי הראשון לבקר במזרח הרחוק, הוא היה הראשון לספר על מה שראה במהלך מסעו ומיד לאחר הופעת "ספרו", עלו בקרב הקוראים ספקות: האם הסוחר שיקר? בחינה מדוקדקת של תיאורי פולו מראה שהוא דיבר אמת כשסיפר על סין, אך המציא רבות כשכתב על המדינות הגובלות בה.

"כן, כן, כך זה קורה בטיבט, חבר נכבד…" – האסיר בן ה-45 בכלא בגנואה, כשנפל בשבי בקרב הימי, קימט את מצחו, תוך שהוא מנסה להיזכר איך נראתה אותה אישה, אך לא הצליח. מפליא: רק לפני שלושה קיצים, בשנת 1295 למניינם, הוא חזר מנדודים ארוכים, במשך כמעט עשרים וחמש שנה, בארץ לא נודעת שכינה בשם קאטאי, אך משום מה כל נשות המקום כבר התמזגו עבורו לפרצוף אחד.

והרי הייתה לו סיבה טובה לזכור לפחות אחת מהן. בטיבט ההיא היה קיים מנהג הכנסת אורחים כה מלאה, עד שלנוסע הוצעו לא רק לינה, קורת גג ושולחן, אלא גם את תשומת לבה של אשת המארח או אחותו – ולו ללילה אחד בלבד.

בינתיים, חברו לתא רוסטיצ'לו מפיזה, כותב רומנים וחרזן, שנעצר על פשע לא ידוע וחרק בעטו בשקדנות תחת הכתבתו של מרקו, נעץ בו מבט חשדני. הוא לא ידע שה"סיפורים" המופלאים על האי ניקובר, שבו אנשים הולכים עירומים ומקשטים בתים ועצים ביריעות משי, על הנסיכה קוקצ'ין, כלתו של המלך הפרסי ארגון ורבים אחרים היוצאים תחת עטו, ישחקו משחק אכזרי עם הקוראים, שעולמם הוגבל בינתיים במזרח עד ירושלים. הקהל לא ייבהל, לא יצחק על ה"בדיות", אלא יתעניין ועוד מאתיים שנה לאחר מכן – בדיוק כמעט של שנה – יצא הספן כריסטופר קולומבוס מגנואה, כשכמעט ולא הניח את "ספרו" של פולו מתחת לכרית, במסעו אל אותן ארצות המזרח שתוארו על ידי הסוחר הוונציאני.

על הרפתקאות ניקולו ומפאו בערבות אירואסיה

ובכן, העולם חי במאה ה-13, ואם מישהו יכול היה לטעון אז שהמספר הזה מביא מזל רע, אלו בוודאי לא היו האדונים המכובדים מפאו וניקולו פולו. ממוקמת על ארכיפלג קטן בלגונה רדודה, מולדתם ונציה "התמקמה" בנוחות ליד היציאות לנתיבי הים, כאילו במיוחד כדי להפוך לשער שדרכו זורם לאירופה זרם ססגוני של סחורות יקרות ערך ואקזוטיות.

ובעולם סערו היצרים: בשנת 1254, כשלאח הצעיר ניקולו נולד בן שנקרא מרקו – אם על שם אחד מקרובי המשפחה ואם על שם מרקוס המבשר, פטרון העיר – חזר לצרפת ממסע הצלב השביעי המלך לואי התשיעי, המכונה "הקדוש". המסע הסתיים בכישלון חרוץ: לואי ניסה להיכנס לקהיר, נפל למצור, איבד את כל צבאו, בקושי הצליח לחתום על שביתת נשק, ואף פדה את חירותו המלכותית מידי הסרצנים תמורת סכום מזעזע של מאתיים אלף ליברות…

יחלפו עוד 16 שנים, וכבר בזכרונו של מרקו הצעיר ינהר צבא המושיע למזרח הקרוב בפעם האחרונה, השמינית. גם הוא ינחל כישלון. תחת מכותיו של הסולטן המצרי בייברס, יפלו מבצרים רבים של הצלבנים בסוריה ובארץ ישראל. המזרח הקרוב הנוצרי יחזיק מעמד עוד שנים ספורות: עד סוף המאה המוסלמים כבר יכבשו את טריפולי, ביירות, צור, צידון… ולבסוף את עכו, המעוז האחרון של הצלבנים בארץ הקודש, שבו ביקרו שוב ושוב סוחרי פולו. כעת ציפו להם מסלולים אחרים. בעקבות מסעותיהם של בני פולו המבוגרים, אנו נמצאים על קרקע מוצקה למדי, ולו משום שהנתונים עליהם נשאבים לא רק מ"הספר", אלא גם ממקורות ארכיוניים מסוימים.

התמונה בקווים כלליים היא כזו: באמצע המאה ה-13 ניקולו ומפאו חיו בקונסטנטינופול, שם נהנו מכל הפריווילגיות הפוליטיות וההקלות במיסוי שהגיעו לוונציאנים על התמיכה שהעניקה הרפובליקה המסחרית לצלבנים בהקמת האימפריה הלטינית (1204). ליתר דיוק, בעת כיבוש הבירה הביזנטית עצמה, כשחייליו של הדוג'ה ה-41 של ונציה, אנריקו דאנדולו, הצטיינו כל כך.

ב-1261, מיכאל פלאולוגוס, שליט האימפריה של ניקאה, מחזיר תחת שביטו את קונסטנטינופול ומעלה באש את הרובע הוונציאני. פרקטיקה נפוצה באותה תקופה הייתה עיוורון האויבים המובסים: כך גם האיטלקים שנלכדו עוורו…

אך האחים פולו היו אנשים חכמים: הם חשו בזמן את שינוי המצב ומצאו לנכון לסגור את העסק ולעבור לחצי האי קרים, לעיר המוכרת לנו היטב סודאק (אז סוגדאה או סולאדיה). בקרים המצב לא היה קל יותר. הנמל העתיק, שמאז 1203 הוחזק על ידי האירופאים וזמן קצר לאחר מכן נכבש על ידי המונגולים, היה נתון כעת להצקות גוברות והולכות מצד אורדת הזהב. ואז החליטו האחים לא לברוח מהטייפון, אלא לנוע למרכזו. הם יצאו ישירות לסאראי, לחצרו של ברקה חאן מהאורדה. באותו מסע ראשון למונגולים, חיו ניקולו ומפאו בבירה שעל הוולגה – העיר סאראי-ברקה – שנה אחת בלבד. הם הבינו שאינם רוצים לחזור לקרים, הקרועה במלחמה בין החאן ברקה לבן דודו הולאגו – השליט המונגולי הראשון (אילחאן) של פרס, ונעו בנתיבי המסחר המנוסים לבוכרה, שם נתקעו לשלוש שנים נוספות.

פריצת דרך חדשה מתרחשת ב-1264: האחים מצטרפים למשלחת שנשלחה על ידי הולאגו לאחיו הביולוגי ומאז 126, החאן הגדול קובלאי חאן, שהתמקם באותו זמן בחאנבאליק, הידועה יותר לעולם בשמה הסיני בייג'ינג, "הבירה הצפונית" (ברוסית היא הפכה לפקין). לאחר שנים רבות סיפר מרקו כמה בלבביות קיבל הריבון הזה את ה"לטינים", איך שילח אותם חזרה עם "קצין מלווה" מונגולי בשם קוקטיי ו"לוח זהב" (פאיצה), איך דרש לשלוח אליו שוב מאה אנשי מדע להוראת "שבע האמנויות" והורה להביא שמן מהמנורה הקדושה הבוערת בכנסיית הקבר בירושלים.

הסיפור על הרפתקאותיהם המרתקות של האחים תופס ב"ספר" עשרה פרקים קצרים, מרקו בכלל תמציתי. ניקח, נניח, את הפרק השביעי בו נכתב "איך החאן הגדול שואל את האחים על ענייני הנוצרים". הנה דוגמה לסגנון של גיבורנו: "הוא הוסיף ושאל אותם על השליח, על כל ענייני הכנסייה הרומית ועל מנהגי הלטינים. סיפרו לו ניקולאי ומתי את כל האמת, לפי הסדר ובחוכמה; אנשים נבונים היו וידעו טטרית".

בין אם עבר זמן רב ובין אם קצר, האחים נפרדו מקוקטיי בגבול המונגולי, הגיעו לקיליקיה הארמנית, הפליגו משם לעכו, בירת ממלכת ירושלים הגוססת, ושמעו שם שתי בשורות עצובות. ראשית, מת "השליח" קלמנס הרביעי – כך כינו בני פולו את האפיפיור. שנית, גורל דומה פקד את אשתו של ניקולו ואמו של מרקו. משמע, הגיע הזמן הביתה.

Il milione: האם כתבי יד נשרפים?

נראה שאיש לא יופתע מהעובדה שכתב היד המקורי של "ספרו" של מרקו פולו, זה שחיבר רוסטיצ'לו בכלא הגנואזי בניב המעורב הצרפתי-איטלקי הפופולרי באותם ימים, לא נשמר. אך ידוע שהחיבור הזה התפשט במהירות רבה (תוך חודשים ספורים) בעותקים ברחבי אירופה וקיבל מספר שמות, המפורסם שבהם הוא ״Il Milione״, "המיליון". שם זה נגזר לעיתים מהנטייה המשוערת של פולו להגזמות ("מיליון שקרים"), ולעיתים – מכינוי החיבה של מרקו אמיליו פולו עצמו – אמילונה (Emilione).

המחבר עצמו הכתיר את כתב היד שלו בשם "Divisament dou Monde", "תיאור העולם". אך כיום – בשמות שורר בלבול מוחלט. אנגליה מעדיפה את "מסעות מרקו פולו", בצרפת מדפיסים את "ספר החאן הגדול", אחרים מגדירים יצירה זו כ"ספר על מגוון העולם". ולעיתים קרובות אומרים פשוט – "ספר מרקו פולו". הוא מורכב מארבעה חלקים: בראשון מתוארים המזרח הקרוב ומרכז אסיה (הדרך לסין), בשני – סין עצמה וחצרו של קובלאי חאן, בשלישי – כמה אזורי חוף במזרח הרחוק, במזרח ובדרום אסיה: יפן, הודו, סרי לנקה, וכן החוף המזרחי של אפריקה (ממש לא סביר שפולו הופיע שם). ולבסוף, בספר הרביעי מסופר על המלחמות האחרונות של המונגולים ועל כמה מדינות מצפון לסין.

למשל, על רוסיה, לה מקדיש המחבר מילים אלו: "חיים כאן נוצרים מהזרם היווני. יש כאן מלכים רבים ושפה משלהם; עם פשוט לב ויפה מאוד; הגברים והנשים לבנים ובלונדיניים. בגבול יש כאן מעברים קשים רבים ומבצרים. מס הם לא משלמים לאיש, רק מעט למלך המערב; והוא טטרי ונקרא טקטקטי" (מדובר בחאן של אורדת הזהב טוחטה, או טוחטוגו (1290–1312). – הערת המערכת). …אני רוצה לומר על רוסיה משהו ששכחתי. דעו לכם, באמת לאמיתה, הקור החזק ביותר בעולם הוא ברוסיה; קשה להסתתר מפניו. ארץ גדולה, עד לים-אוקיינוס; ועל הים הזה יש להם כמה איים, שבהם מצויים בזים נודדים ובזים ציידים, כל זה מיוצא למדינות שונות בעולם. מרוסיה, אומר לכם, לנורבגיה הדרך אינה ארוכה, ואילולא הקור, אפשר היה להגיע לשם מהר, אך מהקור הגדול לא קל ללכת לשם. נניח לזה ונספר על הים הגדול".

על מסע המזרח של שליחי האפיפיור

קרה שבין מותו של קלמנס הרביעי ב-1268 לבחירת יורשו, גרגוריוס העשירי, חלפו שלוש שנים תמימות. ובני פולו לא יכלו לחזור לחאן ללא ה"מומחים" שהובטחו לו, לכן – המתינו. בינתיים גדל מרקו סופית – הוא הגיע לגיל שש עשרה. עם האפיפיור החדש הכירו בני פולו המבוגרים עוד בדרכם חזרה, בארץ ישראל, שם שירת כציר של הכנסייה הרומית ונקרא תיאובלד ויסקונטי מפיאצ'נצה. לכן, כשעלה על כס רומא, תיאובלד-גרגוריוס ניצל את מרצם של האחים, ולאחר שהקצה להם לעזרה שני נזירים במקום המאה המבוקשים, בירך אותם למסע.

אין טעם לספר בפירוט את המסלול: מרקו תיאר אותו בצורה צבעונית למדי. לאחר שהפליגו ב-1271 מוונציה, שלושת הסוחרים חצו שוב את הים התיכון, הגיעו לעכו, ומשם – שוב בדרך המים לחופי אסיה הקטנה. לאחר מכן עברו בארמניה המודרנית, פנו דרומה, הגיעו לפרס והגיעו לנמל הורמוז – על שפת המצר הנושא את אותו השם.

כאן הם קיוו לעלות על ספינה לסין, אך מחשש מחוסר האמינות של הספנות באוקיינוס ההודי, שינו תוכניות ויצאו ביבשה דרך פרס לאפגניסטן, באחת השלוחות העיקריות של דרך המשי. הם חצו את הפמיר ומאואזיס לאואזיס, דרך עמק פרגנה, המפורסם מאז ימי קדם במיטב סוסי המזרח – הגיעו לקאשגאר. מסין הפרידו ביניהם כעת רק מדבריות, טקלה מקאן הנורא ומדבר גובי שאינו נופל ממנו בהרבה. הסוחרים עברו בשוליים הדרומיים של טקלה מקאן, שם סוף סוף, אחרי כל תלאות הדרך הקודמת, היו מים טריים, אוכל ובהמות משא. מה שנקרא "מסדרון גאנסו", המחבר בין שתי ממלכות החול, העביר את השיירה בחסד, והאחים הגיעו למבצר ג'יאיוגואן – הנקודה הראשונה בקצה המערבי של החומה הסינית הגדולה.

כידוע, מרקו פולו אינו מזכיר את המבנה העצום הזה בספרו, מה שלעיתים קרובות נזקף לחובתו על ידי היסטוריונים סקפטיים, אך האם שתיקה כזו כה מפתיעה? הרי בדרכם הארוכה ראו הוונציאנים מאות מבצרים וחומות ביצור. הם פשוט לא היו יכולים לתפוס את חשיבותו וגדולתו של המבנה, שדרך אגב, כמעט לא עיכב את המונגולים בכיבוש סין. וגם החומה הושלמה סופית רק לאחר עליית שושלת מינג ב-1368. התחנה הגדולה הבאה בדרכם של הסוחרים היא העיר דונהואנג, עם מערות אלף הבודות שלה, אמנות חפירת המערות ופלאים אחרים, שמשם הדרך לחאנבאליק-בייג'ינג כבר קצרה.

"שלוש שנים וחצי, דעו לכם, הם נדדו בגלל דרכים רעות, גשמים ונהרות גדולים, ובגלל שבחורף לא יכלו לנסוע כמו בקיץ"…

קודמיו של מרקו פולו

נתיבי מסחר מאירופה לסין וחזרה (דרך נווה המדבר של מרכז אסיה) היו קיימים לפחות מהמאה ה-2 לפנה"ס – בכרוניקות ההיסטוריות של הממלכה השמיימית מוזכרים מסעות סוחרים ל"סי-יו" – "החבל המערבי". ככל הנראה, המסלולים העיקריים כבר אז תאמו בערך את המודרניים, אך רק בסוף המאה ה-19 כינה הגיאוגרף הגרמני פרדיננד פון ריכטהופן את הדרך הזו "דרך המשי": הרי עוד הרומאים קיבלו דרכה משי מאותה "ארץ הסרִים" המסתורית (״sericum״ – בלטינית "משי"), שם כביכול סירקו אותו מהעצים.

הגיעו לסין גם סחורות מערביות – זכוכית, מטבעות, תכשיטים. האירופאים הראשונים במזרח הרחוק היו הנסטוריאנים, שכבר מהמאה ה-6 הגיעו לעיר צ'אנג-אן (שיאן המודרנית). עם זאת, הם לא אספו עבור האירופאים מידע על "הארץ החדשה", אלא דאגו רק לחיזוק עמדותיהם בחצר שושלת טאנג (618–907) ולהפצת תורתם. בהמשך, בין הנסטוריאנים, שעד אמצע המאה ה-10 "נדחקו" מסין על ידי השלטונות שנטו לבודהיזם, לבין גיבורנו, שוכנות שלוש מאות שנים "חשוכות" – עדויות כתובות על מגעים עם אירופאים נעדרות. עם זאת, המסחר נמשך, שכן גם במערב וגם במזרח אנו מוצאים בתקופה זו סחורות מקצוות תבל מנוגדים. יחד עם זאת, המטיילים, בוודאי, לא תמיד "המשיכו עד לתחנה הסופית", מה גם שלדרך המשי היו שלוחות רבות.

הראשון מבין השליחים שתיאר את הרפתקאותיו היה ג'ובאני דה פלאנו קרפיני (בסביבות 1180–1252), שביקר במחנהו של החאן גויוק בקראקורום. הוא עבר ב-1245 דרך קייב, הערבות של הדון והים הכספי, ח'ווארזם, סמירצ'יה וטרבגטאי (עיר בסינצ'יאנג), כדי לחזור כבר כעבור שנתיים לאפיפיור אינוקנטיוס הרביעי עם "היסטוריה של המונגולים". ב"פער" הקטן שנותר בין קרפיני לפולו השתלב פרנציסקני נוסף – הפלמי וילם מרוברוק (1225–1291), שבשנים 1253–1255 מילא שליחות מיוחדת עבור לואי התשיעי הקדוש מצרפת. הוא יצא לחצרו של החאן החדש כבר, מונקה, וגם הוא חיבר על כך דין וחשבון – "מסע למדינות המזרח". לא קרפיני ולא רוברוק, לעומת זאת, לא היו בסין ש"בתוך החומה"; כאן מרקו פולו התגלה כחלוץ.

כיצד שירת מרקו את החאן הגדול?

קובלאי חאן (1215–1294) – נכדו של ג'ינגיס חאן ופורמלית השליט העליון של כל המונגולים, וכן מייסד שושלת יואן שדחקה מסין את שושלת סונג – זכה לתהילה במערב דווקא בזכות מרקו פולו, וזאת עם עיוות מינימלי של השם: קובלה חאן (כך יכנו אותו אחר כך משוררים אירופאים).

במאה ה-13 התפרקה האימפריה של ג'ינגיס חאן לארבעה חלקים: חאנות קיפצ'אק (אורדת הזהב והאורדה הלבנה), האילח'אנאט הממוקם בפרס ובמזרח הקרוב, אולוס צ'אגאטאי במרכז אסיה והחאנות הגדולה ששלטה ב"נחלה המקורית", מונגוליה עצמה, בתוספת סין כולה. בימי קובלאי חאן הגיעה הטריטוריה הכוללת של המעצמה המונגולית לשיאה: הוא זה שעד שנת 1279 הכניע את האדמות העצמאיות האחרונות מדרום ליאנגצה.

מהרגע שבו התייצבו האורחים מקצה העולם השני בפני הכובש המאיים, מתחילות האגדות וה"בעיות". מרקו מצהיר ב"ספר": הוא מצא חן בעיני השליט, שציין את ידיעתו בארבעה ניבים (לא ידוע בדיוק אילו שפות אלו היו – ככל הנראה טורקית, פרסית שעברה ערביזציה, אויגורית – השפה הכתובה הרשמית של המונגולים בסין, ואולי יסודות של מונגולית-"טטרית").

מוזר שמרקו אינו מזכיר ולו במילה את הכתב המקומי המוזר! אך הרי הפרקטיקה המסחרית "במסע" הייתה שונה מאוד מהמסחר במולדת, ובראש ובראשונה – בדרכי התקשורת וכריתת עסקאות. שפה מדוברת זרה נלמדה מהר, תהליך הקנייה והמכירה דרש זאת. אך להתאמן בכתיבה זרה, ועוד כה אקזוטית, לא היה לסוחרים זמן. ולשם מה הכתיב הזה להם? לא צ'קים ולא תעודות משלוח היו קיימים אז. הצלחה בארצות רחוקות הושגה על ידי מי שידע לדבר, ליצור קשר של אמון, במילים אחרות – מי שהיה מתקשר טוב. פולו, ללא ספק, ראה דוגמאות של כתב אויגורי וסיני (האחרון נוכח בכל מקדש סיני) אך משום מה אינו מזכיר זאת.

שאלה אחרת: שירותו של הוונציאני הצעיר אצל קובלאי חאן. איך קרה שהחאן הגדול הטיל משימות מנהליות ודיפלומטיות על זר, נער בן עשרים? פעם לאסוף מידע סודי ביונאן של היום (דרום-מערב סין), פעם לנסוע להאנגג'ואו, פעם לפקח על גביית מיסים או על מצור של עיר… פולו מתאר כך את תחילת פעילותו: "ראה החאן הגדול את מרקו – והוא אז היה בחור כארז – ושאל: 'מי זה?' – 'אדוני,' ענה ניקולאי, 'זה בני, ועבדך הוא'. – 'ברוך הבא', אמר החאן הגדול". מזל לא צפוי! יש לזכור, עם זאת: הגרסאות של "הספר" שונות, באחת מהן נאמר שהוונציאני כיהן כמושל יאנגג'ואו במשך שלוש שנים (בערך בין 1282 ל-1287), ובאחרות – לא! יחד עם זאת, המונגולים שיתפו באופן נרחב למדי בניהול נציגים של עמים שונים, אותם כינו "צבעוני עיניים" – "סמו". לרוב היו אלה אויגורים, אך ה"לטינים" לא נפלו מהם בדבר.

מדוע יצא הוונציאני למזרח?

התשובה לשאלה זו פשוטה די פורמלית: כל בני משפחת פולו היו בראש ובראשונה סוחרים, ומוצלחים שבהם. לפיכך, הם טיילו לא רק בליווי דיפלומטים ונזירים (אלו האחרונים הצטרפו רק למסע השני של המשפחה הוונציאנית, שעקבה הפעם אחר איגרת אפיפיורית), אלא גם עם סחורות. את הונם צברו בני פולו עוד בקונסטנטינופול ולאחר מכן הגדילו אותו בקרים ועל הוולגה. לאילו דרכים שלא פנו האיטלקים היוזמתיים, הם תמיד לקחו איתם חפצים אקזוטיים ממקום השהות האחרון, מכרו אותם בדרך, נניח, בבוכרה לאחר סמרקנד, שם הצטיידו בסחורה חדשה (למשל, בדים ותבלינים) והמשיכו הלאה. במתכונת זו הם גם גמאו מרחקים עצומים.

קבלות פנים רשמיות של סוחרים פשוטים בחצר החאן גם הן לא צריכות להפתיע אותנו. הרי מימי קדם הדיפלומטיה במזרח, ובמיוחד בסין, שימשה פשוט "צורה אחרת" של מסחר. אפילו מה שהסינים כינו בדברי הימים שלהם "מס" (דאן), היה למעשה חילופי מתנות מקודשים פולחנית. ה"ברברים" הביאו לריבון את סוסיהם, ירקן או מוצרי מלאכה, והוא לעיתים קרובות החזיר להם את ערכם בכפל או בשלוש, בבדי משי, מוצרי ברונזה, תכשיטים.

בני פולו לא היו יוצאי דופן במובן זה. כמו אלפי קודמיהם חסרי השם בדרך המשי, הם, כנראה, לא מיהרו למכור בבירה המונגולית את יתרת הסחורות שנשארה אחרי חודשים של דרך, אלא שמרו אותה עבור בירת החאן. כשניקולו ומפאו עם מרקו הצעיר התייצבו בפני החאן (שני הנזירים המלווים פיגרו אחרי השיירה), הם נשאו איתם למסירה לא רק את איגרת הפונטיפקס הרומי, אלא גם מתנות עשירות, שביניהן פולו עצמו מזכיר, אמנם, רק את השמן מהמנורה הירושלמית. אך ניתן לנחש שנכחה שם גם זכוכית ונציאנית (בפרט חרוזים, שזכו להערכה רבה בכל מקום), ותכשיטים, שבהם התמחו האחים.

הנוסע הערבי הנודע מימי הביניים, אבן בטוטה (1304–1377), כתב כחצי מאה מאוחר יותר: "סין היא המקום הבטוח והטוב ביותר בעולם עבור נוסע. מטייל יכול לעבור לבדו מסע של תשעה חודשים ולא לפחד מדבר, גם אם הוא עמוס באוצרות. בכל תחנה יש אכסניה, עליה משגיח קצין מיוחד עם יחידת חיילים רגליים ופרשים… עם הנוסעים הוא שולח לתחנה הבאה אדם שצריך לחזור עם מכתב מהקצין של התחנה השנייה הזו, המאשר שכולם הגיעו".

בניצול משטר נוח זה, מרקו בוודאי רכש גם למסע חזרה לאירופה סחורות סיניות מקומיות רבות. "הספר" מלא באזכורים שלהן. ככל שהתקדמו גם בטריטוריה הסינית וגם באזורים אחרים שנכבשו על ידי המונגולים (שבהם, יש להניח, שררו פחות או יותר אותם סדרים), נפרד הסוחר מהמלאי הקודם ורכש חדש, כדי לממש גם אותו בחאן השיירות הבא. בתבריז ביקר פולו בשוק הפנינים הגדול בעולם, שהובאו לכאן מחופי המפרץ הפרסי, ממזרח אפריקה וסרי לנקה. סוחרי פולו קנו, מכרו, הזרימו כסף, השתהו לעיתים זמן רב במקום אחד, ולאחר שתיארו מעגל נינוח, חזרו לוונציה מולדתם.

מרקו אינו כותב מה בדיוק הביא מסין. ככל הנראה, עבור בני זמנו רשימה משוערת של חפצים כאלו הייתה מובנת מאליה ולא עוררה עניין, בניגוד לסיפורים על מדינות לא נודעות. אך מקורות אחרים מעידים בעקיפין על הסט ה"טיפוסי" של סוחר-נוסע. למשל, כרוניקות סיניות מספרות: במאות ה-11 וה-12 בקנטון, האנגג'ואו ונמלים אחרים עלו המיסים על פנינים וקמפור מיוצאים עד 10% מערך הסחורה עצמה, ועד 30% על שריון צב ועץ אשוח (שולמו, כמובן, בעין). המסקנה ברורה: בכל אלו סחרו.

כיצד נוצר "הספר"?

לספקות בכך שגיבורנו אכן טייל לסין יש בסיס. ב"ספר" יש המון טעויות, השערות, הגזמות והשמטות. האדם המודרני, החי על כדור הארץ נטול כתמים לבנים, שכבש את שני הקטבים, מפתח תיירות חלל ורק לעיתים רחוקות מאמין בחוצנים, אינו תופס איך עבדה תודעתו של סוחר מימי הביניים.

"ספר מרקו פולו" הוא סיפור של סוחר מהמאה ה-13. באפיון זה חשובות כל שלוש המילים. ראשית, ה"סיפור" של אז כלל הכללה מודעת של פלאות בטקסט. יש כאן "איים חשוכים" שבהם השמש לעולם אינה זורחת, ואנשים עם ראשי כלבים, ודגים גדולים באופן לא ייאמן… הם עולים בזיכרונו של המספר מעצמם כשהשיחה נסובה על אורח חיים לא מוכר, במיוחד אם המספר הזה יודע ממקור ראשון מה זה, נניח, "בסטיאריום". או שקרא את מה שהיה נהוג לקרוא בקרב אנשים במעמדו. למשל, את "אלכסנדריה", סיפור יווני על אלכסנדר מוקדון מסוף המאה ה-2 או תחילת המאה ה-3, המלא בסיפורים פנטסטיים על ארצות לא נודעות.

מרקו הכיר היטב את היצירה הזו, הוא מתפלמס איתה כשהוא מספר על דאגסטן של היום (שבארצותיה הוא כולל את גיאוגרפיה), ובמקרה זה, להפך, בהתרחקות מהפלאות, הוא מגלה את עצמו כאנליטיקאי. לדוגמה: בסיפור העתיק אלכסנדר בונה בין הרי הקווקז לים הכספי מבצר להגנה מפני הטטארים. אך לא, מתנגד פולו: "אלו לא היו טטארים, אלא קומנים (קיפצ'אקים) וזמנים אחרים: טטארים באותו זמן לא היו".

באירופה של המאה ה-13 עוד לא הדפיסו ספרים (בניגוד לסין עצמה, אלא שפולו לא הזכיר זאת), אלא העתיקו ביד, והם, מטבע הדברים, היו מעטים. לעומת זאת באלו שהיו קיימים, מצטופפות יצירות של תודעה שהיא חודרת באותה מידה שהיא יודעת מעט על העולם החיצוני האחר. עשירה בדמיון ככל שהיא, ישרה. מהיד הקלה של פרנסיסקו גויה אנו אוהבים לחזור: "שנת התבונה מולידה מפלצות". לא רק בורות כי חוקי הז'אנר מולידים אותם במגוון וכמות לא פחותים.

ובכן, מה נזקף לחובתו של הנוסע הוונציאני? איפה תפסו אותו ומי תפס?

במלתעות ה"לוגיסטיקה" של ימי הביניים

ארגון מסחר השיירות בדרכי המשי הגדולה שוכלל במשך מאות שנים. באזורים ה"מערביים", עד מרכז אסיה – לקחו עבור החפצים עגלות וכרכרות רתומות לשוורים, וכן סוסי משא (כך מציין רוברוק). המטיילים עצמם נעו גם הם ברכיבה. לאחר שחצו את הפמיר, אי שם בדרך לקאשגאר ולאורך החלק הדרומי של הדרך המקיפה את מדבר טקלה מקאן – עברו והעמיסו את המטען על גמלים, ש"הזיזו" את השיירה, מאואזיס לאואזיס, מפונדק לשוק, ממבצר למבצר.

אחרי דונהואנג, המאחז הסיני הראשון במערב, שוב על סוסים ועגלות… שום אבטחה אישית מיוחדת לא הייתה לנוסעים, ככלל, למעט מקרים נדירים. נניח, בדרך חזרה מהמסע הראשון האחים פולו, בהתאם לפאיצה הזהב של החאן שניתנה להם (סוג של "אישור נסיעה"), קיבלו כמה מלווים. ובשאר המקרים – הם נעו כמו כל הסוחרים ה"נורמליים" של אותה תקופה: פעם לבד, פעם כשהם מצטרפים לשיירה גדולה מזדמנת.

ב"ספר" מרקו מציין את המרחקים בין הנקודות בימי מסע, ואנו יכולים להבחין לפי נתונים גיאוגרפיים מסוימים שיום מסע ממוצע כזה עמד במאות ה-13 וה-14 על 20–25 קילומטרים.

על הסיבה שבעטיה התברר הסוחר הוונציאני כבעל דמיון

במשך זמן רב למדי עובדת שהותו הממושכת של פולו במזרח הרחוק לא עוררה ספק אצל איש. לא ג. פוטייה, פרופסור בבית הספר הפריזאי לשפות מזרחיות ועורך המהדורה הצרפתית של "הספר" משנת 1865, לא המזרחן המצוין אנרי קורדייה, ולא הקולונל הבריטי, הגיאוגרף וההיסטוריון סר הנרי יול, שעד שנת 1903 הוציא שלוש מהדורות של "מסעות מרקו פולו" בשפתם של שייקספיר ודרייק, מעולם לא פקפקו בנוכחותו של הנער הוונציאני בחצרו של קובלאי חאן.

או הנה: שנת 1906. הצרפתי פול פליו מוביל משלחת במסלול המשוער של מרקו מרוסיה לסין. באותן דרכים עתיקות נוהרים למרכז אסיה השוודי סוון הדין והארכיאולוג האנגלי המפורסם אאורל שטיין, ששם עבודתו, "חורבות קאטאי המדברית", מכיל רמיזה למקור המפורסם. יודעים מה היה בתיקי האוכף של השוודי והבריטי במקום מדריך טיולים? ניחשתם נכון: "ספרו" של מרקו פולו.

אך הנה הגיע סוף המאה ה-20 הסקפטית, אסטרונומים עם מתמטיקאים הרהרו ב"קנוניה הכרונולוגית העולמית", פרחה הקומפרטיביסטיקה (בלשנות היסטורית), חוקרי סין התחילו לקרוא חוקרי שפות טורקיות, וכולם יחד – את המטיילים של ימי הביניים.

כבר ב-1966 עלה הקול הראשון נגד הוונציאני: חוקר המונגולים הגרמני הרברט פרנקה ממינכן פרסם באחד מכתבי העת המדעיים של הונג קונג מאמר סנסציוני. לדעת פרנקה, פולו… שאל את הפרקים המוקדשים לסין מאנציקלופדיה ערבית שאבדה כיום, וככל הנראה, למזרח הרחוק כלל לא הגיע.

כך שכאשר ב-1995 מיס פרנסיס ווד, מנהלת המחלקה הסינית של הספרייה הלאומית הבריטית, הלכה רחוק יותר, ספרה הקטן "האם באמת מרקו פולו היה בסין?" התקבל בברכה. בעבודתה ניסתה מיס ווד להוכיח גם כן שהוונציאני לא טייל לקיסרות המרכזית, אלא היה פשוט לקטן (קומפילטור), שבימיו לא התקדם מעבר למאחזי המסחר הוונציאניים בים השחור ובקונסטנטינופול.

כעבור שנתיים נוספות יוצא בלונדון ספר מסתורי עוד יותר של דייוויד סלבורן עם שם ארוך ומעוצב "בסגנון ישן": "עיר האור: יומנו הסודי של אדם שהגיע לסין ארבע שנים לפני מרקו פולו". המחבר כותב על סוחר יהודי נאור בשם יעקב מאנקונה (עיר באיטליה), וטוען שהוא הגיע לסין בשנת 1271 ורשם את רשמיו. עם זאת, הטקסט המקורי מעולם לא הוצג לציבור, אפילו לא בצילומי עותקים. בינתיים עלינו להסתפק בהסבר שהבעלים האמיתי של כתב היד "שומר בקפידה על אנונימיות". הציבור מנסה ללחוץ על סלבורן, אך הוא אינו נכנע.

ובכן, כביכול מרקו העתיק הכל מיעקב. אך האם היה יעקב? אין תשובה.

ובכן, לבסוף, בשנת 1999 כותב אדם בשם דיטמר הנצה עוד כמה מאות עמודים המוקיעים את הסוחר מימי הביניים. ברוח הפוסט-מודרניזם הוא מכריז על כל סיפורו של ״Il Milione״ כהונאה גרנדיוזית ("der kolossalste Schwindel").

"In absentia" ("שלא בפניו") או "ex silentio" ("מתוך שתיקה")?

מרקו, ניקולו ומפאו פולו אינם מוזכרים ולו במילה אחת במקורות הסיניים. טיעון רציני: ההיסטוריה הסינית היא המתועדת ביותר בעולם. החל מהמדינה הריכוזית הראשונה צ'ין (221–206 לפנה"ס) נוצרו בחצר הקיסרית כרוניקות שושלתיות קפדניות – בהתאם לקאנון ברור, שכלל את הפרק "לג'ואן" ("ביוגרפיות").

פרק ביוגרפי זה לא פסח על שום זר בולט, ובטח שלא על כזה שהגיע לחצר הקיסרית והתקבל בה בחסד. יש כאן קשיים משלו: בשפה הסינית יש מספר מוגבל של הברות, ולכן לא קל לזהות בלי מא-דואו את המיסיונר האיטלקי מהמאה ה-16–17 מטאו ריצ'י, ובלנג שי-נינג את הצייר מהמאה ה-18 – ג'וזפה קסטיליונה.

פוטייה, אמנם, ניסה לזהות את גיבורנו עם אדם מסוים בשם פו-לו, המוזכר בפרק הביוגרפי של "יואנשי", ההיסטוריה השושלתית של יואן… אך למעשה זהו לא אותו פולו! מדובר במונגולי בולאד-אגא, שהערבי ראשיד א-דין (1247–1318) מכנה ב"היסטוריה של המונגולים" בשם פולאד.

וזה רק הקלף הראשון. בשרוול של פרנסיס ווד יש עוד רבים כאלו. מרקו פולו אינו כותב לא על התה הסיני, לא על המנהג לחבוש לנשים את כפות הרגליים כדי שיישארו זעירות (ברבריות זו תציין אודוריקו מפורדנונה, נוסע מהמאה ה-14), ואפילו לא על הדפסת ספרים. השמטות כאלו האנגלייה אוספת על פני ארבעה פרקים! לבסוף, הדבר המשמעותי ביותר: הוונציאני מצהיר שבהיותו נציג רשמי של החאן, יחד עם אביו ודודו עזר לסיים את המצור העקוב מדם על שיאניאנג – עיר במחוז הוביי של היום.

"אמרו כאן שני האחים והבן, אדון מרקו: 'קיסר גדול, יש לנו בעלי מלאכה, הם בונים כלים כאלו שמשליכים אבנים גדולות; העיר הזו לא תעמוד; המכונות יתחילו להשליך אבנים, ואז היא תיכנע. […] בזכות ניקולאי, מתי ומרקו יצא כך, ודבר לא מבוטל היה זה'. אלא שמה חבל: המונגולים כבשו את שיאניאנג ב-1273, כשמשפחת פולו רק נכנסה לסין…

ובכל זאת כבר כאן, בגישות הרחוקות אל האמת, נצא להגנת הוונציאני. "לא מופיע ברשימות" אין פירושו "לא היה", המדע אינו קופא על שמריו: ייתכן שה"פסבדונים" הסיני של פולו עוד יפוענח. יש המון מקורות מקומיים שכמעט איש לא חקר במטרה לגלות בהם דווקא את שמות בני משפחת פולו. בעניין שיאניאנג המצב מסובך יותר, אך סביר מאוד שמרקו פשוט ייחס לעצמו הישגים של אחרים. באשר לכלי ההשלכה, המונגולים לא היו זקוקים לייעוץ של ונציאנים, שכן היו להם קטפולטות מצוינות משלהם.

איפה נמצא שסימיור?

המבקרים התבלבלו לגמרי במסלוליו של מרקו פולו: את יציאותיו הרבות מחאנבאליק קשה לשחזר לפי "הספר" בצורה ברורה ועקבית. יתרה מזאת – כמעט ולא ניתן לזהות את הטופונימים הסיניים והמונגוליים המוזכרים על ידי המחבר (במיוחד במחוז יונאן). עבור אותו תחום מדע המכנה את עצמו גיאוגרפיה היסטורית, ״Il Milione״ מייצג שדה לא חרוש. המצב לא קל יותר גם עם מדינות אחרות שבהן ביקר או לא ביקר מרקו. אמרו לי בבקשה, מה זה קמאדי? וראובארל? שסימיור? על איזה קאלה אטאפריסטאן, "מבצר עובדי האש", מדבר הוונציאני המבולבל? לא פלא ש"המחנה העוין" שולל ממנו את האמינות משום ששמות כאלו לא ניתן למצוא במקורות הידועים. או שבכל זאת אפשר?

וכאן נציין בלא מעט גאווה שהמדע העולמי נעזר רבות במומחים מקומיים – בפרט, המתרגם והפרשן של "הספר", הפרופסור הבודהיסט הפטרבורגי איוואן מינאייב (1840–1890). קמאדי התברר כקאמנדי, קאמנדו או שאמאנד – עיר סוחרים בחלק המזרחי של איראן, בדרך למצר הורמוז (כיום חורבותיה נמצאות ליד הכפר כרימאבאד). ראובארל – זהו רובארל או באובארל, אזור בין כרמאן לאותו הורמוז (כיום – בנדר עבאס). ושסימיור – זה פשוט קשמיר. נראה שאנו בינתיים לא יכולים למקם את המבצר הספציפי הזה של הפארסים-זורואסטרים. מה טוב. משמע, יש על מה לעבוד.

השם, השם!

פרשנים חדי עין, בפרט פול פליו, שמו לב שרוב השמות הסיניים ושמות האנשים משוחזרים ב"ספר" לא בגרסה הסינית, אלא, לרוב, בגרסה הפרסית. למשל, יאנגוי במקום יאנגג'ואו, פוגי במקום פוג'ואו וכן הלאה. הצרפתי מוצא התאמות של צורות אלו לאלו שמביא ראשיד א-דין. כזהו המצב גם עם חאנבאליק עצמה, "עיר החאן", המוזכרת אצל ההיסטוריון המוסלמי באותה צורה. עולה השאלה: האם מרקו לא שמע את כל המילים הללו בפונדקי הדרכים במזרח הקרוב? או קרא בכרוניקות ערביות?

במחשבה שנייה גם בעיה זו נראית מאולצת. אם עד היום נלחמים עד מוות מעריצי ה"סוסי" וה"סושי", אם במסעדה סינית במוסקבה אפשר במקום "גולאורו" (בקר ברטבים מורכבים) לקבל "גוליאורו" – וזאת במאה ה-21, כשלימודי סין הבטיחו לעולם מערכת תעתיק רשמית – אז מה לומר על המאה ה-13, כשאוזנו של מטייל אחד שמעה "מנצ'סטר" ושל אחר – "ליברפול"?! וגם השפה ה"מסחרית" העיקרית במזרח שימשה בדיוק הפרסית: הסינית לא הייתה המדד עבורו. נביא בהקשר זה דוגמה ספרותית מאלפת:

"בארץ קסנאדו המבורכת
ארמון בנה קובלה חאן,
שם אלף רץ, פלג מקודש,
דרך ערפל מערות ענקי, קצפי,
נשפך לאוקיינוס ישנוני".

הו אלוהים, יאמר הקורא. איפה זה? ללא ספק, מדובר לא על אותה סין שאנו מדמיינים לעצמנו בבירור על מפת אירואסיה, הנשענת על האוקיינוס השקט. והרי המשורר האנגלי סמואל קולרידג' כתב את ה"קובלה חאן" שלו שנתיים לפני סיום המאה ה-18 הנאורה. כ-500 שנה טובות לאחר נסיעתם של מרקו, ניקולו ומפאו. וקסנאדו בתוך כך – אינה פרי דמיון חולני של המשורר. המחבר התכוון לשאנגדו ("הבירה העליונה") – מעון הקיץ של קובלאי חאן, אך עם תעתיק נכון של המילים הסיניות הוא בבירור לא היה ביחסי ידידות. אז מה יש לדרוש מסוחר, שישב בכלא ללא יומנים ונזכר בארץ זרה רחוקה?

…נאמר בביטחון מלא: מרקו תיאר המון מקומות שבהם לא היה, אך עליהם – שמע. הוא אינו מסתיר זאת, אלא, להיפך, כותב ביסודיות מסחרית נוגעת ללב: "…ספרנו יספר בבירור לפי הסדר, בדיוק כפי שמרקו פולו, אזרח חכם ואציל של ונציה, דיבר על מה שראה בעיניו שלו, ועל מה שלא ראה בעצמו, אך שמע מאנשים לא שקרנים ונאמנים".

לא ווד ולא פרנקה שמו לב: פולו לא ראה אפילו את סמרקנד (שם ביקרו קרוביו קודם לכן), הוא לא ביקר בקראקורום, ספק אם כף רגלו דרכה בטריטוריה של בורמה ובנגל, טונקין ויפן. והרי כמה פלאות סיפר הוא לפחות על האחרונה הזו. והתושבים שם לבנים, וזהב יש הרבה – לא רק הרצפות בארמון השליט מרוצפות בו, אלא גם הגג! האם לא משום כך אחר כך שאפו ל"אי צ'יפנגו" חבריו של קולומבוס?

וכמה תיאורים פנטסטיים למראה נוכחים בספר! פעם באיזה אגם בעבר הקווקז מופיע בחג הפסחא דג, שעד אז נעדר משם כל השנה. (כאן אנו, אמנם, נאכזב את הסקפטיים: זה קורה באגם סוואן בגלל עליית מפלס המים בזמן הפשרת השלגים, שחלה בזמן צום הלנט הגדול.) פעם סנדלר אדוק, שקודם לכן עקר לעצמו במו ידיו בעזרת מרצע עין, כדי שלא יסתכל על רגלי נשים, גורם להר לזוז ובכך מציל את בני דתו ממוות בטוח מידי ה"חליף הסרצני". פעם יספר על זקן ההר, האססינים ושנתם המכושפת, ופעם אפילו על חד-קרן או ציפור עם כנפי ענק, המסוגלת לשאת פיל (ואנו נזכרים מיד בציפור רוח הערבית).

מוגזם? ספק רב. לא כדאי לאיים על המחבר באצבע. התודעה המיתולוגית אפילו של אדם מפוכח כזה כמו סוחר ונציאני, אמרה לו: "העולם מלא בפלאים לא ידועים. אני מאמין בהם – תאמינו גם אתם".
לפי האגדה, כומר ביקש ממרקו להתוודות על ערש דווי: שהעמיס, כביכול, בספר כל מיני שקרים. "לא סיפרתי אפילו מאית מה שהיה", נשף לסיום הסוחר הוונציאני. בכך אין להטיל ספק.

הרפתקאות "הספר"

"ספרו" של מרקו פולו במהלך חייו הארוכים נאלץ לטייל לא פחות מהמחבר. על גורל המקור, שנכתב בידו של רוסטיצ'לו, לא נשמר מידע. אך הבעלים המבוסס בוודאות של אחד העותקים המאוירים המפוארים הראשונים היה יואן ללא חת, דוכס בורגונדיה (1371–1419): בדיוק כמתנתו הוא רשום במצבת הנכסים של הדוכס ז'אן מברי.

לאחר מות הדוכס הספר עבר למשפחת ארמניאק, לאחר מכן – נעלם לזמן מה, כדי לצוף בתחילת המאה ה-16 בספרייתו של המלך פרנסואה הראשון. כעת עותק זה נשמר בספרייה הלאומית בפריז ומתוארך בדיוק לשנים הראשונות של המאה ה-15, כששלט יואן.

את הספר איירו טובי האמנים של תקופתם: המאסטרים המפורסמים מבוסיקו (37 מיניאטורות), וכן מאגרטון ובדפורד (44). בספריית קולומבוס בסביליה נשמר עותק של "הספר" של פולו, שהיה שייך למגלה אמריקה, עם הערות הבעלים בשוליים. הכרך יצא בלטינית בין השנים 1485 ל-1490, לפני מסעו הראשון של הגנואזי הגדול. עותקים של מהדורות מאוחרות יותר של ״Il Milione״ נשמרו כבר בשפע.

על האופן שבו מתגונן הסוחר, על מלכים ופורצלן

אין להטיל ספק גם משום שקיימות גם עדויות עקיפות להרפתקאותיו של פולו. כדוגמה ניתן להביא את הסיפור על האופן שבו הסתיימו הרפתקאותיו של הוונציאני בסין.

קובלאי חאן לא רצה זמן רב לשחרר ממנו את הסוחרים, למרות שהם כבר מזמן ביקשו לחזור למולדתם. אך כאן עזר המקרה. בערך בסוף שנת 1291 האילחאן הפרסי ארגון שלח לחצר שלושה שליחים, כדי שיביאו לו כלה – הנסיכה המונגולית קוקצ'ין. הכלה מצאה חן בעיני השליחים, החאן הגדול הסכים לנישואין הדינסטיים, ופולו, שהתיידד עם השליחים, הצליח סוף סוף לקבל רשות לצאת איתם הביתה.

וכאן סוף סוף נפגשים שלושה מקורות: "הספר", הכרוניקה של ראשיד א-דין וצו של קובלאי חאן! הוונציאני נוקב בשמות שלושת השליחים הפרסים: אולאטאי, אפוסקה וקוז'ה, הערבי ב"אוסף הכרוניקות" שלו נוקב בשמו של השני שבהם, אותם שמות מופיעים בטקסט של הצו הקיסרי. ובכן, יוצא שגם עם המקורות הכל לא כל כך רע?..

יש גם צירופי מקרים אחרים: הטקסט אינו טועה בתאריכים רבים. בני פולו יצאו לסין לאחר בחירת האפיפיור גרגוריוס העשירי (1271) – נכון. הם חזרו לוונציה ב-1295, לאחר 17 שנים שבילו בסין – גם נכון (עובדה זו מאושרת על ידי הארכיונים של הרפובליקה הוונציאנית). נכונים תאריכי המאסר של הנוסע, שבאו בעקבות הקרב הימי של הוונציאנים עם הגנואזים. בצוואה (1324) פולו מזכיר עבד מונגולי – היא גם נשמרת בארכיון העירוני.

ועדיין הערך העיקרי של "הספר" – בכך שהוא מהווה לא יומן מסע רגיל ואפילו לא מדריך לסוחר הנודד של ימי הביניים. זהו מדריך טיולים ספרותי נפלא עם כמות עצומה של מידע פרקטי. מצוינים בו המרחקים בין נקודות יישוב בימי מסע, מובאות רשימות של מוצרים חקלאיים, בעלי חיים, מחצבים, מוצרי מלאכה, נוכחות של תצפיות דתיות ופוליטיות…

מעניינים את פולו גם נופים (למשל, תיאור רומנטי של גשרי סוג'ואו והאנגג'ואו), וטקסים, ומסורות. הוא לא שוכח לספר על תפקיד האישה במזרח, ועושה זאת אפילו בטעם מיוחד, כשהוא מספר על הרמונות, נשים ופילגשים של חאנים ועל אותן "נשים עבור אורחים", שאיתן התחלנו את סיפורנו. ועוד בדיוק פולו סיפר לאירופה על האמונות הטפלות המונגוליות, על מעמד הקיסר בקאטאי, על כסף מנייר וכוסות פורצלן.

ובינתיים איגור דה רצ'ווילץ מקנברה ואוגו טוצ'י מפאדובה עונים לפרנסיס ווד במאמרים זועמים, כשהם מגנים על השם הטוב ועל ההישגים של הסוחר הוונציאני, בואו נגיד לעצמנו: כן, אנו יודעים רחוק מהכל על המסע הזה. כן, הוא גדוש בהגזמות וסיפורי אגדות. כן, מחבר ״Il Milione״ המציא המון. אך הוא בכל זאת כן היה בסין.

חומר מעשיר לקריאה

• מרקו פולו, "תיאור העולם" (Divisament dou Monde).
• ראשיד א-דין, "אוסף כרוניקות" (היסטוריה של המונגולים).
• פרנסיס ווד, "האם מרקו פולו היה בסין?" (1995).
• וילם מרוברוק, "מסע למדינות המזרח".
• אבן בטוטה, רשימות מסע מהמאה ה-14.

חומר מעשיר לצפייה

הסדרה "מרקו פולו" בהפקת Netflix היא דרמה היסטורית אפית שעלתה לראשונה בשנת 2014. הסדרה עוקבת אחר שנותיו המוקדמות של מרקו פולו בחצרו של קובלאי חאן, קיסר האימפריה המונגולית ומייסד שושלת יואן בסין. הסדרה מדגישה את התככים הפוליטיים, המלחמות והמפגש התרבותי המרתק בין המזרח למערב.