תאמל״ק ליבדצמבר 2012, ביום הולדתה ה-95, החליטה אישה גרמנייה אחת לשבור שתיקה של עשרות שנים ולחשוף את התפקיד המצמרר שמילאה במהלך מלחמת העולם השנייה. אך במשך 70 שנה היא שמרה את הסוד הזה נעול עמוק בפנים.
בברלין של אחרי המלחמה, מרגוט וולק חיה חיים רגילים כמזכירה, כשרק חלומות הלילה מזכירים לה את השנים האפלות בגרוס-פארטש. אך היא הייתה אחת מ-15 נשים צעירות שנבחרו למשימה בלתי אפשרית: להיות המחסום האחרון בין אדולף היטלר לבין הרעל של מתנגדיו. בכל יום בין 11 ל-12 בצהריים, הן אכלו את המזון הצמחוני המשובח ביותר שהוכן במטבחי הרייך, אבל כל ביס היה יכול להיות האחרון שלהן.
כיצד הצליחה לברוח ברגע האחרון מהטבח שבו נרצחו כל חברותיה והאם הסיפור הזה באמת קרה כפי שזכרה?
השנים המוקדמות והבריחה לגרוס-פארטש
מרגוט וולק (Wölk או Woelk) נולדה ב-27 בדצמבר 1917 ברובע וילמרסדורף שבלב ברלין. חייה המוקדמים עמדו בסימן של התנגדות שקטה למשטר הנאצי שצמח סביבה. וולק העידה כי בצעירותה סירבה להצטרף ל"אגודת הנערות הגרמניות" (Bund Deutscher Mädel), זרוע הבנות של תנועת הנוער ההיטלראי. גם אביה לא שיתף פעולה עם המשטר הנאצי ושילם על כך מחיר כבד כאשר הורשע על רקע סירובו להצטרף למפלגה הנאצית.
עם פרוץ המלחמה בסתיו 1939 עבדה מרגוט כמזכירה והייתה נשואה לבעלה קארל. החיים בברלין הפכו לבלתי אפשריים בחורף של שנת 1941, כאשר פצצות כוחות הברית פגעו בדירת הוריה והותירו אותה במצב של הרס מוחלט, עם מים שהגיעו עד לגובה הברכיים. בחיפוש אחר מקום מבטחים, החליטה מרגוט לעבור לבית חמותה בכפר הפרוסי המזרחי גרוס-פארטש (כיום הכפר פארץ' בפולין). באותה עת, היא לא שמעה מבעלה קארל במשך שנתיים והניחה כי נהרג בחזית.
הבחירה לצוות טועמות האוכל
זמן קצר לאחר הגעתה לגרוס-פארטש, חייה של מרגוט קיבלו תפנית דרמטית. ראש העיר המקומי בחר בה ובעוד 14 נשים צעירות אחרות לתפקיד ייחודי ומפחיד. הנשים נלקחו למגורי הצבא בקרנאוזנדורף הסמוכה (כיום קרושבייץ בפולין), שם הוקם מטבח בתוך בניין בן שתי קומות שהכין את האוכל עבור מפקדת "מאורת הזאב".
בכל בוקר הגיע אוטובוס לאסוף את מרגוט מבית חמותה. תהליך הטעימה התרחש מדי יום בין השעות 11 ל-12 בצהריים. אנשי השירות מילאו מגשים במגוון רחב של מאכלים: ירקות, רטבים, מנות אטריות ופירות אקזוטיים. למרות שהאוכל היה איכותי מאוד, מרגוט העידה כי הנשים לא יכלו ליהנות ממנו בשל הפחד המתמיד מפני הרעלה.
התפריט שהוגש לנשים היה צמחוני לחלוטין, שכן היטלר נמנע מאכילת בשר. רק לאחר שהנשים סיימו לטעום מהמנות ואישרו כי הן בטוחות לאכילה, העבירו אנשי האס-אס את המזון בתוך ארגזים אל המפקדה המרכזית. השמועות על תוכניות של בעלות הברית להרעיל את היטלר הפכו את הארוחות הללו למפגש יומי עם המוות.
הביטחון סביב הנשים הוחמר באופן משמעותי לאחר ה-20 ביולי 1944, בעקבות ניסיון ההתנקשות הכושל של קלאוס פון שטאופנברג בהיטלר. מאותו רגע נאסר על הטועמות לישון בבתיהן והן שוכנו בבניין בית ספר נטוש. מרגוט סיפרה כי בכל בוקר בשעה 8:00 היו אנשי האס-אס מעירים אותה בקריאות "מרגוט, קומי!" מתחת לחלון חדרה. מעניין לציין כי למרות קרבתה הפיזית והיומיומית למנגנון ההסעדה שלו, מרגוט מעולם לא ראתה את היטלר פנים אל פנים, אם כי היא ראתה את בלונדי, הכלבה הרועה הגרמני שלו משחקת לעיתים קרובות בשטח הפתוח מול חדרה.
הבריחה והטרגדיה בשלהי המלחמה
לקראת סוף שנת 1944, כשהצבא האדום התקרב למרחק של קילומטרים ספורים מ"מאורת הזאב", סגן בצבא הגרמני לקח את מרגוט הצידה והעלה אותה על רכבת חזרה לברלין. פעולה זו הצילה את חייה. לאחר המלחמה פגשה מרגוט שוב את אותו קצין והוא בישר לה את הבשורה המרה: כל 14 הנשים האחרות שהיו בצוות טועמות האוכל נרצחו על ידי החיילים הסובייטים.
עם זאת, חזרתה של מרגוט לברלין לא סימנה את סוף סבלה. לאחר נפילת העיר בידי הצבא האדום, היא נפלה בשבי הסובייטי. במשך שבועיים היא עברה התעללות קשה ומעשי אונס חוזרים ונשנים על ידי החיילים. הפציעות שנגרמו לה היו כה חמורות עד שלא יכלה ללדת ילדים לעולם. ב-1946 התאחדה מרגוט עם בעלה קארל, שחזר מהמלחמה ומהשבי כשהוא מצולק פיזית ונפשית. למרות הטראומות שחוו, השניים חיו יחד באושר עד למותו בשנת 1980.
ספקות היסטוריים ושבירת השתיקה
במשך עשורים רבים נצרה מרגוט את סודה, אם כי החוויות הקשות רדפו אותה בחלומותיה. רק כשהגיעה לגיל 95, בעקבות ביקור של עיתונאי מהעיתון "ברלינר צייטונג", החליטה לספר לעולם על השנים שהגדירה כגרועות בחייה. היא מתה בשנת 2014, שנתיים לאחר חשיפת הסיפור.
ההיסטוריונים הביעו ספקנות לגבי חלקים בסיפורה. ההיסטוריון סוון פליקס קלרהוף ציין כי בשנותיו האחרונות היטלר סבל מבעיות בבטן וקיבל תזונה מיוחדת שהוכנה במטבח נפרד בתוך אזור האבטחה המקסימלי "Sperrkreis 1". לדבריו, לא היה הגיון לוגיסטי בהעברת האוכל מחוץ לאזור מאובטח זה לטעימה במקום אחר. בנוסף, אין בנמצא מסמכים רשמיים או עדויות ראייה אחרות המאששים את קיומה של קבוצת נשים שתפקידה הבלעדי היה טעימת אוכל, אם כי קיימות עדויות על כך שאנשי פמלייתו, רופאו האישי ואנשי אס-אס טעמו את מזונו. ההיסטוריון פליקס בור הצהיר כי לא מצא מקורות המאשרים את הסיפור, אך גם לא כאלה המפריכים אותו באופן מוחלט.
סיפורה של מרגוט וולק נותר אחד הפרקים המרתקים והשנויים במחלוקת בשולי ההיסטוריה של הרייך השלישי. בין אם מדובר בזיכרון מדויק ובין אם בנרטיב שהשתנה עם השנים, הוא משקף את המורכבות של הישרדות אנושית בתקופה אפלה. שתפו את הכתבה והירשמו לניוזלטר שלנו כדי לא לפספס אף סיפור היסטורי.
חומר מעשיר לקריאה
הספר ״בשולחן הזאב״ (At the Wolf's Table) מאת רוזלה פוסטורינו (Rosella Postorino), מגולל את סיפורה של טועמת אוכל צעירה שנבחרת לצוות הטועמות בבונקר של היטלר. העלילה הושפעה מסיפור חייה האמיתי של מרגוט וולק.
חומר מעשיר לצפייה
הספר ״בשולחן הזאב״ עובד ב-2026 לסרט קולנוע בשם ״הטועמות״.
