לעיתים קרובות כינו אותה "הגברת הברזל", ולמעשה היא שמחה כאשר קיבלה את הכינוי – מעיתון רוסי – משום שהאמינה בהנהגה נוקשה וחזקה. כאשר היא הפכה לראשת ממשלה, אנשים רבים בבריטניה תהו האם היא תהיה חזקה מספיק למלא את התפקיד התובעני הזה. היא הראתה להם שהתשובה היא "כן". כשנשים הופכות למנהיגות, משווים אותן לעיתים קרובות למרגרט תאצ'ר, גם כשהן נשים שונות לחלוטין.
מגרנת'אם לדאונינג 10: סיפור חייה של מרגרט תאצ'ר
מרגרט תאצ'ר הייתה ראשת ממשלת בריטניה כמעט 12 שנה, בין 1979 ל-1990. האישה הראשונה אי פעם שכיהנה בתפקיד זה, או שהובילה כל מדינה גדולה באירופה או באמריקה והפכה למפורסמת בכל רחבי העולם. היא הייתה סמל של כוח, נחישות ועקשנות אישית שהכתיבה את דרכה הפוליטית ואת צורת ההנהגה שלה בכל העולם. מהילדות בגרנת'אם הקטנה ועד לשיא הפוליטי של שלוש כהונותיה בראש הממשלה, סיפורה מעורר השראה ומראה כיצד אישה אחת הצליחה לשנות את פני המדינה ולהשפיע על ההיסטוריה העולמית.
1925-1947: ילדות
נולדה בשם "מרגרט הילדה רוברטס" בגרנת'אם, עיירה קטנה במזרח אנגליה, ב-13 באוקטובר 1925. הוריה, אלף וביאטריס רוברטס, ניהלו מכולת והיא גרה מעל החנות, ולעיתים עזרה מאחורי הדלפק. הייתה לה אחות גדולה בשם מוריאל, אך לא היו לה אחים או בני משפחה קרובים אחרים. כאשר נולדה, העיירה עדיין התאוששה ממלחמת העולם הראשונה (1914-1918). המשמעות היא שהיו פחות ילדים מהרגיל, משום שרבים מהגברים לחמו, וחלקם נהרגו. כשהתבגרה, אנשים חששו ממלחמה נוספת שבדרך, אך היא אפשר היה להימנע ממנה: מלחמת העולם השנייה פרצה בספטמבר 1939 כשהייתה בת 14 ונמשכה עד 1945 כשהייתה בת 20.
במהלך ילדותה רבים מסביבתה היו מובטלים והיו להם מעט מאוד משאבים כלכליים. משפחת רוברטס הייתה ברת מזל יותר מרוב האנשים ואפתה עבור חולים או אנשים שלא היו להם מספיק מזון, ואנשי הקהילה חילקו גם לאחרים. הם השתתפו בשירותי כנסייה פעמיים מדי יום ראשון. וכך גדלה בתקופה שבה התרחשו דברים מזעזעים בעולם והחיים היו קשים במיוחד. אך הקהילה עזרה אחד לשני והתושבים היו גאים מאוד בעיירה שלהם ובמדינה שלהם.
לא הייתה לה טלוויזיה (תוכניות הטלוויזיה הראשונות בבריטניה הוקרנו כשהייתה בת 14, אך היא לא צפתה בהן). כמובן שלא היו מחשבים ולא אינטרנט. אבל היו בתי קולנוע! היא אהבה סרטים, שהיו דבר חדש כשהייתה ילדה. רובם הגיעו מארצות הברית והיא צפתה כמה שיכלה. בנוסף, הרדיו החל להיות פופולרי כשהייתה קטנה והיא התרגשה מאוד ביום שבו המשפחה קיבלה את הרדיו הראשון שלה ורצה כל הדרך הביתה מבית הספר. רוב הערבים המשפחה הקשיבה יחד לתוכניות מועדפות, כמו חידונים, קומדיות וחדשות.
היא למדה בבתי ספר ציבוריים – אפילו כשהייתה קטנה מאוד נאלצה ללכת כמה קילומטרים הלוך ושוב כל יום (למעט כשהייתה רצה כדי להאזין לרדיו). היא זכתה במקום באוניברסיטת אוקספורד כשהייתה בת 18 כדי ללמוד כימיה, נושא שאהבה במיוחד. אבל מה שהיא באמת רצתה היה להיכנס לפוליטיקה. אביה – שהיא קראה לו "פא" – היה מאוד מעורב במה שקורה בעולם ועזר בניהול המועצה המקומית. היא נהנתה להקשיב לו כשהסביר כיצד דברים פועלים, והוא ידע הרבה, וזה היה אחת מהסיבות שבגינן היא הפכה לפוליטיקאית. היא סייעה לראשונה בבחירות כשהייתה בת 10. באוניברסיטה היא זכתה בבחירה הראשונה שלה, והפכה לנשיאת אגודת הסטודנטים השמרנית. זו הייתה בחירה קטנה בלבד, אך כמה פוליטיקאים מפורסמים הגיעו לדבר במועדון שלה והיא הכירה כמה חברים שימושיים שעזרו לה מאוחר יותר.
1947-1959: מועמדת לפרלמנט ונישואים
לאחר האוניברסיטה קיבלה את המשרה הראשונה ככימאית וניסתה להפוך לחברת פרלמנט מטעם העיירה דארטפורד בקנט, שבקצה לונדון. היא ניסתה פעמיים, ב-1950 וב-1951. אך לא התקרבה לנצח, משום שרוב הבוחרים בדארטפורד תמכו במפלגת הלייבור. אך היא הייתה המועמדת הצעירה ביותר במדינה ומאוד יפה, ולכן תמונתה הופיעה בעיתונים רבים והיא נהנתה מאוד מהמאבק בבחירות.
בדארטפורד פגשה והתחתנה עם דניס תאצ'ר, וכך הפכה ל"מרגרט תאצ'ר". הוא היה מבוגר ממנה ולחם במלחמה. הם היו זוג מאוד קרוב והוא נתן לה תמיכה ועזרה עצומה בכל מה שעשתה. נולדו להם תאומים ב-1953, מארק וקארול. באותם ימים, אבות בדרך כלל לא היו נוכחים בלידה. דניס היה במשחק קריקט כשהם נולדו וכשראה אותם לראשונה אמר שהם נראים כמו ארנבים בלי פרווה. כזה היה. תמיד מתלוצץ.
לאחר נישואיה, מרגרט החליטה ללמוד משפטים, דבר שתכננה מזה כמה שנים. היא הייתה נחושה מאוד והצליחה להתמודד עם העבודה הקשה למרות שהיו לה ילדים קטנים. כשמטפלת עזרה לה. היא ניסתה למצוא מקומות נוספים שבהם יכלה להתמודד לפרלמנט, אך זה היה קשה, חלקית משום שרבים מהשמרנים הרגישו שנשים עם ילדים קטנים לא צריכות לנהל קריירה. לאחר שנים של ניסיון, נבחרה להיות המועמדת השמרנית מטעם פינטצ'לי בצפון לונדון, ובסופו של דבר הפכה לחברת פרלמנט באוקטובר 1959.
1959-1970: הבחורה החדשה בפרלמנט
מיד לאחר שנבחרה נכנסה מרגרט לתחרות בין חברי הפרלמנט כדי לזכות בהזדמנות לקדם חוק. היא ניצחה בפעם הראשונה וקיבלה את ההזדמנות להציע הצעת חוק, פגשה אנשים חשובים בפרלמנט והרשימה חברי פרלמנט אחרים בנאום הראשון שלה. את הראיון הטלוויזיוני הראשון שלה ערכה מביתה, על הספה, עם התאומים משני צידה. במהרה ביקשו ממנה להיות חברת ממשלה, כאחראית על פנסיות והטבות. היא הייתה טובה בהבנת כללים מסובכים ועבדה קשה. ב-1970, כאשר אדוארד הית' מונה לראש ממשלה, היא קיבלה את תפקיד שרת החינוך, האחראית על בתי הספר והמכללות בבריטניה.
1970-1974: שרת החינוך
מרגרט חוותה לא מעט קשיים כשרת החינוך, במיוחד בשנתה הראשונה. היא הותקפה על ידי הציבור שכעס כשביטלה חלב חינם לילדים גדולים וכיונתה "גנבת החלב". היו גם מחלוקות רבות נוספות, והיא הייתה לא מרוצה מכך זמן מה, אך בסופו של דבר החוויה חיזקה אותה והרבה ממבקריה הבינו עד כמה היא אישה קשה. לצערה, היא לא הסתדרה טוב עם ראש הממשלה. ממשלתו נאלצה להתמודד עם בעיות כלכליות רציניות. פרצו שביתות רבות בבריטניה, משברים גדולים בניכר והוא ביצע פניית פרסה בכל הנוגע למדיניות שלו. לאחר ארבע שנים בלבד הפסיד בבחירות בפברואר 1974 ואיבד את השלטון.
1975-1979: מנהיגת האופוזיציה
לאחר הבחירות התעוררו וויכוחים בקרב השמרנים על מה הסיבות לכשלון. רבים מהשמרנים היו ביקורתיים כלפי המנהיג שלהם, ולרוב האנשים זו היתה הפתעה מוחלטת כאשר בפברואר 1975 נבחרה מרגרט תאצ׳ר על ידי חברי הפרלמנט השמרנים להתמנות למנהיגת המפלגה השמרנית. אפילו בעלה דניס אמר לה שהיא לא תנצח. גברים רבים היו שקיוו לקבל את התפקיד, חלקם לא הרשו לעצמם להפסיד. אחרים היו אדיבים מאוד.
כך או כך, היא הפכה לאישה הראשונה אי פעם שהובילה מפלגה פוליטית במדינה כמו בריטניה. מכיוון שמפלגתה לא הייתה בשלטון, אך הייתה המפלגה הגדולה ביותר באופוזיציה, היא הפכה ל"מנהיגת האופוזיציה". היא החזיקה בתפקיד זה ארבע שנים. ממשלת הלייבור התמודדה עם בעיות כלכליות קשות, שלדעת השמרנים החמירו בגלל מדיניות שגויה. הוויכוח המרכזי היה על האופן שיש לשפר את הכלכלה. השמרנים חשבו שצריך להפחית את התערבות הממשלה, במיוחד בענייני ההוצאות והמסים. הם רצו גם להפחית שביתות ולשנות את החוק כך שיהיו הצבעות באיגודי עובדים לפני קריאה לשביתה. הלייבור טען שהתכניות השמרניות יחמירו את הכלכלה ואינן הוגנות.
לא היה ברור מי ינצח בוויכוח. אך במשך חורף 1978/1979, פרצו שביתות רבות שגרמו לבעיות רבות עד שתמיכת הלייבור קרסה. העיתונים קראו לזה "חורף המחסור". הממשלה הפסידה הצבעה חשובה בבית הנבחרים ונאלצה לקיים בחירות, שבהן השמרנים ניצחו בקלות. ביום שלאחר הבחירות, 4 במאי 1979, מרגרט תאצ׳ר הפכה לראשת הממשלה ודיברה עם אנשים מחוץ לדאונינג סטריט על מה שקיוותה לעשות.
1979-1983: ראשת הממשלה
ראשי ממשלה קודמים חוו תקופה קשה וביקורת נוקבת ומרגרט מצאה שהמצב אינו שונה בתפקידה החדש. ממשלתה הרגישה שהיא חייבת לבצע צעדים קשים, במיוחד העלאת ריביות כדי לעצור את האינפלציה, עליית המחירים המהירה. כתוצאה מכך רבים איבדו את עבודתם. המדיניות הייתה לא פופולרית בתחילה והיו הפגנות וביקורות רבות. אבל עם הזמן הדברים התחילו להשתפר. המחירים חדלו לעלות במהירות והכלכלה החלה לצמוח שוב.
אז אירע אירוע בלתי צפוי: מלחמה פרצה על איי פוקלנד, הרחק מבריטניה, בחופי דרום אמריקה. האיים היו בריטיים, ותושביהם רצו שהמצב יישאר כך. אך ממשלת ארגנטינה טענה שהאיים שייכים לה ופלשה אליהם באפריל 1982. בריטניה שלחה כוח צבאי של אוניות וחיילים לשחרר אותם. ניסיונות לפתור את הבעיה במשא ומתן נכשלו, אך הפעולה הצבאית הצליחה במהירות והאיים חזרו לשליטה בריטית עד יוני 1982. רוב האנשים בבריטניה התרשמו, כמו גם רבים ברחבי העולם. מרגרט תאצ׳ר הפכה ידועה יותר בזכות עמידותה כ"גברת הברזל", וכן הייתה בטוחה יותר בעצמה. בבחירות הבאות, ביוני 1983, הממשלה נבחרה מחדש עם אחוז תמיכה גבוה יותר.
כהונתה השנייה נפתחה ב-1983 עם כמעט אותן בעיות כמו זו הראשונה. איגוד המהנדסים הכריז על שביתה שנמשכה שנה שלמה, 1984-1985. האיגוד הובס, לאחר מאבק עצום שגרם לטינה מתמשכת כלפיו וברוב השקט חשבו מתנגדיה של מרגרט במפלגת הלייבור שהשינויים לא יוכלו להתבטל. באוקטובר 1984, כאשר השביתה עוד נמשכה, הצבא האירי הרפובליקני (IRA) ניסה לרצוח אותה ורבים מעמיתיה על ידי פיצוץ בית המלון שלהם בברייטון במהלך כנס שנתי של המפלגה השמרנית. היא שרדה ללא פגע, אך כמה מחבריה הקרובים ביותר נפגעו או נהרגו. החדר שליד חדר השינה שלה נהרס קשות.
חלק מהשמרנים תמיד חששו ממנה כמנהיגה. בינואר 1986 אחד מהמבקרים הללו, שר ההגנה מייקל הסלטין, התפטר פתאום, יצא מישיבה בבית מס' 10 בדאונינג סטריט בעקבות מחלוקות סביב יצרן המסוקים הבריטי ווסטלנד. מרגרט התגברה על המשבר אך הוטרדה ממנו. התעוררו דיבורים על כך שהממשלה והמנהיגה שלה "עייפים", ושהם נמצאים בתפקיד זמן רב מדי. תשובתה למבקרים הייתה אופיינית לה: היא הודיעה על תוכניותיה לממשלת תאצ'ר שלישית! הכלכלה הייתה חזקה והסיכויים לבחירות היו טובים ואכן מפלגתה ניצחה שוב.
כעת היא הפכה לדמות בינלאומית מוכרת מאוד, עם קשר קרוב במיוחד לנשיא ארצות הברית רונלד רייגן. היא הייתה בשיא כוחה. למרות. ששניהם היו ביקורתיים מאוד כלפי המדיניות של ברית המועצות והיא תחזקה מערכת יחסים קרובה עם הנשיא האמריקאי. מרגרט החלה את כהונתה השלישית והאחרונה כראשת ממשלה ב-1987. היא הובילה רפורמות עצומות בחינוך, ממשל מקומי ובריאות, כולן שנויות במחלוקת. אחת מהן בוטלה במהירות – הצגת אופן חדש לתשלום עבור הממשל המקומי, "מיסוי אוכלוסייה" – אך שאר הרפורמות נמשכו לאורך זמן והממשלות שבאו אחריה בנו עליהן.
פרצו גם מחלוקות גדולות בינה לבין עמיתיה הקרובים ביותר בנוגע ליחסי בריטניה עם הקהילה האירופית (EC), שאליה הצטרפו ב-1973. עם הזמן, מרגרט תאצ׳ר הפכה לביקורתית יותר ויותר כלפי הקהילה האירופית ונאמה נאום בברוז׳ בספטמבר 1988 שסימן אותה כספקנית באשר לצורך להתקרב לשאר מדינות היבשת.
במהלך שנותיה המלחמה הקרה להגיע לסיומה. היא סייעה לחזק את הברית המערבית נגד ברית המועצות בתחילת שנות ה-80 באמצעות תמיכה במדיניות ההגנה של רייגן, ולאחר מכן סייעה לעודד פתרון שלו למחלוקת כאשר עלה מנהיג חדש וידידותי יותר בברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב. היא הזמינה אותו לבריטניה בדצמבר 1984 ואמרה לאחר מכן שהוא אדם שניתן לעשות איתו עסקים. לקראת סוף 1990, המלחמה הקרה נגמרה עם התפרקות ברית המועצות. אך האירוע עורר ויכוחים חדשים על אירופה, כאשר צרפת החייתה את הרעיון שצריך לכונן מטבע אירופי אחד כדי להגביל את כוחה של גרמניה. כתוצאה מכך, הפערים במדיניות האירופית בממשלה הבריטית העמיקו.
ב-1 בנובמבר 1990 אחד מהעמיתים הבכירים ביותר שלה, סר ג'פרי הו, התפטר ובנאום התפטרות מריר עודד את שר ההגנה מייקל הסלטין לאתגר את מנהיגותה של תאצ׳ר. בהצבעה שנערכה לאחר מכן היא זכתה ברוב. אך לפי כללי המפלגה נדרשה הצבעה שנייה. כאשר קיבלה את החדשות בכנס בפריז, היא הודיעה מיד שתמשיך להילחם.
אבל יום למחרת, כאשר חזרה ללונדון, רבים מעמיתיה – שלא הסכימו עם עמדותיה בנוגע לאירופה סברו שהיא לא תוכל לנצח בבחירות רביעיות – נטשו פתאום את התמיכה בה ולא השאירו לה ברירה אלא לפרוש. היא התפטרה מראשות הממשלה ב-28 בנובמבר 1990. ג'ון מייג'ור ירש אותה והחזיק בתפקיד עד לבחירות המכריעות שבהן ניצחה ממשלת הלייבור בראשותו של טוני בלייר במאי 1997.
השנים האחרונות
לאחר 1990, הגברת תאצ'ר (כפי שכונתה) נותרה דמות פוליטית חזקה. היא כתבה שני ספרי זיכרונות רבי מכר – "שנות דאונינג סטריט" (1993) ו"הדרך לכוח" (1995) – ובמשך 12 שנה סיירה בעולם והעבירה הרצאות. במרץ 2002 היא הודיעה כי מוותרת על עריכת נאומים פומביים, לפי עצת רופאה. דניס תאצ'ר, בעלה במשך יותר מחמישים שנה, הלך לעולמו ביוני 2003. היא הייתה עצובה מאוד לאבד אותו. בשנותיה האחרונות בריאותה התרופפה אך עדיין נהנתה מהחיים והיו לה רבים חברים ומעריצים. היא מתה באפריל 2013 ונטמנה בהלוויה טקסית מרשימה בקתדרלת סנט פול. המלכה נכחה, כמו גם ראש הממשלה דאז ומפורסמים רבים מכל רחבי העולם. ארונה נישא על ידי חיילי המשמר הוולשי, גדוד שלחם בגבורה במלחמת פוקלנד.
עד היום רבים מתווכחים באשר להשפעה שהייתה לה. מבקריה טוענים שרבים מהתכניות וממדיניותה היו קשות מדי ופגעו באנשים הפשוטים. בעוד אלה שתומכים בה טוענים שהיא הפכה את הכלכלה הבריטית ליעילה יותר, מה שהטיב עם רוב האזרחים בממלכה. אך הן המבקרים והן התומכים בה מסכימים שתקופת כהונתה כראשת ממשלה הייתה חשובה מאוד בהיסטוריה הבריטית.
סיפור חייה של מרגרט תאצ'ר מראה שלחוזק פנימי, נחישות ותשוקה לעשייה יש כוח אמיתי לשנות מציאות. גם כיום אפשר ללמוד מהסיפור הזה על מנהיגות, עמידות מול קשיים ואומץ לקבל החלטות לא פופולריות אך הכרחיות. קראו, שתפו והכירו עוד דמויות משפיעות מההיסטוריה.
