תאמל״ק לי
מה באמת קרה על סיפון המרי סלסט? למעלה ממאה שנה לאחר היעלמות צוותה, תרחיש חדש מתחיל להתבהר.
הבריג הבריטי "דיי גראטיה" נמצא כ-400 מייל מזרחית לאיי האזורים ב-5 בדצמבר 1872, כשחברי הצוות הבחינו בספינה נסחפת בים סוער. קפטן דייוויד מורהאוס נדהם לגלות כי כלי השיט הלא-מונחה הוא ה"מרי סלסט", כלי שייט אמריקאי שעזב את ניו יורק שמונה ימים לפניו והייתה אמורה כבר להגיע לגנואה. הוא שינה את מסלולו כדי להגיש עזרה.
מורהאוס שלח צוות לספינה. מתחת לסיפון, מפות הניווט היו פזורות וחפציהם האישיים של המלחים עדיין היו במגוריהם. סירת ההצלה היחידה של הספינה הייתה חסרה, ואחת משתי המשאבות שלה פורקה. מים בגובה של שלושה וחצי רגליים געשו בתחתית הספינה, למרות שמטען של 1,701 חביות אלכוהול תעשייתי היה שלם ברובו. במקום הייתה אספקת מזון ומים לחצי שנה – אך לא הייתה שם נפש חיה שתצרוך אותה.
כך נולדה אחת התעלומות הגדולות בהיסטוריה הימית: מה קרה לעשרת האנשים שהפליגו על ה"מרי סלסט"? לאורך העשורים, היעדרן של עובדות מוצקות רק הזין את השערות לגבי מה שהתרחש. התיאוריות נעו בין מרד, שודדי ים ומפלצות ים לנדולי מים (waterspouts) קטלניים. סיפור קצר של ארתור קונאן דויל מ-1884 הציע השתלטות של עבד לשעבר הנוקם על עברו וסרט משנת 1935 הציג את בלה לוגוסי כמלח רצחני. באחרונה, חקירה חדשה, הנעזרת בטכנולוגיה ימית מודרנית ובמסמכים שהתגלו לאחרונה, הרכיבה את התרחיש הסביר ביותר.
הספינה החלה את מסעה הגורלי ב-7 בנובמבר 1872, עם שבעה אנשי צוות והקפטן בנג'מין ספונר בריגס, אשתו שרה ובתם בת השנתיים, סופיה. הספינה במשקל 282 טון נאבקה במזג אוויר קשה במשך שבועיים עד שהגיעה לאיי האזורים, שם נרשם הרישום האחרון ביומן ב-25 בנובמבר בשעה 5 בבוקר. לאחר איתור הספינה, גררו אנשי ה"דיי גראטיה" את כלי השיט כ-800 מייל לגיברלטר. שם, התובע הכללי פרדריק סולי-פלוד חשד במעשה פלילי וחקר בהתאם, אך לאחר שלושה חודשים לא נמצאו ראיות לכך. המסתורין נותר בעינו במשך יותר ממאה שנה.
על כל פנים, החוקרים ידעו לשלול מפלצות ים. בנוסף, מצב הספינה – שלמה ועם מטען מלא – שלל מעורבות של שודדי ים. תיאוריה מהמאה ה-19 גרסה כי הצוות השתכר מהאלכוהול ומרד, אך חוקרים מודרניים מצאו זאת כבלתי סביר. תיאוריה אחרת הניחה שאדי אלכוהול התפשטו בחום והקפיצו את המכסה הראשי, מה שגרם ליושבי הספינה לחשוש מפיצוץ מיידי, אך המכסה נמצא מאובטח ולא דווח על ריח חריף.
נטישת ספינה בלב ים היא הדבר האחרון שקפטן יורה עליו ומלח יעשה. האם בריגס הורה על כך? אם כן, מדוע? הספינה הייתה כשירה לשיט. הקפטן היה מנוסה ומכובד. הספינה אכן יכלה להגיע לנקודה שבה נמצאה גם ללא צוות. קפטן יורה על נטישה רק כשהוא בטווח ראייה מהיבשה. מאחר שסנטה מריה (באי האזורים) הייתה היבשה האחרונה ברדיוס של מאות מיילים, סביר שהנטישה אירעה בבוקר ה-25 בנובמבר.
הסיבה הסבירה ביותר, משלבת מספר גורמים: כרונומטר (שעון ניווט) לא מדויק שגרם לבריגס לחשוב שהוא נמצא 120 מייל מזרחית למיקומו האמיתי, מזג אוויר סוער, ומשאבות מים מקולקלות שנסתמו מאבק פחם ופסולת בנייה משיפוץ קודם. ללא משאבות פועלות, בריגס לא יכול היה לדעת כמה מים חדרו לבטן האונייה הצפופה. במצב זה – לאחר שעבר סערה קשה, כשהוא מבחין ביבשה באיחור ובאי-ודאות לגבי יכולת הספינה לצוף – ייתכן שבריגס קיבל את ההחלטה הרציונלית (בנסיבות הזמן) להורות על נטישה לסירת ההצלה, החלטה שהסתיימה בטרגדיה בלב הים הסוער.
על כל פנים, הרישום האחרון ביומן הקפטן מראה כי ה"מרי סלסט" שהתה תשעה ימים ובמרחק של 500 מיילים מהמקום שבו נמצאה על ידי ה"דיי גראטיה". ככל הנראה, ה"מרי סלסט" נסחפה לעבר גנואה במסלולה המתוכנן במשך 11 ימים, ללא איש ליד ההגה שינחה אותה. הקפטן בריגס, משפחתו וצוות הספינה מעולם לא נמצאו, והסיבה לנטישת ה"מרי סלסט" מעולם לא נקבעה…
