על פסגת מצוק מבודדת במדבר יהודה בנה הורדוס ארמונות ומבצר שנועדו להבטיח את הישרדותו. ■ כמאה שנים לאחר מכן הפכה מצדה לזירה האחרונה של המרד הגדול, כאשר קבוצת מורדים יהודים בחרה חירות על פני שיעבוד. ■ סיפור הגבורה והטרגדיה של מצדה, שהפך לסמל של עמידה איתנה לאורך הדורות.
באור לט"ו בניסן המתינו חיילי הלגיון העשירי למרגלות מצדה. הסוללה כבר הושלמה, איל הניגוח פגע בחומה וחומת העץ שהקימו המגינים עלתה באש. הפריצה נקבעה למחרת. כאשר נכנסו הרומאים אל המבצר, כך כתב יוסף בן מתתיהו, הם לא מצאו צבא ערוך לקרב, אלא מבנים בוערים ודממה שהסתירה את גורלם של מאות גברים, נשים וילדים.
זהו הרגע שהעניק למצדה את מקומה בזיכרון, אך סיפורה של הפסגה החל זמן רב קודם לכן ולא הסתיים עם נפילתה. מְצָדָה, מבצר עתיק על הר שולחן מבודד בשוליו המזרחיים של מדבר יהודה, שימשה את הוֹרְדוֹס הגדול כמקום מפלט מלכותי. בשנת 66 לספירה השתלטו עליה הסיקריים, בהנהגת אלעזר בן יאיר, ובשנת 73 הטיל עליה הנציב הרומי לוּקְיוּס פְלָבְיוּס סִילְבָה מצור. מועד נפילתה מתואר גם כשנת 73 או 74 לספירה, ופרטי סופה, לרבות סיפור מותם של 960 מיושביה, מוסיפים לעמוד במוקד מחלוקת בין הטקסט של יוסף בן מתתיהו לבין הממצא הארכאולוגי.
ההר המבודד מעל ים המלח
מְצָדָה, שנכתבה בעבר גם מַסָּדָה, פירושה "מבצר". שמה הערבי של הפסגה הוא ג'בל מסעדה, כלומר הר מסעדה והיא נמצאת בדרום-מזרח ישראל, בין סדום לעין גדי, במרחק של כ-20 קילומטרים ממזרח לערד המודרנית, ומשקיפה על חופו המערבי של ים המלח.
ההר מתנשא לגובה של 63 מטרים מעל פני הים התיכון וכ-460 עד 480 מטרים מעל פני ים המלח. מצוקיו נופלים בתלילות רבה: בצד המזרחי הם מתנשאים לגובה של יותר מ-400 עד 450 מטרים מעל סביבתם, ואילו בצד המערבי מחובר ההר באוכף אל ההרים שמולו ומתנשא מעליו בכ-90 עד 100 מטרים.
מבחינה גאולוגית, מצדה היא הורסט, גוש שהתרומם והתנתק ממצוק ההעתקים. נחל בן יאיר מקיף אותה ממערב, ונחל מצדה מדרום וממזרח. ממזרח לפסגה משתרע מישור חוואר החרוץ בערוצים רבים, שריד למשקעיה של ימת הלשון הקדומה. הגיאיות העמוקים, המצוקים הזקופים והתהומות המקיפים את ההר מכל עבר הפכו את הגישה אליו לקשה מטבעה.
פסגת מצדה היא רמה שטוחה, כמעט אופקית, שצורתה מעוין או טרפז. מידותיה מתוארות במקורות בכמה אומדנים: כ-600 מטרים על 300 מטרים, או כ-550 מטרים על 270 מטרים. צירה הארוך, מן המצודה שבדרום החומה ועד למרפסת העליונה של ארמון הורדוס בצפון, מגיע ל-645 מטרים. רוחבה המרבי ממערב למזרח הוא 315 מטרים, ושטח הפסגה כ-80 דונם.
ההר בנוי מסלעי משקע ממוצא ימי של חבורת יהודה, שנוצרו בתקופת הקרטיקון העליון, לפני כ-97 עד 65 מיליון שנים. בראשו נמצאים דולומיט וגיר קשה מתצורת נצר. סלעים אלה יוצרים גם את המצוק העליון ואת מדרגות הסלע שעליהן נבנה ארמון הורדוס.
מתחת לתצורת נצר נמצאים סלעי דולומיט וגיר מתצורת שבטה, ובהם אופקים חוואריים בודדים. באחד האופקים האלה נחצבה השורה העליונה של בורות מערכת המים בנחל מצדה. השורה התחתונה של הבורות נחצבה בתצורת דרורים, הבנויה דולומיט חווארי. מתחתיה נופל המצוק העיקרי של מצדה, העשוי דולומיט מסיבי של תצורת חצבה, פרט תמר.
מצדה שוכנת על הגבול שבין מדבר יהודה לבקעת ים המלח. בידודה, מבנה הסלעים שלה ותלילות קירותיה עוצבו בידי אותם כוחות גאולוגיים שעיצבו את האזורים הסמוכים. תכונות אלה העניקו לה יתרון צבאי יוצא דופן. היא הייתה רחוקה מדרכים המתאימות לתנועתו של צבא כבד ומסורבל, ומבסיסי יישוב גדולים שיכלו לספק מזון, ציוד וכוח אדם. הן המגינים והן התוקפים נאלצו להסתמך על נתיבי אספקה ארוכים.
המחסור במים היה עלול להיות חולשתו העיקרית של המבצר. לאחר שהורדוס הקים מערכת לאיסוף מי שיטפונות ולאגירתם, הפך המחסור דווקא לבעיה חמורה יותר עבור הצבא הצר. יובש המדבר מילא תפקיד נוסף: הוא אפשר לממצאים שבריריים, ובהם שרידי מזון ופפירוסים, להשתמר במשך מאות ואלפי שנים.
שבילים צרים בעולם העתיק ושתי כניסות שאינן נפגשות
מיקומה המרוחק של מצדה הציב קושי בפני כל מי שביקש להגיע אליה. הדרכים המשניות שירדו ממצד זוהר אל חוף ים המלח ומשם טיפסו לעבר הרי מואב עברו הרחק מן ההר. מן האזור הגבוה של מדבר יהודה הוליכו אליו שבילים צרים שנבנו במיוחד לצורך העלייה למצודה.
המקורות מסכמים לעיתים את דרכי הגישה הקדומות כשלושה שבילים צרים ומפותלים שהובילו אל שערים מבוצרים. התיאור המפורט של האתר מונה כמה נתיבים נפרדים, ששירתו מטרות שונות.
השביל המזרחי היה שביל הנחש. הוא נסלל במדרון התלול בעזרת קירות תמך, השתמר היטב ומשמש גם כיום נתיב עלייה למצדה. השביל המערבי היה דומה בעיקרו למסלול העולה אל הפסגה ממערב, אך חלק ממנו כוסה בעת הקמת סוללת המצור הרומית.
שביל שלישי, סלול היטב, קישר בין רגלי השביל המערבי לבין המחנה הרומי ד', שנמצא מצפון למצדה. שביל המים עלה מבורות האגירה אל צפון המבצר. בתחתיתו הסתעפו ממנו נתיבים אופקיים שהתחברו לשביל הנחש ולשביל המערבי. שבילים אלה הוכשרו למעבר בהמות משא שנשאו מים וציוד. נתיב נוסף, שהתאים למעבר בני אדם בלבד, עלה ממערב לעבר הפינה הדרומית של מצדה, ממחנה ז' אל השער הדרומי.
הצבא הרומי שצר על ההר נזקק לדרכים רחבות יותר. אנשיו סללו נתיבים אל בסיסי האספקה שלהם, ובהם עין ענבה מצפון, וככל הנראה גם חוף ים המלח ממזרח.
בעת החדשה מובילות למצדה שתי דרכים מכיוונים מנוגדים, ואין ביניהן חיבור ישיר. הכניסה הראשית נמצאת ממזרח. כביש גישה מסתעף מכביש 90 ומוביל אל מרכז המבקרים, הרכבל ושביל הנחש. השביל רחב ונוח יחסית, אך הוא תלול ומטפס כ-350 מטרים.
הדרך המערבית מגיעה מערד אל החניון שלמרגלות סוללת המצור. מכאן אפשר לעלות אל הפסגה בתוואי מתון יחסית, וכן להגיע אל אתר החיזיון האור-קולי. בשנת 2023 נחנך מסלול נוסף, "אתגר מצדה", העובר על שפת המצוק ומשלב סולמות, מאחזי יד, רתמה, כבל בטיחות וקסדות.
לפני הארמונות: החיים הקדומים על מצדה
הממצאים הקדומים ביותר במצדה אינם שייכים להורדוס, לחשמונאים או למורדי המרד הגדול. במערות שבגוף המצוק הדרום-מזרחי נמצאו שרידים שהותירו בני התקופה הכלקוליתית.
אחת המערות, מערת יורם, נמצאת במצוק הדרומי התלול, כ-100 מטרים מתחת לפסגה. הגישה אליה קשה במיוחד, ופתחה נמצא כארבעה מטרים מעל נתיב הגישה החשוף. בתוך המערה התגלו שרידי צמחים רבים, ובהם גרגרי שעורה בני כ-6,000 שנה שהשתמרו במצב שאפשר לחוקרים לרצף את הגנום שלהם.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצליח ריצוף של גנום צמח מן התקופה הכלקוליתית, והגנום נחשב לעתיק ביותר שרוצף עד אז. הגרגרים נמצאו שונים למדי מזן הבר, עדות לכך שכבר עברו תהליך ביות מתקדם, אך גם דומים לסוגי שעורה שעדיין גודלו באזור בתקופה המודרנית. הדמיון הצביע על מידה יוצאת דופן של המשכיות.
תוצאות המחקר סייעו להציב את ראשית ביות השעורה, שתוארכה במקומות אחרים בסהר הפורה לכ-10,000 שנה לפני זמננו, צפונה יותר לאורך בקעת הירדן, באזור עמק הירדן העליון. לנוכח הקושי להגיע למערה, העלו החוקרים אפשרות שהיא שימשה מקום מפלט זמני לאנשים שנמלטו מאסון כלשהו שטיבו אינו ידוע. גם חרסים אחדים מתקופת הברזל נמצאו פזורים ברחבי הפסגה. למרות נוכחותם, לא נמצא סימן לבנייה במצדה בתקופה זו.
יוסף בן מתתיהו הוא המקור ההיסטורי המשמעותי היחיד המתאר את מצדה בתקופת בית שני. הוא כתב בקצרה על תולדות המקום ומבנהו, ובהרחבה רבה יותר על המצור בתקופת המרד הגדול. מצדה נזכרת בחטף גם בכתבי סְטְרָאבּוֹן ופְּלִינְיוּס הַזָּקֵן, וכן במסמכי מדבר יהודה, אך כמעט כל הסיפור ההיסטורי נשען על יוסף בן מתתיהו.
לדבריו, הראשון שביצר את מצדה היה "הכהן הגדול יונתן". זהותו של אותו יונתן אינה ודאית. ייתכן שהתכוון ליונתן הוופסי, וייתכן שהכוונה לשליט החשמונאי אלכסנדר ינאי. במקום אחר הסתפק יוסף בן מתתיהו באמירה שהמצודה נבנתה בידי "מלכים מימים עברו".
הממצאים הארכאולוגיים אינם פותרים את הסתירה. ברחבי ההר התגלו חרסים מן התקופה החשמונאית, תריסר מטבעות תלמיים ועשרות מטבעות של אלכסנדר ינאי. שני בורות מים עשויים אף הם להשתייך לתקופה זו. עם זאת, משלחתו של יִגָּאֵל יָדִין לא הצליחה לזהות שום שריד אדריכלי חשמונאי ודאי.
חוקרים הציעו כי הגוש הדרום-מערבי של הארמון המערבי והמבנים שממזרח ומדרום לו עשויים להיות חשמונאיים, בין היתר בשל דמיון לארמונות התאומים ביריחו. החופרים לא מצאו תגלית ארכאולוגית שתוכל לאשש את ההשערה. מבחינה אדריכלית, כל המבנים המקוריים הידועים על פסגת מצדה מיוחסים אפוא למפעלי הבנייה של הורדוס.
המקלט של הורדוס
ההיסטוריה הבנויה של מצדה מתחילה למעשה בהורדוס הגדול, מלך יהודה תחת השלטון הרומי בשנים 37 עד 4 לפנה"ס בקירוב. דרכו אל המלוכה עברה בתוך המאבקים שהתעוררו באימפריה הרומית לאחר רצח יוּלְיוּס קֵיסָר ובתוך העימות בין הטוענים לכתר מבית חשמונאי. הורדוס ניצל את המערבולת הפוליטית, הפך לדמות מפתח בארץ ישראל וזכה בתמיכת השליטים ברומא, אך מעמדו נותר במשך שנים חשוף לסכנות.
יוסף בן מתתיהו כתב כי הורדוס השתלט על מצדה במאבק שהתפתח לאחר מות אביו, אַנְטִיפָּטֶר, בשנת 43 לפנה"ס. שנים מעטות לאחר מכן הפכה הפסגה למקום שבו הוכרע מאבק ההישרדות האישי שלו.
בשנת 40 לפנה"ס פלשו הפרתים ליהודה והושיבו על כס המלוכה בירושלים את מַתִּתְיָהוּ אַנְטִיגוֹנוֹס הַשֵּׁנִי, המלך החשמונאי האחרון, ששלט בתמיכתם. הורדוס התבצר בירושלים, אך הצליח לחמוק ממנה בלילה עם ארוסתו מִרְיָם, אמהּ אַלֶכְּסַנְדְרָה וקבוצת שומרי ראש.
הנמלטים הגיעו למצדה. הורדוס השאיר על ההר את מרים, את בני הפמליה וכוח שמנה 800 חיילים, ואילו הוא המשיך אל ממלכת הנבטים ומשם לברונדיסיום, היא ברינדיזי. ברומא החליט הסנאט להמליך אותו למלך יהודה.
בהיעדרו צרו אנשיו של אנטיגונוס על מצדה. הנצורים סבלו ממחסור במים, אך גשמי פתע מילאו את הבורות ואפשרו להם לשרוד ולנהל מלחמת התשה נגד התוקפים. בשנת 39 לפנה"ס שב הורדוס לארץ ישראל ושחרר את משפחתו מן המצור. בסדרת קרבות שנמשכה עד שנת 37 לפנה"ס השתלט על הארץ, ובחסותו של מַרְקוּס אַנְטוֹנְיוּס, המושל הרומי של המזרח, הכריז על עצמו כמלך.
החוויה הותירה בהורדוס היכרות ישירה עם יתרונותיה של מצדה. חששו לכס המלוכה לא נעלם לאחר הניצחון. הסכנה נשקפה בעיניו מבני השושלת החשמונאית, מנתיניו היהודים וגם מקְלֵאוֹפַּטְרָה הַשְּׁבִיעִית, מלכת מצרים, וממי שעשויים היו להמשיך את דרכה ולתבוע את יהודה או חלקים ממנה כחלק ממצרים.
בין השנים 37 ל-31 לפנה"ס, לפי התיאור הכללי של יוסף בן מתתיהו, הפך הורדוס את מצדה למקלט מדברי מבוצר. הוא הקים ארמונות, מחסנים שנועדו להחזיק מלאי מזון גדול, קסרקטינים, בתי מרחץ, בריכת שחייה ומערכת מים מתקדמת. את הפסגה הקיף בחומת סוגרים ובמגדלים. התכנון נועד לאפשר למלך, לאנשיו ולחייליו להתקיים במקום גם אם מרד או פלישה ינתקו אותם משאר הממלכה.
בניית מצדה
מפעל הבנייה ההרודיאני התפתח בשלושה שלבים עיקריים. החלוקה הארכאולוגית מתארכת את השלב הראשון לשנת 35 לפנה"ס, את השני לשנת 25 לפנה"ס ואת השלישי והאחרון לשנת 15 לפנה"ס.
בשלב הראשון הוקם הגרעין של הארמון המערבי, שלושה ארמונות קטנים, מחסן, מגורי חיילים ושלושה מבני קולומבריום. בקצה הדרומי של הפסגה נבנתה גם בריכת שחייה. מרכזו המקורי של הארמון המערבי היה ריבועי. הכניסה אליו עברה בחצר פתוחה בפינתו הצפון-מערבית. החצר שימשה חלל מרכזי וממנה הופנו המבקרים אל פורטיקו, אזור קבלה מקורה בעמודים, ומשם אל אולם הכס.
לצד אולם הכס עבר מסדרון ששימש את המלך והוביל לחדר הלבשה פרטי. לחדר הייתה כניסה נוספת, שחיברה אותו אל החצר דרך חדר הפסיפס. בחדר זה נבנו מדרגות שהובילו לקומה שנייה, ובה חדרי שינה נפרדים למלך ולמלכה.
בשלב השני הורחב הארמון המערבי, הושלמה מערכת המים ונבנה המכלול הצפוני. הוא כלל מערכת מחסנים גדולה, בית מרחץ מפואר ואת הארמון הצפוני, אחד ממבצרי הארמון המפוארים ביותר של הורדוס. הארמון הצפוני החל בראש ההר והמשיך בשתי דרגות נוספות שנבנו מתחת למפלס הפסגה, על קצה המצוק. בדרגה העליונה נמצאו מגורי המלך ומרפסת חצי עגולה שממנה נשקף האזור. גרם מדרגות בצד המערבי ירד אל הדרגה התיכונה, ובה אולם קבלה מעוגל. הדרגה התחתונה שימשה לקבלות פנים ולמשתאות, הוקפה באכסדרות וכללה בית מרחץ בסגנון רומי.
בשלב זה נותק המכלול הצפוני בהדרגה משאר חלקי מצדה. שערים פנימיים אפשרו לשלוט בתנועת האנשים אל הארמון, המחסנים, בית המרחץ והמבנים המנהליים.
בשנת 15 לפנה"ס בקירוב הוקפה כמעט כל הפסגה, מלבד הארמון הצפוני, בחומת סוגרים. זו הייתה חומה כפולה, שהחלל בין שני קירותיה חולק לחדרים באמצעות קירות ניצבים. החדרים שימשו את החיילים למגורים וכן לאחסון נוסף. באותו שלב הורחב הארמון המערבי בפעם השלישית. נוספו לו חדרים שנועדו למשרתים ולעבודות שנדרשו לתפקודו של משק המלוכה. בתום שלושת שלבי הבנייה ניצב על ההר מכלול שהיה בעת ובעונה אחת ארמון מפואר, מרכז מנהלי, מחסן אספקה ומבצר שנועד לעמוד בבידוד ממושך.
הורדוס מת, ארמונותיו נותרו על הפסגה, והמערכת שנבנתה כדי להציל מלך מפני נתיניו עתידה הייתה לשמש, עשרות שנים לאחר מכן, קבוצה של מורדים נגד רומא.
הארמון שנבנה על פי התהום
הארמון הצפוני היה המרהיב במפעלי הבנייה של הורדוס במצדה. הוא לא הונח כולו על הפסגה, אלא ירד בשלוש דרגות לאורך המצוק הצפוני. הדרגה העליונה שימשה את המלך למגורים, ואילו שתי הדרגות שמתחתיה נשענו במקומות מסוימים על קירות תמך עצומים.
מיקומו סיפק ליושבי הארמון תצפית רחבה על ים המלח והמדבר. זה היה גם המקום הקריר ביותר במצדה. חלקים ממנו נותרו מוצלים במשך רוב שעות היום, וקירות הסלע של הדרגות העניקו מחסה מן הרוח הדרומית התכופה.
בקומה העליונה היו שני חלקים נפרדים. הראשון היה מרפסת בצורת חצי מעגל, שבקצותיה ניצבו קירות. החוקרים משערים שעל הקירות עמדו עמודים בשתי שורות. המרפסת, שנבנתה על שפת המצוק, פתחה בפני המלך ואורחיו את הנוף שמצפון למצדה.
החלק השני שימש למגורים. שני חדרים, אחד ממזרח ואחד ממערב, סגרו על חצר פתוחה. קירותיהם עוטרו בציורים בדגמים גאומטריים וצמחיים, והרצפות כוסו בפסיפסים שחורים ולבנים בדגמים משתלבים. גג שנתמך בשני טורי עמודים הגן על החלקים הפנימיים של החצר. העמודים נשאו כותרות מן הסדר האיוני, ורבות מהן נמצאו מוטלות במקום. הכניסה אל הדרגה העליונה, ודרכה אל הארמון כולו, הייתה מצד מזרח.
הדרגה התיכונה נבנתה כ-20 מטרים מתחת לדרגה העליונה. היא כללה מבנה מעוגל ומכלול חדרים מדרום לו. מן המבנה העגול נותרו בעיקר יסודותיו, ולכן תפקידו המדויק אינו ידוע. הקיר החיצוני של המבנה היה בקוטר 15.3 מטרים, והעיגול הפנימי בקוטר 10 מטרים. חלקם העליון של הקירות כוסה בנדבך של אבני חול מרובעות. בעת חפירת הארמון נמצא החלל שבין שני המעגלים מלא בשברי עמודים וכותרות, שככל הנראה נשאו את הגג.
החוקרים הניחו כי בנייתם של שני יסודות מעגליים נפרדים נועדה לחלק את הלחצים שהופעלו על הקיר החיצוני. צורתו של המבנה מתאימה לתולוס, אולם השאלה אם שימש אולם קבלה, מקום מנוחה או תפקיד אחר נותרה ללא תשובה.
מכלול החדרים שמדרום למבנה העגול התחלק לשלושה: גרם מדרגות במערב, חדר גדול במזרח וחלל מקורה במרכז. חלקו התחתון של גרם המדרגות נחצב בסלע וחלקו העליון נבנה מעץ. הוא חיבר בין הדרגה העליונה לדרגה התיכונה, אך היה נסתר מעיני מי שהתבונן בארמון מבחוץ. החדר המזרחי עוטר בציורי קיר שנועדו להיראות כלוחות שיש. החלל המרכזי נפתח לכיוון צפון, וגגו נשען על עמודים מרובעים.
הדרגה התחתונה נבנתה כ-15 מטרים מתחת לדרגה התיכונה וכ-35 מטרים מתחת לדרגה העליונה. זו הייתה המפוארת משלוש הדרגות. במרכזה עמד אולם ריבועי שאורכו ורוחבו 17.6 מטרים. קירותיו הגיעו עד קצה המצוק ונתמכו בקירות תמך. במרכז האולם הוקם פורטיקו מקורה שנישא על עמודים. קיר המצוק עצמו כוסה במלט והוצמדו אליו עמודים נוספים.
העמודים נשאו כותרות קורינתיות שנצבעו בזהב. חלקו התחתון של הפורטיקו עוטר בציורי קיר שדימו לוחות אבן ושיש, ורצפתו נבנתה מעץ. לפחות חלק מן המבנה היה מקורה, ככל הנראה כדי להגן על ציורי הקיר מפני השמש והאקלים המדברי.
בפינה הדרום-מזרחית של הדרגה התחתונה הוקם בית מרחץ קטן. הארמון כולו שילב אפוא מגורים פרטיים, אולמות קבלה, מרפסות, משתאות ומרחצאות בתוך מבנה שנדחק אל קצהו של מצוק כמעט אנכי.
הארמון המערבי השתרע על שטח של כ-4,000 מטרים רבועים, בצמוד למרכז החומה המערבית ובקרבת השער המערבי. אף ששימש למגורים, החפירות מלמדות כי היה גם המרכז הטקסי והמנהלתי הראשי של מצדה. הוא התחלק לארבעה אגפים: אזור המגורים המלכותי, אזור השירות ובתי המלאכה, המחסנים והאגף המנהלי. יחידות המגורים המלכותיות נבנו סביב חצר מרכזית. בצדה הדרומי של החצר נקבע פתח לחדר מבואה, שקירותיו כוסו בטיח גבס מעוטר. מן המבואה נכנסו אל חדר הכס.
בחדר התגלו ארבעה שקעים. ייתכן ששימשו להצבת כיסא המלכות, וייתכן שנועדו למוטות שתמכו בחופה או בחיפוי שניצבו מעל הכס. חדרי השינה וחדר האוכל נבנו ממערב לחצר. לאורך הצלע המזרחית נבנה חדר נוסף, ששימש מבואה מזרחית לאולם הכס. רצפתו עוטרה בפסיפס מפואר ששילב צורות גאומטריות ודימויי פירות.
אגף השירות נבנה בצדו הצפוני של הארמון, אף הוא מסביב לחצר מרכזית. במקום היו יחידות מגורים בנות שני חדרים, בתי מלאכה וחדרי שירות. בצמוד לאגף נבנה בית מרחץ ששירת את דיירי הארמון. חדרי מדרגות הובילו לקומות עליונות, אך מהן לא נותר שריד. האגף המנהלי נבנה בצדו הצפון-מערבי של הארמון וכלל גם יחידות מגורים לפקידים. הוא הורכב משלוש יחידות נפרדות, והצפונית שבהן הייתה מפוארת במיוחד.
אגף המחסנים כלל מחסן שאורכו כ-70 מטרים לאורך צדו המערבי של הארמון, ולצדו שלושה מחסנים נוספים. מערכת של מבואות ודלתות חיברה בינם לבין חלקי הארמון. דלתות נפרדות בצד הדרומי אפשרו להכניס אליהם מוצרים וחפצים בלי להעבירם דרך אגפי המגורים והטקסים. מחסנים קטנים נוספים נבנו לצד האגף המנהלי.
שלושה ארמונות קטנים נבנו מדרום-מזרח לארמון המערבי. תוכניתם דמתה לזו של הסוויטות המלכותיות: חצר מרכזית ואכסדרת כניסה. מבנים אלה, לצד מבנה סמוך למחסנים הציבוריים ושני מבנים מצפון-מערב לארמון הצפוני, שימשו ככל הנראה את בכירי החצר. מבנה נוסף, המסומן במפת האתר כמבנה 27, הכיל יחידות מגורים סביב חצר מרכזית ומחסנים קטנים צמודים. הוא שימש כנראה את קציני חיל המשמר ההרודיאני.
מערכת המים שהכניעה את המדבר
בנייתם של ארמונות, בתי מרחץ ובריכת שחייה על פסגה מדברית הייתה תלויה ביכולת להוביל מים אל המקום ולאגור אותם. לשם כך הוקמה מערכת מורכבת של שלוש מערכות משנה: מתקנים לאיסוף מי גשמים ושיטפונות, בורות בשולי המצוק ומאגרי אגירה בתוך המבצר.
מערכת הניקוז לכדה את מי השיטפונות שזרמו בנחל מצדה מדרום ובנחל בן יאיר מצפון. סכרים שהוקמו בנתיבי הזרימה הטו את המים אל תעלות פתוחות שנבנו בשיפוע מתון.
אמת מים ברוחב 1.4 מטרים הובילה את מי נחל מצדה אל השורה העליונה של בורות האגירה. רוב האמה נקבר לימים תחת מחנות המצור הרומיים, אך קטעים ממנה נותרו לאורך הוואדי. אמה שנייה הובילה מים מנחל בן יאיר אל שורת הבורות התחתונה.
בורות המים נחצבו בסלע במדרון הצפון-מערבי של מצדה. הם היו רבועים וסודרו בשתי שורות מקבילות: שמונה בורות בשורה העליונה וארבעה בתחתונה. יחד יכלו להכיל כ-40,000 מטרים מעוקבים של מים. לכל בור היו שני פתחים. דרך הפתח התחתון זרמו מי השיטפון מן האמה. מן הפתח העליון נשאבו המים לצורך העלאתם אל הפסגה. שביל מתפתל חיבר את השורה העליונה של הבורות עם שער המים שליד הארמון הצפוני. סבלים ובהמות משא הובילו את המים לאורך השביל אל תוך המבצר.
מערכת נוספת של בורות נחצבה בפסגה עצמה. מים שהובאו דרך שער המים או שער שביל הנחש הוזרמו בתעלות אל המאגרים המרכזיים. בארמונות ובבתים נחצבו מאגרים נוספים, כך שלמבנים מסוימים הייתה מערכת אספקה עצמאית.
החומה שנועדה להקיף גם את הבלתי נגיש
חומת הסוגרים הקיפה את מצדה מכל עבר, למעט אזור הארמון הצפוני. היא נבנתה לא רק בנקודות שבהן היה אפשר לעלות אל הפסגה, אלא גם לאורך מצוקים שלא נראתה בהם כל אפשרות מעשית לטיפוס.
מידות החומה משתנות מעט בין תיאורי המקורות. גובהה המקורי נאמד בכארבעה עד חמישה מטרים, ואורכה הכולל בכ-1,300 עד 1,400 מטרים. היא הורכבה משני קירות מקבילים: עובי הקיר החיצוני היה 1.4 מטרים, ועובי הקיר הפנימי מטר אחד. ביניהם נותר חלל ברוחב ארבעה מטרים.
החלל היה מקורה, והגג שנמתח מעליו כיסה שטח כולל של קרוב לתשעה דונם. השומרים יכלו לנוע עליו מסביב למצודה, ובנקודות התורפה הונחו אבנים כבדות שנועדו להידרדר על תוקפים.
קירות ניצבים חילקו את החלל בין החומות לחדרים שנקראו סוגרים. אורכו של סוגר יכול היה לנוע בין חמישה ל-35 מטרים, ולכל אחד היה פתח כניסה מן הצד הפנימי של המבצר. החדרים שימשו את חיילי הורדוס למגורים ולאחסון, ובעת המרד הגדול הוסבו רבים מהם לדירות.
מגדלים שולבו בחומה במרחק ממוצע של כ-40 מטרים זה מזה, אך מיקומם נקבע לפי תנאי השטח והצרכים הצבאיים ולא במרווחים אחידים. רוחבם היה כשישה מטרים, ולמעשה היו סוגרים מוגבהים. בחלקם נבנו גרמי מדרגות שאפשרו ללוחמים להגיע אל עמדותיהם. לכל מגדל הייתה כניסה אחת לפחות, בדרך כלל בקיר הצפוני שחילק את הסוגר.
החומה נבנתה מגושי דולומיט או גיר קשה שמשקלם נע בין 50 ל-200 קילוגרמים. פניה טויחו וסוידו בלבן. בקומתו התחתונה של אחד המגדלים, מגדל הבורסקאים, התגלה מתקן לעיבוד עורות.
למצדה היו ארבעה שערים עיקריים מן התקופה ההרודיאנית. כולם נבנו לפי תוכנית בסיסית דומה: חדר יחיד ובו פתח בקיר החיצוני ופתח נוסף בקיר הפנימי, וספסלים לאורך הקירות. שער הוא בדרך כלל נקודת תורפה בביצורי מצודה, ולכן אדריכלות צבאית משקיעה מאמץ רב בהגנתו ובפיקוח על התנועה דרכו. שערי מצדה, לעומת זאת, לא בוצרו באופן יוצא דופן. למרות בידודו של ההר, מבחינה מבנית היו אלה בעיקר פתחים מסודרים בתוך החומה.
שער שביל הנחש נבנה בחומה הצפון-מזרחית ושירת את המטפסים בשביל המזרחי. קירות החדר צופו בגבס לבן שעליו צוירו פנלים. הרצפה רוצפה בלוחות אבן מרובעים ומסותתים היטב, ובסמוך נבנה חדר משמר קטן.
השער הדרומי, שנקרא גם שער הבאר, שימש לגישה לבורות המים שנחצבו במדרון הדרום-מזרחי. מפני שהיה בעיקר שער שירות, עיצובו היה פשוט יותר. הוא לא זכה לגימור שהוענק לשערים האחרים, ולא הוצבו ספסלים לאורך קירותיו.
שער המים, או השער הצפוני, נבנה בתוכנית דומה לזו של שער שביל הנחש. קרבתו למאגרי המים הגדולים שמצפון לבית המרחץ מעידה על תפקידו. דרכו הוכנסו המים שנשאבו מן השורה העליונה של הבורות.
מובילי המים הגיעו אליו בשביל שנבנה במיוחד למטרה זו, ושרידיו עדיין ניכרים במדרון. לצד תפקידו כשער שירות, שימש שער המים גם הכניסה הראשית למצדה מכיוון צפון. לפי ממצאי המחקר, הוא נבנה בשלב הבנייה השני במקום שער קודם שיצא משימוש.
מהשער המערבי נותרו רק שרידים בחומת מצדה, ובהם חלקי הספסלים שאפיינו את השערים ההרודיאניים. לימים נודע גם בשם השער הביזנטי, משום ששימש את תושבי ההר בתקופה הביזנטית. סוללת המצור הרומית, שנותרה בסמוך, סיפקה להם דרך נוחה יחסית אל הפסגה.
מצפון לשער המים התגלו שרידיו של שער מרוצף נוסף, סמוך לפינה המערבית של חומת הארמון הצפוני. הוא בוטל במהלך שלב הבנייה השני. ההשערה היא שקודם לביטולו היה שער הכניסה הראשי למצדה, ואף שימש להעברת המים.
שלושה שערים פנימיים נבנו בשלב השני כדי לווסת את התנועה בתוך המבצר. אחד מהם חסם כניסה חופשית אל הארמון הצפוני, בית המרחץ והמחסנים. שער נוסף העניק גישה מיוחדת למחסנים הצמודים למבנה המנהלי, ואילו השלישי הפריד בין חלקה המרכזי של מצדה לבין המכלול הצפוני.
מחסניה של מצדה נועדו לאגור מזון, כלי נשק, סחורות וחפצים בעלי ערך. חלקם היו ציבוריים ואחרים הוצמדו לארמונות ולמבנים מנהליים. המחסנים הציבוריים נבנו לצד המכלול הצפוני והתחלקו לשני גושים. מסדרון שנמתח ממזרח למערב הפריד ביניהם והתחבר למסדרון שהקיף את המתחם כולו.
בקבוצה הצפונית היו חדרי אחסון ארוכים, שרוחבם 3.8 מטרים ואורכם 20 מטרים, וכן מחסן כפול שנבנה בזווית. רצפות המחסנים ותקרותיהם צופו בחימר. קבוצה זו נוספה לאחר בניית בית המרחץ. בקבוצה הדרומית נבנו 11 מחסנים מוארכים. רוחבו של כל אחד היה כארבעה מטרים ואורכו כ-27 מטרים. הוחזקו בהם שמן, יין, קמח ומזונות נוספים. לכל סוג מזון הוקצה מחסן נפרד וכלי אחסון מתאימים. המחסן החמישי ממערב צופה בחומר חסין מים. ברצפתו נחצבו שלוש גומחות במרווחים קבועים, וייתכן ששימש להעברת נוזלים אל כלי האחסון.
שלושה מחסנים נוספים הוצמדו למבנה המנהלי. ככל הנראה נשמרו בהם סחורות בעלות ערך מיוחד, ולכן הגישה אליהם עברה בשער נפרד. קבוצה נוספת נבנתה לצדם בשלב השני כדי להגדיל את נפח האחסון. חופרי מצדה הציעו כי במחסנים אלה נשמרו חפצים חשובים במיוחד, אולי כלי נשק.
לרחוץ כדרך הרומאים
לצד בתי המרחץ הקטנים בארמונות הקים הורדוס בית מרחץ ציבורי גדול מדרום לארמון הצפוני. הוא תוכנן בסגנון רומי.
הרוחצים נכנסו תחילה לחצר פלסטרה צפונית שהוקפה עמודים בעלי כותרות נבטיות. ממנה עברו אל חדר ההלבשה, האפודיטריום, ומשם אל החדר הפושר, הטפידריום. בהמשך יכלו להגיע אל יתר חדרי הרחצה, ובהם החדר החם והחדר הקר.
למעט החדר הקר, רצפות החדרים כוסו בתחילה בפסיפסים שחורים ולבנים בדגמים גאומטריים. בשלב מאוחר יותר הוחלף הפסיפס בטיח בחצר החיצונית ובריצוף אופוס סקטילה בגוונים שחורים וורדרדים בחדרים האחרים.
הקירות עוטרו בפרסקאות. פיסות תקרה שנמצאו על רצפת חדר ההלבשה לימדו כי התקרה עוטרה בסטוקו ובדגמים גאומטריים וצמחיים.
בצדו הצפוני של החדר החם, בתוך אפסיס, דהיינו עמדת מזרקה שנבנתה מאבן קוורץ. בצדו הדרומי היה אמבט קטן. מתחת לרצפה פעלה מערכת היפוקאוסט, שבה הוזרם אוויר חם כדי לחמם את החדר מלמטה. מה שנראה כיום בחדר החם הוא בעיקר שרידיה של אותה מערכת תת-רצפתית.
בחלק הדרומי של מצדה נבנה מבנה עגול בקוטר 7.5 מטרים, הידוע כקולומבריום. שמו נגזר מן המילה הלטינית ליונה, Columba. קיר חילק את המבנה לשניים. בקירותיו נחצבו שקעים רבועים שאורך כל אחת מצלעותיהם 16 סנטימטרים. כ-80 גומחות סודרו בשורות מקבילות. שש שורות השתמרו, וייתכן שבמקור היו עשר.
חופרי מצדה העלו תחילה אפשרות שהמבנה נועד להטמנת אפרם של נוכרים ששירתו בחיל המשמר של הורדוס. עם זאת, לא נמצאו במקום ראיות לשרפת גופות.
ההשערה המקובלת יותר היא שהמבנה שימש שובך יונים. ככל הנראה היה לו גג שהגן על היונים מפני טורפים, ובחלקו העליון נותרו פתחים לכניסה, ליציאה ולאוורור. אפשר היה להגיע אל הפתחים בסולם עץ. ייתכן שהיונים שימשו להעברת הודעות. לשלשתן הייתה עשויה לשמש דשן לגידולים שסיפקו ירקות טריים לדיירי המבצר, וייתכן שהן שימשו גם מקור לבשר. יוסף בן מתתיהו תיעד את חיבתו של הורדוס ליונים, וגם בתלמוד נזכר זן שנקשר בשמו.
שני מבני קולומבריום קטנים ורבועים נבנו בחומה הצפון-מערבית. נראה כי הוקמו בשלב הראשון של מפעלי הבנייה, לפני שהפסגה הוקפה בחומת הסוגרים. במשך עשרות שנים המתינו הארמונות, המחסנים והביצורים לרגע שבו יידרשו למלא את התפקיד שלשמו נבנו. אלא שכאשר הגיעה המלחמה למצדה, לא הורדוס ואנשי חצרו ביקשו בה מקלט. בשנת 66 לספירה עלתה אל הפסגה קבוצה אחרת, הסיקריים, ובתכסיס השתלטה על חיל המצב הרומי.
הסיקריים עולים אל ההר
בשנת 66 לספירה, בראשית המרד הגדול נגד רומא, השתלטו הסיקריים על מצדה באמצעות תכסיס והכניעו את חיל המצב הרומי שישב בה. הסיקריים היו פלג יהודי קיצוני, שנבדל מן הקבוצה הרחבה יותר שכונתה הקנאים. יוסף בן מתתיהו מתאר אותם בעוינות ואינו מסתיר את מעשיהם נגד יהודים.
בהנהגת אֶלְעָזָר בֶּן יָאִיר הפכה מצדה לבסיס לפשיטות על יישובים רומיים ויהודיים באזור ים המלח. לפי יוסף בן מתתיהו, בפשיטה על עין גדי הרגו הסיקריים 700 נשים וילדים.
בשנת 70, זמן קצר לפני חורבן בית שני, הגיעו אל ההר סיקריים נוספים שגורשו מירושלים, ועמם בני משפחותיהם. לאחר נפילת ירושלים נותרה מצדה אחד המעוזים האחרונים של המרד. במשך כשנתיים נוספות קיימו יושביה קהילה מבודדת בתוך מבצרו הנטוש של הורדוס.
מי היו הסיקריים?
הסיקריים (או הסיקריקים) היו פלג יהודי קיצוני שפעל בתקופת המרד הגדול נגד רומא. לעיתים הם מתוארים בפשטות כקנאים, אך יוסף בן מתתיהו הבחין בינם לבין הקבוצה הרחבה יותר שכונתה "הקנאים". לפי תיאורו, הסיקריים היו פלג נפרד ורדיקלי, שנאבק לא רק בשלטון הרומי אלא גם ביריבים יהודים.
חשוב לזכור שכמעט כל המידע ההיסטורי על הסיקריים במצדה מגיע מיוסף בן מתתיהו. הוא לא היה עד למצור עצמו, שכן באותו זמן כבר שהה ברומא, ואת פרטי נפילת המבצר קיבל ככל הנראה מדיווחי המפקדים והחיילים הרומים. יחסו לסיקריים היה עוין, והוא תיאר אותם לא רק כמורדים אלא גם כמי שפגעו בבני עמם. לכן דמותם ההיסטורית מוכרת לנו דרך מקור מרכזי אחד, בעל עמדה ברורה כלפיהם.
בשנת 66 לספירה, בראשית המרד הגדול, השתלטו הסיקריים על מצדה באמצעות תכסיס והכניעו את חיל המצב הרומי שהוצב בה. בראש הקבוצה עמד אֶלְעָזָר בֶּן יָאִיר, שלימים נעשה הדמות המרכזית בסיפור נפילת המבצר. הבחירה במצדה העניקה לסיקריים יתרון ניכר. הם קיבלו לידיהם מבצר מבודד המוגן בצוקים, חומת סוגרים, מחסנים ומערכת מים שנבנו בידי הורדוס. המחסנים והבורות אפשרו לקיים על ההר קהילה גדולה יחסית גם בתנאי המדבר, והגישה הקשה אל הפסגה צמצמה את יכולתם של אויבים לתקוף אותם.
מצדה שימשה בסיס לפשיטות על יישובים רומיים ויהודיים באזור ים המלח. יוסף בן מתתיהו מייחס לסיקריים מתקפה קשה במיוחד על עין גדי, שבה נהרגו לדבריו 700 נשים וילדים. התיאור הזה מערער את הדימוי המאוחר של הסיקריים כלוחמי חירות הפועלים אך ורק נגד האימפריה הרומית.
בשנת 70 לספירה, זמן קצר לפני חורבן בית שני, הגיעו למצדה סיקריים נוספים שגורשו מירושלים. אל הלוחמים הצטרפו נשים, ילדים ופליטים אחרים. בעקבות זאת השתנה אופיו של המקום: מן המבצר ההרודיאני נוצר יישוב מאולתר ובו משפחות, יחידים וקבוצות בעלות השקפות דתיות שונות.
הממצאים הארכאולוגיים מלמדים כי תושבי מצדה התאימו כמעט כל חלק במבצר לצורכיהם. חדרים בחומת הסוגרים הוסבו לדירות, בארמונות הקטנים נבנו מטבחים ותנורים, ובחלק הדרומי של הפסגה הוקמו בקתות מבוץ ומשברי אבנים. בית הכנסת, המקוואות, כלי הבית, הבגדים והמגילות שהתגלו בחפירות מעידים שבמצדה התקיימה קהילה ולא רק יחידה צבאית.
ניתוח הממצאים בידי הארכאולוג רוני רייך העלה אפשרות שהיישוב התנהל כמעין מחנה עקורים מאורגן. משפחות שוכנו בנפרד מאנשים שהגיעו בגפם, וקבוצות דתיות שונות קיבלו אזורי מגורים נבדלים. לפי פרשנות זו, האיסיים שוכנו בחלקים הדרומיים ביותר של הפסגה.
מכאן עולה הסתייגות חשובה: לא כל מי שחי במצדה בשנותיה האחרונות היה בהכרח סיקרי. אלעזר בן יאיר ואנשיו שלטו במבצר, אבל האוכלוסייה כללה ככל הנראה גם פליטים, משפחות ואנשים מקבוצות יהודיות נוספות. הביטוי הרווח "הסיקריים במצדה" מתאר אפוא את הקבוצה השלטת, אך אינו בהכרח מגדיר כל אחד מן הגברים, הנשים והילדים שחיו שם.
הזיהוי בין הסיקריים לקנאים התחזק בזיכרון המודרני, אך במקור ההיסטורי מדובר בקבוצות נבדלות. הקנאים נשאו חלק מרכזי במרד נגד רומא, ואילו הסיקריים מתוארים כפלג קיצוני שהיה מסוכסך גם עם קבוצות יהודיות אחרות. ההבחנה חשובה להבנת מצדה. התיאור הציוני המאוחר נטה להציג את יושבי המבצר כשרידיה האחרונים של יהודה הלוחמת, קבוצה מאוחדת שהחזיקה מעמד מול האימפריה הרומית. אצל יוסף בן מתתיהו התמונה מורכבת יותר: מנהיגי מצדה היו אנשי פלג שנוי במחלוקת, שכבר קודם למצור ניהל עימותים אלימים עם יהודים.
במאה העשרים עבר סיפור הסיקריים שינוי עמוק. במסגרת הפיכתה של מצדה לסמל ציוני, הושמטו לעיתים זהותם המדויקת ומעשיהם נגד יהודים. הם הוצגו בעיקר כמגיניו האחרונים של מבצר יהודי, שנאבקו במעצמה גדולה ובחרו במוות במקום בעבדות.
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי היה מהכותבים שסייעו לעצב את הדימוי הזה. הוא אימץ את מצדה כמופת של גבורה יהודית פעילה, אך לא הדגיש את יחסו השלילי של יוסף בן מתתיהו לסיקריים. בהמשך חיזקו הפואמה "מסדה" של יצחק למדן, מסעות תנועות הנוער וטקסי ההשבעה של צה"ל את דמותם כלוחמי חירות.
כך נוצר פער בין הסיקריים ההיסטוריים לבין מגיני מצדה שבזיכרון הלאומי. במקור הם מתוארים כפלג קיצוני שפגע גם בבני עמו; במיתוס הם נעשו סמל לעמידה של מעטים מול רבים. הממצאים הארכאולוגיים מוסיפים נדבך שלישי: על הפסגה התקיימה אוכלוסייה מגוונת של לוחמים, משפחות ופליטים, שחייה אינם מסתכמים בתווית אחת.
ארמון שהפך למחנה פליטים
מצדה ההרודיאנית לא נבנתה עבור מאות משפחות. הארמונות תוכננו למלך, לאנשי חצרו ולחיל המשמר, והמורדים נאלצו להתאים אותם לצורכיהם.
רוב המבנים, מלבד המחסנים, הוסבו למגורים. חלקי עמודים, כותרות ואבני בניין פורקו מן הארמונות ושימשו לבניית קירות וחדרים. עצים שנלקחו מן המבנים ההרודיאניים זכו לתשומת לב מיוחדת, תחילה כחומר בנייה ובהמשך כחלק מן ההיערכות למצור.
הארמון המערבי לא שימש למגורי משפחות, אלא המשיך לתפקד כמרכז מנהלי. עשרות ראשי חץ ומטבעות מתקופת המרד נמצאו בו. גם הארמון הצפוני לא הוסב למגורים, אלא שימש עמדת תצפית על הסביבה ועל מערכת המצור. עמודים וקורות עץ פורקו ממנו והועברו למקומות אחרים. בדרגה התיכונה נמצאה ערמה גדולה של חיצים שרופים, וייתכן שהמקום שימש גם עמדה שממנה תקפו המגינים את הרומאים.
הארמונות הקטנים הוסבו לדירות משפחתיות והותקנו בהם מטבחים ותנורים. בתוך שכבות האפר מצאו החופרים כלי בית ועדויות לכך שבחלק מן הדירות נאספו החפצים בחדר אחד והוצתו.
חדרי חומת הסוגרים הפכו לדירות ולחללי מגורים. בגדים, כלי בית, כלים מחומרים שונים ועשרות מטבעות מעידים על חיי היום-יום שהתנהלו בתוך החומה. האש ששרפה חלקים אחרים של מצדה פסחה על רבות מן היחידות האלה. כלים נותרו על הרצפה, בתוך מקומות אחסון ולעיתים אף על התנורים. בסוגרים אחרים נמצאו חפצים מפוחמים בפינות, עדות לכך שהמשפחות ריכזו את מטלטליהן והעלו אותם באש.
כאשר התרבו הפליטים, נבנו בקתות מבוץ ומשברי אבנים סביב הארמונות הקטנים, לצד החומה ובדרום הפסגה. החופרים כינו את המתחם "מחנה המעבר" והציעו כי נבנה בשלבים האחרונים של המרד עבור פליטים שהמשיכו להגיע למצדה.
רוני רייך הסיק מן החלוקה הפנימית כי המקום תפקד כמחנה עקורים מאורגן. משפחות הופרדו מאנשים שהגיעו בגפם, ואף קבוצות בעלות השקפות דתיות שונות שוכנו בנפרד. לדבריו, האיסיים קיבלו את האזורים הדרומיים ביותר וכך הופרדו, ככל שהיה אפשר בשטחה המצומצם של הפסגה, משאר התושבים.
בית כנסת, מקוואות ומגילות
בית הכנסת של מצדה הוא מהקדומים שהתגלו מתקופת בית שני. הוא נבנה בצמוד לחומה הצפון-מערבית, ממערב למבנה המנהלי. הורדוס לא תכנן במקום בית כנסת. גללי בהמות שנמצאו בין שתי רצפות הביאו את החוקרים למסקנה שהמבנה שימש בתחילה אורווה, ורק בתקופת המרד הוסב לתפילה.
מידות החלל הפנימי היו 12.5 על 10.5 מטרים. שני טורים, שבכל אחד מהם שלושה עמודים, תמכו בגג. לאורך הקירות הקימו המורדים ספסלים מדורגים ומטויחים, שנבנו מפסולת ומשברי עמודים הרודיאניים. בין השברים זוהו כותרות שנלקחו מן הדרגה התחתונה של הארמון הצפוני.
בחדר קטן בפינה הצפון-מערבית נמצאה שכבת שרפה ובה שברי זכוכית וברונזה. על הרצפה נמצא אוסטרקון, חרס ששימש לכתיבה, ועליו המילים "מעשר כוהן". חרס נוסף נשא את השם "חזקיה". בבור מתחת לרצפה נמצאו שני הפרקים האחרונים של ספר דברים וחלקים מפרק ל"ח בספר יחזקאל. ייתכן שהבור שימש גניזה.
בסוגר סמוך נמצאו קטעים מספר בראשית, ויקרא, תהלים ובן סירא, וכן קטעים מ"שירות עולות השבת", חיבור המיוחס לכת האיסיים. מסמכים נוספים שהתגלו במצדה כללו חלקי פרשנות למקרא, ספרים חיצוניים וטקסטים שלא זוהו.
יותר מ-1,600 פריטים כתובים התגלו באתר, בארמית, ביוונית ובלטינית, ובהם כתובות בכתב נבטי. נמצאו 15 כתבי יד עבריים: 14 על קלף בכתב עברי מרובע, ואחד בכתב עברי קדום על פפירוס, ככל הנראה מסמך שומרוני.
בסוגר 1039, שקיבל את הכינוי "סוגר המגילות", התגלו גם אבני דרדור, כלי נשק וכלים. החופרים הציעו שהחדר שימש את החיילים הרומאים שריכזו בו חפצים שנבזזו ולא נלקחו עמם. לצד המגילות נמצא בו תלוש משכורת של גַּאיוּס מֶסְיוּס, פרש מן הלגיון העשירי ויליד הקולוניה בירות. התעודה מלמדת שקיבל את שכרו שלוש פעמים בשנה, וכי משכרו נוכו הוצאות הלבוש, הציוד והמזון שלו ושל סוסו.
על חלקי עמודים, בסיסים וכותרות בארמון הצפוני נמצאו אותיות עבריות ומספרים. הסימנים נחצבו לצורך הצבת חלקי העמודים ולא נועדו להיראות לאחר השלמת הבנייה, עדות לכך שבין סתתיו ובנאיו של הורדוס היו יהודים.
בחפירות נחשפו שני מקוואות ציבוריים, אחד בצפון ואחד בדרום, וכן אגני היטהרות ואגנים לרחיצת ידיים. שני המקוואות כללו "אוצר" של מי גשמים ואגן טבילה המחובר אליו.
המקווה הדרומי נבנה בתוך סוגר 1197, ליד מגדל 1196. שלוש בריכותיו צופו בטיח אפור אטום למים. שלוש מדרגות ירדו אל הבריכה הגדולה, שקיבלה מי גשמים מגג הסוגר. נקב השקה חיבר אותה לבריכת טבילה קטנה יותר, שאליה ירדו בשתי מדרגות. הבריכה השלישית שימשה לרחצה לפני הטבילה. מחוץ לסוגר הוכשרו חדרי הלבשה ובהם גומחות לבגדים, ובכניסה נבנה אולם עם ספסלים משברי עמודים הרודיאניים.
המקווה הצפוני נבנה בצדה המזרחי של החצר המרכזית במבנה המנהלי. גם בו היו שלוש בריכות ומערכת לאיסוף מים, אך החדרים הסמוכים אליו נהרסו כמעט לחלוטין.
גילוי המקוואות ב-1965 פתח למעשה את המחקר הארכאולוגי של מקוואות קדומים. הרב דָּוִד מִינְצְבֶּרְג, שנחשב מומחה להלכות מקוואות, הוזמן לבחון את המתקן הדרומי ופסק כי הוא כשר למהדרין: "משופרא דשופרא שבע פעמים". בית הכנסת משמש גם כיום לטקסים דתיים, ובהם בר מצווה. ספר תורה מועלה אל הפסגה לקריאה בימי שני וחמישי ובחול המועד.
רומא סוגרת את הטבעת
בשנת 73 מונה לוּקְיוּס פְלָבְיוּס סִילְבָה לנציב יהודה ויצא להכניע את מצדה. לצדו עמד הלגיון העשירי פרטנסיס, יחידות עזר ושבויים יהודים שהועסקו בעבודות ובהובלת אספקה.
ההערכות לכוח הלוחם נעות בין 8,000 ל-10,000 חיילים. אומדן רחב יותר, הכולל את יחידות העזר ושבויי המלחמה, מגיע לכ-15,000 בני אדם, מהם כ-8,000 עד 9,000 לוחמים. מול כוח זה ניצבו פחות מאלף מתושבי מצדה. מרדכי גיחון העריך את יחסי הכוחות בכעשרה לאחד לטובת רומא.
הבעיה הראשונה של הצרים לא הייתה החומה אלא המדבר. לפי אומדן שהציג אמנון בן-תור, הצבא צרך מדי יום כ-16 טונות מזון וכ-26,000 ליטרים מים. עין גדי שימשה מקור מים מרכזי, ואספקה הובאה ככל הנראה גם מכיוון חוף ים המלח. מחקר שפורסם ב-2011 בידי חוקרים מאוניברסיטת חיפה קבע כי עצים הובאו מאזורים מיוערים בארץ ישראל לצורך בניית מכונות המצור והחימום במחנות.
הרומאים הקיפו את מצדה בדייק שנועד למנוע גיחות ובריחה. אורכו היה כחמישה קילומטרים, עוביו הממוצע 1.6 מטרים וגובהו כשלושה מטרים. לאורכו נבנו 37 מגדלי שמירה ותצפית.
מעבר לדייק הוקמו שמונה מחנות במקומות שנבחרו בשל חשיבותם הטקטית. המחנות א', ב' וג' הוצבו ממזרח. מחנה ב', הגדול בקבוצה, שימש כנראה בסיס אספקה בזכות קרבתו לים המלח. מחנות א' וג' שמרו על הגישה לשביל הנחש ועל התנועה בנחל מצדה. בין א' לב' נקבע שער בדייק.
מחנה ד' נבנה מצפון ושמר על הדרך לעין גדי. מחנה ה' הוקם מצפון-מערב, סמוך לסוללה, ושימש כנראה להתארגנות לפני ההסתערות.
מחנה ו', המקביל למחנה F בסימון המחקרי, היה הגדול והחשוב במחנות. עיקר הכוח הרומי ומפקדתו של סילבה ישבו בו. לאחר המצור נבנה בתוכו מחנה קטן מאבנים שנלקחו מן המחנה הגדול, וחיל מצב נשאר בו עד שנת 115 בקירוב. בין מחנות ה' ו-ו' התגלו מבנים בלתי מבוצרים, כנראה חנויות שהפעילו סוחרים נבטים עבור החיילים.
מחנות ז' וח' לא מילאו תפקיד ישיר בהסתערות. הם השלימו את ניתוקה של מצדה מדרום.
המחנות והדייק נבנו במהירות המאפיינת את יכולתו ההנדסית של הצבא הרומי. לפי הערכת בן-תור, בניית המחנות והדייק נמשכה כשבוע, ובניית הסוללה כחודש נוסף. הערכות אחרות מציעות מצור שנמשך חודשיים עד שלושה.
הרומאים לא ביקשו להמתין עד שהנצורים ייכנעו מרעב. בצד המערבי נמצאה שלוחת סלע טבעית שחיברה את בסיס מצדה עם הרי מדבר יהודה. בראש נקודת התורפה הזאת היה גובה המצוק כ-150 מטרים. על השלוחה הוקמה סוללה אלכסונית באורך של כ-100 מטרים. עצים שהובאו לאזור שימשו בסיס, ועליהם נשפך עפר מהודק. חקירות גאולוגיות בשנות ה-90 אישרו כי חלק גדול מן המבנה, שגובהו הכולל כ-114 מטרים, היה שלוחת סלע טבעית שעליה נוספה עבודת העפר הרומית.
שבויים יהודים הועסקו ככל הנראה בהקמתה. כאשר הושלמה הסוללה, העלו עליה הרומאים מגדל מצור גדול ואיל ניגוח. לפי התיארוך המובא באחד המקורות, הובקעה החומה ב-16 באפריל, לאחר שהסוללה הושלמה באביב שנת 73.
איל הניגוח התמקד בנקודה שמול הסוללה. לאחר שקיר האבן התמוטט, התגלתה מאחוריו חומה שנבנתה מעץ ומחומרי מילוי. יוסף בן מתתיהו הציג אותה כמכשול שהקימו המגינים לאחר נפילת החומה. אהוד נצר ומרדכי גיחון הציעו תהליך אחר: לדבריהם, חומת העץ הוקמה עוד בזמן בניית הסוללה, בתוך הסוגרים, כדי לחזק את הביצור לקראת פגיעות איל הניגוח. המגינים מילאו את החלל בפסולת בנייה, אך בכך אולי החלישו את המכשול. חיבורי העץ התרופפו, ההגנה מפני אש נפגעה ויכולת החומה לספוג את המהלומות פחתה.
נצר אף הציע שהקורות הונחו לרוחב הסוגר, כך שגלי ההלם של איל הניגוח עברו אל חלקה האחורי של החומה ושברו אותו. כאשר הרומאים הציתו את העץ, נשפך חומר המילוי הרופף והגישה אל תוך המבצר נעשתה קלה יותר.
הלילה האחרון לפי יוסף בן מתתיהו
לאחר שרפת החומה קבעו הרומאים את הפריצה לבוקר המחרת. אלעזר בן יאיר סבר כי לא נותרה אפשרות להדוף אותם. יוסף בן מתתיהו מייחס לו שני נאומים שבהם הציג את החירות כערך העולה על החיים ואת המוות כחלופה לעבדות.
לפי הסיפור, תחילה הרגו הגברים את נשותיהם וילדיהם. לאחר מכן נבחרו בגורל עשרה אנשים שהרגו את שאר הגברים. לבסוף הפילו העשרה גורל נוסף, והאיש שנבחר הרג את תשעת חבריו, הצית את הארמון והתאבד.
כאשר נכנסו הרומאים מצאו, לפי יוסף בן מתתיהו, 960 גברים, נשים וילדים מתים. כל המבנים נשרפו מלבד מחסני המזון, שהושארו שלמים כדי להראות כי הנצורים לא פעלו מתוך רעב. שתי נשים וחמישה ילדים ניצלו לאחר שהסתתרו בבור מים, והן שסיפרו לרומאים את שאירע.
בחדר שער פנימי שקישר בין שער המים למחסנים התגלו 11 אוסטרקונים, שכל אחד מהם נשא שם אחד. צורת הכתב מעידה כי נכתבו ככל הנראה בידי אותו אדם. על אחד החרסים נכתב "בן יאיר". יגאל ידין הציע כי אלה הגורלות שעליהם כתב יוסף בן מתתיהו. עשרת השמות האחרים עשויים, לפי פרשנות זו, להיות שמות האנשים שנבחרו להרוג את חבריהם ואת עצמם. עם זאת, הכתובת אינה מוכיחה כיצד שימשו החרסים, והקשר בינם לבין ההתאבדות נותר השערה.
גם עצם ההתאבדות ההמונית שנוי במחלוקת. התאבדות מנוגדת להלכה היהודית, אף שבמהלך המרד הגדול ידועים סיפורים על התאבדות ביודפת ועל אנשי גמלא שקפצו אל מותם כדי לא ליפול בשבי.
הממצא הארכאולוגי מאשר שרפות רבות, אך אינו מספק ראיה מכרעת למותם של 960 בני אדם. יוסף בן מתתיהו כתב על ארמון אחד, אף שהחפירות חשפו שניים. הוא טעה בפרטים אחדים בתיאור הארמון הצפוני והפריז בגובה החומות והמגדלים. מנגד, תיאוריו של בתי המרחץ, בורות המים והרצפות הצבעוניות תואמים היטב את הממצאים.
שַׁיֵּי כּהן הגדיר את תיאורו של יוסף בן מתתיהו "חלקי ולא מדויק". אֶרִיק קְלַיְן אף הציע כי סיפור ההתאבדות עוצב בהשפעת האירוע שחווה יוסף עצמו ביודפת, כאשר הוא וחייל נוסף נותרו אחרונים ובחרו להיכנע במקום להרוג זה את זה.
המחקר חלוק גם בשאלת הלחימה. נחמן בן-יהודה טען שלא נערך על ההר קרב כלל. בני ארובס וחיים גולדפוס הציעו ב-2009 כי המצור לא הושלם, שהמגינים התאבדו ללא קרב וכי הפרצה הנראית כיום בחומה נוצרה מעבודות בנייה ביזנטיות. חוקרים אחרים תיארו חילופי ירי ולחימה מן החומות. גיחון סבר שהמגינים לא יכלו לצאת לקרב פתוח, אך ייתכן שנלחמו בנקודת הפריצה הצרה, שבה התקשה הצבא הרומי לנצל את יתרונו המספרי. השערה נוספת מציעה כי אחרוני המגינים התבצרו בארמון הצפוני לאחר הפריצה ונערך שם מצור נוסף.
28 גופות במקום 960
בחפירות נמצאו שרידים המיוחסים לכל היותר ל-28 בני אדם, ואולי ל-29 אם כוללים עובר. שלושה שרידים נמצאו באזור הארמון הצפוני: גבר צעיר שגילו הוערך בכ-20 עד 22, אישה בת 17 עד 18 וילד בן 11 עד 12. הערכות אחרות הציעו גילאים שונים לשני הזכרים, ובהם 40 ו-20 עד 22, 22 ו-11 עד 12, או 16 עד 18 לפי שרידי השיניים.
שיערה הקלוע של האישה השתמר, אך עצמותיה לא. בדיקה משפטית הצביעה על כך ששיערה נגזז בכלי חד בעודה בחיים. האנתרופולוג ג'ו זיאס והחוקר עזריאל גורסקי הציעו כי ייתכן שהשלושה היו רומאים שנשבו בעת השתלטות הסיקריים על חיל המצב, ולא בני משפחתו של מורד יהודי.
שרידיהם של כ-25 אנשים נוספים נמצאו במערה מתחת לחומה הדרומית. בין העצמות נמצאו גם עצמות חזיר, כפי שמופיע לעיתים בקבורה רומית בעקבות הקרבת חזירים. תיארוך אריגים מן המערה התאים לתקופת המרד, אך נמצאו רק כארבעה אחוזים מכמות העצמות הצפויה מ-24 בני אדם. ידין עצמו לא היה בטוח בזהותם.
הממסד הרבני קבע כי מדובר במגיני מצדה. ב-7 ביולי 1969 נקברו השרידים בטקס ממלכתי-צבאי למרגלות ההר, במקום הצופה לעבר ארמון הורדוס. מְנַחֵם בֵּגִין ויִשְׂרָאֵל יְשַׁעְיָהוּ השתתפו בטקס. הפער בין הטקס הממלכתי לבין חוסר הוודאות המדעי הפך לימים לחלק מן הוויכוח על מצדה.
לאחר הכיבוש נשאר חיל מצב רומי במצדה. חלק מהחיילים התגוררו במחנה למרגלות ההר ואחרים על הפסגה. מצדה לא שבה לשמש מבצר פעיל. לפי אחת ההשערות נפגעה מערכת המים בשל הסוללה והרס רומי מכוון, והפסגה לא יכלה עוד לקיים יישוב גדול.
במאה החמישית התיישבה במקום קהילת נזירים מתבודדים, לאורה, שפעלה עד הכיבוש הפרסי במאה השביעית. היישוב מזוהה עם מנזר מרדס, או מרדה, הנזכר בכתבים בני התקופה. המילה הארמית "מרדה" פירושה מבצר, בדומה לשמו היווני של מנזר מדברי אחר, קסטליון.
הנזירים בנו כנסייה מצפון-מזרח לארמון המערבי. היה בה אולם ארוך, אפסיס פנימי במזרח ונרתקס במערב. רוב פסיפס הרצפה נהרס, אך הפסיפס בדיאקוניקון השתמר היטב ובו 16 מדליונים המתארים פירות, צלבים ודגמים גאומטריים. מבני שירות, תאי מגורים ומערות במדרון הדרומי השלימו את המנזר. אלה היו תושביה האחרונים של מצדה לפני ששקעה בתהום הנשייה.
ההר מתגלה מחדש
בשנת 1806 הגיע אל מצדה הנוסע הגרמני אוּלְרִיךְ יַאסְפֶּר זֶטְצֶן, הראשון בעת החדשה שאיתר את המבצר. בשנת 1838 זיהו אֶדְוַרְד רוֹבִּינְסוֹן ועוזרו עֵלִי סְמִית את חורבות א-סבה כמצדה ההיסטורית. סמית השקיף עליה בטלסקופ מעין גדי וזיהה את המבנה בצפון כארמון הורדוס.
ב-1842 טיפסו אל האתר המיסיונר האמריקאי סַמְיוּאֵל ווֹלְקוֹט והצייר הבריטי ויליאם טיפינג. הם סקרו את החורבות ופרסמו ציורים ותוכניות שהציגו אותן לציבור. ב-1848 הגיעו קציני צי אמריקאים בפיקוד וִילְיַאם פְרַנְסִיס לִינְץ', עגנו מול מצדה וזיהו את בורות המים. פֶלִיסְיַאן דֶה סוֹסִי חפר בכנסייה, חשף פסיפס, סקר את המחנות ושרטט את מערכת המצור.
החוקר הבריטי הֶנְרִי בֵּייקֶר טְרִיסְטְרַאם ביקר בינואר 1864 ופרסם את רשמיו, תיאורי הבורות, ארמון הורדוס ואיורי האתר בספרו "מסע בארץ ישראל: יומן 1863-1864".
הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל פתחה ב-1865 את סקר ארץ ישראל המערבית. צ'ארלס וורן וקלוד קונדר הכינו מפות מדויקות של הפסגה והמחנות ואיתרו את שביל הנחש, אך טעו כאשר זיהו את הארמון המערבי כארמונו של הורדוס.
משלחת גרמנית סקרה את מערכת המצור ב-1909, בעיקר את מחנות B ו-C. בשנה שלאחר מכן נחקרה מערכת המים, ובהמשך נעזר סקר בריטי בצילום אווירי.
ב-1932 שהה הארכאולוג הגרמני אָדוֹלְף שוּלְטֶן כחודש על ההר. מפותיו נעשו בסיס למחקרים הבאים, אך גם הוא זיהה בטעות את הארמון הצפוני כמערכת ביצורים ואת הארמון המערבי כארמון הורדוס.
גוטמן, ידין והחפירה הגדולה
שמריהו גוטמן עלה למצדה לראשונה ב-1933, בהיותו בן 24. פעילותו תרמה יותר מזו של כל אדם אחר להפיכת המקום לסמל ולמוקד מחקר. בינואר 1942 ארגן את "סמינר מצדה", שבו סקרו 46 מאנשי הנוער העובד את הפסגה ומצאו קטעים נוספים משביל הנחש.
ב-1953 עמד גוטמן בראש המשלחת הארכאולוגית הישראלית הראשונה. היא חפרה את מערכת המים, גילתה את התוואי המלא של שביל הנחש, שחזרה את שערו, זיהתה את הארמון הצפוני וחפרה במחנות A ו-C. ב-1956 נערך סקר נוסף בן עשרה ימים בהשתתפות נחמן אביגד, מיכאל אבי-יונה, יוסף אבירם, יוחנן אהרוני וגוטמן. המחסנים והארמון המערבי נחשפו ותוכניות מדויקות פורסמו. ב-1959 נערכה חפירת בדיקה נוספת.
גולת הכותרת הייתה משלחתו של יגאל ידין, ארכאולוג ורמטכ"ל צה"ל לשעבר, מטעם האוניברסיטה העברית. החפירות נערכו בשתי עונות, מאוקטובר 1963 עד אפריל 1964 ומדצמבר 1964 עד מרץ 1965. האתר המרוחק והאקלים היבש הותירו חלקים ממנו כמעט ללא הפרעה במשך כאלפיים שנה.
מבנים, ציורי קיר, בתי מרחץ, בתי מורדים, בית הכנסת והמחסנים שוחזרו. כדי להבחין בין השרידים המקוריים להשלמות נקבע "קו ידין", קו שחור או פס מלט בולט המסמן היכן מסתיימת הבנייה הקדומה ומתחיל השחזור. ב-1966 פרסם ידין לציבור את הספר "מצדה" והקדישו "למתנדב".
חפירות נוספות נוהלו ב-1989 בידי אהוד נצר, ובין 1995 ל-2000 בידי נצר וגיא שטיבל. גדעון פרסטר חפר במחנה הרומי הראשי. משנת 2017 פועלת במקום משלחת אוניברסיטת תל אביב בראשות גיא שטיבל.
אחד הממצאים יוצאי הדופן היה חרצן תמר בן כ-1,900 או 2,000 שנה. חוקרי מכון הערבה בקיבוץ קטורה הנביטו אותו ב-2005, וההצלחה פורסמה ב-2007. העץ קיבל את השם "מתושלח". בעת הנבטתו נחשב הזרע לעתיק ביותר שהונבט בהצלחה, ובפברואר 2024 עדיין תואר כצמח העתיק ביותר שהונבט מזרע.
כיצד הפכה מצדה למיתוס?
במשנה, בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי אין זכר למצדה. ספרי יוסף בן מתתיהו לא נשמרו במסורת הרבנית, וסיפור הרג הנשים והילדים וההתאבדות היה זר לרוח ספרות חז"ל. המופת שנבחר היה רבן יוחנן בן זכאי, שיצא מירושלים הנצורה והקים בברכת הרומאים את המרכז היהודי ביבנה.
במאה העשירית הופיע "ספר יוסיפון", עיבוד מקוצר ומשובש של כתבי יוסף בן מתתיהו. בגרסתו מתו מגיני מצדה בקרב נגד הרומאים ולא בהתאבדות, אף שסיפור דומה של התאבדות הועבר בו לירושלים.
בדורות מאוחרים הצדיקו רבנים אחדים את ההתאבדות. רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז כתב כי ייתכן שהמגינים חששו שעינויים בידי הרומאים יביאו צרות לכלל ישראל, "ולפיכך שלחו יד בעצמם".
בעולם הנוצרי היה הסיפור מוכר מאוד ולעיתים שימש סמל לקנאות עיוורת ונואשת. ב-1943, לאחר שהרמן גרינג השווה את חיילי גרמניה בסטלינגרד למגיני תרמופילאי, התבדחו קצינים גרמנים כי מצדה מספקת תקדים מתאים יותר.
"שנית מצדה לא תיפול"
הציונות העניקה למצדה משמעות חדשה. מיכה יוסף ברדיצ'בסקי הציב את מרד המכבים, בר כוכבא ומצדה כמופתים של גבורה יהודית פעילה, אך השמיט מן הסיפור את תיאור הסיקריים כרוצחי בני עמם.
ב-1923 פרסם ד"ר יעקב נפתלי שמחוני תרגום חדש ל"מלחמת היהודים". נגישות התרגום והמבוא שלו חידשו את העניין במצדה והציגו את יוסף בן מתתיהו ואת המורדים באור חיובי יותר מזה שהיה מקובל במסורת.
בשנות ה-20 כתב יִצְחָק לַמְדָן את הפואמה "מסדה". המצודה הפכה אצלו מסיפור היסטורי לסמל רוחני של חירות, לאומיות, גבורה והיחס שבין היחיד לקולקטיב:
שנית מסדה לא תיפול!
כושלה רגל? עלה נעלה!
בן יאיר שוב יתגלה,
הוא לא מת, לא מת!…"
הפואמה נכנסה לתוכנית הלימודים וחיברה בין מורדי המאה הראשונה לחלוצי המאה העשרים. עזריה אלון ניסח את התפיסה שהתגבשה: "במצדה ראינו מלחמת שחרור, מלחמת גבורה, מלחמת מעטים מול רבים, מלחמת נאמנות לארץ, מלחמת נאמנות לעם".
גם תנועת בית"ר אימצה את ההר. בהמנון שחיבר זאב ז'בוטינסקי בפריז ב-1932 מופיעות שלוש פסגות מבוצרות: "למות או לכבוש את ההר: יודפת, מסדה, ביתר."
במהלך "מאתיים ימי החרדה", מאביב 1942 עד 3 בנובמבר, התקדמו כוחות אֶרְוִוין רוֹמֶל בצפון אפריקה לכיוון תעלת סואץ. תוכנית לרכז את היישוב היהודי במובלעת מבוצרת באזור חיפה והגליל וללחום עד האיש האחרון נקראה "תוכנית חיפה" וזכתה לכינוי "מצדה על הכרמל". התוכנית נזנחה לאחר תבוסת רומל באל-עלמיין.
בארץ ישראל שימשה מצדה גם מסגרת להבנת ההתנגדות היהודית בשואה. ב-16 במאי 1943 הכריז "ידיעות אחרונות": "מצדה של ורשה נפלה! הנאצים הציתו את שרידי גטו ורשה!" יצחק גרינבוים אמר כי יהודי ורשה "חידשו את מסורת קנאי ירושלים ומסדה". ב-1963 העניק חיים לזר-ליטאי לספרו על הארגון הצבאי היהודי את השם "מצדה של ורשה".
מטקסי צה"ל אל הוויכוח הישראלי
לאחר הקמת המדינה שולבה מצדה בסיפור גבורת המעטים במלחמת העצמאות. מֹשֶׁה דַּיָּן הנהיג טקסי השבעה של טירוני חיל השריון על הפסגה. החיילים עלו בלילה בשביל הנחש, לאור לפידים, וסיימו בהכרזה "מצדה לא תיפול שנית". בהמשך הועברו טקסים גם לאתר ההנצחה של חיל השריון בלטרון, לכותל המערבי, לגבעת התחמושת, לכלא עכו ולבסיסי אימונים.
החפירות של ידין, רמטכ"ל לשעבר, והתגייסות מוסדות המדינה לפרויקט הביאו את העניין הציבורי לשיא ב-1965. לאחר מלחמת ששת הימים, לפי גילי חסקין, נשברה תחושת המצור שאפיינה את ישראל ונפתחה הדרך לבחינה ביקורתית של המיתוס. חוקרים אחרים קושרים את היחלשותו לעליית הפוסט-ציונות.
מתנגדי המיתוס החלו לדבר על "תסביך מצדה", תחושת מצור ורדיפה שעלולה להשפיע על מדיניות וחינוך. פרופסור יובל דרור קשר בין הדיון ב"תסביך השואה" וב"תסביך מצדה" לבין הצורך באיזון חברתי וחינוכי.
אף על פי כן, מצדה נותרה "במת מופע של מורשת לאומית" ואתר של טקסים. קלרה פלוטאי תיארה את תפקידה בעיצוב הזהות הישראלית ואת "סיפור האהבה" שנוצר בין מצדה לארכאולוגיה. בסוף המאה העשרים ניכרה הסתייגות מן הקנאות הסיקרית ומן ההתאבדות, אך בעשור השני של המאה העשרים ואחת חידשו תנועות נוער את מסורת המסעות.
ב-1968 הוכרזה מצדה גן לאומי בשטח 3,400 דונם. כביש 3199 מערד נפתח בקיץ 1970, וב-1971 נבנה רכבל שהביא את הנוסעים עד 90 מדרגות מתחת לפסגה. פרויקט שיפוץ שנמשך מ-1995 עד 2000 כלל מרכז מבקרים ורכבל חדש. המערכת שנפתחה ב-1997 נוסעת לאורך 900 מטרים ומתגברת על הפרש גבהים של 290 מטרים. התחנה העליונה מאפשרת גישה ללא מדרגות דרך גשר תלוי. לצורך בנייתה הוקמו פיגומים תלויים וחומרי הבנייה הועלו ברכבל זמני.
ב-2001 הכריז אונסק"ו על מצדה אתר מורשת עולמית, בין היתר בזכות הארמון הצפוני ומערכת המצור הרומית, מן השלמות שנשמרו בעולם. מספר המבקרים השנתי תואר בכ-750,000. בשנת 2019 הגיעו כ-1.1 מיליון מבקרים, ובהם כ-820,000 תיירים זרים. כ-20 אחוז מביקורי התיירים הזרים באתרי רשות הטבע והגנים היו במצדה. ב-2003 ירדו על הפסגה כ-30 מילימטרים של גשם בתוך כ-20 דקות. מערכת הניקוז קרסה ונגרם נזק כבד. פרסקאות שוקמו בסיוע מומחה איטלקי, העתקים הוצבו במבצר והמקוריים הועברו למוזיאון. חומת הסוגרים יוצבה בפיגומים ובעבודת צוותים מקצועיים.
מוזיאון מצדה על שם יגאל ידין נפתח ב-2007. תשעת חלליו מציגים את הורדוס, המורדים והצבא הרומי בתפאורה תלת-ממדית. החלל הראשון מוקדש ליוסף בן מתתיהו, התקופה ההרודיאנית מוצגת כמשתה, מגורי המורדים כחללים פשוטים והלגיון באמצעות כתובות לטיניות. החלל האחרון מוקדש לידין.
בכניסה המזרחית פועלת אכסניה ובה 88 חדרים, חדר אוכל ל-300 איש, בריכה ומרכז כנסים. במקום גם חניון תת-קרקעי, חנויות, מסעדה, שירותים ונקודת עזרה ראשונה. שביל הנחש מטפס כ-301 עד 350 מטרים. בקיץ עשויה הטמפרטורה לעלות על 43 מעלות, ולכן השבילים נסגרים לעיתים בשעות היום. מטיילים יוצאים כשעה לפני הזריחה ונדרשים לשאת מים, משום שמים זמינים רק בפסגה. הרכבל נפתח בשעה 8:00 והנסיעה בו כרוכה בתשלום נוסף.
בכניסה המערבית הוקמו אמפיתיאטרון וחניון לילה. החיזיון האור-קולי הראשון נערך ב-1973, בחגיגות 25 שנה למדינה ו-1,900 שנה לנפילת מצדה, ביוזמת יהודה אילן. בין מרץ לאוקטובר הוצג החיזיון בערבי שלישי וחמישי. בחניון הלילה יש אוהלים, חדרי מדריכים, מקלחות, פינות בישול ומאהל בדואי בן שני אוהלים ובהם 20 מיטות.
פסטיבל האופרה נפתח ב-2010 עם "נבוקו". ב-2011 הוצגה "אאידה" בשש הופעות מול 7,650 מושבים, על במה ברוחב 56 מטרים ובעומק 55 מטרים. ב-2014 הועלתה "לה טרוויאטה".
וִילִי בְּרַנְדְט, קנצלר מערב גרמניה, ביקר במקום ביוני 1973. מסוק חיל האוויר שהביא אותו הידרדר לעבר שפת המצוק בשל הרוחות ונבלם ברגע האחרון; מזכיר המדינה הגרמני ומלווה נוסף נפצעו קל. קלינטוןן ביקר במצדה בדצמבר 1998 עם נתניהו, וג'ורג' בוש הבן הגיע במאי 2008 עם אולמרט.
בין האבן לסיפור
החומה, המחנות והסוללה עדיין מונחים במדבר. הם מוכיחים שהצבא הרומי הגיע למצדה, הקיף אותה והשקיע משאבים כדי להכניעה. הארמונות, המקוואות, המגילות, כלי הנשק ושכבות האפר מעידים על האנשים שחיו במקום ועל השרפה שסיימה את ימי המרד. הם אינם משיבים לבדם על השאלה מה אירע בלילה האחרון. בין 960 המתים של יוסף בן מתתיהו לבין 28 השרידים שנמצאו בחפירות נותר חלל גדול. בתוכו נולדו נאום החירות, "שנית מצדה לא תיפול", טקסי הלפידים וגם הביקורת על הקנאות ועל פולחן המוות.
הורדוס בנה את מצדה מפני שפחד לאבד את מלכותו. הסיקריים החזיקו בה מפני שסירבו לקבל את שלטונה של רומא. אלפי שנים לאחר מכן עלו אליה חוקרים, מטיילים, חיילים ותלמידים, וכל דור נשא אל הפסגה את השאלות שלו. האבן נשארה במקומה; משמעותה השתנתה שוב ושוב.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
"תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" מאת יוסף בן מתתיהו, בתרגום ד"ר יעקב נפתלי שמחוני משנת 1923, הוא המקור ההיסטורי המרכזי לסיפור המרד והמצור.
"מצדה: בימים ההם בזמן הזה" מאת יגאל ידין, שראה אור ב-1966, מציג לקהל הרחב את חפירות המשלחת ואת הממצאים שהפכו את האתר למוקד ארכאולוגי ולאומי.
"מצדה וגיבוריה" מאת יוסף קלוזנר וחיים בר-דרומא, "בחזרה למצדה" מאת אמנון בן-תור ו"מצדה: עלילת גבורה" מאת חנן אשל עוסקים בתולדות המבצר, המצור והאופן שבו הובנו.
מחקרם של בארי שוורץ, יעל זרובבל, ברניס ברנט וג'ורג' שטיינר, The Recovery of Masada: A Study in Collective Memory היווה בסיס לחלק גדול מהמידע המופיע כאן. המחקר בוחן את הפיכתה של מצדה מזירה היסטורית לסמל מרכזי בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. גם סדרת דו״חות החפירות של יגאל ידין במצדה, שחוברה בידי ידין וחוקרים נוספים, מספקת את התשתית הארכאולוגית לחקר המבנים, המסמכים והממצאים שהתגלו באתר .
חומר מעשיר לצפייה
המיני-סדרה "מצדה" משנת 1981 מציגה עיבוד דרמטי לסיפור המצור.
"נשות מצדה״ (The Dovekeepers , מילולית: ״שומרות היונים") היא מיני-דרמה טלוויזיונית בת שני חלקים המבוססת על הרומן באותו שם מאת אליס הופמן, שמשתמשת במצדה כזירה המרכזית.
אם סיפור מצדה גרם לכם להביט אחרת על הגבול שבין היסטוריה, ארכאולוגיה ומיתוס, שתפו את הכתבה והמשיכו לקרוא באתר. ההיסטוריה אינה מבטיחה תשובות פשוטות, ובמקרה של מצדה היא אפילו בנתה סוללה כדי להגיע אליהן.
