לוחם חופש: איך תומס מאהר נתן לאירלנד את הדגל הלאומי שלה ונלחם למען עמו בצפון אמריקה. חייו הסוערים היו מלאי הרפתקאות והסתיימו, כמובן, לא על ערש דווי.
תומס פרנסיס מאהר הוא הגיבור הלאומי של אירלנד ואחד מהאבות המייסדים של המדינה האירית, למרות שמעולם לא ראה את עצמאותה של מדינת הולדתו. אבל מאהר הוא שנתן לאירים את הדגל הלאומי — הירוק-לבן-כתום. ואז הגורל הביא אותו לארה"ב, שם לחם האירי האמיץ לראשונה במלחמת האזרחים, ולאחר מכן הפך למושל מונטנה. אך מת בנסיבות חשודות למדי.
הטריקולור האירי
תומס פרנסיס מאהר (Thomas Francis Meagher) נולד ב־3 באוגוסט 1823 בעיירה האירית ווטרפורד למשפחתו של סוחר עשיר שהתעניין בפוליטיקה – תומאס מאהר האב, שהאריך ימים יותר מבנו המפורסם, נבחר פעמיים לראש עיריית ווטרפורד. הוא העדיף שיורשו יתחנך בפנימיות קתוליות – בעידן התפשטות התרבות הבריטית המשיכו הפטריוטים האירים לדבוק בדת אבותיהם למרות הפרוטסטנטיות שהפיצו הבריטים.
בזמן שלמד בקולג' קלונגוס ווד שבמחוז קילדר, תומס הצעיר שיכלל את כישורי הנאום שלו עד כדי כך שבגיל 15 הדהים אחרים בסבירות נאומיו. לאחר שסיים את לימודיו בקולג' ב־1838, עזב מאהר את אירלנד בפעם הראשונה כדי להמשיך את לימודיו במוסד ישועי אחר, סטוניהרסט קולג' שבמחוז הבריטי לנקשייר. העזיבה הייתה בהחלטתו של מאהר האב, שסבר שבאוניברסיטת דבלין (אז היחידה באירלנד) אנשים צעירים חונכו ברוח אנטי-אירית ואנטי-קתולית.
בסטוניהרסט, תומס מאהר הצעיר צבר מוניטין כאדם בעל "כישרונות נדירים", אך הוא הביך פרופסורים בריטים בניב האנגלו-אירי ה"נורא" שלו. אבל הוא שלט במהירות בשפה האופיינית לנציגי המעמדות הגבוהים ועד מהרה הפך שוב לדובר פופולרי.
בשנת 1844 הוא נסע לדבלין מתוך כוונה ללמוד להיות עורך דין. אבל תוכנית זו לא נועדה להתגשם – תומס, שגדל ברוח פטריוטית, הצטרף לאגודת הביטול – תנועה חברתית שדגלה בביטול חוק האיחוד בין בריטניה הגדולה ואירלנד שאומץ ב־1800. עם רהיטותו המפורסמת, הפך מאהר במהרה לאחד ממנהיגי הארגון: כל הודעה על נאומו של תומס סיפקה אולם עמוס לעייפה בדבלין.
אלא שמאהר הצטרף לרדיקלים, שהכחישו כל גרסה של שיתוף פעולה עם הבריטים. עמדתו הבלתי מתפשרת הובילה לפיצול בשורות אגודת הביטול – נוצר בה אגף מתון, שנציגיו, בתקווה לקבל משרות גבוהות מהבריטים, התנגדו לעצמאותה המוחלטת של אירלנד. הם הציעו לדרוש אוטונומיה לאירלנד בצורה כזו או אחרת, בעוד מאהר ומקורביו דגלו בריבונות מלאה.
ֶב־28 ביולי 1846 נשא הפוליטיקאי הצעיר את נאום החרב המפורסם שלו, שבו הכריז בקול רם על זכותה של אומה מדוכאת להילחם למען עצמאותה, כולל עם נשק בידה. בינואר 1847, מאהר, יחד עם מקורביו ג'ון מיטשל, וויליאם או׳בריאן ותומס ריילי, הקים את הקונפדרציה האירית, תנועה חדשה לעצמאות המדינה.
ב־1848 נסעו מאהר ואו׳בריאן לצרפת, שם התרחשה מהפכה נוספת, כדי ללמוד מניסיונם של לוחמי החופש שם. הם חזרו למולדתם עם דגל חדש לאירלנד — טריקולור עם פסים אנכיים של ירוק, לבן וכתום. דגל זה, שהפך מאוחר יותר לדגלהּ הרשמי של אירלנד העצמאית, הוצג בפניהם על ידי נשים צרפתיות שזדהו עם עניינם של מאהר ותומכיו.
"הפס הלבן במרכז מסמל את הפסקת האש המתמשכת בין הכתומים לירוקים. אני מאמין שתחת קפליו ניתן ללוות את ידיהם של פרוטסטנטים אירים וקתולים אירים באחווה נדיבה והרואית".
תומס מאהר, מתוך נאומו בדבלין המוקדש לדגל החדש
גלות במקום מאסר
תומס מאהר קיווה לאחד את בעלי האדמות והחוכרים האירים במחאה נגד הבריטים. בתגובה אימצו השלטונות צו המאפשר את השלכת האופוזיציה לכלא ללא משפט או חקירה.
מאהר היה אחד ממחוללי ניסיון ההתקוממות שהתרחש בקיץ 1848 במחוז האירי טיפרי. הפורעים (לימים נקראה תנועתם "אירלנד הצעירה") התעמתו עם המשטרה והתבצרו בכפר באלינגרי. עם זאת, השלטונות הבריטיים העבירו לשם כוחות נוספים ודיכאו באכזריות את המרד.
מאהר ומקורביו טרנס מקמנוס, וויליאם או'בריאן ופטריק או'דונוהו נעצרו, נשפטו והורשעו בהמרדה. הם נידונו למוות — וההוצאה להורג על מרד באנגליה אומצה בדרך ברברית, בירושה מימי הביניים: הקורבנות נתלו (לא אפשרו להם להיחנק למוות) ולאחר מכן נמחקו וקובעו בחיים. אבל מאהר, שלא נרתע, נתן לשופט מילה של ג'נטלמן שבפעם הבאה האירים ינסו להתקומם בצורה מוצלחת יותר.
השלטונות לא העזו להוציא להורג את מיהר ומקורביו — בבריטניה ומחוצה לה קמה להגנתם מחאה ציבורית. כתוצאה מכך הוחלף עונשם בגלות נצח באי המרוחק טסמניה שבאוסטרליה. עם היוודע הדבר, תומס שינה בהתרסה את שם משפחתו לשם ״אירי״ יותר, והכריז חגיגית כי מעתה ואילך הוא רוצה להיות ידוע בתור תומס פרנסיס או'מאהר.
בטסמניה הוא הבטיח לשלטונות הבריטים לא לנסות להימלט מהאי ובתמורה קיבל חופש יחסי. למרות שהמורדים האירים הגולים היו מפוזרים ביישובים שונים, תומס הצליח ליצור קשר עם חבריו. ב־22 בפברואר 1851 נשא לאישה את קתרין בנט, בתו של איכר שהוגלה לטסמניה בשל שוד סניף דואר. מקורביו של מאהר בגלות לא אישרו את נישואיו, בהתחשב בכך שלא היו שוויוניים ביותר, אבל הוא עצמו התיישב בשלווה עם קתרין בביתם המשותף שנבנה על ידי תומס על שפת אגם סוֹרֶל.
בינואר 1852, מאהר חזר בפתאומיות מהבטחתו – הוא כתב לשלטונות שהוא מחשיב את עצמו כעת כאדם חופשי ועלה על ספינה בלארצות הברית והשאיר את אשתו ההרה בטסמניה. תומס הגיע לניו יורק, שם למד משפטים ועיתונאות והפך למרצה ידוע.
בארצות הברית, הוא לא הרגיש כזר, בהיותו מוקף במהגרים אירים רבים, ועד מהרה קיבל אזרחות אמריקאית. הוא הקים את Irish News, עיתון שבועי שבו המשיך לתמוך בעצמאות אירית. מכיוון שכמה ממקורביו לשעבר חשו שתומס פעל "בחוסר כבוד" בכך שעזב את טסמניה, מאהר הסכים להופיע בפני "בית משפט כבוד" המורכב מכמה אנשים משפיעים בארצות הברית. הוא הבטיח שיחזור לטסמניה אם זה יהיה רצון "השופטים", אך הם זיכו את מאהר.
למען אחדות ארצות הברית!
בארצות הברית, התאחד תומס עם אשתו שהגיעה אליו, ובנם השני נולד (בנו הבכור מת בגיל ארבע). אבל קתרין, שהייתה במצב בריאותי ירוד, מתה ב־1854. תומס האלמן החל לחזר אחרי אליזבת טאונסנד, בתו של פרוטסטנטי עשיר מניו יורק. הוריה של אליזבת התנגדו לנישואים כאלה, אך לבסוף התרצו. אליזבת המירה את דתם לקתוליות ובשנת 1856 היא ומאהר נישאו. אבל גם לאחר שמצא אושר משפחתי, תומס המשיך לחשוב על גורל עמו יומם ולילה. הוא לא היה מרוצה לגמרי ממעמדם של בני ארצו גם בארצות הברית וערך טיול מיוחד לקוסטה ריקה כדי לראות אם מרכז אמריקה מתאימה להקמת מושבה אירית.
ב־1861 פרצה מלחמת האזרחים האמריקאית, בה לקח תומס חלק פעיל. הוא הצטרף לצבא האיחוד של מדינות הצפון, שהגן על אחדות המדינה וקרא לבני ארצו ללכת בעקבותיו. "זו חובתנו לא רק כלפי אמריקה, אלא גם כלפי אירלנד. לא יכולנו לקוות להצליח במאמצינו להפוך את אירלנד לרפובליקה ללא התמיכה המוסרית והחומרית של אזרחיה שוחרי החופש של ארצות הברית", אמר.
עם זאת, יש להודות שהחלטתו של מאהר לשרת את תושבי הצפון התבררה כקשה למדי. לפני המלחמה הוא ביקר בארצות הדרום והרצה בפני תושביהן ובאופן כללי היה סימפטי כלפי תושבי הדרום (אגב, אחד ממקורביו, ג'ון מיטשל, הצטרף לצבא הקונפדרציה). אף על פי כן, לאחר שעשה את בחירתו, החל מאהר לשרת את מטרת תושבי הצפון בכל האנרגיה הטבועה בו.
הוא פנה לגיוס ועד מהרה הקים פלוגה אירית שהפכה לחלק מגדוד חיל הרגלים ה־69 של מדינת ניו יורק, שהצטיין בקרב בול ראן. ואז החל להקים חטיבה שלמה, עליה הוא עצמו פיקד. הבריגדה האירית לחמה באומץ בקרב על פייר אוקס ב־1 ביוני 1862, ושוב בגיינס מיל ב־27 ביוני. בספטמבר של אותה שנה ספגו האירים אבדות קשות בקרב אנטיאטם, במהלכו נפצע מאהר. המתנגדים לתומס החלו להפיץ שמועות שלפי החשד הור היה שיכור במהלך הקרב הזה.
אבל הבריגדה האירית ספגה את האבדות המשמעותיות ביותר בקרב פרדיקסבורג בין ה־11 ל־15 בדצמבר 1862. 1,200 אירים נכנסו אליו ורק 280 איש יצאו חיים וללא פגע. מאהר עצמו לא השתתף ישירות באותו קרב – בגלל ה"פצע", שאותו תיאר בדו"ח כ"כיב כואב ביותר במפרק הברך". בריאותו התערערה בשל הפציעות, וב־14 במאי 1863 התפטר מאהר. מאוחר יותר חזר לזמן קצר לצבא ולבסוף עזב את הצבא סופית ב־15 במאי 1865, ימים ספורים לאחר תום מלחמת האזרחים האמריקאית עם ניצחון הצפון.
תאונה או רצח מתוכנן?
לאחר תום הקרבות, נשלח מאהר, שעבר לשירות אזרחי, להנהיג את מונטנה, שזמן קצר קודם לכן הופרדה ממדינת איידהו כטריטוריה מנהלית עצמאית, אך טרם הפכה למדינה. מאהר קיבלה כלכלה מורכבת ותזזיתית – לאחר גילוי מרבצי זהב במונטנה ב־1862, מיהרו לשם המונים של אנשים ססגוניים, בתקווה להתעשר במהירות. המנהיג החדש נאלץ איכשהו לקרוא את הרפתקנים הללו לסדר.
במשך שנתיים שירת מאהר בקנאות כמושל הטריטוריה. הוא עבד קשה כדי ליצור מנגנון ממשלתי במונטנה ולא פחד להפר את האינטרסים של חמולות ביורוקרטיות שונות – מה שיצר לו הרבה אויבים. בנוסף, הוא הכעיס רבים כאשר חנן אירי שהורשע בהריגה – היו שמועות שהמושל מגן על "בן עמו". הוא גם ספג ביקורת על ניסיונות לא מוצלחים למצוא את האינדיאנים שהרגו מתיישב לבן בשם ג'ון בוסמן.
בקיץ 1867, נסע תומס ליישוב פורט בנטון, שם התכוון לאסוף נשק ותחמושת שהכין הגנרל שרמן עבור המיליציה של מונטנה, שנוצרה כדי להילחם באינדיאנים ובגורמים פליליים מקומיים. בדרך, מאהר חלה בדיזנטריה וחש ברע מאוד, כשהוא טיפס על ספינת הקיטור "G.A. Thompson", בה עמד להפליג לאורך נהר המיזורי. בערב ה־1 ביולי הוא נפל מהסיפון, אך גופתו מעולם לא נמצאה. צוות הספינה חשב שהמושל לא יכול היה לשרוד: העומק במקום הזה היה משמעותי והזרם היה מהיר.
המוות עורר חשד בקרב רבים, בייחוד שהיו שמועות רבות על מותו של מאהר באותה עת. השמועה הייתה שהוא יכול היה להיהרג על ידי אינדיאנים וחיילים לשעבר מצבא הקונפדרציה. שנים רבות לאחר מכן, בשנת 1913, אדם מבוגר טען שהוא הרג את מאהר תמורת 8,000 דולר, אך לא נקב בשם הלקוח ואז פטר לחלוטין את דבריו.
בשנת 2016, העיתונאי והסופר האמריקני טימותי איגן, שפרסם ביוגרפיה של תומס מאהר, הציע שאויבים פוליטיים ממונטנה יכלו לעמוד מאחורי מותו.
עם זאת, יש תיאוריה פשוטה יותר – הרי מאהר היה ידוע באהבתו האופיינית לשתייה וייתכן ששתה יותר מדי באותו ערב. אחרי הכל, איזה אירי לא אוהב לשתות?
בשולי הדברים
לאירים רשימה ארוכה של טענות ותביעות נגד הבריטים. החל מהמלכים העתיקים וכלה באוליבר קרומוול, הגיעו תושבי האי השכן לאירלנד ככובשים חסרי רחמים והציפו את חבל הארץ בדם.
בנוסף, בשנות ה־40 של המאה ה־19 התרחש הרעב הגדול באירלנד – טרגדיה בממדים חסרי תקדים ששינתה לעד את אירלנד ונטבעה במוחם של תושבי המדינה. הפצע הזה עדיין מדמם.
לבסוף משהתבססו באירלנד, הפרוטסטנטים הבריטים השתלטו כמעט על כל חלקות הקרקע בה. האיכרים הקתולים המקומיים, שחיו בעוני קיצוני, נאלצו לשכור את אדמת אבותיהם מהפולשים. המזון העיקרי של העניים האירים באותה תקופה היה תפוחי האדמה, אך בשנת 1845 מת היבול שלו עקב מחלה לא ידועה באותה תקופה (וזה היה גידול מאוחר). בשנים הבאות המצב חזר על עצמו. העם החל לגווע ברעב, ובעלי הבית, בנוסף, החלו לנפח את דמי השכירות על הקרקע כדי לפצות על ההפסדים. האיכרים, שלא היו להם אמצעים, נשללו באופן נרחב מההקצבות שלהם.
הצרות לא הסתיימו שם. מגיפות של טיפוס, דיזנטריה וצפדינה פגעו באירים חסרי בית ורעבים. אנשים נואשים בכל האמצעים ניסו להימלט מהמדינה מוכת האסון. המונים ממש הסתערו על הספינות שיצאו לאמריקה. אבל רחוק מכולם הצליחו לצאת ב"ארונות הקבורה הצפים" הצפופים הללו. אנשים מתו ברחובות, בבקתות, בשדות, ממש כל אירלנד הייתה זרועה בגופות…
1850. משפחה אירית עוזבת את ביתה לאחר שסולקה במהלך הרעב הגדול. איור מאת F. Goodall. מקור: agefotostock.
ממשלת בריטניה הייתה אדישה לאסונות האירים ולא נקטה באמצעים מספקים על מנת לספק סיוע ולאחר מכן ניסתה להסתיר את היקף הטרגדיה האמיתית. מספר קורבנות הרעב הגדול היה, לפי הערכות שונות, בין 500 אלף ל־1.5 מיליון איש, אך אף יותר מכך היו אבדות האוכלוסייה מהגירה המונית. האוכלוסייה המודרנית של אירלנד רק בשנת 2016 עלתה על הנתון של מפקד האוכלוסין משנת 1851 (6.6 מיליון איש).
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
