תאמל״ק לי
ז'ול ריימונד מזראן, הידוע בפשטות כקרדינל מזראן היה דמות משפיעה למדי בפוליטיקה הצרפתית, כמעט כמו מורו הקרדינל רישלייה המנוח והשפעתו על המלכה העוצרת היה רב, עד כדי שרבים ראו בו כמי שמלך בפועל במדינה.
ילדותו
מזראן נולד ב־14 ביולי 1602 בממלכת נאפולי בשם ג'וליו ראימונדו מצאריני, לפעמים גם מאוית כמאצ'ארינו ולמעשה השר הראשון של צרפת (ראש הממשלה בפועל) הגיע מרקע צנוע למדי.
סבו, ג'וליו מצאריני, היה בעל מלאכה מג'נובה שהתיישב בעיירה מצארינו הסיציליאנית. ג'וליו הבטיח לבניו חינוך טוב. אחד מהם היה פייטרו מצאריני (או מצארינו), שהיה מספיק טוב בבית הספר כדי לעבוד כנוטריון לאחר מכן. לאחר מותו של ג'וליו, עבר פייטרו לרומא ואיכשהו הצליח למצוא כאן תעסוקה במשק ביתו של פיליפו הראשון מקולונה, השוטר הראשי של נאפולי וראש המשטרה בעיר. פייטרו היה איש טוב, כל כך טוב שהשוטר הראשי הציע לו להתחתן עם בתו היפה אורטנסיה באפליני. לאורטנסיה הייתה נדוניה בשפע והייתה בת אצולה. הם נישאו והיא הולידה לו שישה ילדים.
ג'וליו ריימונדו ככל הנראה נולד עם שתי שיניים. והוריו ראו בכל סימן לעתיד גדול (לואי ה-14 נולד גם הוא עם שיניים).
ג'וליו ריימונדו מצאריני בילה את נעוריו, שלא ידוע עליהם הרבה, ברומא. בגיל שבע, הוא נכנס ללימודי דת בקולג'יו רומאנו והיה תלמיד כשרוני בעל למידה מהירה למדי, אך לא היה מעוניין להצטרף למסדר הישועי שניהל את בית הספר. הוא גדל בחברת ילדי קולונה, מה שאפשר לו לבקר בארמונות ואלה היו הרבה יותר מעניינים. כנער הוא נהנה להמר ולפלרטט, עד כדי כך שהוחלט לשלוח אותו אל מדינות אחרות כדי לרפא אותו מההרגלים הרעים האלה.
מאיטליה ועד ספרד, ג'ירולאמו קולונה, אחד מבניו של השוטר הראשי, נרשם לאוניברסיטת אלקלה דה הנארס וג'וליו היה אמור לשמשו כמשרת. ג'וליו לא נשאר זמן רב, אבל הספיק ללמוד ספרדית בצורה מושלמת לפני שחזר לרומא. ישנן כמה אגדות על הסיבה שהוא חזר לרומא, אחת קשורה לחובות הימורים, אחרת לאביו שהואשם ברצח ולכן לא יכול להופיע בציבור ברומא.
מזראן מטפס בסולם הדרגות החברתי
כך או כך, ג'וליו נרשם לאוניברסיטת סאפיינזה ברומא וקיבל תואר במשפטים, מחקר ותיאוריה של המשפט, יחד עם התמכרות רצינית להימורים. באותה שנה, 1628, הוא הלך בעקבות פיליפו הראשון קולונה ושימש כקפטן חיל הרגלים במלחמת הירושה שפרצה והראה כישורים גדולים בענייני דיפלומטיה. לא היו אלה חוויותיו הראשונות של ג'וליו במלחמה, כמה שנים קודם לכן הוא כבר שירת כקפטן הרגלים בגדוד קולונה וכבר אז הבחינו בו כבעל מוח חריף וחד, כישרון רב למשמעת החיילים ולניהול כוחות ואספקה.
הפגנת יכולת זו לא נעלמה מעיני הכס הקדוש. ז'אן פרנסואה סאצ'טי, נזיר יוצא דופן, הבחין במיומנויותיו הגדולות של הצעיר והורה לג'וליו להתלוות אליו כמזכיר. ג'וליו עשה כמיטב יכולתו כדי להרשים את האפיפיור בדיווחים מפורטים ובגילוי חולשות האויב, שבמקביל הרשימו גם את השר הראשון של צרפת, הקרדינל רישלייה.
ג'וליו שימש כשגריר יוצא דופן של האפיפיור בסבויה במהלך הסכם צ'ראסקו והצליח להשיג תוצאה חיובית לצרפת, לשביעות רצונם של לואי ה־13 והקרדינל רישלייה. זה ראה בו אדם בעל תושייה וג'וליו התקבל בפריז ברעש רב והפגנות חיבה. רישלייה העניק לו שרשרת זהב עם דיוקנו של לואי ה-13, תכשיטים וחרב טקסית יקרת ערך. במהלך שהותו בצרפת, הוא גם הפך לחבר מן המניין בכנסיית סן-ז'אן-דה-לטרן, מה שאילץ אותו לקבל את טקסי הכנסייה, כולל הנוהג של חיתוך או גילוח חלק של כל השיער שעל הקרקפת, כאות לדבקות דתית או ענווה. הוא עשה זאת, אך בחוסר רצון. עם קרחת על ראשו, ג׳וליו היה כעת איש דת, אך מעולם לא קיבל את הפקודות הקטנות או את הפקודות הגדולות מאוחר יותר, כנדרש.
בשירות צרפת
לאחר שמזאריני שירת בצבא האפיפיור, שירות דיפלומטי וכמלווה בחצר הצרפתית מ־1634 עד 1636, הוא נכנס לשירות צרפת באישורו של הקרדינל רישלייה. רישלייה כבר לא היה איש צעיר ומצא את עצמו לעיתים המום מכל חובותיו, הוא הטיל על מזאריני חלק מהם והאחרון הרשים שוב והצליח להפוך את עצמו בעל ערך הן למלך והן לקרדינל. ג'וליו התיישב בפאלה-קרדינל, המכונה היום פאלה-רויאל וכעת זכה בגרסה הצרפתית של שמו, ז'ול מזראן.
בהיותו אדם שאפתן, התברר לז'ול מזראן שלשרת את מלך צרפת עשויה להיות הדרך הקלה ביותר עבורו להשיג את כובע הקרדינל הנכסף. לשם כך היה עליו לעשות רושם על כל מי שיכול היה לעזור לו להשיג את הדרגה הנחשקת. יום אחד, בהיותה בת מזל יוצאת דופן בקלפים, מלכת צרפת היפהפייה אן מאוסטריה נכנסה לסלון בו צבר מטבעות זהב. היא שמה לב ומזראן הכניס את כל ערימת המטבעות שלו. הוא הצהיר בקול שעשה שהוא זכה בכספי הימורים וכי הסתיר מפאת כבוד אליה. הוא גם הציע לה חמישים אלף מטבעות מכספי הזכייה שלו והעניק את השאר במתנה לשאר הנשים שליוו אותה. אן סירבה תחילה, אך לאחר מכן נעתרה ומזראן מצא שהיא מחבבת אותו. הוא הרוויח מזה הרבה יותר בהשוואה למה שהעניק לה.
הקרדינל רישלייה יכול היה להעריך את מזראן מאוד, אבל הוא עדיין לא היה מוכן להפוך אותו לקרדינל. במקום זאת הוצעה לו הבישופות, יחד עם סכום של שלושים אלף מטבעות זהב. מזרחן סירב. הוא חזר לרומא ב־1636, עם תוכניות להצטרף לאחיינו של האפיפיור, שהיה קרדינל, כדי להשיג את כובע הקרדינל האדום בעצמו. עם זאת הוא נשאר בשירותו של רישלייה ויצא למשימה דיפלומטית לסבויה, שם הצליח שוב להשיג תוצאה טובה למען צרפת. יורשת העצר מסבויה הייתה אחותו של לואי ה־13 ועמדתה אותגרה על ידי המחותנים. מזרחן הצליח להקים את העוצרות ואף זכה לתמיכת המחותנים בצרפת.
מעשה זה עשה את העבודה. לואי ה־13 המליץ עליו וז'ול מזראן הפך לקרדינל. לואי ה-13 עצמו העניק לו את הכובע והסיכה בוולנס ב-26 בפברואר ב־1642.
שנת 1642 הייתה טובה עבור מזראן, לא רק שהוא סוף סוף קיבל את הכובע האדום שלו, אלא שהוא גם מונה לשר הראשי של צרפת לאחר פטירתו של רישלייה ובהמלצתו של האחרון. לא חלפו ארבעה חודשים עד למותו של לואי ה-13, בחסדי האל, מלך צרפת ונווארה, ואחריו מת גם רישלייה.
המלך החדש עוד לא היה בן חמש ואמו תשמש כעוצרת. להפתעת כולם, אן מאוסטריה פנתה העוצרת באווירה חיובית. רובם האמינו שהיא תפנה למישהו ידידותי יותר לספרד, אבל עבור אן ביטחונו של בנה שווה יותר מיחסים ידידותיים עם ארץ הולדתה. וכך אן מינתה אותו לשר ראשון ולא רק זה, היא גם הטילה עליו את מלאכת חינוך בנה, משום שהיה משכיל בענייני המדינה. תפקידה החדש של אן לא היה קל, כאשר רבים מחבריה הוותיקים מנסים כעת להשיג השפעה ואלה שלא אהבו אותה ניסו לערער את מעמדה.
גם הקרדינל מזראן היה במצב לא קל. חלק מצאו שהיה זה קצת מוזר שילידת ספרד תשלוט יחד עם שר יליד איטליה. שני זרים, ששולטים בצרפת. התככנות הראשונה ששחררה את צרפת מאותו שר איטלקי הגיעה במהרה. כמה חודשים לאחר מותו של לואי ה-13, בוצע ניסיון ההתנקשות הראשון בחייו של הקרדינל מזראן. למזלו, האחראים נעצרו וביניהם פרנסואה דה ונדום, בן דודו של המלך.
צרפת בשירותו
מזראן המשיך במדיניות שהוביל רישלייה כנגד בית הבסבורג והניח את היסודות למדיניות ההתפשטות העתידית של לואי ה־14, אך מזרחן לא הפך פופולרי יותר בקרב הציבור הרחב. המלחמה הארוכה עם ספרד, על אף שהצליחה למדי עבור צרפת, רוקנה את האוצר המלכותי יותר ויותר. הקרדינל נאלץ להעלות מסים וליצור מסים חדשים, מה שגרם בסופו של דבר לאירועי הפרונד: סדרת מרידות עממיות שלוו במפגינים שהשתמשו בקלעים (Fronde בצרפתית) כדי לשבור את חלונות הארמון, באירוע שכונה ״ליל הבריקדות״.
במהלך תקופה זו הוגלה מזראן פעמיים, אך למרות זאת בגלות עשה כמיטב יכולתו להשיג הסכמות בין הצדדים השונים. בסופו של דבר, מזראן חזר לתפקידו הקודם לאחר שלואי ה־14 התבגר, באופן מסורתי בגיל שלוש-עשרה והמלכות של אן הגיעה לסופה.
כראש ממשלה, מזראן לא חשב רק על המלך והממלכה, אלא גם על משפחתו שלו. הוא הזמין את כל אחייניותיו, שקיבלו את הכינוי מזארינות ואת האחיינים לצרפת. עבור אחייניו, הוא תכנן שהם יתיידדו עם המלך הצעיר, בעוד אחייניותיו היו אמורות להינשא לאצולה הצרפתית, ככל שהדרגה תהיה גבוהה יותר, כך ייטב. בשל כך, קיווה הקרדינל לבסס את עצמו כצרפתי מתאזרח כשמשפחתו תהיה ראויה מספיק להיות אחת הטובות שצרפת ידעה אי פעם. מזראן גם חשב על הונו וצבר עושר רב ברגע שהפך לראש ממשלה.
הוא רכש קרקע בפריז כדי לבנות לעצמו אחוזה גדולה. הבית הלא כל כך צנוע הזה, שנקרא ארמון מזראן (Palais-Mazarin) נבנה ברחוב רישלייה (rue de Richelieu) ממש בהמשך הרחוב מהלובר והארמון לשעבר, שבו התגוררה משפחת המלוכה. מזראן החל לאסוף כל מיני חפצים יקרי ערך, כמו ציורים, רהיטים, שטיחי קיר, אגרטלים, ספרים ועתיקות. למרות שחלק מהונו שצבר אבד במהלך הפרונד, הקרדינל אסף עוד יותר לאחר מכן ומת כאיש העשיר ביותר שצרפת ראתה אי פעם עד לאותה עת.
מזראן היה גם חובב אמנויות. הוא הציג את האופרה האיטלקית בצרפת ושימש כמגן האקדמיה רויאל דה פיינטורה ופסלים, שנוסדה ב־1648.
בענייני פוליטיקה, הוא עשה עבודה טובה מאוד והניח את האבנים שעליהן יבנה לואי ה־14 מאוחר יותר את רעיון המלוכה שלו. אף שהיו שהניחו שהעוצרת הזניחה את חינוכו של לואי ה-14 הצעיר בכוונה, כדי שתוכל לשלוט בו זמן רב יותר, בפועל זה לא מה שקרה. אן הכינה את לואי כדי שישלוט כמלך הוגן וימשול בעצמו, ללא ראש הממשלה שלו. עד אז, מזראן היה זה ששלט בצרפת כשליט בפועל עד מותו (ב־1657, הוא אף עשה ניסיון לגרום ללואי ה־14 להתמנות לקיסר האימפריה הרומית הקדושה).
שנותיו האחרונות
הזמן להיפרד הגיע ב־1661 והיה עניין עצוב וארוך למדי. הקרדינל היה בן 58, חולה מאוד ורגליו די כחושות. הרופאים החליטו שמריחת גללי סוסים היא התרופה הטובה ביותר לכך. דמיינו את הריח. בכל יום נהרו אליו אינספור אנשים, חיכו שייקח את נשימתו האחרונה, עקבו אחריו מבית לבית, בעוד הוא הועבר מספר פעמים. נראה היה, על אף שהוא מרותק למיטתו, שמזראן לא ימות לפני ששאלה אחרונה תיפתר… מי יקבל את כל כספו?
נוטריון זומן למיטתו ואמר כי כל מה שקיבל מלואי ה־14, או מה שבצדק שלו, יש להשיב למלך. קשה לומר באיזה סכום דובר, אבל זה ודאי היה קצת מאחר שברשות הקרדינל היו שלושים וחמישה מיליון ליבר, אוסף אמנות עצום, אוסף ספרים גדול עוד יותר וכמה אחוזות. הקרדינל התלבט מה לעשות… כמובן שהוא רצה להעביר את כל זה למשפחתו, אבל הוא לפחות היה צריך להציע את הונו למלך, שסביר להניח שיסרב מתוך רגשות ידידותיים. מזארן הלך על קו המחשבה הנכון ולואי אכן סירב, מבלי לדעת בכמה כסף מדובר והחזיר הכל למסקרן.
לבסוף, הוא יכול היה למות בשלווה ועשה זאת ב־9 במרץ 1661. הונו חולק בין אחייניו ואחייניותיו, כאשר אורטנסיה מנצ'יני קיבל את החלק הגדול ביותר. מחצית מארמון מזראן הוענק ניתן לפיליפ-ז'ול, יחד עם מעט כסף, החצי השני ניתן לאולימפיה ובעלה. חלקו של פיליפ-ז'ול באחוזה שונה לבית נוורס (Hôtel de Nevers) על שם התואר הכפול שלו וחלק ממנו עומד על תילו עד ימינו.
לואי ה־14 קיבל כמה יהלומים, ביניהם סנסי המפורסם: יהלום צהוב חיוור במשקל 55.23 קראט. את היהלום הזה, יחד עם חלקים רבים אחרים מהאוסף של מזראן, ניתן לראות בגלריית ד׳אפולון במוזיאון הלובר.
לפי רצונו, מזראן נקבר תחילה בקולגיית ארבעת האומות (chapelle du collège des Quatre-Nations) כמו הקרדינל רישלייה. הוא נח שם בשלווה עד 1793, כשהמהפכה הצרפתית החלה להרוס את כל הסימנים של השליטים לשעבר. קברו נפתח ומה שנשאר ממנו הושלך לאם הדרך. במה שסימל את השנאה העזה שחשו הצרפתים לדמותו הבעייתית אך רבת ההשפעה של מי ששימש כראש ממשלת צרפת ומלכה בפועל במשך 18 שנים.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
