תאמל״ק לי
מערכת היחסים המורכבת בין עם ישראל לשכניו ממזרח תופסת מקום מרכזי בתיאור המקראי, אך נדמה כי המואבים זכו ליחס עוין וטעון במיוחד. • החל מסיפור מוצאם השנוי במחלוקת ועד לעימותים צבאיים ודתיים מרים, התנ"ך מצייר את מואב כאויב מר שיש להתרחק ממנו. • עם זאת, בתוך ים העוינות הזה, מבצבץ סיפורה של רות המואבייה – דמות המאתגרת את התפיסה המקובלת ומציבה סימן שאלה מול הסטריאוטיפים המקראיים.
כיצד משתקפת דמותם של המואבים כפי שהם משתקפים בטקסט המקראי ובממצאים הארכיאולוגיים? כיצד אומה המזוהה עם חטא וקללה הפכה, באופן אירוני, לשורש שממנו צמחה מלכות בית דוד?
שלוש ממלכות גבלו בישראל העתיקה ממזרח: עמון, מואב ואדום. האדומים נחשבים לצאצאיו של עשו, אחיו התאום של יעקב, שקיבל את השם "ישראל". אך מוצאם של עמון ומואב מתואר באחד האורות השליליים ביותר שניתן להעלות על הדעת בתפיסת העולם העתיקה: כצאצאים של גילוי עריות. ועם זאת, התנ"ך מקדיש ספר שלם לסיפורה של אישה מואבייה אחת שהפכה לסבתא-רבתא של המלך דוד.
מוצא המואבים לפי התנ"ך
יש לזכור כי המחברים שכתבו את סיפור ראשיתה של מואב היו אויביה המושבעים של מואב וסביר להניח שהיו נוטים לצייר אותם באור לא מחמיא.
באחד הסיפורים השערורייתיים ביותר בתנ"ך, לוט, אחיינו של אברהם, בורח עם שתי בנותיו אל ההרים מחוץ לעיר מגוריהם סדום בעוד זו נחרבת באש אלוהית. מתוך ייאוש מלמצוא אי פעם בעלים לאחר חורבן העיר, בנות לוט קושרות קשר לשכר את אביהן ביין כדי שיוכלו לנסות להרות ילדים בעזרתו. הטקסט מטיל את האשמה בשערורייה כולה על כתפי הבנות ומציין פעמיים כי לוט השיכור לא היה מודע למתרחש.
שתי הבנות, ששמותיהן אינם מוזכרים, מתהרות ויולדות בנים. לילד אחד קוראים עמון ולשני מואב, אבי האומה המואבית.
מלך מואב שכר נביא כדי לקלל את העברים
לפי ספר במדבר, המואבים חשו מאוימים מהנוכחות העברית בארצם במהלך שנות נדודיהם באזור עבר הירדן לפני שפלשו והתיישבו בארץ כנען. מסופר כי מלך מואבי בשם בלק קשר קשר עם מנהיגי מדיין לשכור נביא בשם בלעם כדי להטיל עליהם קללה.
למרבה הפלא, בלעם אינו מוצג בטקסט כנביא שקר. הוא מסוגל לקבל מסרים אמיתיים מהשכינה. עם זאת, נראה שהוא אינו מבני ישראל ואף על פי שהוא נכשל, הוא מוכן להשתמש בכישוריו בשירות בלק תמורת בצע כסף.
באופן אירוני, ניסיונותיו החוזרים ונשנים של בלעם להטיל קללות על עם ישראל מסוכלים על ידי שליח הבורא, מלאך ואפילו אתונו של בלעם. ובכל זאת, בלעם משיא לבלק עצה שעל אף היותה ממקור אנושי לחלוטין, הופכת לסיכוי הטוב ביותר של בלק לפגוע באחדות ישראל.
התנ"ך קושר לעיתים קרובות בין נישואי תערובת עם נשים זרות לבין עבודת אלוהויות זרות. נראה כי קשר זה בין נשים זרות לאלוהיהן מתחיל לאחר שבני ישראל עוזבים את מצרים. למרות שנכשל בהטלת קללה על ישראל, הנביא בלעם כביכול המליץ לבלק ולחבריו לתת את נשותיהם לגברים ישראלים כנשים. בעשותם כן, הגברים הישראלים יעוררו את חמת האל שלהם על ידי הזמנת עבודת אלוהויות זרות לקרבם. כך, בדרך עקיפה, תושג מטרתו של בלק לערער את כוחם של בני ישראל. זוהי "התכנית החלופית", מכיוון שניסיונותיו של בלעם לקללה ישירה נכשלו.
התכנית מצליחה. הגברים הישראלים נופלים למלכודת הן על ידי נישואי תערובת עם מואביות ומדייניות והן על ידי עבודת אלוהיהן והקדוש ברוך הוא בתורו שולח מגפה הגובה את חייהם של אלפי עברים.
המגפה שוככת רק כאשר פינחס, בן אחיינו של משה, דוקר בחנית גבר ישראלי ואת אשתו המדיינית, ששמה כזבי, באוהלם.
אז מדוע המואבים מזוהים עם המדיינים?
בתנ״ך לא מוסבר כיצד ההוצאה להורג הכפולה והמאולתרת של פינחס יכולה לשכך זעם אלוהי נגד נוהג נפוץ והקורא המודרני נותר עם שאלות רבות לאחר קריאת סיפור זה.
אולי הבולטת שבהן נוגעת לאשתו של משה עצמו, הממלאת תפקיד מרכזי בתחילת סיפור יציאת מצרים. היא אישה מדיינית בשם ציפורה. יתרה מכך, אביה יתרו הוא כהן מדייני לאותו אלוהים שהופיע בפני משה במדבר. משה בילה ארבעים שנה עם המשפחה המדיינית הזו לפני שחזר למצרים כדי לשחרר את העברים מעבדות. מכאן מדוע נישואי תערובת עם מדיינים ייאסרו באופן גורף על כל בני ישראל אם משפחתו של משה עצמו הייתה מדיינית?
שאלה נוספת קשורה ליחסים בין מואב למדיין. נראה כי שתי הקבוצות נתפסות כעם אחד בפרק זה של ספר במדבר. אך הן אינן באמת אותה קבוצה, ואינן קרובות זו לזו מבחינה אתנית יותר מאשר הן קרובות לישראל.
האם התנ"ך כולו עוין כלפי המואבים?
יחסי ישראל עם מואב ממשיכים להיות עוינים לאורך רוב התנ"ך. מלחמות, התנקשויות ורטוריקה מרה מאפיינים את מערכת היחסים בין שתי האומות הללו. דת מואב מגונה בחריפות, ואף נאמר כי היא כוללת קורבנות אדם.
אך ישנו חריג אחד בולט להבחנה הכללית: הסיפור שהמסופר בספר רות. ספר קצר זה מתרחש בתקופת השופטים, התקופה המתחילה לאחר פלישת ישראל והתיישבותם בארץ כנען ומסתיימת לפני כינון המלוכה הישראלית. הדמות הראשית בספר קצר זה היא רות, אישה מואבייה שמתאלמנת לאחר שנישאה לגבר ישראלי שהיגר למואב כפליט בזמן רעב בארץ כנען. העובדה שמשפחה ישראלית היגרה בהצלחה וחיה במואב בולטת לקוראים שקראו את מה שהתנ"ך אומר על המואבים במקומות אחרים.
רות היא המואבייה המפורסמת ביותר בתנ"ך. היא מצטיירת כדמות בעלת נאמנות מופתית. במקום לעזוב את חמותה הישראלית נעמי להתמודד לבדה, רות בוחרת ללוות אותה בחזרה למולדתה לאחר ששתיהן התאלמנו במואב. בזמן שהיא דואגת לנעמי בבית לחם, היא נצפית על ידי חקלאי מיהודה בשם בועז. בועז נישא לה בסופו של דבר, וספר רות מסתיים בהכרזה שהיא הייתה הסבתא-רבתא של המלך דוד, המלך המהולל ביותר של ישראל.
כשלעצמו, הסיפור נעים וחביב. הוא נטול אלימות וקונפליקט כמעט לחלוטין ויש רק רמז קל מצד דמות אחת בסיפור המצביע על כך שהיה סטיגמה הקשורה לנישואים עם אישה מואבייה. באופן כללי, נוכחותה של רות בישראל נראית נורמלית וברוכה. באופן דומה, נראה כי גם בני משפחתה הישראלים התקבלו בברכה במואב. סיפורה של רות מנוגד לתיאורים השליליים של המואבים בשאר חלקי התנ"ך.
אבל מה גילו הארכיאולוגים על המואבים?
אולי התגלית הארכיאולוגית המשמעותית ביותר שגילו ארכיאולוגים הקשורה למואבים היא "מצבת מישע", אבן שחורה שנחרטה בהוראת מלך מואבי בשם מישע המזכירה את המלך הישראלי המקראי עמרי. אם כי מנקודת מבט אחרת, המצבה מהדהדת את מה שהתנ"ך אומר על יחסו של עמרי למואב.
ישראל דיכאה את מואב והתייחסה אליה כממלכה וסאלית שלה. כתובת זו חוגגת את המרד המוצלח של מישע נגד ישראל.
מה שנראה כמקדש מואבי עתיק נחשף בשנת 1999 בח'רבת אל-מודינה שבירדן. אתרים נוספים הקשורים למנהגים דתיים התגלו גם במה שהיה פעם שטח מואבי. בעוד שכמוש הוא האלוהות המואבית המגונה ביותר בתנ"ך, ארכיאולוגים גילו כי בארץ מואב עבדו מגוון אלילים.
כך או כך, דמותם של המואבים בתנ"ך היא עדות למתח המתמיד שבין לאומיות ובדלנות לבין חסד ואוניברסליות. בעוד שהנרטיב ההיסטורי במקרא מדגיש את העוינות, הריחוק וההבדלים הדתיים – ונתמך בחלקו על ידי ממצאים כמו מצבת מישע המציגים את הצד השני של המתרס – ספר רות מזכיר לנו שהמציאות האנושית תמיד מורכבת יותר.
מואב נותרת בזיכרון המקראי כשילוב מרתק: היא גם המקור לפיתוי ולקללה בערבות מואב, אך גם הארץ שהעניקה מקלט למשפחת אלימלך וגידלה בחיקה את האם המייסדת של השושלת המשיחית. בסופו של דבר, הסיפור המואבי בתנ"ך מלמד שגם מתוך יריבות היסטורית עמוקה, יכול לצמוח חיבור שמשנה את פני ההיסטוריה לנצח.
