מאיר טוביאנסקי: טעות גורלית

איך קורה שמדינה צעירה, הנלחמת על עצם קיומה, מוציאה להורג קצין חף מפשע ולא מבינה זאת בזמן אמת?

חייל של שלוש צבאות

פרשת מאיר טוביאנסקי היא אחת הפרשות המטלטלות והכואבות בתולדות מדינת ישראל הצעירה. קצין, מהנדס, איש משפחה, שנמצא אשם במשפט שדה חפוז במהלך מלחמת העצמאות, והוצא להורג בירי. שנה לאחר מכן התברר כי לא היו ראיות של ממש, והוא זוכה לחלוטין. זהו סיפור על פחדים של תקופת מצור, על מנגנוני ביטחון שפעלו מתוך לחץ קיצוני ועל המחיר האנושי של טעויות בלתי הפיכות.

מאיר טוביאנסקי נולד ב־20 במאי 1904 בעיר קובנה, אז חלק מהאימפריה הרוסית (כיום זו העיר קאונס בליטא). הוא נולד למשפחה יהודית וגדל בקובנה ובברטיסלבה. בשנת 1920 סיים את לימודיו בגימנסיה העברית בקובנה. בצעירותו שירת בצבא של הרפובליקה הליטאית שבאותה עת כבר היתה עצמאית. בהמשך למד הנדסה ברוסיה ובליטא. בשנת 1925 עלה לארץ ישראל שהייתה אז תחת שלטון המנדט הבריטי. בראשית דרכו בארץ עסק בעבודת כפיים, כולל עבודה חקלאית בשדות בנימינה. לאחר שחלה בקדחת במהלך חפירת באר, נאלץ לנטוש את העבודה הפיזית והתגייס למשטרת המנדט הבריטית. במקביל הצטרף גם לארגון ההגנה.

במהלך מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ושירת בחיל ההנדסה המלכותי. הוא התקדם עד לדרגת מייג'ור ולאחר המלחמה עבד כמהנדס בחברת החשמל הירושלמית, שהייתה בבעלות וניהול בריטי. ב־28 ביוני 1948, במהלך מלחמת העצמאות, הושבע לשירות בצה"ל. טוביאנסקי היה נשוי לחיה, ולשניים היה בן בשם יעקב.

לאורך השנים מילא טוביאנסקי שורה של תפקידים ביטחוניים. לאחר שירותו בצבא הבריטי, שירת בהגנה בדרגת קפטן. בהמשך היה מפקדו של מחנה שנלר בירושלים, בסיס צבאי חשוב בעיר. ביוני 1948 הועבר לפקד על מנחתים בירושלים, תפקיד רגיש במיוחד בימי המצור והקרבות. במקביל לשירותו הצבאי, המשיך לעבוד בחברת החשמל הירושלמית. תפקיד שהעניק לו ידע מדויק על תשתיות אסטרטגיות בעיר, כולל מיקומם של מפעלי נשק.

עוד לפני מלחמת העצמאות הייתה בהגנה מדיניות של הוצאה להורג של מרגלים ומשתפי פעולה. בקיץ 1947 פיקד משה קלמן על חוליית הגנה שהוציאה להורג יהודי שהואשם בשיתוף פעולה עם הבריטים. ההוצאה להורג התרחשה בקיבוץ דפנה. במהלך המצור על ירושלים התרבו דיווחים וחששות מפני מרגלים. ארגון לח"י לבדו הוציא להורג ארבעה אנשים שהואשמו בריגול בירושלים, ביניהם ורה דוקס, יהודייה אוסטרית בת 36, שנורתה למוות ב־29 במרץ. ביוני דווח כי תשע נערות יהודיות מוחזקות בידי הלוחמים היהודיים בחשד למגעים עם האויב.

הדיוק הרב של הפגזות הלגיון הירדני על מטרות אסטרטגיות בירושלים עורר חשד כבד שמידע מועבר לאויב. מוקד החשד הופנה לחברת החשמל הירושלמית. ב־8 ביולי 1948 עצר האצ"ל חמישה פקידים בריטים של חברת החשמל הירושלמית. אחד מהם היה מייקל בריאנט, שאליו הואשם טוביאנסקי בהעברת מידע. חודש לאחר מכן הועברו העצורים לידי הרשויות הישראליות וב־12 באוגוסט הועמדו לדין.

שלושה מהם, כולל בריאנט, שוחררו מחוסר ראיות. שניים נוספים, ג'ורג' הוקינס ופרדריק סילבסטר, הועמדו למשפט נוסף ב־16 בספטמבר. הוקינס, שהואשם בהעברת מידע לערבים, שוחרר ב־30 בספטמבר. סילבסטר, שהיה נשוי לישראלית וחבר לשעבר במשטרת המנדט, הואשם בריגול ובסיוע לפיגוע ברחוב בן יהודה. ב־6 באוקטובר הורשע בשלושה סעיפי ריגול ונידון לשבע שנות מאסר. ההרשעה התבססה על החזקת רדיו שבאמצעותו תקשר עם הקונסול הבריטי בעיר העתיקה. בנובמבר 1948 זוכה סילבסטר על ידי בית המשפט העליון ושוחרר.

טוביאנסקי מואשם לשווא

במהלך מלחמת העצמאות עבד טוביאנסקי בחברת החשמל והחזיק בידע מדויק על מיקומם של מפעלי נשק בירושלים. מפעלים אלה נפגעו פגיעות ישירות מהפגזות ירדניות. ב־30 ביוני 1948 הגיע טוביאנסקי לתל אביב, שם נעצר בשוק הכרמל על ידי שמואל גרניזי. בניגוד להוראת התובע הצבאי הראשי לעצור ולחקור את טוביאנסקי במשך עשרה ימים, הוא הוסע מתל אביב לחולדה ומשם לבית ספר נטוש בין הכפרים הערביים לשעבר בית סוסין ובית ג'יז.

כאן נערך לו משפט שדה. במהלך המשפט נחקר על ידי איסר בארי, דוד קרון, בנימין גיבלי ואברהם קדרון. טוביאנסקי הודה שהראה רשימת צרכנים למייקל בריאנט, מנהל המחלקה היהודית בחברת החשמל, אך הרשימה עצמה נעלמה. איסר בארי, שהגיע באיחור למשפט, כבר הכין כיתת יורים בת שישה חיילים מחטיבת יפתח של הפלמ"ח, ששלטה באזור פרוזדור ירושלים והתאמנה בסמוך.

טוביאנסקי נמצא אשם והוצא להורג בירי בבית ג'יז. גופתו נקברה במקום. הוא לא קיבל ייצוג משפטי, לא ניתנה לו זכות ערעור וההליך לא נבדק על ידי ערכאה גבוהה יותר. יותר מזה, פסק הדין נכתב לאחר ביצוע גזר הדין.

חודשים אחדים לאחר מכן נמצאה ליד חיפה גופתו של עלי קאסם, ערבי ישראלי שריגל עבור המודיעין הישראלי. בארי נחשד כי הורה על הוצאתו להורג בחשד שהיה סוכן כפול. בארי הודה בכך בבית המשפט והודח משירותו בצה"ל. בעקבות מאמציה של אלמנתו של טוביאנסקי, הורה הפרקליט הצבאי הראשי לבדוק מחדש את הפרשה. הבדיקה נערכה על ידי אהרן חוטר־ישי, שבסופה טוביאנסקי זוכה מכל אשמה.

בין הנחקרים היה אברהם גורלי, התובע הצבאי הראשי באותה עת, שטען כי ההוצאה להורג בוצעה ללא ידיעתו. מנגד, מפקד המשטרה הצבאית דני מגן העיד כי גורלי התקשר אליו יום לפני ההוצאה להורג ושאל אם המשטרה הצבאית יכולה לבצע את גזר הדין, בקשה שמגן סירב לה. גורלי הודה בשיחה, אך דו"ח החקירה קבע שמדובר היה בניסיון לבחון אפשרות עקרונית, ולא בידיעה על תוצאת המשפט.

ב־1 ביולי 1949, שנה לאחר ההוצאה להורג, הודיעה ממשלת ישראל לאלמנתו של טוביאנסקי על זיכויו והשבת דרגתו. ב־5 ביולי זיכה אותו ראש הממשלה דוד בן־גוריון בפומבי וב־7 ביולי הועברה גופתו לקבורה מחדש בחלקה הצבאית בהר הרצל, בטקס מלא בהשתתפות קצינים בכירים. הרב הראשי הספרדי, בן־ציון עוזיאל, נשא את ההספד. על מצבתו הצבאית נכתב: "נהרג בשגגה". בן־גוריון הסביר את מעשיו של בארי באומרו כי ייתכן שהדבר נבע מכך שחוקי המחתרת עוד שלטו בצבא.

המשורר נתן אלתרמן כתב שיר מחאה בשם "אלמנת הבוגד", שעסק בדרישתה של אלמנת טוביאנסקי לבחון מחדש את משפט השדה, וביקר את הסתירה שבמונח "משפט מהיר". הסופרת האמריקנית זלדה פופקין הפכה את הפרשה לאירוע מרכזי ברומן שלה "רחוב שקט", שפורסם בשנת 1951 והיה היצירה הבדיונית הראשונה על מלחמת העצמאות. בספר מופיע טוביאנסקי בשם הבדוי יורה לוין.

בנובמבר 1949 הועמד איסר בארי לדין ונמצא אשם בהריגה בבית המשפט המחוזי בתל אביב. השופט החוקר אליעזר מלכי ציין כי היו עילות להעמדתו לדין באשמת רצח, אך הדבר לא נעשה. בית המשפט קבע כי מאחר שהייתה הפסקת אש בעת האירועים, המידע שלכאורה הועבר לא יכול היה לשמש את הארטילריה הירדנית.

לאור תרומתו הרבה למדינה נגזר על בארי עונש סמלי של יום מאסר אחד, מזריחה עד שקיעה, שלושים יום לאחר גזר הדין. עוד לפני ריצוי העונש הוא זכה לחנינה מנשיא המדינה חיים ויצמן.

שלושת שותפיו לחקירה ולמשפט השדה, דוד קרון, בנימין גיבלי ואברהם קדרון, לא הועמדו לדין והמשיכו לקריירות צבאיות ואזרחיות בכירות. בזיכרונותיו כתב דוד קרון כי למרות החקירה הרשמית, הוא נותר משוכנע שטוביאנסקי היה אשם וכי לבארי הייתה סמכות מלאה לפעול כפי שפעל. מאוחר יותר הטיל שבתאי טבת את האחריות על שאיפותיו וכושר המניפולציה של גיבלי, תכונות שהובילו גם לפרשת לבון.

סיפורו של מאיר טוביאנסקי הוא תמרור אזהרה היסטורי. הוא מדגים כיצד פחד, לחץ ומנגנוני חירום עלולים להביא לפגיעה חמורה בצדק ובחיי אדם. זיכויו לאחר המוות אינו מוחק את העוול, אך הוא משמש עדות לחשיבות הביקורת, האחריות והיכולת להודות בטעות, גם כאשר הדבר נעשה באיחור כואב.

חומר מעשיר לצפייה

בשנת 2014 עלתה לאקרנים ולשידור בישראל היצירה הקולנועית ״טוביאנסקי״, סרט דרמה היסטורי ישראלי המתמקד בפרשת מאיר טוביאנסקי ובהוצאה להורג השגויה שבוצעה במהלך מלחמת העצמאות. הסרט עוסק בימיו האחרונים של טוביאנסקי, במנגנון קבלת ההחלטות שהוביל למשפט השדה, ובאווירת הפחד, החשד והלחץ ששררה בירושלים הנצורה בקיץ 1948.

העלילה מתמקדת בדמותו של טוביאנסקי כקצין ומהנדס, באישיותו השקטה והמקצועית, ובפער שבין דמותו לבין האשמות החמורות שהוטחו בו. הסרט מציג את משפט השדה כהליך חפוז, נטול כללי משפט בסיסיים, ומדגיש את היעדר הייצוג המשפטי, זכות הערעור והביקורת הפיקודית. במקביל, הוא מציג את הדמויות שפעלו נגדו לא כדמויות חד ממדיות, אלא כבני אדם שפעלו בתוך מציאות מלחמתית קיצונית, שבה פחד מריגול נתפס כאיום קיומי.

הסרט שם דגש גם על דמותה של חיה טוביאנסקי, אלמנתו, ועל מאבקה העיקש לטיהור שמו של בעלה לאחר מותו. באמצעות דמותה מודגשת המשמעות האנושית של הפרשה, לא רק ככשל מערכתי צבאי, אלא כטרגדיה משפחתית ואישית שנמשכה שנים.

עם יציאתו עורר הסרט דיון ציבורי מחודש בפרשת טוביאנסקי, בשאלות של צדק צבאי, סמכות בעת חירום, והגבול שבין צורכי ביטחון לבין שמירה על חיי אדם והליך הוגן. עבור קהל רחב שלא הכיר לעומק את הפרשה, הסרט שימש שער כניסה רגשי והיסטורי לאחת הפרשות הטעונות ביותר בתולדות צה״ל והמדינה הצעירה.