מאז הכיבושים האסלאמיים של המזרח התיכון במאה השביעית, המיעוטים הדתיים והאתניים המגוונים באזור, נוצרים, יהודים ואחרים, ניווטו בקיום רעוע תחת שלטון אסלאמי. מערכת הד'ימי, שהציעה ללא-מוסלמים הגנות מוגבלות בתמורה למסים וכפיפות חברתית, ביססה היררכיה שדרדרה מיעוטים למצב של נחיתות מתמדת. בעוד שמסגרת זו אפשרה תקופות של סובלנות יחסית, היא גם זרעה את זרעי האפליה השיטתית והותירה מיעוטים פגיעים לגאות משתנה של להט פוליטי ודתי.
בקרב מיעוטים אלה, העם היהודי עמד בפני מסע קשה במיוחד, שאופיין במאות שנים של רדיפות הן בעולם האסלאמי והן באירופה הנוצרית. עם זאת, בשנת 1948, הקמת מדינת ישראל שינתה את הנרטיב ויצרה מדינה ריבונית שבה יהודים יכלו לשלוט בעצמם, חופשיים מעול הדיכוי החיצוני. הישג זה עמד בניגוד מוחלט לגורלן של הקהילות הנוצריות, אשר, למרות שורשיהן ההיסטוריים העמוקים באזור, התמודדו עם דעיכה בלתי פוסקת תחת הדומיננטיות האסלאמית. מהקופטים במצרים ועד האשורים בעיראק, נוצרים סבלו מרדיפות שיטתיות, המרת דת בכפייה ועקירה, לעתים קרובות בשיתוף פעולה של רשויות המדינה.
הדעיכה ההיסטורית של מיעוטים
כדי להבין את הציווי של הגדרה עצמית נוצרית, יש להתמודד תחילה עם המסלול ההיסטורי של מיעוטים בעולם האסלאמי. הכיבושים האסלאמיים של המאה השביעית עיצבו מחדש את המזרח התיכון והפכו את הרוב הנוצרי והיהודי למיעוטים תחת שלטון אסלאמי. מערכת הד'ימי, בעוד שלכאורה הגנה, הטילה מיסים כבדים, הגבילה את הביטוי הדתי ואסרה על לא-מוסלמים להחזיק בעמדות סמכות. עם הזמן, מערכת זו שחקה את החיוניות החברתית, התרבותית והפוליטית של קהילות המיעוטים והכינה את הבמה לדעיכתן ארוכת הטווח.
עבור הקהילות היהודיות, שחיו תחת שלטון אסלאמי זה היה משחק גומלין מורכב של סובלנות ותלאות. בספרד של ימי הביניים, טבח גרנדה בשנת 1066 ראה אספסוף מוסלמי טובח באלפי יהודים, תזכורת קודרת לפגיעות ולשבריריות מעמדם. בתימן, גלות מאוזה בשנים 1679–1680 אילצה את היהודים לגלות לאזורים שוממים והרסה את הקהילות ואת מקורות המחייה שלהם. אפילו בתקופות של שגשוג יחסי, כמו הפריחה התרבותית של אל-אנדלוס, היהודים נותרו נתונים לחסדי שליטים שנדיבותם עלולה להפוך לאכזריות עם השינוי בהלך הרוח הפוליטי. המרת דתם הכפויה של שושלת המוהדים במאה ה-12 והגירושים מערי צפון אפריקה הדגישו את חוסר היציבות של הקיום היהודי.
דפוס רדיפה זה לא היה ייחודי לעולם האסלאמי. באירופה הנוצרית, יהודים התמודדו עם זוועות דומות, החל בטבח במסע הצלב הראשון ועד למרדף הבלתי פוסק של האינקוויזיציה הספרדית אחר "יהודים אנונימיים" שהתנצרו תחת לחץ. עד המאה ה-19, הבטחת השוויון של תקופת הנאורות התבררה כאשליה, שכן פרשת דרייפוס בצרפת והפוגרומים ברוסיה חשפו את עומק האנטישמיות אפילו בחברות "מתורבתות". חוויות אלו שכנעו מנהיגים יהודים כמו תאודור הרצל שההתבוללות היא מאמץ חסר תועלת. רק מדינה ריבונית יכולה להבטיח את שלומם וכבודו של העם היהודי.
הדעיכה הנוצרית
קהילות נוצריות, שבעבר היו סלע היסוד של הנוף התרבותי והדתי של המזרח התיכון, הלכו בדרך טרגית דומה. במצרים, הקופטים, שקדמו לאסלאם במאות שנים, היוו חלק משמעותי מהאוכלוסייה לפני הכיבוש הערבי. כיום, הם מהווים פחות מ-10% מאוכלוסיית מצרים, מספרם הצטמצם עקב מאות שנים של מיסים מפלים, נידוי חברתי ואלימות מתמשכת. ההתקפות על כנסיות קופטיות בשנת 2013, בעקבות הדחתו של מנהיג האחים המוסלמים מוחמד מורסי, הביאו לעשרות כנסיות שנשרפו ונוצרים נרצחו, עם התערבות מועטה מצד רשויות המדינה. אירועים אלו משקפים דפוס רחב יותר של שותפות או אדישות של המדינה, כאשר נערות קופטיות נחטפות ונישאות בכוח למוסלמים וקהילות נוצריות מתמודדות עם לחץ בלתי פוסק להתאים את עצמן או להגר.
בעיראק, האוכלוסייה הנוצרית האשורית והכלדית צנחה מ-1.5 מיליון בשנת 2003 לפחות מ-200,000 כיום, כתוצאה מאלימות עדתית ורדיפה ממוקדת בעקבות מלחמת עיראק. הקמפיין של המדינה האסלאמית במוסול בשנת 2014, שאופיין בסמל "הנזירה" הידוע לשמצה שצויר על בתים נוצריים, אילץ אלפים להימלט והותיר מאחור קהילות בנות מאות שנים. בסוריה, מלחמת האזרחים צמצמה את האוכלוסייה הנוצרית מ-1.5 מיליון בשנת 2011 לפחות מ-500,000, כאשר קבוצות קיצוניות כמו דאעש וג'בהת א-נוסרה ביצעו באופן שיטתי הוצאה להורג, מכירה לעבדות או הגליית נוצרים.
לבנון, שבעבר הייתה מדינה בעלת רוב נוצרי, מציעה מקרה מבחן נוקב בירידה דמוגרפית ופוליטית. מלחמת האזרחים הלבנונית (1975–1990), יחד עם הכיבוש הסורי ועלייתו של חיזבאללה, שחקו את ההשפעה הנוצרית וגרמו לרבים להגר. כיום, נוצרים מהווים פחות משליש מאוכלוסיית לבנון, כאשר כוחם הפוליטי מוגבל על ידי מערכת המעדיפה פלגים מוסלמים. אפילו בירדן, שלעתים קרובות זוכה לשבחים על סובלנותה, נוצרים מתמודדים עם הגבלות על ביטוי דתי, כגון איסורים על סמלים נוצריים פומביים ואיסורים על המרת מוסלמים. דוגמאות אלה ממחישות אמת מפוכחת: קהילות נוצריות, למרות שורשיהן ההיסטוריים, מתדלדלות תחת משקל הדומיננטיות האסלאמית.
כישלון ההתבוללות
כמו היהודים באירופה, נוצרים בעולם האסלאמי חתרו להתבוללות כאסטרטגיית הישרדות, בתקווה להבטיח קבלה על ידי אימוץ הנורמות התרבותיות והדתיות של הרוב. בירדן, נוצרים מרבים לתת לילדיהם שמות ערביים, משתתפים בחגים אסלאמיים כמו הרמדאן ונמנעים מהפגנות אמונה פומביות כדי להסיט מהם את הביקורת. במצרים, מנהיגים קופטים פרסמו הצהרות המתיישרות עם נרטיבים מדינתיים, וגינו את ישראל או את המערב כדי להימנע מהאשמות בחוסר נאמנות. בסוריה, כנסיות החליפו את ההתייחסויות ל"ישראל" בקריאות התנ"ך בלשון נקייה כמו "העם הקדמון" כדי לפייס את הרשויות. עם זאת, ויתורים אלה לא עצרו את גל הרדיפות, אלא שחקו את הזהות הנוצרית.
דוגמה מצמררת לכישלון ההתבוללות התרחשה בירדן בשנת 2016, כאשר עיתונאי נוצרי נרצח בשל פרסום קריקטורה שנחשבה פוגענית בעיני מוסלמים, למרות שכוונה לדאעש. במקום להגן על חופש הביטוי שלו, מנהיגי הכנסיות גינו אותו ככופר וחיקו תגובות אסלאמיות למחלוקת. תקרית זו הדגישה את חוסר התוחלת שבפיוס: גם כאשר נוצרים מיישרים קו עם ערכי הרוב, הם נותרים פגיעים להאשמות בבגידה. באופן דומה, בשטחי הרשות הפלסטינית, כנסיות נשרפו על ידי קבוצות אסלאמיות והנוצרים בבית לחם, פעם עיר עם רוב נוצרי, מונים כיום פחות מ-10,000, הושתקו ונאלצו להגר ממנה.
מאמצים אלה להשתלב בחברה האסלאמית משקפים את הניסיונות ההיסטוריים של יהודים להשתלב בתרבות האירופית. במאה ה-18, משה מנדלסון דגל בכך שיהודים יאמצו שפות ומנהגים אירופיים תוך שמירה על אמונתם, מתוך אמונה שזה יוביל לקבלה. עם זאת, פרשת דרייפוס והשואה ניפצו אשליה זו והוכיחו כי התבוללות אינה יכולה להגן על יהודים מפני שנאה. עבור נוצרים בעולם האסלאמי, הלקח ברור: שום כמות של חיקוי תרבותי אינה יכולה להבטיח ביטחון באזור שבו זהותם סותרת באופן מהותי את האידיאולוגיה השלטת.
כוחה של ההגדרה העצמית
הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 סימנה שינוי מערכתי בנרטיב היהודי והפכה מיעוט נרדף לאומה ריבונית המסוגלת להגן על עצמה. תאודור הרצל, אדריכל הציונות המודרנית, הונע לא מנוסטלגיה דתית אלא ציווי קיומי. פרשת דרייפוס, שחשפה את שבריריות הקבלה היהודית בצרפת ה"נאורה" והפוגרומים ברוסיה, שהרגו אלפים, שכנעו את הרצל שהתבוללות היא מבוי סתום. חזונו למדינה יהודית היה מושרש בהכרה שרק שלטון עצמי יוכל להבטיח את הישרדותו של עם שהיה מטרה זה מכבר בשל זהותו.
דחייתה של ישראל את הריבונות האסלאמית הייתה מעשה רדיקלי של התרסה באזור שבו מיעוטים היו אמורים להיכנע. על ידי יצירת מדינה שבה יהודים יוכלו למשול בעצמם, ישראל הקימה מוסדות ששיקפו את ערכיהם התרבותיים, הדתיים והפוליטיים. למרות התמודדות עם עוינות בלתי פוסקת, המלחמות ב-1948, 1967 ו-1973 ומאז 2023 וסכסוכים מתמשכים עם מדינות שכנות וגורמים לא-מדינתיים כמו חמאס, ישראל שגשגה, בנתה כלכלה איתנה, צבא אדיר (ששלט ללא עוררין בשמי איראן) ודמוקרטיה תוססת. הצלחה זו עומדת בניגוד מוחלט לקיומם הרעוע של מיעוטים נוצרים, שנותרו תלויים ברצון הטוב של הרוב האסלאמי או משטרים סמכותניים.
הישגיה של ישראל אינם רק ניצחון דתי או תרבותי, אלא עדות לכוחה של ההגדרה העצמית. הקמת המדינה בצל השואה, שגבתה את חייהם של שישה מיליון יהודים, מדגישה את נחיצותה הקיומית. עבור היהודים, ישראל אינה רק מולדת אלא מבצר, מקום בו הם יכולים לחיות כשווים ולא כאורחים נסבלים. מודל ריבונות זה מציע לקח עמוק לנוצרים בעולם האסלאמי, המתמודדים עם איום קיומי דומה.
הטיעון בעד הגדרה עצמית נוצרית
הדעיכה הבלתי פוסקת של קהילות נוצריות במזרח התיכון דורשת סידור נועז מחדש של עתידן. הנוצרים חיים כאזרחים סוג ב' תחת שלטון אסלאמי, כפי שמעידות הכנסיות הריקות בעיראק, המקדשים השרופים במצרים, הנוצרים שנטבחו בכנסיות שהתפוצצו בסוריה וחוסר היכולת של הנוצרים בלבנון לבנות מדינה. ההגנות המוצעות על ידי משטרים אוטוריטריים, כמו בירדן או במצרים, הן שבריריות וקורסות בתקופות של כאוס או טלטלה פוליטית. עלייתן של קבוצות קיצוניות, החל מהאחים המוסלמים ועד דאעש, רק העצימה את הסכנה והותירה את הנוצרים עם בחירה קשה: להגר, להתבולל או להילחם על אוטונומיה.
הדוגמה של ישראל מצביעה על הדרך השלישית: הגדרה עצמית. מדינה נוצרית ריבונית, המבוססת על סלידתה של ישראל משעבוד, תאפשר לנוצרים לשלוט בעצמם, להגן על מורשתם התרבותית ולהבטיח את ביטחונם ללא צורך לפייס את הרוב המוסלמי. לבנון, עם הרוב הנוצרי ההיסטורי וזהותה האזורית הייחודית, מציעה נקודת התחלה בת קיימא. הקריאות הגוברות לפדרליזם או חלוקה בלבנון משקפות הכרה בקרב נוצרים שאוטונומיה היא חיונית להישרדותם. הר הלבנון, עם אוכלוסייתו בעלת הרוב הנוצרי והמשמעות ההיסטורית שלו, יכול לשמש כבסיס טריטוריאלי למדינה כזו.
חזון זה של ריבונות נוצרית אינו צריך להיות מושרש באידיאולוגיה דתית, כשם שהקמת מדינת ישראל הונעה מצורך קיומי ולא רק על ידי נרטיב דתי. מדינה נוצרית תעדיף מטרות מעשיות: שמירה על זכויות אדם, שימור זהות תרבותית ומתן מקלט בטוח למיעוט מוכה. על ידי הקמת מוסדות המשקפים את ערכיהם, נוצרים יוכלו להשתחרר ממעגל הדיכוי ולבנות עתיד שבו הם לא רק נסבלים אלא גם מועצמים. אבל אפילו בלבנון, חזון זה רחוק מלהתממש.
היתכנות וגיאופוליטיקה
אחרי הכל, מבקרים עשויים לטעון כי מדינה נוצרית אינה מעשית, תוך ציטוט בעיות הפיצול הדמוגרפי, אילוצים גיאוגרפיים והיעדר זהות לאומית מאוחדת. בניגוד ליהודים, שהקשר לארץ ישראל מספק מיקוד טריטוריאלי ברור, הנוצרים מפוזרים על פני מספר מדינות וחסרה להם "ארץ קדושה" אחת. עם זאת, אזורי לבנון בעלי הרוב הנוצרי מציעים בסיס טריטוריאלי בר ביצוע והניסיון המשותף של רדיפה יכול ליצור זהות קולקטיבית, בדומה לשואה שהגבירה את הלאומיות היהודית. יתר על כן, הצלחתן של מיקרו-מדינות כמו קטאר וסינגפור מדגימה שגודל אינו מכשול לריבונות.
התנגדות נוספת היא שמדינה נוצרית תחסר תמיכה בינלאומית, בהתחשב במורכבות הגיאופוליטית של המזרח התיכון. ברם, הניסיון של ישראל מראה שקבוצות מיעוט נחושות יכולות להבטיח בעלות ברית באמצעות דיפלומטיה אסטרטגית. הבריתות של ישראל עם ארצות הברית, ולאחרונה גם עם מדינות המפרץ כמו איחוד האמירויות הערביות, מדגישות את הפוטנציאל של מדינה נוצרית לנווט בדינמיקת הכוח של האזור. בעוד שצפויה התנגדות ראשונית מצד מדינות אסלאמיות, ההכרה הגוברת בזכויות מיעוטים בזירה העולמית עשויה לחזק את התמיכה בהגדרה עצמית נוצרית.
למרות שיש הטוענים כי רפורמות בתוך מדינות אסלאמיות יכולות להגן על נוצרים ללא צורך במדינה. המציאות מוכיחה אחרת והתיעוד ההיסטורי מציע מעט תקווה לגישה כזו. ההגנות שמעניקים משטרים כמו המלוכה בירדן או הצבא המצרי תלויות ביציבות פוליטית, שאינה מובטחת כלל. עלייתן של תנועות קיצוניות, יחד עם כישלונן של מדינות ערב לקיים את זכויות המיעוטים, מצביעות על כך שהסתמכות על רצון טוב חיצוני היא מתכון לאסון וההצלחה של ישראל מדגימה שרק ריבונות יכולה לספק ביטחון מתמשך ובר-קיימא.
