מילד מהגרים עני בלואר איסט סייד לראש אימפריית הימורים חובקת עולם ולתומך נלהב במפעל הציוני. ■ סיפורו המורכב של המאפיונר היהודי שחימש את היישוב, גורש מישראל, ומת במיאמי מבלי שישב יום אחד בכלא על פשעים חמורים.
בחודש יולי 1970, במלון דן שבתל אביב, השתכן אדם מבוגר שביקש להשתקע בישראל. שמו היה מֵאִיר לַנְסְקִי, מי שהוגדר על ידי רשויות החוק בארצות הברית ועל ידי היסטוריונים כדמות מפתח בהקמת קרטל הפשע המאורגן האמריקאי, ומי שזכה בישראל לכינוי המפתיע "הרב מאיר מקהילת קודש גרודנו". מאחורי החזות השקטה של הפנסיונר ממיאמי, עמדה היסטוריה של עשרות שנים שבהן פעל כארגוניסט פיננסי בעסקי הימורים בארצות הברית, בקובה ובקריביים.
סיפורו של לנסקי הוא הרבה יותר מסיפור על מאפיה. זהו מסע היסטורי המתחיל ברחובותיה העניים של ברוקלין, עובר דרך שיתופי פעולה בין-אתניים עם המאפיה האיטלקית בראשות צָ'ארְלִי (לָאקִי) לוּצִ'יאָנוֹ, ומגיע עד למאבקה של מדינת ישראל לעצמאות ולחימוש טרם מלחמת ששת הימים. למרות מעקב של קרוב לחמישים שנה מצד הבולשת הפדרלית של ארצות הברית (FBI), לנסקי מעולם לא הורשע בפשעים פיננסיים או אלימים חמורים, אלא רק בעבירות הימורים זוטרות, והותיר אחריו מורשת ציבורית מורכבת שבה משמשים בערבוביה פשע, נאמנות, וציונות עמוקה.
מרוסיה לרחובות ברוקלין
האיש שעתיד היה להפוך לאחד האנשים החזקים באמריקה נולד בשם מֵאִיר סוּכוֹבְלַנְסְקִי ב-4 ביולי 1902 בעיר גְרוֹדְנוֹ, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), למשפחה פולנית-יהודית. הוריו, יֶיטָה ומָאקְס, חיו חיים קשים, בדומה למשפחות יהודיות רבות באותה התקופה. שורשיה של המשפחה היו נטועים עמוק במסורת, ובשנת 1910 אף עלו הוריו של מאקס, בִּנְיָמִין ובָּאשָׁה, לארץ ישראל. למרבה הטרגדיה, תוך חודשיים מיום הגעתם הם נפטרו מסיבות שאינן ידועות, ונקברו זו לצד זה בהר הזיתים בירושלים.
כאשר נשאל לנסקי בבגרותו מהי ארץ מולדתו, הוא תמיד השיב בנחרצות "פולין". אולם, המסע האמיתי של חייו החל כאשר המשפחה החליטה להגר לארצות הברית בעקבות העוני. בשנת 1909 נסע האב מאקס לבדו כדי להכין את הקרקע, ובתחנת ההגירה באליס איילנד הוא קיצר את שם משפחתו הארוך ל"לנסקי" והשתקע בברוקלין. באפריל 1911 הגיעו לארצות הברית דרך נמל אוֹדֶסָה גם מאיר, אמו, ואחיו יַעֲקֹב (גֵ'ייק). באמריקה התרחבה המשפחה ונולדו שלוש בנות: רוֹז, לֵנָה, ואֶסְתֵּר.
המשפחה התיישבה בלואר איסט סייד, שכונת פועלים ענייה במנהטן שקלטה מהגרים יהודים רבים ממזרח אירופה. לנסקי זכה לחינוך יהודי מסורתי, ובהגיעו לגיל מצוות עלה לתורה בבית כנסת שכונתי בניו יורק. עם זאת, המציאות ברחובות הייתה אכזרית. אישה יהודייה לא יכלה ללכת לבדה ברחוב מחשש לתקיפות מצד כנופיות של מהגרים איטלקים ואירים, והצורך בהגנה עצמית דחף צעירים יהודים להתאגד. לנסקי עזב את בית הספר כבר בגיל 15. קומתו הנמוכה, 164 סנטימטרים בלבד, זיכתה אותו בכינוי שילווה אותו עד יומו האחרון – "הקטן", או באנגלית "ליטל", אך הוא פיצה על כך במוח אנליטי חריף.
לידתה של השותפות והסינדיקט הלאומי
עוד בילדותו פגש לנסקי את מי שיהפוך לחברו הקרוב ושותפו לחיים, בֶּנְגָ'מִין (בָּאגְסִי) סִיגֶל. יחד הם הקימו את מה שנודע לימים ככנופיית "באגס ומאיר", שנחשבה לאחת הכנופיות האלימות ביותר בתקופת היובש, ועסקה בהברחת משקאות חריפים. לנסקי פעל כארגוניסט והמוח המתכנן, בעוד סיגל, גנגסטר טיפוסי וחמום מוח, סיפק את הכוח והאלימות. השניים פעלו תחת חסותו של הגנגסטר היהודי הוותיק אַרְנוֹלְד רוֹטְשְׁטֵיין, עד להירצחו של האחרון בשנת 1928.
באותן שנים של התעצבות הרחוב, נרקמה שותפות גורלית נוספת. כשהיו בני עשרה, ניסה צ'ארלי "לאקי" לוצ'יאנו, נער איטלקי שלימים יהפוך לבוס החזק ביותר במאפיה, לסחוט מלנסקי הצעיר דמי חסות בדרכו מבית הספר. לנסקי סירב בתוקף ולא נרתע מהאיומים. תגובתו המתריסה הרשימה את לוצ'יאנו, והשניים כרתו ברית היסטורית שהפכה את הפשע המאורגן באמריקה מעסק מקומי לתאגיד של ממש.
במאי 1929, בעקבות ועידה חשאית שהתקיימה באטלנטיק סיטי בארגונם של לנסקי, לוצ'יאנו, ג'וֹנִי טוֹרְיוֹ ופְרַנְק קוֹסְטֶלוֹ, התגשם חזונו של לוצ'יאנו. הם הקימו את "סינדיקט הפשע הלאומי", ארגון גג שאיגד את הכנופיות האיטלקיות, היהודיות והאיריות. הסינדיקט תפקד כמועצת מנהלים שבה שורטטו אזורי שליטה, יושבו סכסוכים ואוגמו משאבים. לנסקי הפך למוח של הסינדיקט ולמתאם הפעולות הפיננסיות. לצדו ישבו במועצה דמויות יהודיות בולטות כמו אַבְנֵר זְוִוילְמַן, שכונה "אל קפונה של ניו ג'רזי", סיגל, ולוּאִי (לֶפְּקֶה) בּוּכְהַלְטֶר.
כדי לאכוף את החלטות הסינדיקט, הוקמה זרוע מבצעת אכזרית שהתבססה על מתנקשים יהודים ואיטלקים. בראשם עמדו בוכהלטר ואַלְבֶּרְט אֲנַסְטַסְיָה. העיתונאים כינו את חבורת המחסלים הזו "רצח בע"מ" (Murder Inc.). חבריה נהגו להיפגש בחלקה האחורי של חנות ממתקים בשכונת בראונסוויל בברוקלין, שהייתה פתוחה 24 שעות ביממה, ושם שוחחו על בייסבול ותכננו את פעולותיהם. אחד מחברי החוליה היה סַם (הָאָדוֹם) לֵוִויין, יהודי אדוק שנמנע מלבצע רציחות בשבת, ואשר פיתח שיטת התנקשות קטלנית באמצעות נעיצת דוקרן קרח ברקה של קורבנותיו. במהלך עשר שנות פעילותה, ביצעה הקבוצה כ-700 מעשי רצח.
מעבר להימורים והלבנת הון: שווייץ, פלורידה וקובה
עם התקרבות סיומה של תקופת היובש, הבין לנסקי כי העתיד טמון בהימורים, והחל להסיט את פעילותו. כבר בשנת 1932, חדשנותו הפיננסית באה לידי ביטוי כאשר החל להעביר כספים בלתי חוקיים מניו אורלינס לחשבונות אוֹפְשׁוֹר בשווייץ. חוק הסודיות הבנקאית השווייצרי משנת 1934 העניק הגנה משפטית להלבנת ההון שביצעו בנקים, שפקידיהם ידעו היטב כי הם משרתים גורמים עברייניים. לימים, כדי להגן על עצמו מפני אישומים פליליים מסוג אלו שהכניסו את אל קפונה לכלא, רכש לנסקי בנק אוֹפְשׁוֹר שלם בשווייץ והקים רשת סבוכה של חברות קש וחברות החזקה.
בשנת 1936 ביסס לנסקי את אחיזתו העסקית והקים רשת בתי הימורים בפלורידה ובקובה. הצלחתו חסרת התקדים נשענה על שתי טכניקות מרכזיות. ראשית, שליטה אבסולוטית במתמטיקה ובהסתברויות של משחקי ההימורים, שהעניקה לו יתרון טכני בניהול בתי הקזינו. שנית, רשת ענפה של שוחד לאנשי חוק ופוליטיקאים שהבטיחה הגנה משפטית ופיזית. יתרה מכך, לנסקי הנהיג חוק ברזל של יושרה קפדנית בתוך המועדונים שלו. המקומות שבשליטתו מעולם לא היו "מלכודות תיירים" בהן המשחקים היו מכורים מראש, והוא דאג באופן אישי להעסיק צוותים אמינים. לצד חבריו למאפיה, קַרְלוֹס מַרְצֶ'לוֹ מנְיוּ אוֹרְלִינְס ופרנק קוסטלו מניו יורק, הוא החזיק בשותפויות במועדוני בֶּבֶרְלִי קְלָאבּ ונְיוּ סָאוּתְ'פּוֹרְט שבלואיזיאנה.
אגרופים נגד צלבי קרס: המאבק בנאצים באמריקה
עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933 שלחה גלי הדף גם לארצות הברית. השפעת המפלגה הנאצית התפשטה בעיקר בקרב מהגרים גרמנים שהקימו את "אגודת ידידי גרמניה החדשה", ארגון שהוחלף בשנת 1936 ב"איגוד האמריקני-גרמני". הארגונים החלו לערוך מצעדים, הפגנות ועצרות תמיכה בנאציזם בלב ערי ארצות הברית. לנוכח המצב, פנה השופט וחבר הקונגרס לשעבר, נָתָן פֶּרְלְמָן, ללנסקי בבקשה יוצאת דופן: להשתמש באנשיו כדי לפוצץ את עצרות התמיכה בנאצים, בתנאי אחד – ללא הרוגים.
לנסקי ואנשיו יצאו מחוץ לגבולות פעילותם הפלילית הרגילה. ב-20 באפריל 1938, התקיימה עצרת בשכונת יוֹרְקְוִויל, אזור בעל צביון גרמני במנהטן. הבמה קושטה בצלב קרס ובתמונתו של היטלר, והנואמים החלו להפיץ דברי הסתה. לנסקי הגיע למקום יחד עם 14 מאנשיו. למרות שהיו במיעוט מספרי מובהק, הם נכנסו לפעולה מהירה וחסרת רחמים. הם תפסו חלק מהנוכחים והשליכו אותם מבעד לחלונות. רוב הנאצים נתקפו פאניקה ונמלטו החוצה, אך לנסקי ואנשיו רדפו אחריהם והכו אותם נמרצות.
לאחר הפעולה, ביקש השופט פרלמן לשלם ללנסקי על שירותיו, אך מאפיונר ההימורים סירב בתוקף וסיפק הצהרה שהגדירה את זהותו:
שיתוף הפעולה עם הרשויות לא הסתיים בכך. במהלך מלחמת העולם השנייה, צוללות גרמניות הטביעו ספינות רבות של בנות הברית לאורך החוף המזרחי ובים הקריבי, והחשש מפני חדירת סוכנים נאצים דרך הנמלים היה בשיאו. במסגרת מבצע חשאי שזכה לשם "מבצע עולם תחתון", גייס משרד המודיעין של הצי האמריקאי (ONI) עבריינים שיסייעו באבטחת הנמלים. לנסקי תיווך בעסקה היסטורית: בתמורה לשחרורו מהכלא של חברו לאקי לוצ'יאנו (שנשפט קודם לכן ל-20 שנות מאסר), המאפיה תספק הגנה לספינות המלחמה שנבנו ברציפי נמל ניו יורק.
לנסקי קישר את המודיעין הימי עם לוצ'יאנו, אשר הורה לג'וֹזֶף לַנְזָה למנוע פעולות חבלה בחוף. ללנסקי עצמו הוקצה קוד זיהוי מיוחד מטעם הצי, והוא ערך הכרויות בין קציני המודיעין לאנשי איגוד עובדי הנמל הבינלאומי, ג'וֹן מ. דָאן וגִ'ירִמְיָה סוּלִיבָאן. בשנת 1943, לקראת פלישת כוחות הברית לסיציליה, הגיעו התובע הכללי תוֹמַס דְיוּאִי ומפקד הצי אל לנסקי, וביקשו שישכנע את לוצ'יאנו להורות לאנשי המאפיה הסיציליאנית לשתף פעולה עם הגנרלים פּטּוֹן ומוֹנְטְגוֹמֶרִי. הסיציליאנים אכן סייעו, ולוצ'יאנו זכה בחירותו. שנים לאחר מותו של לנסקי, התגלתה בין חפציו האישיים מדליית החירות, שככל הנראה הוענקה לו בחשאי כאות הוקרה על פעילותו במלחמה.
קובה, בטיסטה, ועידת הוואנה
ההתרחבות לקובה בשנות השלושים הפכה את לנסקי לאיש החזק במדינה. כבר ב-1937 הוא שלט בקזינו של מלון "נסיונל", ובאותה שנה פנה אליו הדיקטטור הקובני פוּלְחֶנְסְיוֹ בָּטִיסְטָה כדי שישפץ את הקזינו במסלול מרוצי הסוסים "אוריינטל פארק". שנתיים מאוחר יותר, הוענקו לבטיסטה מפתחות טקסיים לקזינו המשופץ. הידידות בין השניים התהדקה לכדי מערכת יחסים עסקית רבת עוצמה. במהלך פגישה במלון וולדורף-אסטוריה בניו יורק בשנות הארבעים המאוחרות, סוכם כי בתמורה לתשלומי שוחד אדירים, בטיסטה יעניק למאפיה שליטה מוחלטת על תעשיית ההימורים באי.
בדצמבר 1946, ארגן לנסקי יחד עם לוצ'יאנו המשוחרר את "ועידת הוואנה" ההיסטורית במלון נסיונל. הועידה קיבצה את בכירי משפחות הפשע מארצות הברית והתוותה את חוקי הסינדיקט הלאומי לתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. לנסקי אף ניסה למנוע את גירושו של לוצ'יאנו מקובה, והפעיל לחץ אישי על בטיסטה ועל שר הפנים הקובני, אַלְפְרֶד פֶּקֶנְיוֹ, אך בסופו של דבר, איומי הממשל האמריקני להטיל אמברגו רפואי על קובה אילצו את לוצ'יאנו לעזוב.
לאחר הפיכה צבאית בשנת 1952 שהשיבה את בטיסטה לשלטון, הפך לנסקי ליועץ הרשמי של תוכנית רפורמת ההימורים. בשנת 1955 שונו החוקים כך שכל מלון ששוויו עולה על מיליון דולר יהיה רשאי לפתוח קזינו. ההשקעות זרמו. בשנת 1956 החל לנסקי בבניית ארמון מפואר בעלות של 14 מיליון דולר – מלון "הוואנה ריביירה" שכלל 440 חדרים. המלון נפתח ב-10 בדצמבר 1957. לנסקי, שהיה המממן העיקרי, ניהל במקביל גם את מועדון "מונמרטר" בו הקים בית ספר להימורים כדי להכשיר צעירים קובנים בניהול משחקי בלאק ג'ק ורולטה. בנוסף, הוא החזיק באינטרסים כלכליים במלונות סביליה בילטמור, קומודור, הוואנה הילטון, ואינטרנסיונל.
לאס וגאס והסוף הטרגי של באגסי סיגל
בעוד עסקי קובה משגשגים, הסינדיקט לטש עיניים גם למדבר של נבאדה. בשנת 1946, לנסקי שכנע את המאפיה האיטלקית-אמריקאית למנות את חברו משכבר הימים, באגסי סיגל, לאחראי על לאס וגאס, והפך למשקיע מרכזי במלון "פלמינגו" של סיגל. אולם, הקמתו של הפלמינגו לוותה בעיכובים קשים וחרגה משמעותית מתקציבה, דבר שהסב הפסדים כבדים למשקיעי המאפיה.
בפגישה החשאית בהוואנה עלתה שאלת גורלו של סיגל. שאר הבוסים רצו לחסלו, אך לנסקי, בזכות מעמדו וחברותו רבת השנים, התחנן שיתנו לו הזדמנות נוספת. ההזדמנות ניתנה, ובפגישה הבאה, המלון אף הציג רווח קטן. בעזרת תמיכתו של לוצ'יאנו, שכנע לנסקי את המשקיעים להעניק לסיגל זמן נוסף. אלא שההפסדים שבו והצטברו. המשקיעים החליטו כי זמנו של סיגל תם, וסברה נרחבת היא שלנסקי נאלץ בסופו של דבר לתת את האישור הסופי לחיסול חברו.
אולי יעניין אותך
ב-20 ביוני 1947, נורה באגסי סיגל למוות בבית בבוורלי הילס, קליפורניה. עשרים דקות בלבד לאחר מכן, נכנסו אנשיו של לנסקי, גַאס גְרִינְבָּאוּם ומוֹ סֶדְוַוי, אל הלובי של מלון פלמינגו והשתלטו עליו. לפי דוחות ה-FBI, לנסקי שמר על אינטרס כלכלי משמעותי בפלמינגו במשך עשרים השנים הבאות, ואף ייעץ לבוס של מאפיית שיקגו, טוֹנִי אַקָרְדוֹ, בביסוס שליטתו בעיר. שנים מאוחר יותר, ציין לנסקי במספר ראיונות כי אילו הדבר היה תלוי בו, "בן סיגל היה בחיים היום".
ציונות פלילית: ספינות, נשק ומימון למדינת ישראל
מעבר לפעילותו העסקית, ההיסטוריה של לנסקי שזורה עמוקות בסיפור הקמתה של מדינת ישראל. לאחר השואה, בשנת 1946, קיבל לנסקי החלטה אסטרטגית שעל הארגון שלו מוטלת החובה לסייע לשארית הפליטה ולתמוך בהקמת מדינה יהודית. עוד קודם לכן, בשנות הארבעים, הוא ארגן אירוע התרמה עבור ארגון ה"הגנה" במועדון "קולוניאל אין", שבו נאספו 10,000 דולרים, והעביר המחאה אישית על סך 25,000 דולר לליגה האמריקאית למען ארץ ישראל חופשית. איש גיוס הכספים שֶׁפַּרְד בְּרוֹד תיאר את מסירותו: "לא היית צריך לבקש ממאיר לנסקי פעמיים… הוא תמיד חיכה לי בלובי, מוכן עם צ'ק".
לקראת מלחמת העצמאות, המאמץ התרחב לממדים עצומים. לנסקי ניצל את קשריו בנמלי ניו יורק כדי להבריח נשק חיוני. באותה תקופה, הטיל הנשיא האמריקני הארי טרומן אמברגו על משלוחי נשק למזרח התיכון. חברו של לנסקי, אלברט אנסטסיה שהיה ראש איגוד הסוורים, דאג להעמיס תחמושת באישון לילה על ספינות שהפליגו לארץ ישראל, ובמקביל הוביל לכך שמשלוחי נשק שרכשו מדינות ערב הוטלו "בטעות" למימי הנמל.
ב-16 במאי 1948, מיד לאחר הכרזת המדינה, הגיעה גולדה מאיר לארצות הברית לגייס כספים בעצרת המונית. לנסקי ואנשיו תרמו באותו מעמד מיליון דולר. הקשר המבצעי מול נציגי היישוב היה רציף. שליחי דוד בן גוריון, ביניהם טֶדִי קוֹלֶק, רְאוּבֵן דַּפְנִי, הִלֵּל קוּק ומְנַחֵם פּרוּשׁ, יצרו מערכות יחסים אמיצות עם אנשי הסינדיקט. דפני נשלח ללוס אנג'לס, שם קיבל טלפון מ"מיסטר סמיילי" שתיאם עבורו פגישה בדינר עם באגסי סיגל. סיגל שאל את דפני אם היהודים יודעים להילחם ולהרוג, וכשנענה בחיוב אמר "אני איתכם", ומסר לידיו למחרת עשרות אלפי דולרים.
בפגישה נוספת במיאמי, פנה דפני לראש המאפיה המקומי, שמיד הרים טלפון לנשיא פנמה וסידר שהספינות הישראליות יפליגו תחת דגל פנמה כדי לחמוק מעיני הצי האמריקאי. החברות בין לנסקי לרב מנחם פרוש הייתה הדוקה במיוחד, ולנסקי אף הבריח את פרוש לניו יורק באישון לילה לאחר שארגון מתחרה הוציא עליו חוזה חיסול בעקבות דברים שאמר לעיתונות.
תמיכתו של לנסקי נמשכה לאורך עשורים. לפני מלחמת ששת הימים ב-1967, הוא תרם לקרן החירום למען ישראל ומימן רכישת מטוסי מיראז', תוך שהוא מעודד את חבריו לעשות כמוהו. הפרופסור הישראלי עוֹדֵד אַבְרַמְסְקִי (שהתברר לימים כקרוב משפחה רחוק של לנסקי), ציין כי לנסקי היה שותף מרכזי – לצד פרופ' יִשְׂרָאֵל דוֹסְטְרוֹבְסְקִי, שמעון פרס וראש ממשלת צרפת פְּיֵיר מֶנְדֶס פְרַאנְס – בארגון ההיבט הכלכלי של פיתוח תוכנית האנרגיה הגרעינית של ישראל באזור דימונה.
מהפכה בקובה וחיפוש מקלט בקריביים
ההשקעות האדירות בקובה קרסו באבחה אחת עם עלייתו של פידל קסטרו לשלטון במהפכה של 1959. בערב השנה החדשה, 31 בדצמבר 1958, בעוד בטיסטה נמלט מהמדינה, לנסקי עדיין חגג רווחים של 3 מיליון דולרים שהניב ארמון הריביירה שלו בשנתו הראשונה. באותו הלילה, נבזזו ונהרסו רבים מהקזינואים שלו. ב-7 בינואר, נמלט לנסקי לאיי הבהאמה והותיר מאחור כ-17 מיליון דולרים במזומן ואת עסקיו המולאמים. אחיו, ג'ייק, אף נכלא זמנית בכלא טריסקורניה. על התמוטטות האימפריה אמר לנסקי מאוחר יותר בלאקוניות אופיינית: "הפסדתי" (I crapped out).
בשנת 1960 ניסה לנסקי לארגן הפיכת נגד. הוא סגר עסקה במיאמי עם ראש ממשלת קובה לשעבר, טוֹנִי וָרוֹנָה, להקמת ממשלה גולה במימונו של לנסקי, בתמורה להבטחה לפתיחה מחודשת של המועדונים ביום שאחרי קסטרו, אך העסקה נפלה. בשנת 1975, העיד שכירו החרב פְרַנְק סְטוּרְגִ'יס תחת שבועה כי מקורב ללנסקי הציע לו מיליון דולר כדי להתנקש בחייו של קסטרו, אך הוא לא קיבל אישור לכך ממפעיליו באמריקה. לנסקי העביר את מרכז הכובד שלו לאיי הבהאמה, שם מימן את לִינְדֶן פִּינְדְלִינְג (שהפך לראש ממשלה ב-1967), ושלט מאחורי הקלעים בקזינו המקומי בפְרִיפּוֹרְט.
הגירוש מישראל וסוף דרכו
ביולי 1970, במטרה לחמוק מאישומי העלמת מס בארצות הברית, הגיע לנסקי לישראל והתיישב במלון דן תל אביב. בארץ המתין לו שותפו משכבר הימים, ג'וֹ (הַקַצָּב) סְטָאשֶׁר, שזכה לאזרחות ובנה יחד עם פרוש את מלון המרכז בירושלים. לנסקי, שהיה ציוני נלהב, הגיש בקשה למעמד עולה מכוח חוק השבות.
ממשלת ישראל מצאה את עצמה בדילמה. מצד אחד, גורמים דתיים לאומיים התחננו להשאיר את "הרב מאיר" בזכות תרומתו האדירה למדינה. מצד שני, הרשויות, ובראשן היועץ המשפטי לממשלה מֵאִיר שַׁמְגָּר ופרקליט המדינה גַּבְרִיאֵל בַּךְ, חששו כי לנסקי יהפוך את ישראל למרכז עסקים בלתי חוקי. בך נסע לארצות הברית ונפגש עם התובע הכללי ג'וֹן נְיוּטוֹן מִיצֶ'ל, שפתח בפניו את ארכיוני ה-FBI. ב-23 בספטמבר 1971, סירב שר הפנים להעניק ללנסקי אשרה בנימוק של "סכנה לשלום הציבור".
לנסקי ופרקליטו, עורך הדין יוֹרָם אַלְרוֹאִי, עתרו לבג"ץ בטענה כי ללנסקי אין עבר פלילי מהותי וכי עזב את עולם הפשע. במהלך המשפט קרא בך כי "לו אל קפונה היה יהודי, ודאי היה עולה ביום מן הימים ארצה". ב-11 בספטמבר 1972, בהרכב של חמישה שופטים – הנשיא שמעון אַגְרָנָט, יואל זוּסְמַן, מה לַנְדּוֹי, צְבִי בֶּרֶנְזוֹן, וחיים כהן – נדחתה עתירתו פה אחד. לנסקי חויב בתשלום הוצאות בסך 2,000 לירות, ונאלץ לעזוב את המדינה בנובמבר 1972. נטען כי הגירוש התבצע בלחץ הנשיא האמריקני ריצ'רד ניקסון, שאילץ את ראש הממשלה גולדה מאיר לגרשו כתנאי לאישור העברת מטוסי הפנטום לישראל, וכנקמה על סירובו של לנסקי לשתף את ניקסון ברווחי הבהאמה.
לנסקי חזר לארצות הברית, הועמד לדין על העלמת מס ונידון לשנה וחצי מאסר, אך לבסוף מכלול האישומים בוטל. למרות כל ניסיונות הרשויות, האיש שניהל את כספי העולם התחתון שמר על גיליונו נקי מפשעים חמורים.
חיים אישיים ושקיעתה של אימפריה
חייו האישיים של לנסקי היו רצופים במשברים. ב-9 במאי 1929, שמונה חודשים לאחר שזכה באזרחות אמריקאית, נשא לאישה בניו יורק את אָנָּה צִיטְרוֹן. לזוג נולדו שלושה ילדים. בנם הבכור, בֶּרְנָארְד, נולד נכה באוקטובר 1930, ואנה האשימה את לנסקי כי זוהי ענישה אלוהית על פשעיו. בנם השני, פּוֹל, הגשים את חלומו של אביו כשסיים את האקדמיה הצבאית האמריקאית, הוסמך למהנדס ואף שירת בווייטנאם, אך בחר להתרחק מהוריו. בתם הצעירה, סַנְדְּרָה (סֶנְדִי), זכתה לפינוקים רבים מאביה.
היעדרויותיו הממושכות ועיסוקיו המסוכנים גבו מחיר כבד מבריאותה הנפשית של אנה, אשר אושפזה במוסד פסיכיאטרי ב-1945. ב-14 בפברואר 1947, הזוג התגרש רשמית באמתלה של "התאכזרות נפשית". כשנה לאחר מכן, ב-12 בדצמבר 1948, התחתן לנסקי בסתר בהוואנה עם תֶּלְמָה (טֶדִי) שִׁיר שְׁוָורְץ בטקס חתימת מסמכים פשוט. טדי הייתה מודעת לעסקי ההימורים של בעלה אך לא התערבה בהם.
בשנת 1979, ניסה לנסקי בפעם האחרונה לבקר בישראל, כדי לעלות לקבר הוריו בהר הזיתים ולבקר את נכדו, בַּארְנִי שְׁוָורְץ, שהתנדב בקיבוץ דגניה ב'. עורך דינו בישראל, יוֹרָם שֶׁפְטֶל, הצליח להשיג אישור, אך המדינה דרשה הפקדת ערבות בסך 100,000 דולר. לנסקי סירב בתוקף וויתר על הנסיעה כליל.
ב-15 בינואר 1983, הלך מאיר לנסקי לעולמו בביתו שבמיאמי ביץ' לאחר מאבק בסרטן הריאות, כשהוא בן 80. למרות שה-FBI האמין כי הותיר אחריו רכוש חסוי בשווי של כ-300 מיליון דולר, הכסף מעולם לא נמצא. הביוגרף רוברט לייסי חשף כי בעשוריו האחרונים סבל לנסקי ממצוקה כלכלית עקב התשלומים הרפואיים לבנו. נכדהּ של אשתו טדי אף טען בראיון לעיתונאי טי.ג'יי אינגליש כי כל עזבונו של לנסקי הסתכם ב-57,000 דולר במזומן.
לנסקי הפעיל את עסקיו דרך שותפויות לא פורמליות ואנשי קש. מאיר סוכובלנסקי, הנער העני שחצה את האוקיינוס והפך למלך הפשע המאורגן, סגר מעגל חיים מורכב. הוא לא רק בנה אימפריה פיננסית אדירה, אלא גם הותיר חותם שקט ובל יימחה על ההיסטוריה והביטחון של העם היהודי ומדינתו.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
"מאיר לנסקי" מאת הנק מסיק (תרגום: אריה חשביה, 1972) היא ביוגרפיה מרכזית הבוחנת לעומק את אישיותו של לנסקי, על פיה נקבע המפתח להבנתו: לנסקי לא צבר נכסים על הנייר, אלא כוח דרך שליטה באנשים.
"מהגרים, פועלים וגנגסטרים" / "הגנגסטר היהודי בארצות הברית" מאת פרופ' רוברט רוקאווי כוללים מחקרים אקדמיים הסוקרים את חייהם ופשעיהם של גנגסטרים יהודים בראשית המאה ה-20, כולל תפקידו של לנסקי כמוח השקול מאחורי הסינדיקט.
"יהודים קשוחים" מאת ריץ' כהן הוא ספר הבוחן את תופעת הפשע היהודי בארצות הברית ומספק הקשר לאופי הארגונים שלנסקי היה מעורב בהקמתם.
"גנגסטרים נגד נאצים" מאת מייקל בנסון (2024) היא יצירה הבוחנת במדויק את המאבק שניהל לנסקי, לצד דמויות פשע יהודיות נוספות, כנגד התארגנויות נאציות בארצות הברית בשנות השלושים.
בין הספרים שמזכירים או מבוססים על דמותו, ניתן למצוא את "New York City Gangland" שבו נראה לנסקי בתמונות נדירות, וכן יצירות בדיוניות רבות שבהן דמותו מככבת כמפעיל בובות פוליטי וכראש המאפיה בקובה, כגון המחזה "Lansky", הספר "Havana" מאת סטיבן הנטר והרומן "If The Dead Rise Not".
חומר מעשיר לצפייה
הסרט "הסנדק חלק 2" (1974). דמותו של המאפיונר היהודי היימן רות', בגילומו של לי סטרסברג, מבוססת ישירות על לנסקי ואף מזכירה את ניסיונו לקבל אזרחות בישראל. לנסקי התקשר לסטרסברג לאחר הבכורה והעיר באירוניה כי "יכולת לעשות אותי יותר סימפטי".
הסרט "באגסי" (1991) בכיכובו של בן קינגסלי שמגלם את מאיר לנסקי ומציג את השותפות והחברות הטראגית שבין לנסקי לבאגסי סיגל עד להקמת מלון הפלמינגו וחיסולו של סיגל.
הסרט "קובה סיפור אהבה" (2005) בכיכובו של דסטין הופמן שמגלם את לנסקי בתיאור בדיוני אך מבוסס היסטורית על אחיזתו העמוקה בעסקי ההימורים של הוואנה.
דמותו וסיפורו היוו השראה ליצירות רבות כגון "אימפריית הפשע" (אנטול יוסף מגלם את לנסקי הצעיר), הסרטים "מאפיונרים", "לנסקי" (2021, בכיכובו של הארווי קייטל), והסדרות "Mob City" ו-"Crime Story". אפילו תוכנית הסאטירה הישראלית "היהודים באים" הקדישה מערכון לנסקי וסיגל.
"לנסקי: הגנגסטר הציוני" (אבי מאור מרזוק, 2026) היא סדרה דוקומנטרית השופכת אור על מעורבותו של לנסקי בחימוש המפעל הציוני ובניסיונו לעלות לארץ ישראל.
ישנה אירוניה היסטורית בכך שהאיש אשר ארצות הברית רדפה במשך חצי מאה בגין הלבנת כספים, הוא אותו אדם אשר פילס נתיבים נסתרים למימון מדינה שרק קמה. סיפורו של לנסקי מזמין אותנו לשאול כיצד אנו שופטים את בוני ההיסטוריה – האם דרך חוקי הנייר, או דרך הפעולות שעיצבו את המציאות בשטח. קראו בהרחבה במדור הביוגרפיות שלנו.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
