לפני רבע מאה אירעה שריפה בתחנת החלל הרוסית מיר, אך הקוסמונאוטים עדיין הצליחו להתמודד עם שריפת החלל תוך סיכון חייהם.
ב-23 בפברואר 1997, היו שישה אנשים על סיפון תחנת מיר: חברי המשלחת הרוסית ה-22 ולרי קורזון ואלכסנדר קאלרי, שהשלימו סיבוב, מחליפיהם מהמשלחת ה-23 וסילי ציבלייב ואלכסנדר לזוטקין, וכן אסטרונאוט אמריקאי בשם ג'רי לינגר והגרמני ריינהולד אוולד, השניים הגיעו לתחנה כ"אורחים".
באותו יום הכל התנהל כמתוכנן ואווירה חגיגית שררה בתחנה: מרכז בקרת המשימה במוסקבה העביר ברכות לאסטרונאוטים לרגל יום מגן המולדת ואנשי הצוות התכוננו לארוחת ערב חגיגית. עם זאת, משהו השתבש.
חמצן על המיר הושג ממים באמצעות מערכת אלקטרוליזה, אך הוא יכול היה לספק חמצן רק לשלושה אנשים. כאשר היו אנשים נוספים בתחנה, פצצות חמצן שימשו כמקור נוסף ושחררו חמצן בעת שריפה במתקן מיוחד. תוכנית דומה לאספקת חמצן לאסטרונאוטים משמשת עד היום גם בתחנת החלל הבינלאומית (ISS).
אלכסנדר לזוטקין עזב את השולחן החגיגי כדי להחליף את פצצת החמצן המשומשת. כהרגלו, הוא הכניס בודק למכשיר הבעירה, התניע את המכשיר ואז נשמע רעש מוזר והבד על המסנן של המכשיר עלה באש.
הצוות מיהר מיד לכבות את האש. שריפה שנחשבת לקטן בסטנדרטים של כדור הארץ, עלולה להיות קטלנית בחלל ולהוביל לאסון. הסכנה העיקרית לא הייתה אש, אלא עשן: האסטרונאוטים לא יכלו פשוט "לאוורר" את החדר ועלולים היו למות מחנק. במקביל, הלהבה עלולה להמיס את גוף האלומיניום הדק של התחנה, מה שיוביל להפחתת לחץ ולדליפת אוויר מהסיפון. המצב היה קריטי.
נראה שהקוסמונאוטים יכלו לעזוב את התחנה: באותו רגע עגנו במיר שתי חלליות סויוז, אבל צוות התחנה הבין במהירות שאחת החלליות נמצאת ממש מאחורי האש, ועשן כבר חדר פנימה, כך שאי אפשר להשתמש בנתיב המילוט הזה. רק ספינה אחת הייתה זמינה לפינוי.
שעתיים מכריעות
בעוד כמה מאנשי הצוות מיהרו לבדוק את החלליות, אחרים היו עסוקים בכיבוי השריפה. לכיבוי נעשה שימוש במטפים סטנדרטיים שהועברו לאורך השרשרת למפקד המשלחת ה-22, ולרי קורזון. עשן וקיטור המטפים הקשו על הראות והנשימה. באותו יום, האסטרונאוטים השתמשו לראשונה במסכות גז חלל, שיכלו לייצר חמצן, אבל רק לשעתיים.
בסיוע חמישה מטפי כיבוי, האש כובתה, אך התחנה התמלאה בעשן סמיך. אפילו שעבדה בתפוקה מלאה, מערכת טיהור האוויר במיר לא יכלה להתמודד עם נפח כזה של גזים רעילים וזמן ההפעלה של מסכות הגז הגיע לסיומו.
בהוראת מפקד המשלחת, האסטרונאוט ג'רי לינגר (רופא בהכשרתו) ארגן עמדת החייאה בתא הרחוק של מיר, אך, למרבה המזל, איש מאנשי הצוות לא איבד את הכרתו.
לאחר כיבוי האש, האסטרונאוטים יצרו קשר עם כדור הארץ. באותו רגע התחנה לא הייתה מעל שטח רוסיה, ולכן ניתן היה לדווח על מה שקרה למרכז הבקרה רק דרך מערכת התקשורת של נאס"א. בשעת ערב מאוחרת, שעון מוסקבה, נאספו מומחים במרכז הבקרה כדי לסייע לצוות לחסל את תוצאות השריפה.
בינתיים, מסכות הגז מיצו את חיי השירות שלהן, והאסטרונאוטים נאלצו להורידן. היה קשה מאוד לנשום בתחנה אפילו במכונות הנשמה, שהחליפו מסכות גז, אבל עדיין אפשרי.
הם הצליחו להיפטר מהעשן בתחנה עד הבוקר של ה-24 בפברואר. בכדור הארץ, בינתיים, ועדה שנוצרה בחיפזון החלה לברר את הסיבות למה שקרה. המומחים לא הצליחו לתקן את החוקרים והשריפה יוחסה לפגם באחת מלוחות התחנה.
ב-2 במרץ עזבו קלרי, קורזון וריינהולד את תחנת מיר בחללית סויוז TM-24 וחזרו בשלום לכדור הארץ. לזוטקין, ציבייב ולינגר נשארו בתחנה (הוא היה במיר עד סוף מאי ועזב את התחנה במעבורת אטלנטיס, והאסטרונאוט מייקל פויל תפס את מקומו). נראה היה שהגרוע מכל עבר, ואחרי התקרית עם השריפה, הדברים ידפקו כמו שעון. אבל השריפה הייתה רק ההתחלה.
במהלך ששת החודשים הבאים התרחשו עוד כמה תקריות חמורות בתחנה. במרץ התקלקלה מערכת ייצור החמצן במיר והקוסמונאוטים נאלצו להשתמש בפצצות חמצן בזהירות. ואז נוזל קירור רעיל דלף ממערכת המיזוג, מה שגרם לטמפרטורה על הסיפון לעלות ל-50 מעלות צלזיוס. בתנאי גיהנום כאלה, האסטרונאוטים נאלצו לחפש דליפות מיקרוסקופיות בקילומטרים של צינורות מיזוג אוויר.
התקרית החמורה האחרונה בתולדות מיר אירעה ב-25 ביוני 1997. באותו יום, ספינת המשא פרוגרס M-34 הייתה אמורה לעגון בתחנה, אך עקב הפעלה לא נכונה של מערכת הבקרה והמפגשים, הספינה התנגשה במודול ספקטר ונקבה חור במעטפת שלה. התחנה ניצלה על ידי סגירה מהירה של הפתחים בין המודול הפגוע לשאר התחנה.
הדובדבן שבקצפת עבור חברי המשלחת האומללה הזו הייתה תאונה במהלך הנחיתה על כדור הארץ: בספינת סויוז TM-25 (לזוטקין וציבלייב היו עליה), מערכת הנחיתה הרכה לא פעלה, והנגיעה בכדור הארץ הרגישה יותר כמו התנגשות עם קיר בטון במהירות גבוהה.
הטיסה הזו לחלל, שהפכה לסדרה של מצבי חירום מסוכנים, הייתה השנייה עבור ציבלייב והראשונה עבור לזוטקין – הם לא טסו שוב לחלל. תחנת החלל מיר פעלה עוד ארבע שנים, עד שרוסקה אל כדור הארץ ב-23 במרץ 2001, אבל זה כבר סיפור אחר.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
