תאמל״ק לי
דמות אחת, החלטה אחת וחשיפה שהדהדה ברחבי העולם. סיפורו של מרדכי ואנונו הוא מסע אישי ופוליטי חוצה גבולות, מדינות ותפיסות יסוד. סיפורו הוא סיפורה של מדיניות עמימות הגרעין הישראלית והמחיר שבחשיפת סודות מדינה
ממרקש לקמ״ג
ממרקש הציורית ועד לחזית אחת מתוכניות החשאיות ביותר בישראל, נרקם סיפור חייו המורכב של מרדכי ואנונו. הוא נולד ב־14 באוקטובר 1952 במרקש, השני מבין אחד עשר אחים במשפחה יהודית אורתודוקסית. אביו, שלמה, ניהל מכולת, ואמו, מזל, הייתה עקרת בית. ואנונו למד בבית ספר של תנועת "כל ישראל חברים" ובחיידר.
״אבא שלי היה בעל מכולת ואמא עקרת בית. חיינו ברובע היהודי במרקש.
הייתי תלמיד טוב ב״אליאנס״ ובערב למדתי תורה בחדר.״מרדכי ואנונו
ב-1963 מכר אביו של ואנונו את העסק והמשפחה עלתה לישראל. ואנונו היה אז בן עשר. המשפחה עברה דרך צרפת, בילתה חודש במחנה במרסיי לפני שהובאה לישראל דרך הים. עם הגעתם לישראל, המשפחה נשלחה על ידי הסוכנות היהודית להתיישב בבאר שבע ובמהלך שנתם הראשונה בישראל, המשפחה חייתה במעברה בצריף עץ קטן ללא חשמל. אביו של ואנונו ניסה כמה עבודות כולל עבודה בטקסטיל עד שרכש מכולת קטנה באזור השוק של העיר, והמשפחה עברה לדירת עמידר ברחוב אברהם אבינו 52א׳, שכונה ד׳ בעיר. אביו של ואנונו הקדיש את זמנו הפנוי ללימודים דתיים והיה לרב, וזכה לכבוד בשוק. ואנונו נשלח לישיבה תיכונית, בית ספר יסודי דתי בפאתי העיר, ששילב לימודים דתיים ולימודים קונבנציונליים.
לאחר שסיים את כיתה ח', הוריו רשמו אותו לישיבה, אך לאחר שלושה חודשים הוא הוצא ממנה. לבית הספר התיכון, למד ואנונו בתיכון ישיבת אוהל שלמה, בית ספר של בני עקיבא, שם היה תלמיד מצטיין. לדברי ואנונו, במהלך לימודיו בתיכון, הוא חווה משבר אישי שהוביל אותו להחליט שלא לשמור על הדת היהודית. בראיון, הוא אמר כי "כבר בשלב זה, החלטתי להתנתק מהדת היהודית, אבל לא רציתי להגיע לעימות עם הוריי מכיוון שרציתי להשלים את לימודיי".
הוא סיים את לימודיו התיכוניים עם תעודת בגרות חלקית. הוריו של ואנונו רצו שילמד בישיבה גבוהה יותר; הוא הסכים אך עזב לאחר שבוע. לאחר מכן מצא עבודה זמנית בארכיון בית המשפט. באוקטובר 1971 הוא גויס לצבא הגנה לישראל. הוא ניסה להצטרף לחיל האוויר כטייס, אך לאחר שנכשל במבדקים, הוא נשלח לחיל ההנדסה הקרבית, שם הפך לחבלן. לאחר הטירונות, הוא סיים קורס מש״קי הנדסה והגיע לדרגת רב-סמל פלוגתי.
הוא הוצב באזור רמות ולקח חלק במלחמת יום הכיפורים ב-1973. ב-1974 השתתף בהריסת מתקנים צבאיים באזורים ברמת הגולן שהיו אמורים לחזור לשליטת סוריה. הוצעה לו עבודה קבועה בצבא כחייל קבע, אך הוא דחה את ההצעה ושוחרר. לאחר מכן נרשם לאוניברסיטת תל אביב והחל קורס קדם-אקדמי, השלים את תעודת הבגרות שלו ואז החל ללמוד פיזיקה. במהלך תקופה זו הוא עבד במגוון מקומות, כולל במאפייה ובבית אבות. לאחר שנכשל בשתי בחינות בסוף שנתו הראשונה והבין שהעבודה במשרה מלאה שהוא צריך לעשות כדי לשלם את שכר הלימוד שלו מפריעה ללימודיו, ואנונו השעה את לימודיו וחזר לבית הוריו בבאר שבע, שם מצא עבודה זמנית.
"ההטרדה של ואנונו על ידי ממשלת ישראל היא חסרת תקדים ומייצגת עיוות של כל נורמה משפטית מקובלת."
יוסי מלמן
ב-1976, ואנונו הגיש מועמדות לעבודה בקריה למחקר גרעיני בנגב, דרומית לדימונה. מרבית סוכנויות הביון בעולם מעריכות שישראל פיתחה נשק גרעיני כבר בשנות ה-60, אך בישראל שמרו בכוונה על "עמימות גרעינית". הממשלה מעולם לא הודתה ולא הכחישה את קיומו של נשק גרעיני. לאחר ראיון ממושך עם קצין הביטחון של המתקן, הוא התקבל להכשרה. הוא חתם על הסכם סודיות וחוזה האוסר על גילוי חומרים ביטחוניים רגישים וחויב להבטיח שלא יבקר בשום מדינה ערבית או קומוניסטית במשך חמש שנים לאחר סיום עבודתו במתקן. הוא עבר בדיקות בריאות, ולאחר מכן החלה הכשרתו. הוא עבר קורס הכשרה אינטנסיבי בפיזיקה, כימיה, מתמטיקה, עזרה ראשונה, תרגילי כיבוי אש ואנגלית. הוא הצליח מספיק כדי להתקבל והועסק כטכנאי במפעל הגרעיני וכמנהל משמרת בפברואר 1977. ואנונו הרוויח שכר גבוה וחי טוב. רישום העבודה שלו היה כה טוב עד שהוא היה זכאי להקצבת רכב וטלפון, אם כי לא היה לו עניין באף אחד מהם והוא פשוט רשם את המכונית של אחיו מאיר על שמו והתקין את הטלפון בבית הוריו.
ב-1979 הוא נרשם לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב בבאר שבע. בתחילה רצה ללמוד הנדסה, אך תוך שבוע עבר לכלכלה וגם החל קורס בפילוסופיה יוונית. בסתיו 1980, הוא יצא לטיול תרמילאים באירופה. סייר בלונדון, אמסטרדם, גרמניה וסקנדינביה, ואז ביקר ביוון וסייר באיים היווניים עם חבר קנדי. לאחר שחזר לישראל, קנה דירה בבאר שבע. בקיץ 1983 הוא יצא לטיול של שלושה חודשים לארצות הברית וקנדה עם חבר ועבר דרך אירלנד בטיסת צ'רטר מנמל התעופה שנון. זו הייתה הפרה ישירה של ההוראות ממקום עבודתו, שחייבו טיסות ישירות לצפון אמריקה בלבד, מחשש לחטיפה. עם שובו אוים בבית דין משמעתי, אך זה מעולם לא קרה.
מתחושת קיפוח לבגידה
השקפותיו הפוליטיות החלו להשתנות והוא התחיל להיות ביקורתי מאוד כלפי המדינה. הוא התנגד למלחמת לבנון הראשונה ב-1982, וכאשר זומן לשרת באותה מלחמה כחייל מילואים בחיל ההנדסה, הוא סירב לבצע משימות שטח ובמקום זאת עשה תורנות מטבח. הוא פעל למען שוויון זכויות לערבים ישראלים. במרץ 1984, הוא הקים קבוצת שמאל בשם "קמפוס" עם חמישה סטודנטים ערבים וארבעה סטודנטים יהודים. הוא התוודע לסטודנטים ערבים רבים, כולל פעילי אש"ף. ואנונו היה קשור גם לקבוצה בשם "התנועה לקידום השלום". הוא פיתח טינה מיוחדת כלפי מה שראה כדומיננטיות של יהודים אשכנזים או יהודים ממוצא אירופאי בחברה הישראלית ואפליה נגד יהודים ספרדים ומזרחים או שמוצאם מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה. הוא חש שמנהליו מזלזלים בו בשל מוצאו המרוקאי. רגשותיו נגד האשכנזים הפכו לרגשות אנטי-יהודיים ואנטי-ישראליים, והוא הפך לתומך העיקרי בסטודנטים ערבים בקמפוס והדהד את טענותיהם בעוצמה שנראתה לסטודנטים יהודים אחרים כבלתי רציונלית.
בתיק הביטחון שלו בקריה למחקר גרעיני בנגב צוין כי הוא הפגין "אמונות שמאלניות ופרו-ערביות". במאי 1984 הוא נחקר על ידי ראש הביטחון ועורך דין מהשב"כ, ושוחרר עם אזהרה חמורה לגבי גילוי כל מידע בלתי מורשה. ביוני 1984 הוא נחקר שוב במשרד הביטחון של המתקן. בחודש שלאחר מכן, הוא יצא לצרפת לשבועיים עם קבוצת סטודנטים לפגוש סטודנטים יהודים-צרפתים בפריז וכשחזר, הוא נחקר שוב. ב-1985 דווח שואנונו הצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית. ואנונו טען מאוחר יותר כי פיתח ידידות קרובה מאוד עם ערבי ישראלי, ולאחר שנה, גילה שחברו מקבל תשלום כדי לרגל אחריו.
ואנונו סיים את לימודיו באוניברסיטת בן-גוריון ב-1985 עם תואר ראשון בפילוסופיה וגיאוגרפיה. בתחילת 1985, הוא איבד את עבודתו בעקבות פיטורים המוניים של עובדים עקב קיצוצים ממשלתיים, אך איגוד העובדים שלו השיב לו את עבודתו. לאחר שחזר לעבוד במתקן, ואנונו הבריח בחשאי מצלמה וצילם בחשאי 57 תצלומים. הוא עזב את עבודתו ב-27 באוקטובר 1985, עקב מאמצים חוזרים ונשנים של מנהליו להעביר אותו למשימות שהיו פחות רגישות מתפקידיו הקודמים במתקן. הוא קיבל פיצויי פיטורים ומכתב המלצה ששיבח את עבודתו ותיאר את עזיבתו כפיטורים.
חשיפה, חטיפה ופרסום
לאחר שעזב את עבודתו, ואנונו החל להשתתף בפגישות של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, אך לא התרשם מרמת הדיון במפלגה וחדל להשתתף. הוא ניסה לדגמן בעירום לסטודנטים לאמנות אך לא הוזמן שוב כי היה לחוץ וקופצני מדי. בנובמבר 1985, הוא עבר לגור עם ג'ודי זימט, מיילדת אמריקאית שעבדה במרכז הרפואי סורוקה. לאחר שליווה את זימט ואחותה בטיול ברחבי ישראל, הוא יצא לטיול תרמילאים במזרח הרחוק, ותכנן לפגוש אותה בארצות הברית לאחר מכן, אף שמאוחר יותר חש לא בטוח לגבי המשך הקשר. ב-19 בינואר 1986, הוא עזב את ישראל ליוון דרך סירה מחיפה לאתונה. לאחר שבילה כמה ימים באתונה, הוא טס לתאילנד בטיסה של אארופלוט לבנגקוק. הוא עבר דרך מוסקבה, ובילה לילה במלון מעבר שם. במהלך שהותו בתאילנד, הוא ביקר במשולש הזהב, שם ניסה אופיום וקוקטיילים של חשיש. לאחר מכן טס למיאנמר, שם התחבר לפיונה גאל, בתו של העיתונאי הבריטי סנדי גאל. לאחר שסיירו יחד במנדליי, ואנונו טס לבדו לנפאל.
בנפאל ביקר ואנונו בשגרירות הסובייטית בקטמנדו כדי לברר לגבי מסמכי הנסיעה שיזדקק להם לטיול עתידי בברית המועצות. לאחר מכן חזר לתאילנד, ומשם טס לאוסטרליה בטיסה לסידני. ואנונו החליט להתיישב דרך קבע בסידני ולאחר עשרה ימים של סיורים, הוא מצא עבודה כשוטף כלים במלון מנזיס, ואז במסעדה יוונית. בינתיים, הוא השיג רישיון נהיגה במונית. הוא החל להגיע לכנסייה, וביולי 1986, התנצר והצטרף לכנסייה האנגליקנית של אוסטרליה. הוא עבר לדירה בבעלות הכנסייה ומצא עבודה כנהג במונית שהייתה בבעלות אחד ממתפללי הקהילה.
בהיותו באוסטרליה, ואנונו פגש את אוסקר גררו, עיתונאי מקולומביה. גררו שכנע את ואנונו למכור את סיפורו, בטענה שסיפורו והתצלומים שלו שווים עד מיליון דולר. לאחר שלא הצליח לעניין את ניוזוויק, גררו פנה לעיתון הבריטי סאנדיי טיימס ותוך ימים ספורים, ואנונו רואיין על ידי עיתונאי הסאנדיי טיימס פיטר יונאם. לדברי העיתונאי האמריקאי לואי טוסקנו, גררו פנה לקונסוליה הישראלית באוגוסט 1986, והציע עזרה באיתור "בוגד" ישראלי. גררו קיווה לקבל על כך תשלום. הוא נפגש עם קצין ביון ישראלי בשם אבי קלימן וסיפר לו את סיפורו של ואנונו. קלימן בתחילה זלזל אך רשם את שמו ומספר הדרכון של ואנונו, שנבדק. הם נפגשו בפעם השנייה, ובמהלכה מסר גררו ארבעה תצלומים שצולמו בהעתקה גסה.
ב-7 בספטמבר 1986 ניגשו שני גברים שהזדהו כקציני שב"כ לאחיו הבכור של ואנונו, אלברט, בנגרייה שלו בבאר שבע וחקרו אותו לגבי אחיו. הם אמרו לו שואנונו נמצא באוסטרליה ומדבר עם עיתון בריטי על עבודתו במרכז המחקר הגרעיני, דחקו בו להניא את אחיו ואז החתימו אותו על הסכם סודיות האוסר עליו לדבר על הפגישה. ב-10 בספטמבר טסו ואנונו ויונאם ללונדון מאוסטרליה. שם, תוך הפרה של הסכם הסודיות שלו, חשף ואנונו בפני הסאנדיי טיימס את ידיעותיו על תוכנית הגרעין הישראלית, כולל התצלומים שצילם בחשאי באתר בדימונה. הסאנדיי טיימס חשש שמא מרמים אותו, במיוחד לאור מתיחת יומני היטלר שאירעה אז. כתוצאה מכך, העיתון התעקש לאמת את סיפורו של ואנונו אצל מומחים מובילים לנשק גרעיני, כולל מתכנן נשק גרעיני אמריקאי לשעבר, תאודור טיילור, ומהנדס AWE בריטי לשעבר בשם פרנק ברנבי, שהסכימו כי סיפורו של ואנונו עובדתי ונכון. בנוסף, נשלח כתב, מקס פראנגנל, לישראל כדי למצוא אנשים שהכירו את ואנונו ויכלו לאמת את סיפורו. פראנגנל אימת את סיפור הרקע של ואנונו, נפגש עם כמה אנשים באוניברסיטת בן-גוריון שזיהו את ואנונו מתצלום, וכן נפגש עם שכנים ואחרים שאישרו שהוא עבד בקמ״ג בדימונה.
ואנונו נתן תיאורים מפורטים של הפרדת ליתיום-6 הדרושה לייצור טריטיום, מרכיב חיוני של פצצות ביקוע מוגברות-היתוך. בעוד ששני המומחים הסיקו שישראל עשויה לייצר פצצות מוגברות חד-שלביות כאלה, ואנונו, שניסיון העבודה שלו הוגבל לייצור חומרים (לא רכיבים), לא סיפק ראיות ספציפיות לכך שישראל ייצרה פצצות תרמו-גרעיניות דו-שלביות, כגון פצצות נייטרון. ואנונו תיאר את עיבוד הפלטיניום שבו נעשה שימוש, נקב בשיעור ייצור של כ-30 ק"ג בשנה וציין שישראל השתמשה בכ-4 ק"ג לנשק. ממידע זה ניתן היה להעריך שלרשות ישראל עומד די פלוטוניום לכ-150 כלי נשק גרעיניים.
במהלך שהותו בבריטניה, הסאנדיי טיימס שיכן בתחילה את ואנונו במלון בלונדון קרוב למשרדיהעיתון, אך זמן קצר לאחר מכן, הוא הועבר למה שנחשב למיקום בטוח יותר: לודג' ליד וולווין, בהרפורדשייר הכפרית, שהיה במיקום לא בולט ונגיש דרך כביש צר. יונאם ראה בזה מקום מסתור מצוין. במהלך גיחה אחת ללונדון יחד עם עיתונאי של הסאנדיי טיימס, נתקל ואנונו בחבר ישראלי, יורם בזק, ובחברתו דורית ברחוב ריג'נט. הם הסכימו להיפגש מאוחר יותר. כשנפגשו, בזק שאל את ואנונו באופן אינטנסיבי על דעותיו בנוגע למדיניות הביטחון של ישראל, ובמהלך השיחה, ואנונו סיפר לבזק על האפשרות שיחשוף בפומבי סודות מדימונה לעיתונות הבריטית. בזק הגיב באיום. יונאם שיער שהפגישה של ואנונו עם בזק לא הייתה צירוף מקרים גרידא ושבזק גויס על ידי המוסד בניסיון לגלות את מניעיו של ואנונו ולנסות להניא אותו. מאוחר יותר השתעמם ואנונו מהרפורדשייר הכפרית וביקש מיקום חדש בלונדון, והוא הוזמן למלון הראשון שבו שהה בשם בדוי. יונאם שיער שמכיוון שאוסקר גררו, שעקב אחריו ואחרי ואנונו ללונדון, כבר שהה שם, המוסד ככל הנראה השגיח על המלון הזה.
מאוחר יותר בספטמבר, כשהסיפור התקרב לפרסום, הסאנדיי טיימס פנה לשגרירות ישראל עם הסיפור, והציע לה הזדמנות להפריך את הטענות. נספח העיתונות הישראלי, אביתר מנור, פגש פעמיים עיתונאים כדי לדון בסיפור, ובביקור השני, נמסרו לו חלק מתצלומי ואנונו. החומר הוּעבר במהירות לישראל לבדיקה. התגובה הישראלית הכחישה את הטענות והגדירה את ואנונו כטכנאי זוטר בעל ידע מוגבל על פעולות הכור.
ואנונו הצהיר במכתביו כי בכוונתו לחלוק את הכסף שהתקבל מהעיתון (עבור המידע) עם הכנסייה האנגליקנית של אוסטרליה. בינתיים, גררו, למרות שנפגש עם ואנונו ויונאם בשדה התעופה כשהגיעו ללונדון וקיבל הבטחה מיונאם שיקבל את כספו, מכר את הסיפור לצהובון סאנדיי מירור, שבעליו היה רוברט מקסוול. ב-1991, קצין מוסד לשעבר שהציג את עצמו כמתורגמן ממשלתי בשם ארי בן-מנשה טען שמקסוול, לכאורה סוכן שירותי ביון ישראליים, נתן מידע לשגרירות ישראל על ואנונו ב-1986. בכך ששיתף את סיפורו עם הסאנדיי מירור, ויתר גררו על התשלום המוסכם של 25,000 דולר מהסאנדיי טיימס.
ממשלת ישראל, בראשות שמעון פרס, החליטה בסופו של דבר לחטוף את ואנונו ולהביאו לישראל כדי להעמידו למשפט, במקום לחסל אותו. אך הממשלה הייתה נחושה להימנע מפגיעה ביחסיה הטובים עם ממשלת בריטניה, בראשות ראש הממשלה דאז מרגרט תאצ'ר. בהתחשב בכך שממשלת ישראל לא רצתה לסכן עימות עם המודיעין הבריטי, היא החליטה כי המוסד ינסה לשכנע את ואנונו בחשאי לעזוב את בריטניה מרצונו החופשי. על המאמצים ללכוד את ואנונו היה אמון גיורא צחור.
באמצעות מעקב וניתוח מתמיד על ידי פסיכולוגים של המוסד, המוסד גילה שואנונו נעשה בודד ונבוך בחברת נשים. סוכנת המוסד הישראלית שריל בן טוב, שהתחזתה לתיירת אמריקאית בשם "סינדי", התיידדה עם ואנונו, וב-30 בספטמבר 1986 שכנעה אותו לטוס עמה לרומא לחופשה, ולעזוב למחרת. זה הוצג כפעולת מלכודת דבש (honeytrap), שבה סוכן מודיעין משתמש בפיתוי כדי לרכוש את אמונו של היעד – נוהג שאושר רשמית בישראל. בינתיים, אוניית חיל הים הישראלי אח"י נגה קיבלה הוראה להפליג לכיוון איטליה. הנגה, מחופשת לאוניית סוחר, צוידה בציוד מעקב אלקטרוני ובציוד תקשורת לווייני במבנה העילי שלה, ושימשה בעיקר ליירוט תעבורת תקשורת בנמלים ערביים. כשהאונייה הייתה בדרכה מאנטליה בטורקיה בחזרה לחיפה, קיבל הקברניט הנחיה בהודעה מוצפנת לשנות מסלול לאיטליה ולעגון מול חופי לה ספציה, מחוץ לנמל במים בינלאומיים.
לאחר שהגיעו לרומא, ואנונו ובן טוב לקחו מונית לדירה ברובע העתיק של העיר, שם שלושה סוכני מוסד השתלטו על ואנונו והזריקו לו סם משתק. מאוחר יותר באותו לילה הגיעה ואן לבנה שנשכרה על ידי השגרירות הישראלית, וואנונו נישא לרכב כשהוא קשור לאלונקה. הוואן נסעה עם ואנונו והסוכנים לרציף בלה ספציה, שם עלו על סירת מנוע ממתינה, שהגיעה לנגה הממתינה שעגנה מול החוף. לכל צוות הנגה ניתנה הוראה להתכנס באולם המשותף של האונייה מאחורי דלתות נעולות, כשואנונו וסוכני המוסד עלו על האונייה, שהפליגה אז לישראל. במהלך המסע, ואנונו הוחזק בתא מבודד, כשבכל פעם רק סוכני המוסד חקרו ושמרו עליו בתורות, בעוד שאף אחד מאנשי צוות הנגה לא הורשה להתקרב לאף אחד מהם.
ב-5 באוקטובר פרסם הסאנדיי טיימס את המידע שחשף, והעריך שישראל ייצרה יותר מ-100 ראשי נפץ גרעיניים. ב-7 באוקטובר עגנה הנגה מול חופי ישראל בין תל אביב לחיפה, שם נפגשה עם כלי שיט קטן יותר שאליו הועבר ואנונו. ואנונו נעצר בישראל ונחקר. הוא הוחזק בכלא גדרה, באגף המנוהל על ידי השב"כ.
ב-9 בנובמבר 1986, לאחר שבועות של דיווחים בעיתונות ששיערו שואנונו נחטף, ממשלת ישראל אישרה שהיא מחזיקה בו. במסיבת העיתונאים שבה הוכרז על מעצרו של ואנונו, אמר גורם ממשלתי: "הממשלה מבקשת להודיע כי מרדכי ואנונו עצור בישראל, על פי חוק, בצו בית משפט…" ממשלת ישראל הכחישה שמועות שוואנונו נחטף על אדמת בריטניה, ואמרה שהן חסרות בסיס. הישראלים אמרו גם שלא היה בסיס לדיווח שפרס יצר קשר עם תאצ'ר כדי ליידע אותה על החטיפה.
ואנונו נמנע מכל מגע עם התקשורת, אך כאשר הועבר, ואנונו הצמיד את ידו לחלון הוואן בזמן שהועבר לבית המשפט, עם המסר הבא חרוט על ידו כדי שהעיתונות תקרא: "ואנונו מ נחטף ברומא ITL 30.9.86 21:00 הגיע לרומא בטיסה BA 504", שבאמצעותו התכוון לומר: "מרדכי ואנונו נחטף ברומא, איטליה, ב-30 בספטמבר 1986 בשעה 21:00 לאחר שהגיע לרומא בטיסה 504 של בריטיש איירווייז". לאחר ההודעה שנמסרה על ידי ממשלת ישראל, איטליה פתחה בחקירה בעניין, כאשר ראש הממשלה בטינו קראקסי אמר שאיטליה אינה מקבלת עזרה מישראל בחקירות. ישראל הכחישה פגיעה באיטליה.
משפט ומאסר
בינואר 1987, הוא החל שביתת רעב על תנאי כליאתו. במהלך ביקור אצל אחיו אשר ובמכתב לאחיו מאיר, הוא התלונן, בין היתר, על החזקתו בבידוד 23 שעות ביממה. כאשר ג'ודי זימט נסעה לישראל וביקשה לבקר אותו בכלא, רשויות הכלא אמרו שהם יכולים להיפגש רק בנוכחות סוהרים וכשהם מופרדים על ידי מחיצת זכוכית. ואנונו דחה תנאים אלה, ודרש שיאפשרו לו להיפגש עמה פנים אל פנים. הוא הגיש שלושה ערעורים לבית המשפט העליון בישראל במחאה על תנאיו, שנדחו. לאחר 33 ימים, ואנונו סיים את שביתת הרעב שלו.
ב-30 באוגוסט 1987 נפתח משפטו של ואנונו. הוא הואשם בבגידה, ריגול חמור ואיסוף מידע סודי בכוונה לפגוע בביטחון המדינה. המשפט, שהתנהל בחשאי, התקיים בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני השופט המחוזי אליהו נועם והשופטים צבי טל ושלום ברנר. ואנונו יוצג בתחילה על ידי אמנון זכרוני, ואז על ידי אביגדור פלדמן, עורך דין ישראלי בולט לזכויות אזרח וזכויות אדם. התובע היה עוזי חסון.
עונש המוות בישראל מוגבל לנסיבות מיוחדות, ורק הוצאה להורג אחת התקיימה אי פעם וזו הייתה של אדולף אייכמן, שהוצא להורג ב-1 ביוני 1962 לאחר שנחטף מארגנטינה ב-1960 ונשפט בישראל על תפקידו בשואה. בשנת 2004, ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט אמר לרויטרס כי האפשרות של הוצאה להורג ללא משפט נשקלה ב-1986, אך נדחתה מכיוון ש"יהודים לא עושים זאת ליהודים אחרים." בגידה היא עבירת הון על פי החוק הישראלי, וואנונו יכול היה לעמוד בפני עונש מוות, אך התובע עוזי חסון הודיע כי לא יבקש עונש מוות.
במהלך משפטו, ואנונו הובא לבית המשפט כשהוא חובש קסדת אופנוע כדי להסתיר את פניו. ב-1 בספטמבר 1987, בעת שהובא לבית המשפט, ניסה ואנונו להסיר את קסדתו והחל לצעוק בניסיון גלוי לדבר עם הכתבים שבסביבה. שומריו עצרו אותו באמצעות כוח פיזי, וצופרי המשטרה הופעלו כדי להשקיט את קולו.
פיטר יונאם ופרנק ברנבי העידו שניהם כעדי הגנה עבור ואנונו. לפני שהופיע בבית המשפט, יונאם הוזהר כי הוא ייעצר אם ידווח על ההליכים או על עדותו שלו. הותר לו לדווח כי "מסר עדות" לגבי "מערכת היחסים" שלו עם ואנונו. ב-28 במרץ 1988, ואנונו הורשע. הוא נידון לשמונה עשרה שנות מאסר מיום חטיפתו ברומא. ממשלת ישראל סירבה לשחרר את תמליל הדיון בבית המשפט עד שלבסוף, תחת איום בפעולה משפטית, הסכימה לאפשר לפרסם קטעים מצונזרים בידיעות אחרונות, עיתון ישראלי, בסוף 1999.
ואנונו ריצה את כל 18 שנותיו בכלא שיקמה באשקלון, מתוכן הוחזק 11 שנים בבידוד כפוי, שלא נכפה בחוק הפלילי הישראלי, ולא על ידי הוראות ספציפיות של בית המשפט "לשדרג" את עונש המאסר שלו. ב-3 במאי 1989, הוא ערער על הרשעתו ועל עונשו לבית המשפט העליון בישראל והובא לשם ברכב משטרה סגור לדיון ערעור. בשנת 1990, ערעורו נדחה. בשנה שלאחר מכן, ערעור לבית המשפט העליון שדרש תנאי כליאה טובים יותר נדחה. ב-12 במרץ 1998, לאחר שבילה למעלה מאחת עשרה שנים בבידוד, שוחרר ואנונו לאוכלוסיית האסירים הכללית.
בזמן שהותו בכלא, ואנונו לקח חלק במעשי אי-ציות קטנים, כגון סירוב לטיפול פסיכיאטרי, סירוב ליזום שיחות עם השומרים, קריאת עיתונים באנגלית בלבד במקום בעיתונים עבריים, סירוב לעבוד, סירוב לאכול ארוחת צהריים כשהוגשה, וצפייה בטלוויזיה של ה-BBC בלבד. "הוא האדם העקשן, העקרוני והקשה ביותר שפגשתי אי פעם", אמר עורך דינו, אביגדור פלדמן. בשנת 1998, ואנונו ערער לבית המשפט העליון על מנת לשלול את אזרחותו הישראלית. שר הפנים דחה את בקשתו של ואנונו בנימוק שאין לו אזרחות אחרת. נשלל ממנו שחרור על-תנאי מכיוון שסירב להבטיח שלעולם לא ידבר על קמ״ג או על חטיפתו ומאסרו.
מבקרים רבים טוענים כי ואנונו לא החזיק במידע נוסף שיציב איום ביטחוני אמיתי על ישראל וכי המניע היחיד של הממשלה הוא למנוע מבוכה פוליטית והסתבכות כספית עבורה ועבור בעלות ברית כמו ארצות הברית. בכך שהיא אינה מכירה בהחזקת נשק גרעיני, ישראל נמנעת מאיסור חוקי אמריקאי על מימון מדינות המפיצות נשק להשמדה המונית. הודאה כזו תמנע מישראל קבלת למעלה מ-2 מיליארד דולר מדי שנה בסיוע צבאי ואחר מוושינגטון. ריי קידר, שהיה אז מדען גרעין אמריקאי בכיר במעבדת לורנס ליברמור הלאומית, אמר:"על בסיס מחקר זה והניסיון המקצועי שלי, אני מוכן לאתגר כל טענה רשמית שלמר ואנונו יש מידע גרעיני טכני שלא פורסם כבר".
שחרור, הגבלות על חירויות ובקשות מקלט
ואנונו שוחרר מהכלא ב-21 באפריל 2004. מוקף בעשרות עיתונאים ומלווה בשניים מאחיו, הוא קיים מסיבת עיתונאים מאולתרת אך סירב לענות על שאלות בעברית בגלל הסבל שלדבריו נגרם לו על ידי מדינת ישראל. ואנונו אמר שסוכנות הריגול הישראלית המוסד ושירותי הביטחון של השב"כ ניסו לשדוד ממנו את שפיותו בכך שהחזיקו אותו בבידוד. "לא הצלחתם לשבור אותי, לא הצלחתם לשגע אותי", אמר. ואנונו קרא לפירוק הגרעיני של ישראל ולפירוקה כמדינה יהודית. כ-200 תומכים ומספר קטן יותר של מפגיני נגד השתתפו במסיבת העיתונאים. הוא הצביע על רצון להתנתק לחלוטין מישראל, סירב בתחילה לדבר בעברית, ותכנן לעבור לאירופה או לארצות הברית ברגע שממשלת ישראל תאפשר לו לעשות זאת.
זמן קצר לפני שחרורו המתוכנן, ואנונו נותר מתריס בחקירתו על ידי השב"כ. בהקלטות הראיון שפורסמו לאחר שחרורו, הוא נשמע אומר "אני לא בוגד ולא מרגל, רק רציתי שהעולם יידע מה קורה". הוא אמר גם, "אנחנו לא צריכים מדינה יהודית. צריכה להיות מדינה פלסטינית. יהודים יכולים, וחיו בכל מקום, ולכן מדינה יהודית אינה הכרחית". "ואנונו הוא אדם קשה ומורכב. הוא נשאר בעקשנות, ראוי להערצה, נאמן לחלוטין לעקרונותיו, ומוכן לשלם את המחיר", אמר עיתון הארץ ב-2008. לאחר שחרורו, ואנונו עבר לדירה ביפו. לאחר פרסום הכתובת בתקשורת, הוא החליט להתגורר בקתדרלת סנט ג'ורג' בירושלים.
המאבק לחופש
הכוח העיקרי שבלם את שחרורו המלא היה הממסד הביטחוני, בראשות הממונה על הביטחון במערכת הביטחון, יחיאל חורב. חורב, שתואר כ"נוקשה מכל ראשי מערכת הביטחון", חשש שואנונו ימשיך להוות "מטרד" בחו"ל. ואנונו ניהל סדרה של עתירות לבית המשפט העליון אך ערעוריו נדחו. כך למשל, בדצמבר 2019 דחה בית המשפט העליון את עתירתו לסיום ההגבלות, כשהוא קובע כי קיים "חשש לגבי הסתברות הקרבה לוודאות שאם יוסרו ההגבלות… הוא יפעל לפרסם מידע [סודי רלוונטי] זה."
ב-2012 דחה בג"ץ את עתירתו שביקשה לשלול את אזרחותו הישראלית, בטענה שאינו יכול למצוא את מקומו בחברה הישראלית וששלילת האזרחות תאפשר לו לעזוב. ביוני 2020 דיווח ואנונו בטוויטר כי ההגבלות חודשו לשנה נוספת וביולי 2024, כל ההגבלות חודשו שוב.
העולם המשיך להכיר בוואנונו כלוחם למען שקיפות ופירוק מנשק גרעיני, תוך שהוא מקבל שורה של פרסים בינלאומיים, כך הוא קיבל דוקטורט לשם כבוד מאוניברסיטת טרומסה (2001), מענק לנון אונו לשלום (2004), ומדליית קרל פון אוסייצקי (2010). הוא נבחר גם לרקטור אוניברסיטת גלזגו (2004), תפקיד כבוד שלא יכול היה למלא.
ואנונו סירב פעמיים להיות מועמד לפרס נובל לשלום. ב-2009 הוא נימק זאת במכתב לוועדה: "אני לא יכול להיות חלק מרשימה הכוללת את שמעון פרס, נשיא ישראל. הוא האיש שעמד מאחורי כל המדיניות האטומית הישראלית… והורה על חטיפתי."
אירועים מרכזיים בחיי מרדכי ואנונו
| תאריך/שנה | אירוע מרכזי | משמעות |
| 1976–1985 | עבודה בקרייה למחקר גרעיני (דימונה). | גישה לסודות גרעין. |
| אוקטובר 1985 | פיטורין מהמתקן, לאחר צילום 57 תמונות. | תחילת המסע לחשיפה. |
| ספטמבר 1986 | חטיפה ברומא על ידי המוסד. | תחילת תקופת המאסר הארוכה. |
| 1987 | זכייה בפרס הזכות למחיה נכונה. | הכרה בינלאומית כחושף שחיתויות. |
| 1986–2004 | ריצוי 18 שנות מאסר, 11.5 מתוכן בבידוד. | השיא של העונש הפלילי. |
| אפריל 2004 | שחרור מהכלא והטלת שש ההגבלות. | תחילת תקופת "הכלא הפתוח". |
| 2007, 2010 | גזרי דין נוספים ומאסר חוזר. | ענישה חוזרת על הפרת תנאי השחרור. |
| 2009 | סירוב לקבל מועמדות לפרס נובל לשלום. | הפגנת התנגדות לשמעון פרס. |
| 2012 | דחיית עתירתו לשלול את אזרחותו הישראלית. | הוגבל להישאר בגבולות המדינה. |
| 2015 | נישואין לפרופסורית הנורווגית קריסטין יואכימסן. | פתיחת ערוץ חדש למאבק על איחוד משפחות. |
| 2019 | דחיית בג"ץ בשל "חשש שיפרסם מידע סודי". | אישור החשש הביטחוני העומד בבסיס ההגבלות. |
| יולי 2024 | חידוש ההגבלות לשנה נוספת | ההגבלות הוארכו |
חומר מעשיר לקריאה
אחד הספרים המסקרנים שמגולל את סיפור חטיפתו של ואנונו לישראל, מתואר בספר ״האישה מהמוסד: סיפורו של מרדכי ואנונו ותוכנית הגרעין הישראלית״ (The woman from Mossad : the story of Mordechai Vanunu & the Israeli nuclear program) שכתב פיטר יונאם. הספר תורגם לעברית ב-2001. ספר נוסף הוא ספרם של גיורא נוימן ואהוד עין-גיל כתבו את ״ואנונו והפצצה״.
ב-2005 יצא לאור ספרו של יואל כהן, ״המתריע מדימונה – ואנונו, ישראל והפצצה״.
העיתונאים יוסי מלמן ואיתן הבר גוללו את סיפורו בקצרה בספרם ״המרגלים״, שיצא לאור ב-2002.
חומר מעשיר לצפייה
תאגיד השידור הישראלי הספיק סדרה תיעודית בשם ״ואנונו״, המתארת את סיפורו של ואנונו, כולל מסמכים מסווגים ומידע חדש שאושר לפרסום על ידי הצנזורה.
