תאמל״ק לי
דמותו של הנזיר הפולני שהקריב את חייו למען זר מוחלט במחנה ההשמדה אושוויץ והפך לסמל עולמי של חסד והקרבה.
לילה אחד בשנת 1903, ילד בן תשע בשם ריימונד קולבה חווה חיזיון ששינה את מסלול חייו לעד. מולו ניצבה מרים הבתולה כשהיא אוחזת בשני כתרים – האחד לבן והשני אדום. היא שאלה אותו אם הוא מוכן לקבל על עצמו את אחד הכתרים הללו. הלבן סימל התמדה בטוהר והאדום סימל כי עליו להפוך לקדוש מעונה. הילד הצעיר לא היסס והשיב כי הוא מוכן לקבל את שניהם.
הילד הוא מקסימיליאן מריה קולבה שנולד ב־8 בינואר 1894 בעיירה זדונסקה וולה שבממלכת פולין, שהייתה אז מדינת חסות של האימפריה הרוסית. הוא היה בנם השני של יוליוס קולבה, אורג במקצועו ומריה דומברובסקה, מיילדת. אביו היה ממוצא גרמני ואמו פולנייה. לריימונד היו ארבעה אחים, שניים מהם מתו ממחלת השחפת. זמן קצר לאחר לידתו עברה המשפחה לפביאניצה שבפולין, שם החל את דרכו הרוחנית.
בשנת 1907 הצטרפו ריימונד קולבה ואחיו הבכור פרנסיס למסדר הפרנציסקנים הקונבנטואלים. באותה שנה הם נרשמו לסמינר הקטן של המסדר בלבוב וב־1910 הורשה ריימונד להיכנס לתקופת החניכות (נוביציאט), שם בחר לעצמו את השם מקסימיליאן. הוא נדר את נדריו הראשונים בשנת 1911 ואת נדריו הסופיים בשנת 1914, אז הוסיף לעצמו את השם מריה.
לימודיו ברומא והקמת ה"מיליציה"
בשנת 1912 שלחו הפרנציסקנים את מקסימיליאן מריה קולבה לרומא כדי ללמוד באוניברסיטה הגרגוריאנית האפיפיורית. בעודו לומד שם, ב־1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה. שנה לאחר מכן הצטרף אביו, יוליוס קולבה, ללגיונות הפולניים בפיקודו של יוזף פילסודסקי במסגרת הצבא האוסטרו-הונגרי. יוליוס נפל בשבי הצבא הקיסרי הרוסי ונתלה כבוגד. הידיעה על הוצאתו להורג של אביו הותירה את מקסימיליאן מריה קולבה בטראומה עמוקה.
אבל למרות הכאב האישי, קולבה המשיך בלימודיו ובשנת 1915 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה הגרגוריאנית. לאחר מכן המשיך ללימודים באוניברסיטה האפיפיורית סנט בונבנטורה ברומא, שם קיבל תואר דוקטור לתאולוגיה בשנת 1919 או 1922. בתקופה זו הפך לפעיל מאוד בנושאי הדת וההתמסרות למרים הבתולה.
בעת שהותו ברומא היה מקסימיליאן מריה קולבה עד להפגנות חריפות של הבונים החופשיים נגד האפיפיור פיוס העשירי ולאחר מכן נגד האפיפיור בנדיקטוס החמישה עשר. המפגינים הציבו דגל שחור תחת חלונות הוותיקן שבו נראה המלאך מיכאל מוטל תחת רגליו של לוציפר המנצח, והפיצו עלונים נגד האפיפיור.
כדי להתנגד להפגנות אלו, הקים מקסימיליאן מריה קולבה ב-16 באוקטובר 1917 את ה-Militia Immaculatae (צבא ללא רבב). הייתה זו קבוצה של קתולים שהתפללו להמרת דתם של חוטאים ואויבי הכנסייה הקתולית, ובמיוחד הבונים החופשיים.
מקסימיליאן מריה קולבה אף הוסיף שורה לתפילת "המדליה המופלאה" שביקשה הגנה עבור אלו שאינם פונים למרים, ובמיוחד הבונים החופשיים.
הידעת?
מקסימיליאן מריה קולבה החזיק ברישיון רדיו חובבים תחת אות הקריאה SP3RN, באמצעותו ביקש להפיץ מסרים דתיים.
שליחות באסיה והקמת מנזרים
בשנת 1918 הוסמך מקסימיליאן מריה קולבה לכמורה. ביולי 1919 חזר לפולין העצמאית כדי ללמד בסמינר בקרקוב. הוא התנגד נחרצות לתנועות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות שצצו בפולין לאחר המלחמה. בשנת 1922 אילצה אותו הישנות של מחלת השחפת לעזוב את הסמינר.
בינואר 1922 הקים מקסימיליאן מריה קולבה את הירחון "Rycerz Niepokalanej" (אביר ללא רבב). בשנים 1922–1926 הוא הפעיל בית דפוס דתי בגרודנו. בשנת 1927 הקים מנזר פרנציסקני חדש בנייפוקלאנוב ליד ורשה, שהפך למרכז פרסום דתי מרכזי. שנתיים לאחר מכן נפתח שם סמינר זוטר.
במהלך שנות ה-20 פגש מקסימיליאן מריה קולבה קבוצת קתולים יפנים שלמדו בפולין. בעקבות שיחותיו עמם הוא החליט לצאת למשימה מיסיונרית במזרח אסיה. בשנת 1930 הגיע לשנגחאי שבסין, אך לאחר שלא הצליח לצבור קהל מאמינים, עבר ליפן. הוא רכש מיומנות בסיסית בשפה היפנית ובשנת 1931 הקים מנזר פרנציסקני בשם "Mugenzai no Sono" (גן ללא רבב) מחוץ לנגסאקי. המנזרהוציא מהדורה יפנית של הירחון שלו ובאמצע 1932 הקים מנזר נוסף במלבר שבהודו הבריטית.
הפלישה הגרמנית לפולין ומאסרו
מקסימיליאן מריה קולבה חזר סופית לפולין בשנת 1936 ומונה לממונה על המנזר בנייפוקלאנוב. עם פלישת הצבא הגרמני לפולין ב־1 בספטמבר 1939, שסימנה את תחילת מלחמת העולם השנייה, היה מקסימיליאן מריה קולבה בין הכמרים הבודדים שנותרו במנזר. הוא ארגן שם בית חולים זמני. אלא שהגרמנים כבשו את המנזר ועצרו אותו ב-19 בספטמבר 1939.
במהלך מעצרו סירב מקסימיליאן מריה קולבה לחתום על ה"דויטשה פולקסליסטה", מסמך שהיה מעניק לו זכויות של אזרח גרמני בשל מוצאו האתני של אביו. הוא שוחרר ב-8 בדצמבר 1939 וחזר למנזר, שם סיפק מחסה לפליטים, ביניהם כ-2,000 יהודים שהסתיר מפני רדיפות הנאצים. המנזר המשיך להוציא פרסומים שנחשבו לאנטי-נאציים.
ב-17 בפברואר 1941 סגרה המשטרה החשאית הנאצית, הגסטפו, את המנזר ומקסימיליאן מריה קולבה נעצר יחד עם ארבעה אחרים. הוא נכלא בכלא פאוויאק בוורשה וב-28 במאי 1941 הועבר למחנה הריכוז אושוויץ, שם קיבל את מספר האסיר 16670.
ההקרבה הסופית בבלוק 11
באושוויץ מקסימיליאן מריה קולבה העניק סיוע רוחני לחבריו האסירים. הוא סבל מהתעללות קשה מצד הסוהרים, שכללה הכאות והצלפות. בסוף יולי 1941 הצליח אסיר להימלט מהמחנה. כעונש קולקטיבי, הורה סגן מפקד המחנה, קארל פריטש, לבחור עשרה גברים שיוצאו להורג ברעב בבונקר תת-קרקעי.
כאשר נבחר פרנציסק גיווניצ'ק, הוא זעק: "אשתי! ילדיי!". באותו רגע יצא מקסימיליאן מריה קולבה מהשורה והתנדב לקחת את מקומו.
אני כומר קתולי מפולין; אני מבוגר, הוא צעיר, יש לו אישה וילדים.
מקסימיליאן מריה קולבה בעת שהתנדב להחליף את גיווניצ'ק
לפי עדות ראייה, מקסימיליאן מריה קולבה הוביל את האסירים בתפילה מתא הכלא שלו. בכל פעם שהסוהרים בדקו אותו, הוא עמד או כרע במרכז התא והביט בהם ברוגע. לאחר שבועיים של רעב ומחסור במים, רק מקסימיליאן מריה קולבה ושלושה אחרים נותרו בחיים. כדי לפנות את הבונקר, הזריקו להם הסוהרים זריקות קטלניות של חומצה קרבולית. מקסימיליאן מריה קולבה הרים את זרועו השמאלית וחיכה לזריקה בשלווה. הוא מת ב־14 באוגוסט 1941 וגופתו נשרפה למחרת.
קדוש אנטישמי?
תהליך הכרזתו של מקסימיליאן מריה קולבה כקדוש החל בשנת 1952. בשנת 1971 הוא הוכרז כ"מבורך" לאחר שיוחסו לו שני מקרי ריפוי נסיים. ב-10 באוקטובר 1982 הכריז עליו האפיפיור יוחנן פאולוס השני כקדוש וכינה אותו "קדוש של חסד" ו"הפטרון של המאה הקשה שלנו". פרנציסק גיווניצ'ק, האיש שחייו ניצלו בזכותו, שרד את השואה ונכח בטקסי ההכרזה.
לצד ההערצה הנוצרית, דמותו עוררה מחלוקת בשל האשמות באנטישמיות שנבעו ממאמרים שפורסמו בכתבי העת שלו לפני המלחמה. ב־1926 תיאר את הבונים החופשיים כ"קליקה של יהודים קנאים" ובשנת 1924 הזכיר את "הפרוטוקולים של זקני ציון". עם זאת, תומכיו מציינים כי נושא זה היה שולי בהגותו וכי במהלך המלחמה פעל להצלת יהודים ואמר כי "כל בני האדם הם אחינו".
כך או כך, הוא נחשב לקדוש המגן של חובבי הרדיו, המכורים לסמים, אסירים פוליטיים ועיתונאים. דמותו הונצחה בפסלים, סרטים ומוזיאונים.
חומר מעשיר לצפייה
אחד הסרטים המודרניים שנעשו על חייו של מקסימיליאן הוא הסרט "Triumph of the Heart" משנת 2025, העוסק בימיו האחרונים של מקסימיליאן.
