1907. ביום חורפי אחד, מול קבוצה קטנה של ילדים עניים ברומא, הניחה מריה מונטסורי אבן פינה למהפכה שקטה בחינוך. בלי תכניות נוקשות ובלי שינון כפוי, היא הציעה רעיון נועז לזמנו: לאפשר לילדים ללמוד מתוך סקרנות, תנועה וחופש. הרעיון הזה עתיד היה לשנות את האופן שבו העולם כולו מבין ילדות ולמידה.
מריה מונטסורי עמדה מול קהל של 60 ילדים מעוטי יכולת, תלמידיה. היה זה 6 בינואר 1907, והמחנכת בת ה־36 פתחה את בית הספר הראשון שלה: קָאסָה דֵיי בַּמְבִּינִי (Casa dei Bambini), או “בית הילדים”, גן ילדים שעתיד היה לחולל מהפכה בחינוך הילדים.
“הייתה לי תחושה מוזרה שגרמה לי להכריז בביטחון שכאן נפתח מיזם שכל העולם ידבר עליו ידבר יום אחד”, נזכרה מונטסורי לימים.
כיום, מורשתה של האישה האיטלקייה שמאחורי בתי הספר המונטסוריים חיה בגני ילדים ברחבי העולם. אבל באותה עת, התיאוריה שלפיה מתן פעילויות מעוררות עניין לילדים יסייע להם יותר מאשר למידה ושינון ותרגולים אקדמיים הייתה מהפכנית.
אף שחידושיה עוררו תנועה שלמה בלמידה בגיל הרך, מונטסורי ראתה את עבודתה בפשטות רבה יותר. “לא המצאתי שיטת חינוך”, כתבה ב־1914. “פשוט נתתי לכמה ילדים קטנים הזדמנות לחיות”.
הדרך לרפואה וחינוך
מונטסורי הייתה נלהבת לנושאי חינוך מגיל צעיר. היא נולדה בשנת 1870 וגדלה ברומא, ובחרה במסלול שקרא תיגר על ציפיות התקופה מנשים. מונטסורי למדה הנדסה, ולאחר מכן הגישה מועמדות ללימודי רפואה באוניברסיטת רומא. במהלך הראיון אמרה לאחד הפרופסורים: “אני יודעת שאהיה רופאה”. בקשתה נדחתה ולכן נרשמה ללימודים כלליים באוניברסיטה. היא למדה פיזיקה, מתמטיקה ומדעי הטבע והגישה מועמדות מחדש ללימודי רפואה. היא התקבלה והייתה לאישה הראשונה שנכנסה לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה וביולי 1896 הפכה לאחת הרופאות הראשונות באיטליה.
עבודתה הרפואית של מונטסורי הובילה אותה למרפאה הפסיכיאטרית של אוניברסיטת רומא. כחלק מתפקידה, היא ביקרה במוסדות לילדים עם הפרעות נפשיות, בחיפוש אחר מטופלים המתאימים לטיפול במרפאה. כאן התעצם העניין שלה בהתפתחות הילד. היא קראה רבות על ילדים עם לקויות למידה ובהם כתבי ז’אן-מרק-גספאר איטאר, רופא צרפתי מהמאה ה־19 שעבד עם ילדים חירשים ועם “הילד הפראי מאביירון”, נער שגידל את עצמו ביערות.
הצטרפו לניוזלטר שלנו!
החינוך של מונטסורי
בשנת 1898 נאמה מונטסורי בקונגרס הרפואי הלאומי של איטליה בטורינו, וקידמה את הרעיון שהיעדר אמצעים וטיפול הולם בילדים עם הפרעות נפשיות ורגשיות הוא שגורם להם להתנהגות לקויה. היא המשיכה בפעילותה בקונגרס הפדגוגי הלאומי ב־1899, שם הציעה הכשרה מיוחדת למורים העובדים עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, נדבך ברעיון שלה שחינוך טוב יותר יוביל לקדמה חברתית.
במהלך השנים הבאות התחזק העניין שלה בחינוך לגיל הרך. היא פיתחה חומרי לימוד משלה ובינואר 1907 פתחה את בית הספר הראשון שלה.
השיטה שלה התבססה על מעורבות ועניין. אף שמונטסורי הציגה בפני תלמידיה פעילויות וחומרים רבים, היא שמרה רק על אלו שעוררו את סקרנותם של הילדים. היא הבינה שפעילויות יכולות לסייע להתפתחות החברתית של ילדים, והעלתה את ההשערה שכאשר הם מוקפים בפעילויות כאלה, התלמידים יכולים לחנך את עצמם. גישת ה“חינוך העצמי” שלה הביאה לכך שילדים בני 5 בקאסה דיי במביני כבר קראו וכתבו.
הידיעות על הצלחתה התפשטו במהירות, ועד שנת 1908 שמה כבר היה מוכר ברחבי העולם. בסתיו 1908 פעלו באיטליה חמישה בתי ספר מסוג קאסה דיי במביני. שיטתה חצתה במהרה גבולות, כאשר גני ילדים בשווייץ דוברת האיטלקית אימצו את השיטות שלה. כעבור כמה שנים פרסמה מונטסורי ספר בשם “שיטת מונטסורי”, שהודפס באנגלית בארצות הברית בשנת 1912 ובמהלך השנים תורגם ל-20 שפות שונות. בעשורים שלאחר מכן צצו בתי ספר מונטסוריים ותוכניות להכשרת מורים ברחבי העולם.
לפני מותה במאי 1952, מונטסורי הייתה מועמדת לפרס נובל לשלום מספר פעמים ואף שמעולם לא זכתה בו, היא זכתה לראות את תיאוריות החינוך שלה מיושמות ברחבי העולם, כשיותר ויותר ילדים "מעוררים" (כפי שכינתה תלמידים שקיבלו גירוי באמצעות פעילות) למדו בהצלחה את אותיות האלף-בית.
לפי כותב הביוגרפיה של מונטסורי, א. מ. סטנדינג, מונטסורי הוכיחה שהילד ה“מעורר” “מפתח סוג גבוה יותר של אישיות: ערנות מנטלית רבה יותר, יכולת ריכוז גבוהה יותר, הסתגלות חברתית טובה יותר, עצמאות רבה יותר, ובו בזמן ממושמע וצייתן – במילה אחת, ישות שלמה, בסיס מוכן לבניית מבוגר נורמטיבי…
״זהו הישגה הגדול של מונטסורי”, כותב סטנדינג, “גילוי הילד”.
מונטסורי הוכיחה שילדים, כשנותנים בהם אמון ומספקים להם סביבה עשירה ומכבדת, מסוגלים לצמוח בעצמם ללומדים עצמאיים, מרוכזים וחברתיים יותר. “גילוי הילד”, כפי שכינתה זאת מונטסורי, ממשיך להשפיע עד היום על מערכות חינוך ברחבי העולם ומזכיר שהחינוך האמיתי מתחיל בהבנת האדם הקטן שמולנו.
חומר מעשיר לקריאה
ספרו של א.מ. סטנדינג, "מריה מונטסורי: חייה ועבודתה" (Maria Montessori: Her Life and Wor), הוא ביוגרפיה מרכזית המפרטת את חייה ופילוסופיית החינוך של מריה מונטסורי. הספר משמש גם כביוגרפיה וגם כהצגה של גישת ההוראה המהפכנית שלה, המדגישה חופש, פעילות עצמית ו"תקופות רגישות" של התפתחות הילד.
״מריה מונטסורי״, מאת דב ורדי ורחל מסינגר בהוצאת סמינר הקיבוצים, 1970
״מונטסורי והילד שלך: ספר אלף בית להורים״, מאת טרי מלוי בהוצאת רשפים, 1985
חומר מעשיר לצפייה
דמותה עוררה השראה רבה באירופה. הסרט האיטלקי-צרפתי ״מריה מונטסורי״ (La Nouvelle Femme) משנת 2023, נכתב ובוים על ידי לאה טודורוב ומספר את סיפורה של מונטסורי. ז׳סמין טרינקה מגלמת את מונטסורי.
