מצורי ימי הביניים תמיד הציתו את הדמיון שלנו – חומות אדירות, מגדלי מצור מתגלגלים, קשתים עם חיצים בוערים וקרבות הרואיים בין אבירים. הוליווד דאגה להנציח את הדימוי הזה בסרטים מרהיבים, אך עד כמה הוא באמת נאמן למציאות? במציאות, המצורים היו איטיים, מסובכים ולעיתים אף מזעזעים, רחוקים מאוד מהגרסה הזוהרת על המסך. אז מה באמת קרה בשדות הקרב של ימי הביניים, ואילו טעויות הוליווד עושה שוב ושוב.
המצורים בתקופת ימי הביניים הם מראה נפוץ בסרטים הוליוודיים. החל מ"אייבנהו" (1952) ועד "רובין הוד" (2010) ואילך, הוליווד הציגה את האירועים הללו פעמים רבות ובכל פעם מדובר היה במראה מרהיב לעיני הצופים. אך כמו בתחומים רבים אחרים, הוליווד לעיתים טועה ומטעה ולעיתים עושה זאת בכוונה בכדי ליצור משהו סוחף ומרשים. קלישאות נוצרות, מועתקות, וממשיכות לעבור מדור לדור, ובסופו של דבר מעצבות בתודעה שלנו תפיסה שגויה שרחוקה מאוד מהמציאות. בפועל, מצורי ימי הביניים היו שונים מאוד מהגרסה ההוליוודית שלהם.
מצורי תקופת ימי הביניים ותעלות
בתמונה מתוך הסרט ״ממלכת גן העדן״ (2005) ניתן לראות אי־דיוק בולט: היעדר תעלה מחוץ לחומות העיר. חפירת תעלות הייתה, ללא כל תחרות, הפעילות הנפוצה ביותר שבוצעה על ידי מגינים לפני כל מצור או קרב בימי הביניים. הוליווד אמנם מציגה תעלות בסצנות של קרבות פתוחים, אך כמעט לעולם לא מראה את תהליך החפירה של המגינים לפני תחילת המצור. בדרך כלל מוצג שטח שטוח וחלק עד לקירות הטירה, מה שמאפשר למגדלי מצור, אילי ניגוח ולוחמים להגיע בקלות עד לחומה ולהתחיל לתקוף. זה נוח מבחינה קולנועית ומאפשר סצנות ברורות ודרמטיות. אבל רחוק מהאמת.
במציאות, היה צורך למלא את התעלה לפני שהכוחות התוקפים יכלו להתקרב לחומה – משימה מסוכנת ומורכבת מאוד. לעיתים התעלה הייתה מלאה ביתדות מחודדות, מה שהפך את ההתקפה למסוכנת עוד יותר. אם בתעלה הייתה גם מים, היא הפכה לחפיר. החפירים היו מזוהמים בצורה קיצונית, וכל מי שהיה מבלה בהם אפילו פרק זמן קצר היה עלול לחלות במחלות כמו כולרה או דיזנטריה, ולפזר אותן במחנה בעת שחזר. למרות חשיבותן, הוליווד כמעט תמיד מתעלמת מקיומן של תעלות. במציאות הן היו חלק בלתי נפרד ממערך ההגנה, הרבה לפני שהמצור החל.
סירים של שמן רותח
אחת הקלישאות ההוליוודיות המפורסמות ביותר היא הרעיון של מגינים השופכים סירים של שמן רותח על תוקפים. בפועל, כמעט ואין לכך תיעוד היסטורי. ייתכן שזה קרה במקרים בודדים בלבד, אך לא היה מדובר בשיטה נפוצה. שמן היה יקר מאוד ונשיאת סיר רותח על החומות הייתה פעולה מסוכנת גם למגינים עצמם.
מה שכן היה בשימוש לעיתים הוא שמן זית ששימש כדי להפוך סולמות מצור לחלקלקים – אך לא היה צורך לחמם אותו. כשנדרש צורך להשליך חפצים על התוקפים, האבן הייתה הבחירה הנפוצה ביותר. יחד עם זאת, השתמשו כמעט בכל דבר אפשרי: חלקי אבנים, פגרי בעלי חיים, פגרי בני אדם ואפילו צואה. ישנן גם עדויות רבות לשימוש במים רותחים, זפת, סיד חי וחול לוהט. חול חם שנכנס לשריון היה גורם לסבל עצום ללוחם.
בהוליווד כמעט תמיד רואים תוקפים מנסים לטפס על החומות באמצעות סולמות, וזהו הרגע שבו מגינים שופכים עליהם נוזלים רותחים. אמנם יש לכך ייצוג גם באמנות ימי הביניים, אך בפועל טיפוס על חומות בסולמות היה נדיר מאוד. כל לוחם שהיה מטפס היה מגיע לבד לחלק העליון של הסולם, כשהוא חשוף לחלוטין ומספרית נחות, מה שהפך את הסיכוי לשרוד לנמוך במיוחד.
ערי אוהלים
בהפקות הוליוודיות ובמשחקי וידאו רואים לעיתים קרובות מחנות צבאיים מסודרים בשורות אחידות של אוהלים מרשימים בצבעי הדגלים הלאומיים. המראה אחיד, נקי ומרשים במיוחד, ולעיתים משתרע עד האופק. במציאות, המחנות היו הרבה פחות מסודרים. אוהלים היו יקרים מאוד, וכל חייל נדרש לממן את הציוד שלו בעצמו. אוהל פשוט היה עלול לעלות כחצי שנת משכורת של חייל רגלים ממוצע. לרוב, חיילים העדיפו להשקיע את כספם בכלי נשק ושריון ולא באוהלים. אוהלים היו פריבילגיה של האבירים והאצילים וגם אז הם לא נראו אחידים כפי שמוצג בסרטים.
רוב החיילים נאלצו להסתפק במחסה מאולתר שבנו מחומרים זמינים, וחלקם פשוט חפרו שוחות. תנאים בסיסיים אלה היו חלק משגרת החיים הצבאיים לאורך כל ימי הביניים ואף לתוך תקופת הרנסאנס המוקדמת. המצב הזה הוביל לעיתים קרובות לבעיות תברואתיות חמורות. מחלות כמו דיזנטריה היו נפוצות מאוד, ורבים מהחיילים מתו ממחלות עוד לפני שראו קרב אמיתי.
מגדלי מצור
מגדלי מצור היו כלי התקפה חשובים ושכיחים בימי הביניים, ובהיבט זה הוליווד דווקא מציגה אותם בצדק. אך הדרך שבה הם מוצגים בסרטים לא תמיד תואמת את המציאות.
בסרטים אנו רואים לעיתים קרובות מגדל מצור מתגלגל עד לחומות, ואז גשר נפתח מתוכו ולוחמים פורצים ישירות אל החומה. זה לא בהכרח שגוי, אך כדי שזה יקרה בפועל, היה צורך קודם למלא את התעלה שבחזית החומה – עבודה קשה ומסוכנת במיוחד. הוליווד, כפי שכבר נאמר, כמעט אף פעם לא מציגה את התעלה ואת תהליך המילוי שלה.
במציאות, השימוש הנפוץ יותר במגדלי מצור היה להציב אותם קרוב ככל האפשר לחומה ולמקם בראשם קשתים. כך הם יכלו לירות מלמעלה לעבר המגינים תוך ניצול יתרון הגובה. בנקודה אחת הוליווד דווקא מדייקת – מגדלי המצור היו לרוב מכוסים בעור רטוב, בעיקר מלפנים ומהצדדים. זאת משום שהם היו עשויים מעץ והיו פגיעים מאוד לאש. הכיסוי הרטוב הפחית את הסיכון לשריפה.
קטפולטות וטְרֶבּוּשֶה
בסצנה מתוך הסרט מלחמתו של רוברט דה ברוס (2018) ניתן לראות ייצוג מדויק של הטְרֶבּוּשֶה (כלי מצור לירי קליעים גדולים), בדמות "זאב המלחמה" ששימש במצור על טירת סטירלינג. ירי אבנים וחפצים אחרים באמצעות כלי מצור היה שיטה נפוצה מאוד. אך הוליווד טועה לרוב במטרות הירי ובתוצאותיו. בסרטים רואים בדרך כלל קטפולטות וטרבושה הממוקדים בחומות הטירה, שמיד מתמוטטות לאחר כמה פגיעות. זה רחוק מהמציאות.
בפועל, רוב הפגיעות נורו פנימה, אל תוך העיר או הטירה, במטרה לגרום לנזק ולהטיל אימה על התושבים. לא רק אבנים שוגרו, אלא גם פגרים של בעלי חיים, חפצים בוערים ואפילו גופות כדי להפיץ מחלות. חומות טירות היו עבות וחזקות, והיה קשה מאוד לפרוץ אותן גם עם כלי המצור החזקים ביותר. מקרים של חומות שהתמוטטו לחלוטין היו נדירים מאוד, והתרחשו בעיקר במקומות בהם החומות היו עשויות מלבני בוץ.
דוגמה יוצאת דופן היא המצור על טירת סטירלינג בשנת 1304, כאשר צבאו של אדוארד הראשון הצליח לפרוץ חומה באמצעות הטרבושה הגדול ביותר שנבנה אי פעם – "זאב המלחמה". לפי תיעוד מודרני, הטרבושה "הפיל את כל החומה". בפועל, בדרך כלל, כאשר ירו לעבר החומה, המטרה הייתה לפגוע בחלקה העליון כדי להפוך מקטע מסוים לבלתי ניתן להגנה ולשם כך נדרש ירי חוזר ונשנה לאורך זמן.
שימוש מוגזם בחיצים בוערים ובקשתים
חיצים בוערים אכן היו קיימים, אך השימוש בהם לא היה נפוץ כפי שמוצג בקולנוע. האש הייתה מסוכנת מאוד, במיוחד כשמאות לוחמים מתפעלים אותה במקביל. טעויות עלולות היו להוביל לאסון. הקיסרות הביזנטית השתמשה לעיתים בחומר מיוחד בשם "אש יוונית", סוג מוקדם של נפאלם, אך בעיקר בקרבות ימיים ולא ביבשה.
בנוסף, המונח "אש" כמילת פקודה לא היה קיים אז. הוא הופיע רק לאחר כניסת המוסקטים לשדה הקרב. הפקודות הנכונות היו: "להכניס" (nock), "למתוח" (draw), ו"לשחרר" (loose). הוליווד מציגה לעיתים קשתים שעומדים עם חץ מתוח זמן רב ומחכים לפקודה – דבר בלתי אפשרי במציאות. משקל המשיכה של קשת קרבית נע בין 45 ל-90 ק"ג, ולכן לא ניתן להחזיק אותה מתוחה ליותר מכמה שניות. קשתים אנגלים מקצועיים, שהתאמנו מגיל צעיר מאוד, יכלו להחזיק מעט יותר זמן, אך גם הם ביצעו את התהליך של "למתוח ולשחרר" בתנועה אחת מהירה.
רוב הסרטים ההוליוודיים שעוסקים בימי הביניים מלאים בטעויות. במקרים מסוימים הבמאים מנסים לשמור על דיוק היסטורי, אך לעיתים זה פשוט לא נראה טוב על המסך. מצור מדויק מבחינה היסטורית היה ככל הנראה משעמם בעיני הקהל ולכן נוצרו קלישאות שנשארו איתנו עד היום, וגרמו לכך שהתפיסה שלנו לגבי ההיסטוריה תהיה מרשימה – אך לאו דווקא נכונה.
ההיסטוריה האמיתית של המצורים מתקופת ימי הביניים עשירה ומרתקת הרבה יותר ממה שהוליווד בוחרת להראות לנו. אם נהניתם מהכתבה הזו, המשיכו לקרוא עוד סיפורים מרתקים שיחשפו את הצדדים הפחות מוכרים של העבר. גלו עוד על עולמות מסתוריים, קרבות היסטוריים ואירועים שעיצבו את העולם שלנו באתר HistoryIsTold.com והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו, כדי להיות מעודכנים בכל מה שעולה אצלנו.
