האיש במסכת הברזל הוא סיפור בן מאות שנים שהועבר דרך סיפורים, אמנות ואפילו סרטים כמו זה בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו. הכל התחיל בשנות השמונים של המאה ה-19, כאשר אסיר מסתורי, שנכלא בפקודת מלך צרפת לואי ה־14, נצפה כשהוא עוטה מסכה עשויה ברזל. איש מעולם לא ראה את פניו והשאלה עתיקת היומין נותרה ללא מענה במשך מאות שנים: מי היה האיש במסכת הברזל?
תיאוריות על האסיר צפו במשך מאות שנים, אבל היו אלה ההיסטוריונים המודרניים שהגיעו סוף סוף לתשובה חותכת. למרות שזהותו של רעול הפנים נחשפה, הסיפורים שהונצחו על ידי אנשים כמו הסופר אלכסנדר דיומא והפילוסוף וולטר עדיין חיים עד היום. אחרי הכל מי לא אוהב מסתורין?
זהותו האמיתית של האסיר: אוסטאש דוז'ה
מרצה מאוניברסיטת קליפורניה בשם פול סונינוֹ, טען ב־2016 שהוא סוף סוף מצא תשובה לתעלומה בת כמעט 400 שנה: מי היה האיש במסכת הברזל? שמו היה אוסטאש דוז׳ה, שכנראה היה פקיד. ומכאן זה מסתבך.
למרות שהקונצנזוס הוא שדוז׳ה היה פקיד ממשלתי, אף אחד לא ידע עבור מי הוא עבד וגם לא למה הוא הושם תחת שמירה כל כך צמודה במשך 30 שנה. צו המעצר נגדו, שהונפק ב־1669, כלל הנחיות להגבלת מגע בינו לאסירים אחרים, ו"[איים] עליו במוות אם הוא [ידבר] מילה אחת מלבד על צרכיו האמיתיים". סונינו הגיע למסקנה שדוז׳ה היה פקיד עבור לשכת האוצר ועבד עבור החשמן מאזארן, שר האוצר העשיר למדי של צרפת שכיהן למעשה כראש הממשלה לפני שהתפקיד נוצר בפועל. התיאוריה היא שדוז׳ה ידע שמאזארן גונב, דיבר על כך ונענש בחומרה. זה יסביר את המאמצים שננקטו כדי לבודד אותו ולשמור על זהותו בסוד הכל כדי להגן על מאזארן.
האסיר המסתורי
השמועות על אסיר מוזר שנאלץ לעשות מסכת ברזל התפשטו ברחבי צרפת רק כמה עשורים לאחר מאסרו של דוז׳ה. בשנת 1687, עיתון מקומי דיווח על העברתו של האסיר ממבצר פינרול. בשנת 1698 הועבר האסיר שוב, הפעם לבסטיליה בפריז. בדיווחים של סוהרי המצודה, הוא עדיין חבש מסכת הברזל. למרות שהדיווחים על האיש במסכת הברזל החלו כבר בכליאתו, הסיפור שלו התפשט כאש בשדה קוצים רק לאחר מותו.
בנובמבר 1703, האביר עוטה מסכת הברזל מת בכלאו. אפילו הנסיבות סביב מותו היו מסתוריות; נאמר שכל מה שבבעלותו נשרף וקירות תא הכלא שלו עברו קרצוף יסודי. כך התחיל המיתוס של האיש במסכת הברזל.
המסקנה של סונינו נתנה הרבה תובנות מדוע הסתרת זהותו של דוז׳ה הייתה כה הכרחית. המיתוס רב השנים של מסכת הברזל היה אגדי. זהות נסתרת פינתה את מקומה לספקולציות מתמשכות, שמועות וסיפורים שהסתובבו במשך מאות שנים. המסכה שדוז׳ה נאלץ לעטות נועדה לא רק לכסות את זהותו, אלא אפשרה לסיפור מרתק להפוך לחלק מההיסטוריה הצרפתית.
סונינו תמך בטענה נוספת שהיסטוריונים רבים העלו במשך שנים: סביר יותר שהאיש במסכת הברזל היה דווקא האיש במסכת הקטיפה. במקום ללבוש את אביזר המתכת באופן עקבי, הוא אולץ לענוד אותו רק כדי להסתיר את זהותו בזמן שהועבר בין בתי הכלא. מסכת הקטיפה פחות דרמטית, אבל הרבה יותר הגיונית מבחינה היסטורית והיא הולבשה על פניו במרבית תקופת מאסרו כששהה בתא. נשים באותה תקופה לבשו מסכות קטיפה כדי להגן על עורן מפני השמש, או לשמור על זהותן בסוד במהלך משימה — דרך מכובדת לעשות משהו כלל לא מכובד.
זה התחיל עם מאסרו בסוף יולי 1669 כתב מזכיר המדינה הצרפתי לענייני לחמה, המרקיז דה לובואה, למושל כלאינרול ואמר לו לצפות לאסיר חדש, אחד בשם "אוסטאש דוז׳ה". ההנחיות היו יסודיות בצורה יוצאת דופן וכללו שיכון האסיר בחדר עם דלתות כפולות כדי למנוע ממישהו לשמוע אותו. רק המושל היה יכול לראות את האסיר, להביא לו אוכל, מים וכל מה שהוא צריך. אם האסיר דיבר על משהו אחר מלבד צרכיו, הוא היה אמור להיהרג מיד.
דוז׳ה הגיע לפינרול בסוף אוגוסט ונשאר שם עד שנאלץ לנסוע עם המושל שהתמנה לנהל את מבצר הגולים בפיימונטה בשנת 1681. במאי 1687 עבר המושל שוב, הפעם לסנט-מרגריט, אי ממש ליד קאן בדרום המדינה. במהלך המסע הזה החלו להתפשט שמועות על כך שיש אסיר העוטה מסיכת ברזל כדי לשמור על זהותו בסוד. שמועות נוספות נפוצו על מי יכול להיות האסיר הזה, מתאומו הצעיר של לואי ה־14 ועד בנו הבלתי חוקי של צ'ארלס השני. חלקם העדיפו גנרל צרפתי מושפל או אחד ממשתתפי המזימה שכללה מאגיה שחורה והרעלות שאיימו לבלוע את פילגשו של המלך.
בשנה שלאחר מכן שוב המושל קיבל מינוי חדש, הפעם לבסטיליה ולקח איתו את דוז׳ה. אחד הסוהרים ציין שהאסיר אכן חבש מסיכה כשיש סכנה שמישהו יראה אותו, אבל היא הייתה מקטיפה שחורה, לא מברזל. הפקודות לפיהן יש להרוג את האסיר אם ידבר על משהו שהוא לא על צרכיו האישיים, נותרו בעינן.
לא משנה מה ידע אוסטאש דוז׳ה, או שהמלך חשב שהוא יודע, הוא לקח את הסוד הזה לקברו, כשמת בבסטיליה ב־19 בנובמבר 1703. הוא נקבר למחרת תחת השם 'מרצ'יולי', לאחר שבילה את 34 שנות חייו האחרונות במאסר. עובדה שהציתה שמועה לפיה האסיר היה דווקא הרוזן ארקול אנטוניו מטיולי, דיפלומט איטלקי שנחטף ונכלא על רקע רכישת עיירת המבצר החשובה קאזלה על גבול מנטואן, שבין איטליה לצרפת.
כך או כך, זהותו האמיתית עדיין אינה מוסכמת בקרב ההיסטוריונים.
תיאורו של וולטר
וולטר, הפילוסוף והסופר הצרפתי מתקופת ההשכלה, נכלא בבסטיליה בשנת 1717. במהלך כליאתו, הוא אסף סיפורים על רעול הפנים מאסירים מבוגרים שטענו שהם מכירים את האסיר (לא בשמו, כמובן). וולטר נטל חירות יצירתית עם התיאורים; הגרסה שלו הייתה הראשונה שהפיצה את הפירוט שהמסכה עשויה מברזל. הוא אפילו פירט על המתקן הנורא וכתב, "הסנטר של [המסכה] היה מורכב מקפיצי פלדה, שנתנו לו חופש לאכול איתה".
גרסתו של וולטר טענה שהאסיר היה חשוב בבירור מכיוון שהוא קיבל אוכל משובח וביקורים מהמושל, היה בעל נימוסים מעודנים ואפילו ניגן בגיטרה.
האגדה של אלכסנדר דיומא האב
אלכסנדר דיומא, מחבר "שלושת המוסקטרים", נשבה בסיפורו של האיש במסכת הברזל. הוא ביסס דמות ברומן שלו "הוויקונט דה בראז׳לון", בהשראת התיאורים המפורטים (אם כי מיד שנייה) של וולטר.
התפיסה של דיומא על הדמות המסתורית הייתה לפופולרית ביותר. דיומא שיער שהאיש במסכת הברזל הוא אח תאום למלך, לואי ה־14, שאיים על הלגיטימיות של המלך. זו התיאוריה המשמשת בתיאורים שונים של המאה ה־20 של הסיפור, כולל הסרט משנת 1998 בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו.
התיאוריה לפיה דוז׳ה לבש את המסכה רק במהלך העברות לכלא מתקיימת כאשר בוחנים תיאורים ממקור ראשון שלו. התיאורים הללו הגיעו מפקידי בית הסוהר, כמו זה בבסטיליה שכתב בזיכרונותיו על "אדם שתמיד רעול פנים ושמו לעולם אינו מבוטא". העובדה שהסיפור על רעול הפנים נעשה רשמי בדיווחים מסוג זה סייעה להצית את להבות השמועות עוד יותר.
ניקולא פוקה
לאחר פטירתו של הקרדינל מאזארן, היה אדם אחד שחיכה בשקיקה כדי להפוך לראש הממשלה הבא בפועל: ניקולא פוּקֶה (Nicolas Fouquet). פוקה היה איש כספים עשיר ביותר שצבר כוח ומעמד ועסק בניהול כספים עבור המדינה ורבים מבני האצולה. היו שסברו שהוא קצת מיומן מדי בעבודתו, שכן ההון העצום שצבר היה מעבר למשמעותי והיה יותר מקצת חשוד. ופוקה לא התאמץ להסתיר את שאיפתו, מה גם שהמוטו שלו היה "Quo non ascendet?" ("לאילו גבהים לא נגיע?") וסמל משפחתו מתאר סנאי האוסף בלוטים למרגלות עץ.
לו פוקה היה קצת יותר שקט לגבי הונו הגדל במהירות, אולי הוא היה מצליח להישאר מחוץ לתמונה. מכיוון שהתכוון לשמש בעיקר כראש ממשלת צרפת ולמלוך בשם המלך, אך מתחריו התחילו לפקוח עליו עין מקרוב.
הוא נולד ב־1615 למשפחה של פרלמנטרים עשירים והיה ידוע באינטליגנציה שלו, בתעוזה ובמסירותו למלוכה. אף על פי שנדיבותו האגדית הייתה לפעמים משרתת את עצמה, האדיבות שלו עוררה נאמנות בקרב תומכיו. פוקה חווה עלייה חברתית מהירה. בשנת 1653, הוא מונה למפקח על האוצר על ידי הקרדינל מאזארן, השר הראשי של המלך הצעיר לואי ה־14. הוא עבד בצמוד למזכירו הפרטי של מאזארן, ז'אן-בפטיסט קולבר. עם מותו של מאזארן בשנת 1661. היה נראה שפוקה השאפתן ימונה לשר הראשי. אבל לואי בן ה־22 החליט לבטל את התפקיד, תוך השתלטות מוחלטת על המדינה הצרפתית.
קנאי להצלחתו של פוקה, קולבר חיפש הזדמנות להאשים את יריבו במעילה במיליונים (במציאות אותם כספים נגנבו על ידי מאזארן המנוח). עם זאת, למרות אזהרות חבריו, פוקה לא חשד שמתבשלת נגדו עלילה.
הוא בנה את שאטו וו-לה-וויקונט (Vaux-le-Vicomte) המפוארת, שהייתה בין הארמונות המתקדמים ביותר מבחינה ארכיטקטונית ומעוצבים בתקופתו (יעברו 10 שנים טובות לפני שלואי ה־14 יתחיל לבנות את ורסאי).
בליל 17 באוגוסט 1661, ניקולא פוקה אירח סעודה מפוארת לכבוד לואי ה-14 באחוזתו החדשה, וו-לה-ויקונט. ימים קודם לכן, לואי ה-14 נכנע למזימות של קולבר וקיבל את החלטתו לכלוא את פוקה ובכל זאת הוא עבר בגנים, סעד ונהנה מהצגת תיאטרון של מולייר בכבודו ובעצמו ואחריה זיקוקים קסומים, מבלי לחשוף מילה. על תפנית זו, הסופר הגדול וולטר יכתוב מאוחר יותר "ב־17 באוגוסט, בשש בערב פוקה היה מלך צרפת, בשתיים בלילה הוא כבר היה אף אחד."
שלושה שבועות לאחר מכן, פוקה נעצר בנאנט על ידי ד'ארטניאן, קפטן המוסקטרים של המלך. נערך 'משפט המאה' אך לבסוף השופטים הצביעו בעד גירושו מצרפת. עם זאת, לואי ה־14 התערב, מימש את זכותו להכריע את השופטים והטיל עונש של מאסר עולם. זו הייתה הפעם היחידה בהיסטוריה הצרפתית שמונרך השתמש בכוח החנינה שלו כדי להחמיר את גזר הדין. פוקה נכלא אז בפינרול, שם מת ב־23 במרץ 1680. העובדה שהוא חיי את ימיו האחרונים כשבקושי מישהו יכול לראותו, העניק אמון במיתוס שדווקא הוא היה האיש האגדי במסכת הברזל, אם כי העובדה שהוא מת 23 שנה לפני מות האסיר הנודע, מה גם שהוא מעולם לא נכלא בבסטיליה…
האיש במסכת הברזל היה יותר מסתם אגדה: הסיפור שימש דלק עבור אלה שרצו להדיח את לואי ה־14. אלה שתמכו במלך אהבו אותו וקראו לו "מלך השמש". אולם אלה ששנאו אותו ראו בו עריץ. ככל שהרכילות נפוצה בתדירות גבוהה יותר לאחר מותו של דוז׳ה, הסיפורים ניגנו היישר לידי תעמולת הנגד של לואי ה־14. יריביו השתמשו בסיפורו של האסיר המסכן, המיוסר, המסתורי כדי לנסות להביא להדחת המלך. במהלך מלחמת תשע השנים, ההולנדים השתמשו בסיפור לטובתם והפיצו שמועות מזיקות לפיהן האיש במסכת הברזל הוא אביו ה"אמיתי" של לואי ה־16, טענה שערערה ישירות על הלגיטימיות של המלך. אך כל אלה לא היו אלא אגדות.
אין פלא שאלכסנדר דיומא הנציח את דוז׳ה ברומן שלו "הוויקונט דה בראז׳לון". סרטים רבים נעשו על האיש במסכת הברזל, בעיקר בשנים 1929, 1977 וב־1998. סיפורו של דיומא עוּבּד למחזה על בימות לונדון בשנת 1899. תחריטים ואיורים תיארו את האסיר המסתורי, עם מסכת הברזל המפורסמת שנשענו על הדמיון והציתו אינספור סיפורים ואגדות אחרים. והעובדה שדמותו האמיתית, כמי שאולי היה חושף שחיתויות בתקופת החשמן מאזארן לא מאבדת מתחושת המסתורין ודווקא מחדדת את הקשר שבין הון לשלטון. סיפורים מעין אלה לא מפסיקים להצית את הדמיון האנושי.
חומר מעשיר לקריאה
אלכסנדר דיומא לא היה הראשון אבל בהחלט מהמפורסמים שהעלה על כתב את סיפור האגדה, אם כי הוא השתמש בסיפור המסתורי למטרותיו שלו. כך, בספרו ״האיש במסכת הברזל״, הוא תיאר את האיש במסכת הברזל כאחיו התאום של מלך צרפת הנהנתן ורותם את שלושת המוסקטרים לסיפור, ממש כפי שמתרחש בעלילת הסרט מ־1997, המבוסס על ספר זה.
תיאודור פון קלר מתאר בכתביו משנת 1923, אודות תעלומת האיש במסכת הברזל ומרחיב אודותיה, ממש כפי שעשה צוות אתר straightdope.com כשתהה בנובמבר 2002, מי היה האיש במסכת הברזל?
חומר מעשיר לצפייה
הסרט המוכר ביותר שמחזק את הסיפור המיתולוגי שסוּפר ולא בהכרח את הסיפור האמיתי הוא ״האיש במסכת הברזל״, בכיכובם של לאונרדו די קפריו, גבריאל בירן, ז׳ראר דיפרדייה, צ׳ארלי שין, ואחרים.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
