תאמל״ק לי
זו אחת הטרגדיות האירוניות ביותר בתולדות האדריכלות המודרנית. • מילד למהגרים יפנים שסבל מאפליה, הוא טיפס לפסגת העולם והפך לאדריכל הבית של הממסד האמריקאי, כשהוא מעצב את קווי הרקיע האיקוניים ביותר של המאה ה-20.
ברם, המורשת שהותיר אחריו נמדדת ברצף חסר תקדים של אסונות הנדסיים, חברתיים ובטיחותיים שהפכו רבים מבנייניו לאבק. חלקם בפיצוץ יזום וחלקם בטרגדיות לאומיות…
רקע
מינורו יאמאסאקי היה אדריכל אמריקאי ממוצא יפני שעבודתו זכתה לשבחים נרחבים בשנות ה-50 וה-60. בשלב מוקדם בקריירה שלו, הוא היה בין האדריכלים המהוללים והנערצים ביותר בעולם — ב-18 בינואר 1963 הוא אף הופיע על שער המגזין "טיים" — אך מאז שנות ה-70, אף אדריכל אחר בהיסטוריה של המקצוע לא סבל ממספר כה רב של כישלונות בולטים ומבישים.
האם נפילתו הייתה תוצר של החזון ועקרונות העיצוב שלו, של עיתויו כאדריכל מרכזי בתקופה של הערכה מחדש של פילוסופיית העיצוב האדריכלי, או פשוט רצף של מזל רע מאוד?
יאמאסאקי נולד בסיאטל בשנת 1912, בן לדור שני של מהגרים יפנים שהגיעו לארצות הברית. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת וושינגטון ב-1934 ועבר לעיר ניו יורק באמצע שנות ה-30 ללימודי תואר שני באדריכלות באוניברסיטת ניו יורק. מעסיקיו הראשונים בדטרויט עזרו לו להגן על הוריו וקרוביו מפני כליאה במחנות המעצר ליפנים במהלך מלחמת העולם השנייה.
ב־1949 הקים משרד אדריכלים משלו, ובתחילת שנות ה-50 הוא זכה להצלחה מקומית רבה. באמצע העשור, המשרד של יאמאסאקי הרחיב את המיקוד שלו לניסיונות להשיג פרויקטים גדולים בערים אחרות, מה שהוביל לחוזה לתכנון פרויקט המגורים "פרואיט-איגו" (Pruitt-Igoe) בסנט לואיס בשנת 1953. הפרויקט העצום על אתר קטן יחסית זכה לשבחים רבים עבור המשרד הצומח, שכן הוא נחשב להישג מרשים "על הנייר".
העיצוב של יאמאסאקי לפרואיט-איגו אולי זכה למחיאות כפיים מצד אדריכלים רבים, אך מתכנני הערים היו ספקנים. בנייה בקנה מידה וצפיפות שכאלו מעולם לא נוסה לפני כן. עד שפרואיט-איגו נפתח כפרויקט דיור ציבורי בהפרדה גזעית קפדנית בשנת 1954, נטישת האוכלוסייה הלבנה את ערי אמריקה כבר החלה, בסיוע רב של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים של הנשיא אייזנהאואר.
פגמי העיצוב צפים
זמן קצר לאחר פתיחת פרואיט-איגו, סופת טורנדו החריבה את אחת השכונות העניות יותר של סנט לואיס והפכה מאות מהגרים אפרו-אמריקאים עניים מהדרום הכפרי לחסרי בית. תחת לחץ, רשות הדיור של עיריית סנט לואיס הקלה את תנאי הקבלה למתחם החדש. טעויות בחישוב המימון הובילו להידרדרות בתחזוקת המבנים, מה שהביא לריכוז הולך וגובר של תושבים עניים עוד יותר.
השבחים הראשוניים לעיצוב ולבנייה של פרואיט-איגו הובילו להזמנות רבות נוספות עבור משרדו של יאמאסאקי, כולל טרמינל התעופה הראשי ופרויקטים רבים אחרים בסנט לואיס. בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, משרדו של יאמאסאקי ייצר עיצובים לעשרות מבנים בולטים — בעיקר עבור לקוחות ממשלתיים, מפעלי צדקה ומוסדות חינוך. לאחר שזכה בחוזה לתכנון הבניין הגבוה בעולם עבור פרויקט מרכז הסחר העולמי בניו יורק ב־1962, יאמאסאקי גויס לתכנן שפע של בנייני משרדים פרטיים עד סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70.
אך בעוד המוניטין של יאמאסאקי צמח בזכות השגת חוזים מרכזיים רבים, עבודותיו המוקדמות החלו להראות סימנים של תכנון לקוי ופגמי עיצוב קטסטרופליים. בזמן שבנייתו של מרכז הסחר העולמי בניו יורק הושלמה, פרויקט המגורים פרואיט-איגו כבר הידרדר לכאוס וחוסר תפקוד בלתי ניתנים לתיקון. עד שנת 1972 — פחות מ-20 שנה לאחר פתיחתו — החלו להרוס את הבניינים בפרואיט-איגו באמצעות פיצוץ מבוקר.
העיצוב של יאמאסאקי משנת 1955 עבור מרכז רשומות כוח האדם הצבאי בסנט לואיס סבל משריפה קטסטרופלית ב-1973, שהשמידה אלפי מסמכים ממשלתיים, בעיקר בשל מחסור במתזים (ספרינקלרים) וקירות חסיני אש.
ב-1964 נפתח בית הספר היסודי "לינקולן" בעיצובו של יאמאסאקי בליבוניה, מישיגן. הוא נהרס ללא גינונים בשנות ה-80 והוחלף בבניין אחר. מחוז בית הספר כמעט ואינו מזכיר את הבניין כיום, מעבר להכרה בכך שפעם היה קיים. מעט מאוד תמונות של הבניין — שתוכנן על ידי אחד האדריכלים הבולטים של התקופה — זמינות כיום.
האם חוזק מגדלי התאומים נפגע בגלל עיצוב ה"חלל הפתוח"?
אבן הפינה למרכז הסחר העולמי העצום הונחה ב-5 באוגוסט 1966; עד שנחנך המרכז בטקס גזירת סרט ב-4 באפריל 1973, רבים מהבניינים בפרויקט פרואיט-איגו של יאמאסאקי כבר נהרסו בפיצוץ דרמטי ששודר בטלוויזיה הארצית.
כידוע, גם גורלו של מרכז הסחר הולמי לא שפר עליו. מכונית תופת בחניון ב-26 בפברואר 1993 אומנם לא הצליחה להפיל את המגדל הצפוני כפי שתכננו המחבלים; אך התקפות הטרור של ה-11 בספטמבר 2001 הצליחו עם תוצאות מזעזעות וקורעות לב. כשלפי ההערכות, 2,752 אנשים נהרגו במרכז הסחר העולמי, במטוסים ועל הקרקע ב-11 בספטמבר 2001. המכון הלאומי לתקנים וטכנולוגיה (NIST) מעריך שהיו כ-17,400 אנשים בשני המגדלים בזמן התקיפה; דו"ח NIST ציין 104 אנשים שקפצו אל מותם מהבניין בכוונה תחילה, אך מציין כי סביר להניח שמדובר בהערכת חסר.
מרבית הקורבנות היו מהקומות שמעל המקום שבו פגעו המטוסים; 292 אנשים נהרגו במפלס הרחוב מהריסות או מגופות נופלות; יותר מ-6,200 אנשים טופלו בבתי חולים באזור ניו יורק בשל פציעות הקשורות להתקפות.
התוצאה בלתי צפויה של מתקפות הטרור ב-2001 הייתה דווקא המהירות שבה התמוטטו הבניינים. רבים מייחסים את הקריסה עצמה לעקרונות ההנדסיים ששימשו ליצירת שטחי הקומה הגדולים ונטולי העמודים של הבניין. המגדל הדרומי קרס 56 דקות לאחר שנפגע מטיסה 175, בערך בין הקומות 77 ל-85; המגדל הצפוני נפגע על ידי טיסה 11 בין הקומות 93 ל-99 וקרס תוך שעה ו-42 דקות.
בניינים אחרים בקומפלקס מרכז הסחר העולמי (כולל שלושת המבנים האחרים שתוכננו על ידי מינורו יאמאסאקי) קרסו כתוצאה מהריסות נופלות או נהרסו ללא אפשרות לשיקום.
בניינים אחרים של יאמאסאקי
טרמינל A של איסטרן איירליינס בנמל התעופה לוגן בבוסטון, שתוכנן על ידי יאמאסאקי, נפתח ב-1971 ונהרס ב-1993. הוא נחשב לכישלון אדריכלי שזכה לביקורות קשות, כיוון שהיה חסר אופי ופרופורציות ביחס למבנים שסביבו.
מרכז הבידור "קו ואדיס" (Quo Vadis) נבנה ב-1966 ונהרס ב-2011.
מטה התאגיד של "מונטגומרי וורד" (Montgomery Ward) בשיקגו, שתוכנן על ידי יאמאסאקי, ניצב ישירות מול פרויקט המגורים הגדול "קבריני-גרין" ונפתח ב-1972 — באותה שנה שבה החלה הריסת פרואיט-איגו. הבניין עדיין עומד כיום, אך הוא שופץ והפך לבניין דיור ציבורי לאחר פשיטת הרגל של מונטגומרי וורד ב-1997.
כמה מהפרויקטים היותר מוצלחים ומוערכים של יאמאסאקי כוללים את מלון "סנטורי פלאזה" (1966) ומגדלי "סנטורי פלאזה" התאומים והמשולשים בני 44 הקומות (1975). שני בניינים בולטים במרכז העיר סיאטל זוכים אף הם להערכה בשל השפעתם על קו הרקיע ותעוזתם: בניין IBM (1963) ומגדל בנק ריינייר (1977).
ֶאבל רבים מהמגדלים של יאמאסאקי, שהיו פעם חזקים ונועזים, איבדו משמעותית מזוהרם, לא רק בגלל שרבים מהם מזכירים את מגדלי התאומים של מרכז הסחר העולמי, אלא בגלל שהטעמים והטכנולוגיות התרחקו מסגנון ה"ניאו-פורמליזם" (New Formalism) שעבודתו נחשבת למייצגת שלו.
יאמאסאקי עצמו מת מסרטן הקיבה ב-7 בפברואר 1986, בגיל 73. משרד האדריכלים שלו, "יאמאסאקי ושות'", המשיך לפעול עד שנסגר ב-31 בדצמבר 2009.
מינורו יאמאסאקי נותר דמות חידתית. אדריכל שהקדים את זמנו בתעוזה ויזואלית, אך לעיתים פיגר מאחור בהבנת הצרכים האנושיים והבטיחותיים העמוקים של מבניו.
האם היה זה חוסר מזל סטטיסטי של מי שתכנן בקנה מידה עצום, או כשל פילוסופי בשיטת הבנייה שלו? כך או כך, שמו נותר קשור לנצח ברגעים הדרמטיים שבהם הם קרסו, מה שהופך אותו ל"אדריכל האסונות" אך גם לאחד המעצבים המשפיעים ביותר על הזיכרון הקולקטיבי האמריקאי.
