תאמל״ק לי
ההיסטוריה של המואבים היא סיפור מרתק של קרבה משפחתית לצד יריבות עקובה מדם. • מהמקורות המקראיים השנויים במחלוקת במערות סדום ועד למאבקי הכוח הגדולים של המזרח הקדום, המואבים הותירו חותם בל יימחה על המרחב שמעבר לירדן.
גילויים ארכאולוגיים כמו מצבת מישע שופכים אור חדש על תרבותם, דתם ומלחמתם להשגת עצמאות מול ממלכות ישראל ויהודה.
המואבים והישראלים היו קרובי משפחה רחוקים: אברהם היה אבי האומה הישראלית, ולוט היה אבי המואבים. עם זאת, הקשר המשפחתי לא מנע משתי האומות להימצא במצב של מלחמה מתמדת. הסכסוך הראשון ביניהן התרחש עוד לפני שבני ישראל התיישבו בארץ המובטחת. מאוחר יותר הפכו המואבים לשכניהם של ישראל ממזרח, מעבר לים המלח ונהר הירדן. הם אף איחדו כוחות נגד העמונים, אך המערכה לא צלחה.
מקורות המואבים
מקור השם "מואב" אינו ודאי, אך חלק מהחוקרים הציעו כי פירושו "מאב" (מן האב). בהתחשב בסיפור שמאחורי הורתו של מואב, אבי האומה, למשמעות זו יש חשיבות רבה.
על פי המקרא, האומה המואבית נולדה ממעשה גילוי עריות. כאשר לוט נמלט מחורבן סדום ועמורה, הוא נסוג להרים שמעל צוער והתגורר במערה עם שתי בנותיו, מחשש לחיות בתוך העיר עצמה. מחשש שלא תהיה להן הזדמנות להינשא ולהוליד צאצאים, קשרו שתי הבנות קשר לשכר את אביהן ביין כדי לקיים עמו יחסי מין. הן הוציאו את תוכניתן לפועל בשני לילות רצופים, ושתיהן הרו. הבכורה ילדה בן וקראה לו מואב. הצעירה קראה לבנה עמון (בן-עמי). שני הבנים הללו היו אבותיהם של המואבים והעמונים (בראשית י"ט, ל'-ל"ח). לוט היה אחיינו של אברהם, אבי הישראלים, ולכן הישראלים, העמונים והמואבים היו דודנים רחוקים.
המקרא אינו מציין את שמות בנות לוט שנמלטו עמו, אך במקורות מדרשיים ובספר הישר מוזכר כי ללוט היו ארבע בנות. שתי האחרות היו פלטית ותשית, שהיו נשואות לחתנים המוזכרים בבראשית י"ט, י"ד. השם פלטית נגזר מהשורש פל"ט (הצלה), ותשית עשוי להיגזר מהפועל "שית" (לשים/להציב). שתי אחיות אלו נישאו ונשארו בסדום, שם נספו בחורבן.
האזכור הבא של השם מואב במקרא לאחר סיפור הלידה מתייחס ל"ארץ מואב". המקרא אינו מספק פירוט נוסף, והקורא נותר עם ההנחה שמואב התיישב באותו אזור ואומה שלמה צמחה מצאצאיו.
ההיסטוריה של המואבים
ראיות ארכאולוגיות מראות כי המואבים היו חלק מהתרבות הכנענית הרחבה של הלבנט. הם חלקו מאפיינים לשוניים עם השפות העברית והפיניקית. רשימות פסלים ממצרים המתוארכות למאה ה-13 לפנה"ס מאשרות את קיומם של המואבים עוד לפני ישראל.
הכתובות מתארות אומה שהתנגדה לשליטת המצרים. תיאורי המואבים תואמים את המראה של העמים הכנעניים.
רישומים מאוחרים יותר מהמאה השמינית לפנה"ס מראים כי היו להם סכסוכים עם העמונים מצפון. העמונים היו צאצאי עמון, בנה של בת לוט הצעירה, שקראה לו בן-עמי (בראשית י"ט, ל"ח).
מצבת מישע, המכונה גם "אבן מואב", מספקת תובנות על התרבות המואבית וכיבושיהם במאה ה-9 לפנה"ס. היא מתוארכת לסביבות שנת 840 לפנה"ס ומקבילה לאירועים המתוארים במלכים ב', פרק ג', אך מנקודת מבט שונה.
פרדריק אוגוסטוס קליין גילה את המצבה ב-1868 בדיבון שבירדן, שהייתה בירת מואב העתיקה. המצבה, שגובהה כמטר, הייתה בידי בדואים. כאשר המשא ומתן לרכישתה נכשל, הבדואים ניפצו את המצבה על ידי חימומה ושפיכת מים עליה עד שהתפרקה לרסיסים.
שארל קלרמון-גנו הספיק להכין "העתק נייר" של המצבה לפני שהושמדה, מה שאיפשר את שחזורה ושימור המידע שבה. מאוחר יותר רכשו הצרפתים את השברים הגדולים, וכיום ניתן לצפות בהם במוזיאון הלובר.
המצבה סיפקה מידע יקר ערך על הפולחן לאל כמוש, וטענה כי הוא סייע למישע לנצח את ישראל. המצבה אימתה את הנרטיב המקראי ממלכים ב', ומכילה גם את האזכור החוץ-מקראי הקדום ביותר לשם המפורש (יהוה) שנמצא עד כה.
כמו עמים כנעניים אחרים, המואבים עבדו אלילים רבים. אלוהיהם הלאומי היה כמוש, והתייחסויות ל"עם כמוש" מראות שהוא היה פטרונם. כאל מלחמה, המואבים האמינו שאם יכעיסו אותו, אויביהם יכניעו אותם, אך ניצחון יעיד על חסדו. פולחן כמוש כלל הקרבת קורבנות אדם, נוהג שהיה קיים גם אצל עמים כנעניים אחרים שעבדו את הבעל או המולך. עם דעיכת התרבות המואבית, דעך גם פולחן כמוש. הבבלים, הפרסים והרומאים כבשו את מואב בתקופות שונות, והם נעלמו מדפי ההיסטוריה ככל שנטמעו בעמים אחרים.
מואב נגד ישראל
ספר במדבר (פרקים כ"ב-כ"ה) מפרט את הסכסוך הראשון בין המואבים לישראלים. בלק מלך מואב שכר את שירותיו של בלעם כדי לקלל את ישראל, שחנה קרוב לשטח מואב ונתפס כאיום. בלעם לא הצליח לקללם ובמקום זאת בירך אותם. בסופו של דבר, חשף בלעם את נקודת התורפה שלהם לבלק, ונשות מואב פיתו את הגברים הישראלים לזנות ולעבודת אליליהם. בעקבות זאת, נענשו הישראלים במגפה שגבתה את חייהם של 24,000 איש.
רות, דמות בולטת בתנ"ך, הייתה ממוצא מואבי והפכה לחלק משושלת המשיח כאשר בועז נשא אותה לאישה. סיפורה, המפורט במגילת רות, מראה שאנשים מכל אומה יכולים להפוך לחלק מעם האלוהים. רות הייתה סבתא-רבתא של המלך דוד.
על המשמר
עגלון מלך מואב כרת ברית עם העמונים והעמלקים כדי לכבוש את ישראל ודיכא אותם במשך 18 שנים. בסופו של דבר, אהוד בן גרא התנקש בחייו בטענה שיש לו "דבר סתר" למלך.
אהוד החביא חרב פיפיות מתחת לבגדיו, ובהיותוולבד עם המלך השמן, נעץ את החרב כה עמוק בבטנו עד שהניצב נעלם בפנים. אהוד נמלט, והנהיג מרד שבו נהרגו 10,000 מואבים (שופטים ג', י"ב-ל').
מאוחר יותר, המלך שאול נלחם במואבים, ומשפחת דוד חיפשה מקלט במואב בזמן ששאול רדף אחריו – ככל הנראה בשל מוצאו המואבי. כשעלה למלוכה, נלחם דוד במואב והפך אותה למדינה וסאלית המשלמת מס לישראל.
בשלב מאוחר יותר, יהורם מלך ישראל, יהושפט מלך יהודה ומלך אדום חברו יחד כדי להכניע את מואב שמרדה לאחר מות אחאב. כשהברית כמעט הביסה את האויב, הקריב מישע מלך מואב את בנו לעולה לכמוש כדי לזכות בחסדו בקרב. כוחות הקואליציה נסוגו ושבו לארצותיהם. מצבת מישע מתארת אירוע זה כניצחון מכריע למואב ומייחסת אותו לכמוש, בניגוד לתיאור המקראי המשאיר את סיום המערכה בעמימות.
בספר ישעיהו וירמיהו ניבאו הנביאים את חורבן מואב, שיבוא לא מידי ישראל אלא מידי האשורים והבבלים. כשהבבלים כבשו את יהודה ב-586 לפנה"ס, מואב חדלה להתקיים כאומה עצמאית. תחת הפרסים היא הפכה לפרובינציה של ערב, ובתקופה ההלניסטית והרומית נטמעו המואבים לחלוטין בנבטים ובערבים הסובבים אותם.
סיפורם של המואבים מדגים את המורכבות של עמי כנען והלבנט בעת העתיקה. אף שהם נעלמו כיישות פוליטית מובחנת לפני אלפי שנים, מורשתם ממשיכה להתקיים דרך הטקסטים המקראיים והממצאים הארכאולוגיים. דמותה של רות המואבייה, שהשתלבה בשושלת המלוכה הישראלית, נותרה עדות עוצמתית לכך שגם מתוך יריבות מרה ואיבה לאומית, יכולים לצמוח קשרים של חסד וגורל משותף.
