תאמל״ק לי
ב-29 באוגוסט 1526 התרחש קרב מוהאץ’, שבו מצאה את מותה המלך לאיוש השני, והצבא ההונגרי הובס לחלוטין – אירוע שטלטל את מרכז אירופה ופתח את הדרך להגמוניה עות’מאנית ארוכת טווח.
תחילת המאה ה-16 סימנה את עליית האימפריה העות’מאנית לשיא כוחה. תחת הנהגתו של הסולטאן סולימאן המפואר, טורקיה העות’מאנית הפכה למעצמה צבאית וכלכלית אדירה. ממלכת הונגריה, ששימשה כחיץ בין האימפריה הרומית הקדושה לבין העולם המוסלמי, ניצבה בחזית הסכנה. המלך לאיוש השני, צעיר בן 20 בלבד, נאלץ להתמודד מול כוח עצום בהרבה מזה שעמד לרשותו.
מהלך הקרב
הקרב התרחש באחר הצהריים של ה-29 באוגוסט 1526, במישור רחב וספוג מים ליד הכפר מוהאץ'. הצבא ההונגרי, שמנה כ-25,000-30,000 איש, היה מסודר בשתי שורות: הראשונה הורכבה מחיילים סדירים נושאי חרב וארטילריה במרכז, עם פרשים כבדים בשני האגפים; השורה השנייה הורכבה בעיקר מחיילים כבדים עטויי שריון ופרשים במילואים. מולם עמד צבא עות'מאני שמנה כ-45,000 חיילים לוחמים, כולל יניצ'רים, פרשים טימרליים, חיילים כבדים מגויסים מהבלקן וארטילריה, תחת פיקודו הכללי של הסולטן סולימאן המפואר והווזיר הגדול שלו, איברהים פאשה.
המנהיגות מילאה תפקיד מכריע בהתפתחות הקרב. סולימאן ואיברהים, שעזבו את קונסטנטינופול יחד באפריל עם צבא של 100,000 איש ו-300 תותחים, התכוננו בקפידה למערכה. בעוד שהסולטן נותר במרכז הפיקוד, איברהים הוביל את הקרב, וידא גישור על נהרות, ופיקח באופן אישי על ההתקדמות דרך דרום הונגריה. הוא פיקד על המרכז העות'מאני במהלך הקרב, ובני דורו זכו לקרדיט על תזמור נסיגה טקטית מזויפת שמשכה את ההונגרים לכיתור.
המנהיגות ההונגרית, לעומת זאת, הייתה מפולגת ותחת לחץ מצד אצילים שדחפו לקרב מיידי במקום להמתין לתגבורת. בטוחים בכוחם של הפרשים הכבדים שלהם, הם קיוו לשבור את הקו העות'מאני בהתקפה ישירה. בשעות אחר הצהריים המוקדמות, הארכיבישוף פאל טומורי הוביל הסתערות שדחקה בתחילה את קו החזית העות'מאני וגרמה לאי-סדר בקרב הכוחות הלא סדירים. המרכז של איברהים פאשה נסוג בתמרון מבוקר, ויצר סהר שחשף את אגפי הפרשים ההונגריים המתקדמים. כאשר המלך לאיוש השני וחיילי המילואים נעו במאסף, העות'מאנים פתחו במתקפת-נגד עם פרשים וחיל רגלים קל משני האגפים, בעוד היניצ'רים והארטילריה פתחו באש מרוכזת מעמדות מוכנות.
על פי כמה דיווחים, סולימאן עצמו נפגע מכדורים הונגריים שפגעו בכרכרתו במהלך ההסתערות. הצבא ההונגרי, שהתקדם רחוק מדי ובמהירות גדולה מדי, מצא את עצמו מוקף ונתון לאש מרוכזת של מוסקטים ותותחים. תוך שעתיים, קווי הצבא קרסו. הטקטיקות העות'מאניות הדהדו את אלו ששימשו את הוניאדי נגד העות'מאנים במערכות קודמות והפכו את האסטרטגיה ההונגרית על עצמה.
המלך לואי השני ניסה להימלט אך טבע בשטח הביצות ליד נחל צ'לה, בעקבות השריון הכבד שעטה. גופתו התגלתה שבועות לאחר מכן, קבורה בבוץ. דווח כי סולימאן, לאחר שמצא את הגופה, הביע צער על מות המלך הצעיר ונאמר כי לאחר שנתקל בגופו חסר החיים של המלך לואי, התלונן הסולטן: "אכן באתי נגדו בנשק; אך לא רצוני שייכרת כך לפני שכמעט ולא טעם את ממתקי החיים והמלוכה."
בין ההרוגים היו אלפי חיילים הונגרים ומעל 1,000 אצילים, כולל שבעה בישופים ועשרים ושמונה ברונים. ההערכה היא כי למעלה מ-14,000 חיילים הונגרים נהרגו בקרב, כולל 4,000 פרשים ו-10,000 חיל רגלים, כאשר 2,000 אסירים נוספים הוצאו להורג לאחר מכן. בדברי ימי העות'מאנים צוין היקף האובדן, כאשר מקור אחד טען שסולימאן נדהם מכך שכוח כה קטן נשלח להתנגד לו. סולימאן המשיך לעיר בודה, שנכנעה ללא קרב, אם כי חייליו בזזו ושרפו את בודה ופשטו אליה למרות פקודותיו שלא לעשות כן.
משמעות התבוסה ההונגרית
תבוסת הונגריה במוהאץ’ הייתה נקודת מפנה קריטית:
- קריסת העצמאות ההונגרית והפיכתה לשדה קרב בין בית הבסבורג לאימפריה העות’מאנית.
- בודה נפלה לידי העות’מאנים בשנת 1541, והונגריה חולקה בין שלוש ישויות: החלק המערבי לבית הבסבורג, המרכז בידי העות’מאנים, והנסיכות הטרנסילבנית כחסות עות’מאנית.
- האימפריה העות’מאנית ביססה את מעמדה ככוח הדומיננטי במרכז אירופה למשך מאות שנים.
קרב מוהאץ’ לא היה רק תבוסה צבאית – הוא היה קריסה פוליטית ותרבותית שהגדירה מחדש את מפת אירופה. מותו של מלך צעיר, אובדן צבא שלם והשתלטות האימפריה העות’מאנית הובילו לשינויים שיישארו מאות שנים קדימה.
מורשת
מוהאץ' נתפסת על ידי הונגרים רבים כנקודת מפנה מכרעת בהיסטוריה של המדינה, טראומה לאומית שנשארת בזיכרון העממי של האומה. כדי להצביע על גודל המזל הרע שעמד בפניהם, ההונגרים נוהגים לומר: "עוד אבד במוהאץ'" (בהונגרית: Több is veszett Mohácsnál). ההונגרים רואים במוהאץ' את סופה של הונגריה כאומה אירופאית עצמאית וחזקה.
בעוד שמוהאץ' היה הפסד מכריע, היו אלה התוצאות והשלכות הקרב ששמו קץ אמיתי להונגריה העצמאית לחלוטין. מאתיים השנים של מלחמה כמעט מתמדת בין שתי האימפריות, ההבסבורגית והעות'מאנית, הפכו את הונגריה לשדה קרב מתמיד ושטחיה חולקו לשלושה חלקים. האזור הכפרי נהרס באופן קבוע על ידי צבאות שנעו הלוך ושוב, מה שבתורו הרס את האוכלוסייה. רק במאה ה-19 הונגריה קבעה מחדש את גבולותיה הישנים, כאשר עצמאות מלאה משלטון ההבסבורג הגיעה רק לאחר מלחמת העולם הראשונה. שדה הקרב, ליד הכפר סאטורהלי, הפך לאתר הנצחה היסטורי לאומי רשמי בשנת 1976, במלאת 450 שנה לקרב. האנדרטה תוכננה על ידי האדריכל גיורגי ואדאש. אולם קבלת פנים חדש ובניין תצוגה, שתוכננו גם הם על ידי ואדאש ומומנו בחלקם על ידי האיחוד האירופי, הושלמו בשנת 2011.
רוצים להעמיק בעוד סיפורים דרמטיים מהעבר? הצטרפו לרשימת הקוראים של HistoryIsTold וגלו איך רגעים היסטוריים עיצבו את העולם שבו אנו חיים.
