מוצרט: מסעו של ילד הפלא וחייו הטרגיים

וולפגנג אמדאוס מוצרט (Wolfgang Amadeus Mozart) היה מלחין ומוזיקאי וירטואוז אוסטרי. כאחד המלחינים הקלאסיים הפופולריים ביותר, הייתה לו השפעה גדולה על התרבות המוזיקלית העולמית. לפי עדויות בני דורו, הוא ניחן בשמיעה מוזיקלית, זיכרון ויכולת אלתור פנומנליים. הוא היה החבר הצעיר ביותר באקדמיה הפילהרמונית של בולוניה (מאז 1770) במשך כל תולדותיה, וכן האביר הצעיר ביותר של מסדר דרבן הזהב (1770).

בניגוד למלחינים רבים מהמאה ה-18, הוא לא רק עבד בכל הצורות המוזיקליות של זמנו, אלא גם זכה בהן להצלחה רבה. רבות מיצירותיו מוכרות כיצירות מופת של מוזיקה סימפונית, קונצ'רטו, קאמרית, אופראית ומקהלתית. יחד עם היידן ובטהובן, הוא נמנה עם הנציגים החשובים ביותר של האסכולה הקלאסית הווינאית. הביוגרפיה של מוצרט, ובמיוחד אורח חייו ונסיבות מותו המוקדם, הייתה נושא לספקולציות ומחלוקות רבות, אשר בתורן הולידו בדיות אמנותיות שונות ומיתוסים נפוצים.

שנים מוקדמות (1756–1763)

וולפגנג אמדאוס מוצרט (Wolfgang Amadeus Mozart) נולד ב-27 בינואר 1756 בזלצבורג, שהייתה אז בירת ארכיבישופות זלצבורג, בבית ברחוב גטראיידגאסה 9. אביו, ליאופולד מוצרט, היה כנר ומלחין בקאפלה של החצר של הנסיך-הארכיבישוף של זלצבורג, הרוזן זיגיסמונד פון שטראטנבך. אמו, אנה מריה מוצרט (לבית פרטל), הייתה בתו של נציב הממונה על בית המחסה בסנקט גילגן. מתוך שבעת ילדי הנישואין של משפחת מוצרט, רק שניים שרדו: הבת מריה אנה, שקרובים וחברים כינו נאנרל, והבן וולפגנג. לידתו כמעט עלתה לאמו בחייה. רק לאחר זמן מה היא הצליחה להתאושש מהחולשה שעוררה חשש לחייה. יום לאחר לידתו, וולפגנג הוטבל בקתדרלת רופרט הקדוש בזלצבורג. הרישום בספר הטבילות נותן את שמו בלטינית כ-Johannes Chrysostomus Wolfgangus Theophilus Mozart. שני המרכיבים הראשונים בשם המלא – שמו של יוחנן כריזוסטומוס הקדוש – לא שימשו בחיי היומיום. המרכיב הרביעי של השם (תאופילוס) הוא ממוצא יווני ומשמעותו "אהוב האל". שם זה תורגם לשפות אחרות במהלך חייו של מוצרט: לגרמנית – Gottlieb (גוטליב), ללטינית – Amadeus (אמדאוס), ולאיטלקית – Amadeo (אמאדאו). מוצרט עצמו העדיף שיקראו לו בשמו השלישי: וולפגנג.

הכישרון המוזיקלי של שני הילדים בא לידי ביטוי בגיל צעיר מאוד. בגיל שבע החלה נאנרל לקבל שיעורי צ'מבלו מאביה. שיעורים אלה השפיעו מאוד על וולפגנג הקטן, שהיה כבן שלוש: הוא התיישב ליד הכלי ויכול היה לבדר את עצמו במשך זמן רב בבחירת צלילים הרמוניים. בנוסף, הוא שינן קטעים מסוימים מיצירות מוזיקליות ששמע ויכול היה לנגן אותם בצ'מבלו. זה הרשים מאוד את אביו, ליאופולד. בגיל ארבע החל האב ללמד אותו לנגן קטעים קטנים ומנואטים בצ'מבלו. כמעט מיד למד וולפגנג לנגן אותם היטב. עד מהרה התעורר בו הדחף ליצירה עצמאית: כבר בגיל חמש הוא הלחין קטעים קטנים שאביו רשם על הנייר. היצירות הראשונות ביותר של וולפגנג היו אנדנטה בדו מז'ור (K.1a) ואלגרו בדו מז'ור (K.1b) לקלידים, שהולחנו בין סוף ינואר לאפריל 1761.

ליאופולד הכין לילדיו מחברות תווים שבהן הוא או חבריו המוזיקאים רשמו יצירות שונות לקלידים. מחברת התווים של נאנרל מכילה מנואטים וקטעים קטנים דומים. עד היום המחברת נותרה פגומה ולא שלמה. וולפגנג הקטן למד גם הוא ממחברת זו, ובה נרשמו יצירותיו הראשונות. מחברת התווים של וולפגנג עצמו, לעומת זאת, נשמרה במלואה. היא כוללת יצירות של טלמן, באך, קירכהוף ומלחינים רבים אחרים. יכולותיו המוזיקליות של וולפגנג היו מדהימות: בגיל שש הוא למד לנגן בכינור כמעט לבד, בנוסף לצ'מבלו.

האב היה המורה והמחנך הטוב ביותר עבור בנו: הוא סיפק לילדיו חינוך ביתי מצוין; הם מעולם לא למדו בבית ספר. הילד תמיד הקדיש את עצמו למה שאולץ ללמוד, עד ששכח הכול, אפילו מוזיקה. למשל, כשלימד חשבון, כיסו כיסאות, קירות ואפילו הרצפה ספרות שנכתבו בגיר.

מסעות ראשונים

ליאופולד רצה שבנו יהיה מלחין, ולכן החליט תחילה להציג את וולפגנג בפני העולם המוזיקלי כמבצע וירטואוז. זה נדרש על ידי מנהג ותיק לא כתוב, שנשמר עד לתקופתו של בטהובן: מי שרצה לזכות במוניטין של מלחין, היה צריך קודם כל לבסס את עצמו כמבצע. בתקווה להשיג לבנו משרה טובה ולמצוא פטרון בקרב נציגי האצולה המפורסמים, החליט ליאופולד לערוך מסעות קונצרטים בחצרות המלוכה והנסיכויות באירופה. כך החלה תקופת נדודים שנמשכה כמעט עשר שנים. בינואר 1762 יצא ליאופולד עם ילדיו למסע הקונצרטים הניסיוני הראשון למינכן, והותיר את אשתו בבית. וולפגנג היה בן שש בלבד בזמן הנסיעה. ידוע על מסע זה רק שהוא נמשך שלושה שבועות, והילדים הופיעו בפני הנסיך הבוחר של בוואריה, מקסימיליאן השלישי.

ההצלחה במינכן וההתלהבות שבה קיבלו המאזינים את נגינתם של וולפגנג ואחותו נאנרל סיפקו את ליאופולד וחיזקו את כוונתו להמשיך במסעות דומים. זמן קצר לאחר שובם הביתה, הוא החליט שבסתיו תיסע כל המשפחה לווינה. ליאופולד לא ציפה לווינה לשווא: באותה תקופה היא הייתה מרכז התרבות והאמנויות האירופית, ולכן נפתחו בפני מוזיקאים הזדמנויות רחבות שם, והם קיבלו תמיכה מפטרונים בעלי השפעה. תשעת החודשים שנותרו עד לנסיעה נוצלו על ידי ליאופולד לחינוך נוסף של וולפגנג. עם זאת, הוא שם דגש לא על תורת המוזיקה, שבה בנו עדיין היה צריך ללמוד הרבה, אלא על כל מיני טריקים ויזואליים שהקהל באותה תקופה העריך יותר מאשר הנגינה עצמה. לדוגמה, וולפגנג למד לנגן על מקלדת מכוסה בבד ובעיניים קשורות, מבלי לעשות טעויות. לבסוף, ליאופולד לקח חופשה מהארכיבישוף וב-18 בספטמבר של אותה שנה נסע עם משפחתו לווינה. בדרך הם עצרו בלינץ וערכו קונצרט, שבו נכחו הרוזנים הרברשטיין ופלפי, חובבי מוזיקה גדולים. הם היו כה נפעמים ומופתעים מנגינתם של ילדי הפלא הקטנים, עד שהבטיחו למשוך אליהם את תשומת לב האצולה הווינאית.

מלינץ נסעו משפחת מוצרט לווינה בספינת דואר במורד הדנובה. לאחר עצירה קצרה באיבס ובירידה לחוף, במנזר הפרנציסקני, ניסה וולפגנג לנגן בעוגב בפעם הראשונה בחייו. כששמעו את נגינתו, רצו האבות הפרנציסקנים למקהלה, ולפי ביטויו של ליאופולד מוצרט, "כמעט מתו מהתפעלות" כשראו כמה הילד מנגן מעולה.

ב-6 באוקטובר ירדה משפחת מוצרט לחוף בווינה. הרוזנים הרברשטיין ופלפי קיימו את הבטחתם: לאחר שהגיעו לווינה הרבה לפני משפחת מוצרט, הם סיפרו על הקונצרט בלינץ לארכידוכס יוזף, והוא, בתורו, סיפר על הקונצרט לאמו, הקיסרית מריה תרזה. בזכות זאת, לאחר הגעתם לווינה, קיבל האב הזמנה לקהל בשנברון ב-13 באוקטובר 1762. בזמן שמשפחת מוצרט המתינה ליום שנקבע, הם קיבלו הזמנות רבות להופיע בבתי אצילים וינאיים. המאזינים היו נלהבים מנגינתו של וולפגנג הקטן. עד מהרה כל האצולה הווינאית דיברה רק על הווירטואוז הקטן.

ביום שנקבע, 13 באוקטובר, נסעה משפחת מוצרט לשנברון – מעון הקיץ של חצר הקיסר. הקיסרית ערכה למשפחת מוצרט קבלת פנים חמה ומנומסת. בקונצרט, שנמשך מספר שעות, ניגן וולפגנג ללא דופי מגוון רחב של מוזיקה: מאלתורים משלו ועד יצירות שנתן לו המלחין של חצר מריה תרזה, גאורג ואגנזייל. הקיסר פרנץ הראשון, שרצה להשתכנע בכישרונו של הילד במו עיניו, ביקש ממנו להדגים במהלך הנגינה כל מיני טריקים: מנגינה באצבע אחת ועד נגינה על מקלדת מכוסה בבד. וולפגנג התמודד בקלות עם אתגרים כאלה, ובנוסף, יחד עם אחותו, ניגן מגוון יצירות בארבע ידיים. הקיסרית הוקסמה מנגינתו של הווירטואוז הקטן. לאחר סיום הנגינה היא הושיבה את וולפגנג על ברכיה ואף הרשתה לו לנשק אותה בלחי. בסיום הקהל הוצע למשפחת מוצרט כיבוד וניתנה להם ההזדמנות לסייר בארמון. ידועה אנקדוטה היסטורית הקשורה לקונצרט זה: לכאורה, כששיחק וולפגנג עם ילדיה של מריה תרזה, הארכידוכסיות הקטנות, הוא החליק על הרצפה המצוחצחת ונפל. הארכידוכסית מארי אנטואנט, מלכת צרפת לעתיד, עזרה לו לקום. וולפגנג כביכול קפץ אליה ואמר: "את נהדרת, אני רוצה להתחתן איתך כשאגדל". משפחת מוצרט ביקרה בשנברון פעמיים. כדי שהילדים יוכלו להופיע שם בבגדים יפים יותר מאלה שהיו להם, הקיסרית נתנה למשפחת מוצרט שתי חליפות – לוולפגנג ולאחותו נאנרל.

בואו של הווירטואוז הקטן עורר סנסציה אמיתית, ובזכות זאת קיבלה משפחת מוצרט הזמנות יומיות לקבלות פנים בבתי אצילים. ליאופולד לא רצה לסרב להזמנות מאנשים רמי מעלה, שכן ראה בהם פטרונים פוטנציאליים לבנו. ההופעות, שנמשכו לעיתים מספר שעות, התישו מאוד את וולפגנג. באחד ממכתביו מביע ליאופולד חשש לבריאותו. ואכן, ב-21 באוקטובר, לאחר הופעה נוספת בפני הקיסרית, חש וולפגנג ברע, ומאוחר יותר נפל למשכב, כשהוא מתלונן על כאבים בכל הגוף. הופיעה פריחה אדומה, החל חום גבוה – וולפגנג חלה בסקארלטינה. הודות לרופא טוב הוא החלים במהירות, אך ההזמנות לקבלות פנים וקונצרטים פסקו, שכן האצילים חששו להידבק במחלה. לכן, ליאופולד הסכים בשמחה להזמנה שהגיעה מאצילים הונגרים, ולקח את הילדים לפרסבורג (כיום ברטיסלבה).

בדרכם חזרה לזלצבורג, התעכבו משפחת מוצרט שוב בווינה למספר ימים, ושבו הביתה בתחילת שנת 1763 החדשה.

המסע הגדול (1763–1766)

לאחר הפסקה של מספר חודשים, החליט ליאופולד להמשיך בפעילות הקונצרטים עם הילדים. היעד שנבחר לנסיעה החדשה היה פריז – אחד המרכזים המוזיקליים הגדולים באירופה באותה תקופה. הפטרון של ליאופולד, הנסיך-הארכיבישוף של זלצבורג זיגיסמונד פון שראטנבך, תמך בפרויקט השאפתני של כפופו, ונתן לו חופשה. אבל הוא לא ציפה שליואופולד יחסר יותר משלוש שנים. המשפחה עזבה את זלצבורג ב-9 ביולי 1763. לאחר שביקרו בערים ובחצרות נסיכים רבות בגרמניה, בהן גם ערכו קונצרטים, הם הגיעו לפריז רק ב-18 בנובמבר של אותה שנה. תהילתם של ילדי הפלא הווירטואוזים התפשטה במהירות, ובזכות זאת, הרצון של האצולה לשמוע את נגינתו של וולפגנג היה גדול.

פריז הותירה רושם רב על משפחת מוצרט. בינואר כתב וולפגנג את ארבע הסונטות הראשונות שלו לצ'מבלו ולכינור, שליפואלד שלח להדפסה. הוא סבר כי הסונטות יעוררו סנסציה גדולה: על עמוד השער צוין כי אלו יצירות של ילד בן שבע. הקונצרטים שערכה משפחת מוצרט עוררו עניין רב. בזכות מכתב המלצה שהתקבל בפרנקפורט, ליאופולד ומשפחתו קיבלו את חסותו של האנציקלופדיסט והדיפלומט הגרמני, פרידריך מלכיאור פון גרים, שהיו לו קשרים רבים. הודות למאמציו של גרים, הוזמנה משפחת מוצרט להופיע בחצר המלך לואי ה-15 בורסאי. ב-24 בדצמבר, ערב חג המולד, הם הגיעו לארמון ושהו שם שבועיים, כשהם מקיימים קונצרטים בפני המלך והמרקיזה דה פומפדור. בראש השנה אף הותר למשפחת מוצרט להשתתף במשתה החגיגי, שנחשב לכבוד מיוחד – הם היו צריכים לעמוד ליד השולחן, ליד המלך והמלכה.

בפריז הגיעו וולפגנג ונאנרל לגבהים מדהימים בווירטואוזיות הביצוע – נאנרל השתוותה לווירטואוזים הפריזאיים המובילים, ואילו וולפגנג, מלבד יכולותיו הפנומנליות כפסנתרן, כנר ונגן עוגב, הדהים את הקהל באמנות האילתור שלו לליווי אריה ווקאלית, ובנגינה מקריאה. באפריל, לאחר שני קונצרטים גדולים, החליט ליאופולד להמשיך במסע ולבקר בלונדון. בזכות הקונצרטים הרבים שנתנה משפחת מוצרט בפריז, הם הרוויחו היטב, ובנוסף קיבלו מתנות יקרות ערך – קופסאות טבק מצופות אמייל, שעונים, תכשיטים ודברים אחרים.

משפחת מוצרט עזבה את פריז ב-10 באפריל 1764 ונסעה דרך תעלת למאנש לדובר בספינה ששכרו במיוחד. הם הגיעו ללונדון ב-23 באפריל ושהו שם חמישה עשר חודשים. השהות באנגליה השפיעה עוד יותר על חינוכו המוזיקלי של וולפגנג: הוא הכיר מלחינים לונדוניים בולטים – יוהאן כריסטיאן באך (בנו הצעיר של יוהאן סבסטיאן באך) וקרל פרידריך אבל. למרות הפרש הגילאים הגדול, יוהאן כריסטיאן באך התיידד עם וולפגנג והחל לתת לו שיעורים שהשפיעו עליו מאוד: סגנונו של וולפגנג הפך חופשי ואלגנטי יותר. הוא גילה חיבה כנה לוולפגנג, בילה איתו שעות ליד הכלי, וניגן איתו בארבע ידיים. כאן, בלונדון, הכיר וולפגנג את זמר האופרה האיטלקי המפורסם ג'ובאני מנצוולי, שהחל אף לתת לילד שיעורי שירה. כבר ב-27 באפריל הצליחה משפחת מוצרט להופיע בחצר המלך ג'ורג' השלישי, שם התקבלה כל המשפחה בחום על ידי המונרך. בהופעה נוספת, שהתקיימה ב-19 במאי, הדהים וולפגנג את הקהל בנגינה מקריאה של יצירות מאת באך, ואגנזייל, אבל והנדל. ליאופולד, נלהב מהצלחות בנו, כתב הביתה: "מה שהוא ידע כשיצאנו מזלצבורג, הוא רק צל לעומת מה שהוא יודע עכשיו. […] די בכך שילדי הוא אחד הנגנים המיומנים ביותר באירופה, אף על פי שהוא רק בן 12 ושילדי הקטן, בקיצור, יודע בגיל 8 את כל מה שניתן לדרוש מאדם בן 40."

ואכן, וולפגנג הגיע לאנגליה כווירטואוז, ועזב אותה כבר כמלחין: בלונדון התעורר בו שוב דחף ליצירה, אך הוא כתב לא רק יצירות לצ'מבלו וכינור, אלא אף מוזיקה ווקאלית וסימפונית. הדבר התאפשר במקרה: ביולי חלה ליאופולד קשה, וכדי לשמור על שלוותו, עברה המשפחה באוגוסט לבית בפרבר צ'לסי. על וולפגנג נאסר לנגן בקלידים כדי לא להפריע לאביו. מאחר שלא יכול היה לעסוק בנגינה, בילה וולפגנג יותר זמן בהלחנת מוזיקה. זה אפשר לו ליצור את הסימפוניה הראשונה בחייו (K.16, מי במול מז'ור). לפיכך, הכשרתו הטכנית של וולפגנג התקדמה עד כדי כך שהוא שלט בחופשיות בכללי ובצורות הקומפוזיציה. עם זאת, הדעה שוולפגנג הגיע כבר לשיא המיומנות ההלחנתית אינה נכונה לחלוטין: במקרים מסוימים ערך ליאופולד את יצירות בנו וסידר אותן. ב-19 ביולי 1765, בסוף שהותו של למעלה משנה באנגליה, ביקרה משפחת מוצרט במוזיאון הבריטי. ב-26 ביולי 1765 עזבה משפחת מוצרט את לונדון, ובהיענות לבקשותיו הנמרצות של השגריר ההולנדי, שהביע את רצון הנסיכה לשמוע את נגינת ילדי הפלא, החליטה לנסוע להאג. זה לא נכלל בתוכניותיו המקוריות של ליאופולד, שנאלץ לוותר על כוונתו לבקר באיטליה לפני שובו הביתה.

לאחר שעזבו את דובר ב-1 באוגוסט, הם הגיעו לקאלה דרך הים, והגיעו להאג רק חודש לאחר מכן, ב-11 בספטמבר 1765. בהולנד, שם בילתה משפחת מוצרט תשעה חודשים, כתב וולפגנג סימפוניה נוספת (K.22, סי במול מז'ור) ושש סונטות לצ'מבלו ולכינור. בספטמבר ניגן וולפגנג בפני חצר המלוכה בהאג. שם גם בוצעו הסימפוניות הראשונות שלו. הנסיעה להולנד כמעט והייתה קטלנית עבור משפחת מוצרט: ליאופולד חלה שוב, ואז גם הילדים חלו; נאנרל חלתה יום לאחר הגעתם להאג וכמעט מתה – היא חלתה בטיפוס הבטן, וזמן קצר לאחר החלמתה חלה וולפגנג בטיפוס. הוא היה על סף מוות כמעט חודשיים, ורזה מאוד במהלך המחלה. ליאופולד זכה לכבוד גדול בהולנד: ספרו "בית ספר לנגינת כינור" תורגם להולנדית ויצא לאור.

באפריל 1766, לאחר יותר משלוש שנים מתחילת המסע, יצאה משפחת מוצרט חזרה הביתה. חופשתו של ליאופולד חרגה מאוד מהמתוכנן, ובנוסף, מחלותיהם התכופות של הילדים העידו על תשישותם החמורה: הילדים נזקקו למנוחה. ב-10 במאי הם הגיעו לפריז, שם חברם הוותיק פ. מ. פון גרים כבר הכין עבורם דירה. גרים ציין כי מאז שהותם בפריז ב-1764, הגיעו וולפגנג ונאנרל להישגים יוצאי דופן במוזיקה. עם זאת, הקהל, שהעריך יותר "ילדי פלא", הפך אדיש לילדי הפלא שגדלו כבר. אף על פי כן, הודות למאמציו של גרים, הוזמנו הילדים שוב לנגן בחצר המלוכה בורסאי. כעבור חודשיים, ב-9 ביולי, עזבה המשפחה את פריז ופנתה הביתה, לזלצבורג. בדרך הם עצרו לקונצרטים בליון, ז'נבה ובמינכן, ושהו בכל עיר מספר שבועות. בסוף נובמבר 1766 שבה המשפחה הביתה לזלצבורג.

האופרות הראשונות

תוצאות המסע עלו על כל הציפיות: הוא הביא לליאופולד ולילדים הצלחה עצומה, שלא יכלו לחלום עליה. במהלך שלוש שנות היעדרותו, וולפגנג השתנה מילד רגיל למלחין בן עשר, מה שהדהים את חבריהם ושכניהם של משפחת מוצרט. לא ידוע בוודאות אם וולפגנג למד בבית ספר בזלצבורג, אך ייתכן שליפואלד לימד את ילדיו בעצמו: תחת הדרכתו עסק וולפגנג בקריאה, כתיבה, חשבון, היסטוריה וגאוגרפיה. תשומת לב מיוחדת הוקדשה ללימוד שפות זרות – וולפגנג למד לטינית, איטלקית, שבה כתב ודיבר בחופשיות בהמשך, וכן צרפתית וככל הנראה מעט אנגלית. במשך זמן רב סברו כי בזלצבורג עסק ליאופולד עם בנו גם בלימודי קונטרפונקט, כפי שמעידה מחברת תווים שנשמרה, אך מאוחר יותר נקבע כי מחברת זו שייכת לתקופה הווינאית ומכילה שיעורים של וולפגנג המבוגר עם תלמיד לא ידוע שלו.

זמן קצר לאחר שובו מאנגליה, וולפגנג, שכבר הוכר כמלחין, גויס להלחין מוזיקה: לציון יום השנה לקבלת מעמדו הדתי של הנסיך-הארכיבישוף של זלצבורג ס. פון שטראטנבך, הלחין וולפגנג מוזיקת הלל ("A Berenice … Sol nascente", ידועה גם כ-"Licenza", K.70/61c) לכבוד אדונו. הביצוע, שהתקיים ב-21 בדצמבר 1766, יועד לחגיגה. בנוסף, לצורכי החצר הולחנו בזמנים שונים יצירות שונות שאבדו כיום: מארשים, מנואטים, דיברטימנטים, טריו, מנגינות חצוצרה וטימפני, ויצירות אחרות "לרגל אירוע". עם הזמנת חצר הארכיבישוף קשור גם הופעתה של היצירה הווקאלית-סימפונית הראשונה של וולפגנג – האורטוריה הגרמנית "חובת הדיבר הראשון". מוצרט כתב רק את החלק הראשון של האורטוריה, ואילו החלק השני והשלישי נכתבו על ידי מיכאל היידן ואנטון אדלגאסר בהתאמה. עם הלחנת האורטוריה הזו נקשרת אגדה – לכאורה, הארכיבישוף שטראטנבך, שרצה להשתכנע במתנתו הנסתרת של וולפגנג, ציווה לנעול אותו למשך שבוע, כדי שלא יוכל לראות איש. בבידוד זה היה על וולפגנג לכתוב אורטוריה על מילים שניתנו לו על ידי הארכיבישוף. עם זאת, בהתחשב בנפח הגדול של הפרטיטורה – 208 עמודים, ובכמות מסוימת של טקסט תווים שנכתב לסירוגין על ידי וולפגנג וליאופולד מוצרט, הדבר מוטל בספק רב. כך או אחרת, ביצוע החלק הראשון של האורטוריה, שהולחן על ידי מוצרט, התקיים ב-12 במרץ 1767. במאי 1767 התקיימה הצגת הבכורה של הדרמה המוזיקלית הראשונה של וולפגנג – אופרה בשפה הלטינית, הידועה כיום בשם "אפולו והיקינתוס", שנכתבה כמחזה ביניים מוזיקלי, בהתאם למסורת, לביצוע על ידי סטודנטים באוניברסיטת זלצבורג בתיאטרון האוניברסיטאי.

בסתיו 1767 נועד להתקיים נישואיה של בתו של הקיסרית מריה תרזה – הארכידוכסית הצעירה מריה יוזפה למלך נאפולי פרדיננד. אירוע זה הפך לעילה למסע קונצרטים נוסף של משפחת מוצרט לווינה. ליאופולד קיווה שהאורחים הנכבדים שיתאספו בבירה יוכלו להעריך כראוי את נגינתם של ילדי הפלא שלו. עם זאת, עם הגיעם לווינה, פקד את משפחת מוצרט מזל רע: הארכידוכסית חלתה אבעבועות שחורות ומתה ב-15 באוקטובר. בשל הבלבול והאובדן ששררו בחוגי החצר, לא הייתה כל אפשרות להופיע. משפחת מוצרט חשבה לעזוב את העיר הנגועה במגפה, אך התקווה שהם יוזמנו לחצר, למרות האבל, החזיקה אותם. בסופו של דבר, כדי להגן על הילדים מפני מחלה, ברח ליאופולד עם משפחתו לאולומואוץ, אך וולפגנג, ולאחר מכן נאנרל, הספיקו להידבק וחלו קשה כל כך, שוולפגנג איבד את ראייתו למשך תשעה ימים. לאחר שהילדים החלימו, עברה משפחת מוצרט לזמן קצר לברנו, שם התגוררו בארמון שטראטנבך, ומוצרט הצעיר ערך קונצרט בתיאטרון רדוטה. משפחת מוצרט חזרה לווינה ב-10 בינואר 1768, וקיבלה הזמנה לחצר מהקיסרית, בניגוד לציפיותיהם.

את השנים 1770–1774 בילה מוצרט באיטליה. בשנת 1770, בבולוניה, הוא פגש את המלחין יוזף מיסליבצ'ק, שהיה פופולרי במיוחד באותה תקופה באיטליה; השפעתו של "הבוהמי האלוהי" הייתה כה גדולה, שמאוחר יותר, בשל דמיון בסגנון, יצירות מסוימות שלו יוחסו למוצרט, כולל האורטוריה "אברהם ויצחק".

בשנת 1771, במילאנו, למרות התנגדותם של מנהלי תיאטרון, הוצגה לבסוף האופרה של מוצרט "מיתרידטס, מלך פונטוס" (Mitridate, Re di Ponto), שהתקבלה בהתלהבות רבה על ידי הקהל. באותה הצלחה הוצגה גם האופרה השנייה שלו, "לוציו סילה" (Lucio Silla) (1772). עבור זלצבורג כתב מוצרט את "חלום סקיפיו" (Il sogno di Scipione) לרגל בחירת הארכיבישוף החדש (1772), ועבור מינכן – את האופרה "לה בלה פינטה ג'רדניירה" (La bella finta Giardiniera), 2 מיסות, ואופרטוריום (1774). כשהיה בן 17, מנתה יצירותיו כבר ארבע אופרות, כמה יצירות דתיות, 13 סימפוניות, 24 סונטות, שלא לדבר על שפע של יצירות קטנות יותר.

בשנים 1775–1780, למרות הדאגות לפרנסה, נסיעה עקרה למינכן, מאנהיים ופריז, ואובדן אמו, כתב מוצרט, בין היתר, 6 סונטות לקלידים, מספר סונטות לכינור וקונצ'רטי לפסנתר, קונצ'רטו לאבוב ותזמורת, שני קונצ'רטי ואנדנטה לחליל ותזמורת, קונצ'רטו לחליל ונבל, שלוש רביעיות לחליל, כינור, ויולה וצ'לו, את הסימפוניה הגדולה מס' 31 ברה מז'ור, המכונה "הפריזאית", מספר מקהלות דתיות ו-12 קטעי בלט. ב-1779 קיבל מוצרט משרת נגן עוגב בחצר המלוכה בזלצבורג (שיתף פעולה עם מיכאל היידן).

ב-29 בינואר 1781 הוצגה במינכן האופרה "אידומנאו" (Idomeneo), שהפכה לאבן דרך חשובה ביצירתו של מוצרט. חוויה זו, כותב ה. אברט, "הוכיחה שלא אופרה סריה ולא דרמה מוזיקלית טרגית בכלל, לא היו באמת התחום האמיתי של כישרונו הטבעי"; "אידומנאו" התגלתה כניסיון המודע האחרון של מוצרט לשלוט בז'אנר זה (האופרה "רחמיו של טיטוס" שנכתבה הרבה אחר כך הייתה לא יותר מהזמנה מקרית). הצד החזק ביותר של "אידומנאו" הוא המקהלות, שנכתבו בהשפעה ברורה של כ. ו. גלוק, כמו גם הפתיחה בעלת החלק האחד, שמובילה לסצנה הראשונה של הבלט שנכלל באופרה. צעד גדול קדימה ניכר גם בתזמור. האופרה זכתה להצלחה, שהוגבלה, עם זאת, למספר קטן של הצגות במינכן. במהלך שהותו בבירת בוואריה, כתב מוצרט עבור הקאפלה של מינכן את האופרטוריום "Misericordias Domini" – אחד הדוגמאות הטובות ביותר למוזיקה כנסייתית בסוף המאה ה-18.

התקופה הווינאית (1781–1791)

בזמן שמוצרט קיבל ברכות במינכן, המעסיק שלו, הארכיבישוף של זלצבורג, ביקר באירועים חגיגיים לרגל הכתרתו ועלייתו לכס המלכות האוסטרי של הקיסר יוזף השני. מוצרט החליט לנצל את היעדרות הארכיבישוף והתעכב במינכן מעבר לזמן שנקבע. כשנודע לו על כך, הורה קולורדו למוצרט להגיע לווינה בדחיפות. שם הבין המלחין מיד שהוא נפל מהחסד. לאחר שקיבל שבחים רבים במינכן שחיממו את לבו, מוצרט נעלב כשהארכיבישוף התייחס אליו כמשרת, ואף הורה לו לשבת ליד המשרתים בזמן ארוחת הערב. כפי שמציין סולומון, מוצרט אולי כבר החליט לעזוב את שירות הארכיבישוף, ורק חיפש תירוץ מתאים להצדיק את החלטתו: הוא היה צריך לשכנע את אביו ואפילו את עצמו שצעד כזה היה הגנה על כבודו, ולא אינטרס אישי. הארכיבישוף קולורדו אכן היה שליט קמצן, לא צודק ובור, והוא לא רק אסר על מוצרט לקיים הופעות למען רווחתו האישית, אלא גם הגביל את גישת מוצרט לבתי אצילים – פטרונים פוטנציאליים של מוצרט. בסופו של דבר, הגיע הריב לשיאו במאי: מוצרט הגיש בקשה להתפטרות, אך הארכיבישוף סירב לקבלה. אז החל המוזיקאי להתנהג בצורה מתריסה בכוונה, בתקווה שבדרך זו ישיג את חירותו. והוא השיג את מבוקשו: בחודש שלאחר מכן, פוטר המלחין בפועל בבעיטה בגב על ידי מנהל הארמון של הארכיבישוף, הרוזן ארקו. במקביל, קרל ארקו הזהיר את המלחין הצעיר מפני וינה – את דבריו העביר מוצרט באחד ממכתביו לאביו: "תאמין לי, אתה עיוור מדי. התהילה כאן קצרה; בהתחלה שומעים רק מחמאות ומרוויחים הרבה, כל זה נכון; אבל לכמה זמן? עוברים רק כמה חודשים, והווינאים שוב רוצים משהו חדש". אבל מוצרט הסכים עם ארקו רק חלקית: "…הווינאים אכן מתאכזבים בקלות, אבל זה נוגע רק לתיאטרון, ואילו המקצוע שלי זוכה לאהבה כה גדולה שאני לא אצליח להחזיק מעמד. כאן זו ממלכה אמיתית של מוזיקת קלידים. נניח שזה יקרה. אבל זה יקרה רק בעוד כמה שנים, בטח לא מוקדם יותר. ובינתיים נצבור תהילה ונעשה הון".

מוצרט הגיע לווינה ב-16 במרץ 1781. כבר במאי הוא שכר חדר בכיכר סנט פטר, בבית משפחת ובר, שעברה לווינה ממינכן. חברו של מוצרט ואביה של אלואיזיה, פרידולין ובר, נפטר עד אז, ואלואיזיה נישאה לשחקן יוזף לנגה, ומכיוון שהיא הוזמנה באותה עת לזינגשפיל הלאומי הווינאי, החליטה גם אמה, גברת ובר, לעבור לווינה עם שלוש בנותיה הלא נשואות: יוזפה, קונסטנצה וסופי. מצבם הקשה אילץ אותה להשכיר חדרים, ומוצרט שמח למצוא מקלט אצל מכרים ותיקים. עד מהרה הגיעו שמועות לזלצבורג שוולפגנג מתכוון להתחתן עם אחת הבנות. ליאופולד זעם; הוא התעקש שוולפגנג יחליף דירה, וקיבל את התשובה הבאה: "אני חוזר ואומר, שהתכוונתי לשכור דירה אחרת כבר מזמן, ורק בגלל רכילות של אנשים; חבל שאני נאלץ לעשות זאת בגלל שמועות מגוחכות שאין בהן שמץ של אמת. הייתי רוצה לדעת מי הם האנשים האלה שיכולים לשמוח בכך שהם מפטפטים כאלה דברים לאור יום, ללא כל בסיס. אם אני גר אצלם, אז אני מתחתן עם הבת! […] אני לא אומר שאני גם בלתי נגיש בבית עם מדמואזל, שאיתה כבר שודכתי, ואני לא מדבר איתה בכלל, אבל אני גם לא מאוהב; אני משתטה ומתלוצץ איתה אם הזמן מאפשר לי (אבל רק בערבים ואם אני אוכל ארוחת ערב בבית, כי בבקרים אני כותב בחדרי, ואחרי ארוחת הצהריים אני בקושי בבית), – זהו, ולא יותר. אם הייתי צריך להתחתן עם כל מי שאני מתלוצץ איתו, יכול היה לקרות שיש לי 200 נשים."

למרות זאת, ההחלטה לעזוב את גברת ובר הייתה קשה עבורו. בתחילת ספטמבר 1781 הוא עבר לבסוף לדירה חדשה "אאוף דם גראבן", מס' 1775 בקומה השלישית. מוצרט עצמו היה מרוצה מאוד מהקבלה שקיבל בווינה. הוא קיווה להפוך לפסנתרן ומורה מפורסם, ובכך לסלול את הדרך ליצירותיו. עם זאת, הוא הבין מיד שהזמן לכניסתו לחיי המוזיקה הווינאיים נבחר בצורה לא טובה: בתחילת הקיץ עברה האצולה הווינאית לאחוזותיה הכפריות, וב"אקדמיות", כפי שנקראו בווינה קונצרטים של מחברים על בסיס מנוי, אי אפשר היה להשיג דבר.

עם הגעתו לווינה, הכיר מוצרט את ראש ספריית החצר, הדיפלומט, פטרון המוזיקאים המפורסם והידוע, הברון גוטפריד ואן סוויטן. לברון היה אוסף גדול של יצירות מאת יוהאן סבסטיאן באך וגאורג הנדל, שהביא מברלין. בעידודו של ואן סוויטן הלחין מוצרט מספר יצירות בסגנון בארוק, בתקווה להעשיר בכך את יצירתו שלו. ואכן, ההיכרות עם יצירות באך והנדל, לדברי חוקרים ומוזיקולוגים רבים, השפיעה רבות על יצירתו של מוצרט.

בסוף יולי 1781 החל מוצרט לכתוב את האופרה "החטיפה מן ההרמון" (Die Entführung aus dem Serail), שהצגת הבכורה שלה התקיימה ב-16 ביולי 1782. האופרה התקבלה בהתלהבות בווינה, ועד מהרה התפשטה ברחבי גרמניה. עם זאת, למרות הצלחת האופרה, סמכותו של מוצרט כמלחין בווינה הייתה נמוכה למדי. כמעט אף אחת מיצירותיו לא הייתה ידועה לווינאים. אפילו הצלחת האופרה "אידומנאו" לא התפשטה מעבר למינכן.

במאמץ להשיג משרה בחצר המלוכה, קיווה מוצרט, בעזרת פטרונו הקודם בזלצבורג – אחיו הצעיר של הקיסר, הארכידוכס מקסימיליאן, להפוך למורה למוזיקה של הנסיכה אליזבת מוירטמברג, שיוזף השני לקח על עצמו את דאגת חינוכה. הארכידוכס המליץ בחום על מוצרט בפני הנסיכה, אך הקיסר מינה לתפקיד זה את אנטוניו סאליירי, כמורה הטוב ביותר לשירה. "עבורו, לא קיים אף אחד מלבד סאליירי!" כתב מוצרט המאוכזב לאביו ב-15 בדצמבר 1781. עם זאת, היה טבעי לחלוטין שהקיסר יעדיף את סאליירי, אותו העריך בראש ובראשונה כמלחין ווקאלי. כמו רוב הווינאים, הקיסר הכיר את מוצרט רק כפסנתרן טוב, לא יותר. בתפקיד זה הכיר בו יוזף השני סמכות בלתי מעורערת. כך, למשל, ב-24 בדצמבר 1781 הורה הקיסר, שאהב לארגן תחרויות בין מוזיקאים, למוצרט להופיע בארמון כדי להתחרות עם הווירטואוז האיטלקי מוציו קלמנטי, שהגיע אז לווינה. לדברי המלחין קרל דיטרסדורף, שנכח שם, הקיסר ציין מאוחר יותר כי בנגינתו של קלמנטי שולטת רק אמנות, ואילו בנגינתו של מוצרט – אמנות וטעם. על הניצחון בתחרות קיבל מוצרט 50 דוקטים כפרס מהקיסר. קלמנטי התפעל מנגינתו של מוצרט; שיפוטו של מוצרט עליו, לעומת זאת, היה נוקשה וחד: "קלמנטי הוא צ'מבליסט חרוץ, ובזה נאמר הכל," כתב, "חוץ מזה, אין לו שמץ של רגש או טעם, – בקיצור, טכנאי בלבד". למרות זאת, לתפקיד מורה לנגינה בקלידים עבור הנסיכה בחר יוזף השני (לפי הרמן אברט, בהמלצת סאליירי) לא את מוצרט, אלא את המוזיקאי הווינאי הרגיל גאורג זומר.

עד חורף 1782 גדל מספר תלמידותיו של מוצרט, ביניהן ראוי לציין את תרזה פון טראטנר – אהובתו של מוצרט. מאוחר יותר הוא יקדיש לתרזה את הסונטה בדו מינור (K.457) ואת הפנטזיה בדו מינור (K.475).

נישואין

כבר כשגר אצל משפחת ובר, החל מוצרט להביע חיבה כלפי הבת האמצעית – קונסטנצה. ברור שזה היה הבסיס לשמועות שמוצרט הכחיש. עם זאת, ב-15 בדצמבר 1781 הוא כתב מכתב לאביו, שבו הודה באהבתו לקונסטנצה ובר והודיע שהוא מתכוון להתחתן איתה. ליאופולד, לעומת זאת, ידע יותר ממה שנכתב במכתב, כלומר שוולפגנג נאלץ לתת התחייבות כתובה להתחתן עם קונסטנצה תוך שלוש שנים, אחרת ישלם לה 300 פלורינים בשנה.

תפקיד מפתח בפרשת ההתחייבות הכתובה מילא האפוטרופוס של קונסטנצה ואחיותיה – יוהאן תורוורט, פקיד חצר שזכה לסמכות אצל הרוזן רוזנברג. תורוורט ביקש מהאם לאסור על מוצרט להתרועע עם קונסטנצה עד ש"עניין זה יסתיים בכתב". בשל תחושת הכבוד המפותחת שלו, מוצרט לא יכול היה לעזוב את אהובתו וחתם על ההצהרה. אך מאוחר יותר, כשהאפוטרופוס עזב, דרשה קונסטנצה מהאם את ההתחייבות, ואמרה: "מוצרט יקר! אינני צריכה ממך שום התחייבות כתובה, אני מאמינה למילותיך ממילא", וקרעה את ההצהרה. מעשה זה של קונסטנצה הפך אותה ליקרה עוד יותר למוצרט. למרות האצילות המדומה הזו של קונסטנצה, החוקרים אינם מטילים ספק בכך שכל הדיונים הללו בנוגע לנישואין, כולל קריעת החוזה – אינם אלא הצגה מבוימת היטב על ידי משפחת ובר, שמטרתה הייתה לכאורה לארגן את התקרבותו של מוצרט לקונסטנצה.

למרות מכתביו הרבים של בנו, ליאופולד נותר בלתי מתפשר. בנוסף, הוא האמין, ולא בכדי, שגברת ובר מנהלת "משחק מכוער" עם בנו – היא רוצה להשתמש בוולפגנג כארנק, שכן בדיוק באותה תקופה נפתחו בפניו הזדמנויות עצומות: הוא כתב את "החטיפה מן ההרמון", ערך קונצרטים רבים על בסיס מנוי וקיבל ללא הרף הזמנות ליצירות שונות מהאצולה הווינאית. במבוכה רבה, פנה וולפגנג לעזרת אחותו, מתוך אמונה בידידותם הטובה והישנה. לבקשת וולפגנג, כתבה קונסטנצה לאחותו מכתבים ושלחה מתנות שונות. למרות שמריה אנה קיבלה את המתנות בידידות, האב התעקש. ללא תקוות לעתיד מובטח, נראה לו הנישואין בלתי אפשריים.

בינתיים, הרכילות הפכה בלתי נסבלת יותר ויותר: ב-27 ביולי 1782 כתב מוצרט לאביו בייאוש מוחלט, שרוב האנשים כבר מחשיבים אותו כנשוי וכי גברת ובר זועמת על כך עד מוות ומענה אותו ואת קונסטנצה. לעזרת מוצרט ואהובתו הגיעה פטרוניתו של מוצרט, הברונית פון ולדשטטן. היא הציעה לקונסטנצה לעבור לדירתה בלאופולדשטאדט (בית מס' 360), וקונסטנצה הסכימה ברצון. עקב כך, גברת ובר זעמה כעת והתכוונה להחזיר את בתה לביתה בכוח. כדי לשמור על כבודה של קונסטנצה, מוצרט היה צריך להינשא לה במהירות. באותו מכתב הוא התחנן בפני אביו באופן הנמרץ ביותר לאישור לנישואין, וחזר על בקשתו מספר ימים לאחר מכן. עם זאת, ההסכמה המיוחלת שוב לא הגיעה. באותה תקופה נדר מוצרט לכתוב מיסה אם יצליח להתחתן עם קונסטנצה בהצלחה.

לבסוף, ב-4 באוגוסט 1782, התקיימו הנישואין בקתדרלת סטפנוס הקדוש בווינה, בנוכחות גברת ובר עם בתה הצעירה סופי ומספר עדים בלבד. משתה החתונה נערך על ידי הברונית ולדשטטן, ובו נוגנה סרנדה לשלושה עשר כלי נגינה (K.361/370a). באופן סמלי, רק יום לאחר מכן הגיעה הסכמתו המיוחלת של האב. ב-7 באוגוסט כתב לו מוצרט: "כשהתחתנו, אשתי ואני התחלנו לבכות; כולם התרגשו מכך, אפילו הכומר, וכולם בכו, שכן הם היו עדים לרגשות ליבנו".

למרות הנישואין המאושרים עבור בני הזוג, הטיל צלו הקודר של האב תמיד על הנישואין: אף על פי שהשלים עם נישואי בנו, בנפשו הוא היה עוין לקונסטנצה. מאותה עת, מכתביו של מוצרט לאביו הפכו נדירים יותר, ובעיקר, ענייניים יותר.

ב-17 ביוני 1783 נולד בנם הבכור של בני הזוג מוצרט, שנקרא ריימונד ליאופולד לכבוד סנדקו, הברון ריימונד וצלר פון פלנקינשטרן, יהודי עשיר ובעל הדירה הקודמת שבה גר מוצרט. השם האמצעי ניתן לילד לכבוד סבו, ליאופולד מוצרט.

בסוף יולי יצאו בני הזוג לבקר את האב בזלצבורג, כשהם משאירים את התינוק שנולד למטפלת בשכר, והגיעו לזלצבורג כבר ב-29 ביולי. בניגוד לציפיותיו של מוצרט, האב והאחות קיבלו את קונסטנצה בקרירות, אם כי בנימוס מספק. בזלצבורג עבד מוצרט על המיסה בדו מינור, שכתב כדי לקיים את הנדר שנדר אם יצליח להתחתן עם קונסטנצה. אף על פי שהמיסה לא הושלמה, הצגת הבכורה של כמה חלקים הראשונים שלה התקיימה ב-26 באוקטובר בכנסיית סנט פטר, כשקונסטנצה שרה את תפקיד הסופרן. בנוסף, בזלצבורג נפגש מוצרט עם הלבריתן שלו ל"אידומנאו", וארסקו, אשר לבקשת המלחין שרטט ליברית ל"האווז מקהיר" (L’oca del Cairo), שאותה הלחין מוצרט באופרה בעלת אותו שם שלא הושלמה. בני הזוג עזבו את זלצבורג ב-27 באוקטובר 1783. למרות כל המאמצים, המטרה העיקרית של הנסיעה – לשנות את יחסו של האב לטובת קונסטנצה – לא הושגה. בדרכם לווינה, ב-30 באוקטובר, הם עצרו בלינץ, שם שהו אצל חברו הוותיק של מוצרט, הרוזן יוזף תון, במשך שלושה שבועות. כאן כתב מוצרט את הסימפוניה מס' 36 בדו מז'ור (K.425) שלו, שהצגת הבכורה שלה התקיימה ב-4 בנובמבר בקונצרט בבית הרוזן.

שיא היצירה

בשיא תהילתו, קיבל מוצרט שכר טרחה עצום עבור קונצרטים ופרסום יצירותיו, ולימד תלמידים רבים. בספטמבר 1784 עברה משפחת המלחין לדירה מפוארת ברחוב גרוסה שולרשטראסה 846 (כיום דומגאסה 5) בשכר דירה שנתי של 460 פלורינים. בתקופה זו נכתבו מיטב יצירותיו של מוצרט. ההכנסות אפשרו למוצרט להחזיק משרתים בבית: ספר, משרתת וטבחית. הוא רכש מהאמן הווינאי אנטון ואלטר פסנתר כנף תמורת 900 פלורינים, וכן שולחן ביליארד תמורת 300 פלורינים. בשנת 1783 הכיר מוצרט את המלחין המפורסם יוזף היידן, ועד מהרה נוצרה ביניהם ידידות לבבית. מוצרט אף הקדיש להיידן את אוסף 6 הרביעיות שלו, שנכתבו בשנים 1783–1785. רביעיות אלה, שהיו נועזות וחדשניות לתקופתן, עוררו תמיהה ומחלוקת בקרב חובבי המוזיקה הווינאים, אך היידן, שהכיר בגאוניותן של הרביעיות, קיבל את המתנה בכבוד רב. לתקופה זו קשור גם אירוע חשוב נוסף בחיי מוצרט: ב-14 בדצמבר 1784 הוא הצטרף ללשכה החופשית "אל הצדקה".

מ-11 בפברואר עד 25 באפריל 1785 הגיע ליאופולד מוצרט לבקר את בנו בווינה. אף על פי שיחסיהם האישיים לא השתנו, ליאופולד היה גאה מאוד בהצלחות הפנטסטיות של בנו, שהיה אז בשיא יצירתו. כבר ביום הראשון לשהותו בווינה, 11 בפברואר, הוא ביקר בקונצרט של וולפגנג בקזינו מלגרובה, שבו נכח גם הקיסר. שם התקיימה הצגת הבכורה של קונצ'רטו חדש, שהוא כיום אחד המפורסמים ביותר של מוצרט, הקונצ'רטו לפסנתר ברה מינור (מס' 20, K.466), הראשון בסדרת ה"קונצרטים של יום שישי" כביכול. למחרת ערך וולפגנג ערב רביעיות בביתו, שאליו הוזמן יוזף היידן. כרגיל במקרים כאלה, הכינור הראשון נוגן על ידי קרל דיטרסדורף, השני – על ידי היידן, מוצרט עצמו ניגן בויולה, ויוהאן ואנהאל – בצ'לו. לאחר ביצוע הרביעיות, הביע היידן את הערצתו ליצירתו של וולפגנג, דבר שהסב לליאופולד שמחה רבה: "אני אומר לך לפני אלוהים, כאיש ישר, בנך הוא המלחין הגדול ביותר שאני מכיר אישית ובשם; יש לו טעם, ומעבר לכך את הידע הגדול ביותר בקומפוזיציה".

שמחה גדולה הסב לליאופולד גם נכדו השני, קרל, הראשון מבין שני ילדיו ששרדו של מוצרט, שנולד ב-21 בספטמבר של השנה הקודמת. מאוחר יותר, ככל הנראה בשנת 1787, שלחו בני הזוג מוצרט את בנם למוסד חינוכי יוקרתי ויקר בפרכטולדסדורף. בנוסף, שכנע וולפגנג את אביו להצטרף ללשכה החופשית. זה קרה ב-6 באפריל, וכבר ב-16 באפריל הוא הועלה לדרגת אמן.

תהליך הלחנה וכתיבת יצירותיו של מוצרט, כמו של כל מלחין אחר, תופס מקום מיוחד. הזמן המועדף להלחנה היה בדרך כלל שעות הבוקר המוקדמות, משבע עד תשע. מוצרט עצמו מעולם לא דן בתהליך הלחנת המוזיקה, אך הדבר העסיק אותו פנימית כל כך, שיכול היה להלחין בראשו, תוך כדי עיסוק בדבר אחר לגמרי.

"נישואי פיגארו"

למרות הצלחת יצירותיו הקאמריות של מוצרט, מצב יצירותיו האופראיות לא היה טוב במיוחד. בניגוד לציפיותיו, אסכולת האופרה הגרמנית דעכה בהדרגה; האיטלקית, לעומת זאת, חוותה עלייה עצומה. בתקווה לקבל בכלל הזדמנות לכתוב אופרה כלשהי, הפנה מוצרט את תשומת לבו לאופרה האיטלקית. בעצת הרוזן רוזנברג, כבר בשנת 1782 הוא החל לחפש טקסט איטלקי לליברית. עם זאת, האופרות האיטלקיות שלו "האווז מקהיר" (L’oca del Cairo, 1783) ו"החתן המאוכזב" (Lo sposo deluso, 1784) נותרו לא גמורות. במאמץ לסלול דרך כלשהי ליצירותיו לבמת האופרה, כתב מוצרט אריות השתלה רבות לאופרות של מלחינים אחרים.

לבסוף, קיבל מוצרט מהקיסר הזמנה לאופרה חדשה. לעזרה בכתיבת הליברית פנה מוצרט ללבריתן המוכר, המשורר החצר לורנצו דה פונטה, שאותו הכיר בבית הברון וצלר כבר בשנת 1783. כחומר לליברית הציע מוצרט את הקומדיה של פייר בומארשה "נישואי פיגארו" (Le Mariage de Figaro). אף על פי שיוזף השני אסר על העלאת הקומדיה בתיאטרון הלאומי, מוצרט ודה פונטה החלו לעבוד, ובשל המחסור באופרות חדשות, זכו להכרה.

מוצרט ודה פונטה קראו לאופרה שלהם "נישואי פיגארו" (Le nozze di Figaro). בשיא העבודה, קיבל מוצרט הזמנה נוספת לאופרה מהקיסר. הסיבה להזמנה הבלתי צפויה הזו הייתה כוונתו של יוזף השני לערוך תחרות בין חביביו – מוצרט וסאליירי – על הלחנת אופרה קומית במערכה אחת בנושא "מאחורי הקלעים של התיאטרון". מוצרט היה אמור לכתוב אופרה לליברית גרמנית (כלומר, זינגשפיל) מאת גוטליב שטפני הצעיר, וסאליירי – לליברית איטלקית (כלומר, אופרה בופה) מאת ג'ובאני בטיסטה קאסטי. למעשה, זו הייתה תחרות לא רק בין מלחינים, אלא גם בין שני ז'אנרים אופראיים אלה. האופרה החדשה של מוצרט נקראה "מנהל התיאטרון" (Der Schauspieldirektor). יחד עם האופרה של סאליירי "קודם מוזיקה, אחר כך מילים", היא הוצגה ב-7 בפברואר 1786 בבית האורנג' בשנברון לרגל "חגיגת שעשועים לכבוד המושל הכללי של הולנד". הניצחון בתחרות הוענק לסאליירי. האופרה שלו הייתה תמציתית יותר מזו של מוצרט, ולכן זכתה להצלחה ניכרת יותר. ככל הנראה, הסיבה לכישלונו של מוצרט הייתה העומס שלו עקב סיום "נישואי פיגארו". אף על פי כן, קיבל מוצרט מהקיסר שכר טרחה עבור האופרה – 50 דוקטים, ואילו סאליירי – 100 דוקטים.

בינתיים נמשכה העבודה על "נישואי פיגארו". במקורות מסוימים נטען כי האופרה נכתבה כולה בשישה שבועות, כלומר עד סוף נובמבר 1785, אך סביר להניח שלא: במקביל לכתיבתה, עסק מוצרט גם בעבודה על קונצ'רטי לפסנתר ועל האופרה "מנהל התיאטרון". לכן, זמן העבודה על "נישואי פיגארו" התארך. עם זאת, לאחר שכתב את האופרה, נתקל מוצרט בתככים חזקים במיוחד הקשורים לחזרותיה הקרבות: העניין הוא שכמעט במקביל ל"נישואי פיגארו" של מוצרט, הושלמו אופרות של סאליירי וריגיני. כל מלחין טען כי האופרה שלו צריכה להיות הראשונה שתבוצע. מייקל קלי, חברו של מוצרט ומבצע תפקידי דון קורציו ודון באזיליו ב"נישואי פיגארו", סיפר כי מוצרט, בהתפרצות זעם, נשבע שאם האופרה שלו לא תעלה ראשונה על הבמה, הוא ישליך את הפרטיטורה של האופרה לאש. לבסוף, המחלוקת נפתרה על ידי הקיסר, שהורה להתחיל בחזרות על האופרה של מוצרט.

הצגת הבכורה של "נישואי פיגארו" התקיימה ב-1 במאי 1786 בבורגתיאטר בווינה. האופרה התקבלה היטב, כמה קטעים ואריות נוגנו מספר פעמים כ"הדרן". עם זאת, ההצלחה של האופרה לא הייתה גרנדיוזית: לאחר תשע חזרות בלבד האופרה הורדה ולא הוצגה עד 1789, אז חודשה ההצגה על ידי אנטוניו סאליירי, שראה ב"נישואי פיגארו" את האופרה הטובה ביותר של מוצרט. לפיכך, תהילתו של מוצרט בווינה כדרמטורג וכמלחין אופרה נותרה קטנה, והיה לו שם רק כפסנתרן טוב. חצר הקיסר, שלעיתים רחוקות העניקה לו חסות, גם לא ראתה בו מלחין אופרה רציני, כמו, למשל, אנטוניו סאליירי.

ב-18 באוקטובר 1786 נולד למוצרט וקונסטנצה בנם השלישי: יוהאן תומאס ליאופולד, שחי רק חודש אחד ומת ב-15 בנובמבר של אותה שנה. מעניין לציין שלאחר מותו של ליאופולד, בני הזוג מוצרט לא קראו עוד לילדיהם על שם הסב. עם זאת, שתי בנות שנולדו ב-1787 וב-1789 נקראו על שם אמו של מוצרט, אנה מריה. בערך באותה תקופה, בסתיו 1786, מוצרט, שהקשיב לשכנוע של ידידיו האנגלים תומס אטווד (תלמידו של מוצרט), ננסי סטוראס (זמרת סופרן, מבצעת תפקיד סוזנה ב"נישואי פיגארו"), ואחיה סטיבן, שקל נסיעה לאנגליה בתקווה למצוא שם עבודה בחצר המלוכה. מוצרט אף לקח כמה שיעורים באנגלית כדי לרענן את ידיעותיו הישנות. אולם תוכניתו נכשלה עקב התנגדות אביו: ליאופולד סירב לקחת תחת חסותו את נכדיו ואת המשרתת, שהזוג רצה להשאיר אצל הסב במהלך הנסיעה. בנוסף, הוא הצביע על מצבו הכלכלי הדחוק של בנו, שכן לנסיעות למרחקים כאלה, כפי שהוא מציין, היה צורך ב-2000 פלורינים לפחות. אף על פי כן, התחזיות האנגליות הוחלפו באלה המבטיחות יותר מפראג: בפראג כל האופרות של מוצרט זכו להצלחה מסחררת.

הכרה בפראג. "דון ג'ובאני"

חודשים ספורים לאחר הצגת הבכורה הווינאית, בדצמבר 1786, הוצגה "נישואי פיגארו" בביצוע להקת פסקוואלה בונדיני בפראג, וזכתה להצלחה מדהימה: כל פראג השתגעה ממש מהאופרה, המנגינות ממנה "נגנבו" למוזיקת ריקודים, שרו אותן ברחוב, ואף ניגנו אותן בפאבים. בזכות הצלחה זו, קיבל מוצרט הזמנה להגיע לפראג בחג המולד 1786. יחד עם קונסטנצה הוא הגיע לשם ב-11 בינואר 1787. בני הזוג שהו בפראג עד 8 בפברואר. כאן זכה מוצרט לקבלת פנים חמה ומסבירת פנים, כזו שלא חווה בווינה כבר שנים רבות. בפראג הוא תמיד היה במרכז תשומת הלב: הוא וקונסטנצה הוזמנו באופן קבוע לארוחות ערב, קבלות פנים והצגות אופרה. מוצרט הוחמא במיוחד מהאהבה הכללית ל"נישואי פיגארו".

"…אבל צפיתי בהנאה מוחלטת בכל האנשים האלה, בשמחה כנה, רצים בריקוד לצלילי המוזיקה של 'פיגארו' שלי, שעובדה לקונטרדנסים וריקודים גרמניים. כי כאן לא מדברים על שום דבר מלבד 'פיגארו', לא מנגנים, לא מנשפים, לא שרים ולא שורקים שום דבר מלבד – 'פיגארו', שום אופרה לא נצפית מלבד – 'פיגארו' ותמיד 'פיגארו'; זה כבוד גדול עבורי כמובן."

גוטפריד פון יאקין, בנו של הבוטנאי הווינאי המפורסם יוזף פון יאקין, 14 בינואר 1787.

מוצרט נכח מספר פעמים בהצגות "נישואי פיגארו", וב-20 בינואר ניצח על האופרה בעצמו, יושב ליד הצ'מבלו. יום לפני כן, ב-19 בינואר, ערך מוצרט קונצרט, שהתקבל בתשואות סוערות על ידי הקהל. לבסוף, הוא חתם על חוזה עם בונדיני על 100 דוקטים להלחנת אופרה חדשה.

לאחר שובו לווינה בפברואר 1787, החל מוצרט לעבוד על האופרה. בזכות הצלחת "נישואי פיגארו", ראה מוצרט בדה פונטה מועמד אידיאלי לליבריתן. כעלילה לליברית, הציע דה פונטה את המחזה "דון חואן", והוא מצא חן בעיני מוצרט. ב-7 באפריל 1787 הגיע לווינה בטהובן הצעיר. על פי דעה רווחת, מוצרט, לאחר ששמע את האלתורים של בטהובן, קרא כביכול: "הוא יגרום לכולם לדבר עליו!", ואף לקח את בטהובן כתלמיד. עם זאת, אין לכך ראיות ישירות. כך או אחרת, בטהובן, לאחר שקיבל מכתב על מחלתה הקשה של אמו, נאלץ לחזור לבון, לאחר ששהה בווינה רק שבועיים. בשיא העבודה על האופרה, ב-28 במאי 1787, נפטר ליאופולד מוצרט, אביו של וולפגנג אמדאוס. אירוע זה העיב מאוד על מוצרט, שהתרגל להרגיש את תמיכת אביו כל הזמן.

בתחילת אוקטובר הגיע מוצרט לפראג בפעם השנייה כדי לנהל את חזרות האופרה. מקובל לחשוב שמוצרט אהב לשהות בווילה ברטרמקה של המלחין הפראגי פרנץ דוצ'ק. עם אשתו יוזפה, זמרת סופרן נפלאה, הכיר מוצרט עוד מתקופת חייו בזלצבורג. הצגת הבכורה של האופרה "דון ג'ובאני" התקיימה ב-29 באוקטובר 1787 בתיאטרון סטאבוסקי בפראג. לדברי מוצרט עצמו, האופרה זכתה ל"הצלחה רועשת ביותר".

מוצרט שב לווינה ב-15 בנובמבר. בסוף 1787, ב-1 בדצמבר, עברו בני הזוג מוצרט לדירה חדשה בפינת הרחובות שולרשטראסה וטוכלואובן. ב-7 בדצמבר, לאחר מותו של כריסטוף ויליבלד גלוק, קיבל מוצרט את תפקיד מלחין החצר והמוזיקאי הקיסרי בשכר שנתי של 800 פלורינים, אך חובותיו הצטמצמו בעיקר להלחנת ריקודים לנשפי מסיכות. רק פעם אחת הוזמנה ממוצרט אופרה – קומית, על עלילה מחיי החברה, והיא הייתה "כך עושות כולן" (Così fan tutte, 1790). תשלום כזה היה שווה בערך לשכר טרחה עבור שתי אופרות שמוצרט יכול היה לקבל. בהתחשב בהכנסותיו הקודמות של מוצרט, זה היה מעט יחסית, אך תשלום כזה היה הנורמה בווינה באותה תקופה. לדוגמה, אנטוניו סאליירי, שהחזיק באותו תפקיד, קיבל רק 426 פלורינים ו-40 קרוייצר בשנה. המוזיקולוג הנודע ג'ון רייס טוען, שמאז הגעתו של מוצרט לווינה, הקיסר העניק לו יותר חסות מאשר לכל מוזיקאי וינאי אחר, למעט סאליירי. ב-27 בדצמבר 1787 נולדה למוצרט וקונסטנצה בתם הראשונה – תרזיה.

העלאת "דון ג'ובאני" בווינה, שאותה שקלו מוצרט ודה פונטה, נמנעה בשל ההצלחה הגוברת של האופרה החדשה של סאליירי "אקסור, מלך הורמוז", שהצגת הבכורה שלה התקיימה ב-8 בינואר 1788. לבסוף, הודות לצו הקיסר יוזף השני, שהתעניין בהצלחה הפראגית של "דון ג'ובאני", בוצעה האופרה ב-7 במאי 1788 בבורגתיאטר. הצגת הבכורה הווינאית נכשלה: הקהל, שהתקרר כלפי יצירתו של מוצרט מאז "פיגארו", לא הצליח להתרגל ליצירה כה חדשה ויוצאת דופן, ובסך הכל נשאר אדיש. מוצרט קיבל מהקיסר 50 דוקטים עבור "דון ג'ובאני", וכפי שטוען ג'יי רייס, במהלך 1782–1792 זו הייתה הפעם היחידה שבה קיבל המלחין תשלום עבור אופרה שלא הוזמנה בווינה.

מ-1787 ירד בחדות מספר ה"אקדמיות" של מוצרט, וב-1788 הן פסקו לחלוטין – הוא לא הצליח לאסוף מספיק מנויים. "דון ג'ובאני" נכשל על הבמה הווינאית, וכמעט לא הניב דבר. כתוצאה מכך, מצבו הכלכלי של מוצרט הידרדר בחדות. ככל הנראה, כבר בתקופה זו החלו להצטבר חובותיו, שהוחמרו על ידי הוצאות על טיפול באשתו החולה עקב לידות תכופות. ביוני 1788 עבר מוצרט להתגורר בבית ברחוב וארינגרגאסה 135 "אצל שלושת הכוכבים" בפרבר הווינאי אלזרגרונד. המעבר החדש היה עדות נוספת לבעיות הכספיות הקשות: שכר הדירה לבית בפרבר היה נמוך משמעותית מאשר בעיר. זמן קצר לאחר המעבר נפטרה בתו של מוצרט תרזיה. מתקופה זו מתחילה שרשרת של מכתבים קורעי לב של מוצרט המבקשים עזרה כספית מחברו ואחיו בלשכה החופשית, הסוחר הווינאי העשיר מיכאל פוךברג.

למרות המצב העגום כל כך, במהלך חודש וחצי בקיץ 1788 כתב מוצרט שלוש סימפוניות, שהן כיום המפורסמות ביותר: מס' 39 במי במול מז'ור (K.543), מס' 40 בסול מינור (K.550) ומס' 41 בדו מז'ור ("יופיטר", K.551). הסיבות שהניעו את מוצרט לכתוב סימפוניות אלה אינן ידועות. סביר להניח שהן נכתבו לקונצרטים חדשים על בסיס מנוי, אך מוצרט לא הצליח לארגן את ביצוען. רק סימפוניה אחת – מס' 40 בסול מינור, ככל הנראה בוצעה בקונצרטים בניצוחו של אנטוניו סאליירי בשנת 1791. מסוף 1788 עסק מוצרט בתזמור מחדש ועיבוד יצירות שונות (בעיקר דתיות) של י. ס. באך וג. פ. הנדל לבקשת פטרונו הברון ואן סוויטן, שביצע אותן בחוג ביתו.

עד 1789, מצבו הכלכלי של מוצרט נותר עגום. ה"אקדמיות" שמוצרט רצה לקיים לא אספו מספיק מנויים. באביב 1789, חברו ותלמידו של מוצרט, הנסיך קרל ליכנובסקי, שהתכונן לנסיעה לברלין בענייני עסקים, הציע למוצרט מקום במרכבתו, ומוצרט הסכים בשמחה. מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השני היה חובב מוזיקה גדול, וחסותו האפשרית עוררה במוצרט תקווה להרוויח מספיק כסף כדי לשלם את חובותיו, שהעיקו עליו כל כך. למוצרט לא היה כסף אפילו להוצאות הנסיעה: הוא נאלץ לבקש הלוואה של 100 פלורינים מחברו פרנץ הופדמל. המסע נמשך כמעט שלושה חודשים: מ-8 באפריל עד 4 ביוני 1789. במהלך הנסיעה ביקר מוצרט בפראג, לייפציג, דרזדן, פוטסדאם וברלין. בניגוד לציפיותיו של מוצרט, המסע מבחינה כלכלית נכשל: הכסף שהרוויח מהנסיעה היה מעט באופן קטסטרופלי.

את הסיפור על כך שבברלין קיבל מוצרט הזמנה לעמוד בראש קאפלת החצר של המלך פרידריך וילהלם השני בשכר של שלושת אלפים טאלרים, מייחס המוזיקולוג אלפרד איינשטיין לתחום הדמיון, כמו גם את הסיבה הסנטימנטלית לסירובו – לכאורה מתוך כבוד ליוזף השני. פרידריך וילהלם השני רק הזמין שש סונטות פשוטות לפסנתר עבור בתו ושש רביעיות מיתרים עבור עצמו.

קשיים כלכליים. "כך עושות כולן"

כמעט מיד לאחר שובו, החל מוצרט ליצור את הרביעיות עבור פרידריך וילהלם השני. כבר ביוני 1789 הראשונה שבהן – רביעייה ברה מז'ור (K.575) – הייתה מוכנה. הכסף בקושי הספיק למחיה, במיוחד מכיוון שהניסיון לארגן קונצרטים על בסיס מנוי בביתו נכשל. קונסטנצה חלתה קשה בכיב בשוק. הטיפול בה גם הוא רוקן מאוד את כיסו של מוצרט. בהמלצת הרופא המטפל, ד"ר תומס קלוסה, נאלץ מוצרט לשלוח את אשתו לאתר נופש בבאדן, מה שהגדיל עוד יותר את הוצאותיו.

מכתביו לפוכברג בבקשת הלוואות חושפים את מלוא עגמומיות מצבו: במכתב מ-12 ביולי 1789, מוצרט, מלא ייאוש, ממש שופך את ליבו:

"חבר יקר, טוב ביותר! ואח נכבד,

אלוהים! אני במצב שלא הייתי מאחל לאויבי המר ביותר. ואם אתה, חבר ואח טוב ביותר, תעזוב אותי, אני, האומלל, אאבד, ובלי שום אשמה שלי, יחד עם אשתי החולה והמסכנה וילדי. כבר לאחרונה, כשהייתי אצלך, רציתי לשפוך את ליבי בפניך, אבל לא היה לי אומץ! לא יהיה לי אומץ גם עכשיו – רק ברעד נפשי אני מעז לעשות זאת בכתב, – אבל לא הייתי מעז גם בכתב, אילו לא הייתי בטוח שאתה מכיר אותי, שאתה יודע את נסיבותיי ושאתה משוכנע לחלוטין בחפותי לגבי מצבי האומלל והמצער ביותר. […[ לצערי, בווינה גורלי כה עוין כלפיי, שאיני יכול להרוויח דבר גם אם אני רוצה. שלחתי טופס מנוי במשך 14 יום ברציפות, והנה רק שם אחד עליו – סוויטן! […] הכל תלוי עכשיו בך, ידידי היחיד – האם אתה רוצה או יכול להלוות לי עוד 500 פלורינים?"

בזכות הטיפול באתר הנופש, שבו ביקר מוצרט מעת לעת, כבר באוגוסט החלימה קונסטנצה. בינתיים, בבמה הווינאית שוחזר וזכה להצלחה "נישואי פיגארו". בזכות הצלחה זו, חזר מוצרט לעבוד בהתלהבות עבור התיאטרון: כתב אריות השתלה לאופרות שלו ולאופרות של מלחינים אחרים. במקביל, דה פונטה כתב לסאליירי ליברית מקורית לחלוטין "בית הספר למאהבים" (La scuola degli amanti). סאליירי, לעומת זאת, הפסיק את העבודה על האופרה, וכתב רק שני קטעים. לאחר מכן הגיעה הליברית למוצרט בשם שונה "כך עושות כולן" (Così fan tutte). עבור אופרה זו קיבל מוצרט שכר טרחה של 200 דוקטים. הצגת הבכורה שלה, בהצלחה בינונית, התקיימה ב-26 בינואר 1790 בבורגתיאטר.

בפברואר 1790 נפטר הקיסר יוזף השני. עם עלייתו לשלטון של לאופולד השני, קשר מוצרט בתחילה תקוות גדולות, אך הקיסר החדש לא היה חובב מוזיקה גדול, ולמוזיקאים לא הייתה גישה אליו. במאי 1790 כתב מוצרט לבנו, הארכידוכס פרנץ, בתקווה להמליץ על עצמו: "הצמא לתהילה, האהבה לפעילות והביטחון בידע שלי גורמים לי להעז ולבקש את תפקיד מנצח המקהלה השני, במיוחד מכיוון שמנצח המקהלה המיומן ביותר סאליירי מעולם לא עסק בסגנון הכנסייתי, ואילו אני השתלטתי על סגנון זה בצורה מושלמת מנעוריי". עם זאת, בקשתו של מוצרט התעלמו, מה שאיכזב אותו מאוד. מוצרט התעלמו גם במהלך ביקורם בווינה ב-14 בספטמבר 1790 של המלך פרדיננד ומלכת נאפולי קרולינה – נערך קונצרט בניצוחו של סאליירי, שבו השתתפו יוזף היידן ומוזיקאים מפורסמים אחרים; מוצרט לא הוזמן אף פעם לנגן בפני המלך, מה שהעליב אותו.

בסתיו 1790 עברה קונסטנצה טיפול נוסף בבאדן. לאור זאת, מצבו הכלכלי של מוצרט הפך לחסר מוצא עד כדי כך שהוא נאלץ לעזוב את וינה מפני רדיפת נושיו, כדי לשפר במעט את ענייניו באמצעות נסיעה אמנותית: ב-9 באוקטובר 1790 התקיימה בפרנקפורט על המיין הכתרתו של לאופולד השני, אך מוצרט שוב לא הוזמן, והוא החליט לנסוע על חשבונו. הוא עזב את וינה ב-23 בספטמבר, וכבר ב-28 בספטמבר הגיע לפרנקפורט.

למרות העובדה שמוצרט, לפי ביטויו שלו, רצו "להשיג בכל מקום", הוא התאכזב – ההכנסות מהקונצרטים היו קטנות באופן זעיר. בהיעדרו של מוצרט, עברה קונסטנצה לבית ברחוב ראוהנשטיינגאסה 970. בית זה הפך למעונו האחרון של מוצרט. בדרכו חזרה לווינה, עצר מוצרט במיינץ, מאנהיים ומינכן.

זמן קצר לאחר שובו, ביקר בווינה הכנר והאימפרסריו הגרמני יוהאן סלומון, שהגיע מלונדון. הוא גייס את היידן לכתוב עבורו קונצ'רטי והציע לו לנסוע ללונדון. סוכם עם מוצרט, שלאחר שובו של היידן הוא גם יצטרך לנסוע לאנגליה בתנאים דומים, אך בשל מותו של מוצרט זה לא קרה. ידידי מוצרט והיידן נפגשו בפעם האחרונה בחייהם ביום יציאתו של היידן, 15 בדצמבר 1790. מותו של מוצרט שנה לאחר מכן הדהים עמוקות את היידן, והוא לא הצליח להשתחרר מההלם שנגרם ממנו במשך זמן רב.

השנה האחרונה

מינואר 1791 ניכרת עלייה חסרת תקדים ביצירתו של מוצרט, שהיוותה סיום לירידה היצירתית של 1790. בין היתר, הלחין מוצרט את הקונצ'רטו היחיד לשלוש השנים האחרונות והאחרון בסדרה לפסנתר ותזמורת (מס' 27 בסי במול מז'ור, K.595), המתוארך ל-5 בינואר. באפריל הוא הכין את העריכה השנייה של הסימפוניה בסול מינור שלו (מס' 40, K.550), והוסיף קלרינטים לפרטיטורה. מאוחר יותר, ב-16 וב-17 באפריל, בוצעה סימפוניה זו בקונצרטי צדקה בניצוחו של אנטוניו סאליירי.

לאחר ניסיון כושל להתמנות לתפקיד מנצח המקהלה השני – סגנו של סאליירי, עשה מוצרט צעד בכיוון אחר: בתחילת מאי 1791 שלח למגיסטרטורה העירונית של וינה בקשה להתמנות לתפקיד הלא-בתשלום של עוזר מנצח המקהלה של קתדרלת סטפנוס הקדוש. הבקשה אושרה, ומוצרט קיבל את התפקיד. זה העניק לו את הזכות להיות מנצח המקהלה לאחר מותו של מנצח המקהלה החולה קשה ליאופולד הופמן. הופמן, עם זאת, האריך ימים אחרי מוצרט.

במרץ 1791 פנה אל מוצרט ידידו הוותיק, השחקן ומנהל התיאטרון עמנואל שיקאנדר, מנהל תיאטרון "אאוף דר וידן" שלו, בבקשה להציל את התיאטרון שלו מדעיכה ולכתוב עבורו אופרה גרמנית "עממית" על עלילת פיות.

האופרה "רחמיו של טיטוס" (La clemenza di Tito), שהוצגה בספטמבר 1791 בפראג לרגל הכתרתו של לאופולד השני למלך בוהמיה, התקבלה בקרירות; "חליל הקסם" (Die Zauberflöte), שהוצגה באותו חודש בווינה בתיאטרון הפרברי, לעומת זאת, זכתה להצלחה כזו שמוצרט לא ידע בבירה האוסטרית כבר שנים רבות. בפעילותו הנרחבת והמגוונת של מוצרט תופסת אופרת-האגדה הזו מקום מיוחד.

מוצרט, כמו רוב בני דורו, הקדיש תשומת לב רבה גם למוזיקה דתית, אך הותיר מעט דוגמאות משמעותיות בתחום זה: מלבד "Misericordias Domini" – "Ave verum corpus" (KV 618, 1791), שנכתב בסגנון שאינו אופייני למוצרט כלל, ו"הרקוויאם" (KV 626) המפואר-עצוב, שעליו עבד מוצרט בחודשים האחרונים לחייו. סיפור כתיבת ה"רקוויאם" מעניין. ביולי 1791 ביקר את מוצרט זר מסתורי בגלימה אפורה והזמין ממנו "רקוויאם" (מיסת אבל לאזכרה). כפי שקבעו הביוגרפים של המלחין, זה היה שליח של הרוזן פרנץ פון ואלזג-שטופאך, חובב מוזיקה שאהב לבצע יצירות של אחרים בארמונו בכוחות הקאפלה שלו, ורכש את זכויות היוצרים מהמלחינים; ברקוויאם הוא רצה לכבד את זכר אשתו המנוחה. העבודה על ה"רקוויאם" הלא גמור, המרעיד בליריות העצובה שלו ובהבעה הטרגית, הושלמה על ידי תלמידו פרנץ קסאבר זיסמאייר, שלקח חלק מסוים בהלחנת האופרה "רחמיו של טיטוס".

מחלה ומוות

לרגל הצגת הבכורה של האופרה "רחמיו של טיטוס", הגיע מוצרט לפראג כשהוא כבר חולה, ומאז מצבו הלך והחמיר. כבר במהלך סיום "חליל הקסם" החלו למוצרט עילפונות, והוא היה מדוכא מאוד. ברגע ש"חליל הקסם" בוצע, החל מוצרט לעבוד בהתלהבות על "הרקוויאם". עבודה זו העסיקה אותו כל כך, שהוא התכוון אפילו לא לקבל יותר תלמידים עד להשלמת ה"רקוויאם".

עם שובה מבאדן עשתה קונסטנצה הכל כדי להרתיע אותו מהעבודה; לבסוף היא לקחה מבעלה את הפרטיטורה של ה"רקוויאם" והזמינה את הרופא הטוב ביותר בווינה, ד"ר ניקולאוס קלוסה. ואכן, בזכות זאת השתפר מצבו של מוצרט עד כדי כך שהוא הצליח לסיים את הקנטטה החופשית שלו ולנצח על ביצועה ב-15 בנובמבר. הוא ציווה על קונסטנצה להחזיר לו את ה"רקוויאם" והמשיך לעבוד עליו. עם זאת, השיפור לא נמשך זמן רב: ב-20 בנובמבר נפל מוצרט למשכב. הוא החל לסבול מחולשה, ידיו ורגליו התנפחו עד כדי כך שלא יכול היה ללכת, ואז הופיעו התקפי הקאה פתאומיים. בנוסף, חוש השמיעה שלו התחדד, והוא הורה להוציא מהחדר את הכלוב עם הכנרית האהובה שלו – הוא לא יכול היה לסבול את שירתה. ב-28 בנובמבר הידרדר מצבו של מוצרט עד כדי כך שקלוסה הזמין להתייעצות את ד"ר מ. פון סלבה, שהיה אז הרופא הראשי של בית החולים הכללי בווינה. במשך שבועיים שבהם שהה מוצרט במיטה, טיפלה בו גיסתו סופי ובר (לימים חייבל), שהותירה אחריה זיכרונות רבים מחייו ומותו של מוצרט. היא ציינה שמוצרט נחלש בהדרגה מיום ליום, ובנוסף, מצבו הוחמר על ידי הקזות דם מיותרות, שהיו אמצעי טיפול שגרתיים ברפואה של אותה תקופה, ויושמו גם על ידי ד"ר קלוסה וסלבה.

קלוסה וסלבה אבחנו אצל מוצרט "קדחת דוחן חריפה" (אבחנה כזו צוינה גם בתעודת הפטירה); ד"ר א. גולדנר פון לובס, לימים הרופא הראשי של וינה, כינה מחלה זו "קדחת דלקתית ראומטית". לפי עדותו של גולדנר, קלוסה חשש מראש ממוות ואמר לד"ר סלבה: "אי אפשר להציל את מוצרט, כבר בלתי אפשרי לרסן את הסיבוך". "המחלה," כתב גולדנר ב-1824, "קיבלה את מהלכה הרגיל ונמשכה כרגיל. קלוסה צפה והבין אותה נכון כל כך, שניבא את תוצאותיה בדיוק של שעה. מחלה דומה תקפה באותה תקופה מספר רב של תושבי וינה, ולרבים מהם הייתה אותה תוצאה קטלנית עם אותם תסמינים כמו למוצרט". בכל מקרה, סבר ה. אברט, מחלתו של מוצרט סובלה מסיבוכים של חולשה כללית של הגוף – תוצאה של מחלות קשות שחווה בילדותו ובנעוריו ורובן קשורות למתח יתר, לעבודה שלא ידעה מנוחה.

לאחר מכן ניסו מדענים רפואיים רבים לדייק את האבחנה שניתנה על ידי הרופאים המטפלים של מוצרט, והם נטו יותר ויותר לכך שסיבת מותו של המלחין הייתה מחלה כרונית (שיגרון מפרקים, אי ספיקת כליות, מחלת שנליין-הנוך), שהסתבכה במחלה זיהומית חריפה, שיכולה להיות זיהום סטרפטוקוקלי או זיהום בדרכי הנשימה העליונות, בנוסף ל"קדחת דלקתית ראומטית". רופאים רבים סבורים כי שיטות הטיפול שהיו מקובלות באותה תקופה יכלו להיות הרסניות עבור מטופלים, ולא רק עבור מוצרט.

"…המוות הוא מטרתנו הסופית האמיתית בחיים. בשנתיים האחרונות התוודעתי לחבר האמיתי והטוב ביותר הזה של האדם כל כך מקרוב, עד שתמונת המוות לא רק שאינה מכילה עבורי שום דבר מאיים, אלא להיפך, מעניקה הרבה שלווה ונחמה! ואני מודה לאל על שהעניק לי את האושר להבין את המוות כמקור האושר האמיתי שלנו."

– מוצרט במכתב לאביו, 4 באפריל 1787.

לטענת חוקרים מודרניים, כבר לא ניתן לקבוע את הסיבות המדויקות למותו של המלחין. ו. סטאפורד משווה את סיפור מחלתו של מוצרט לפירמידה הפוכה: על כמות קטנה מאוד של עדויות מתועדות נערמים טונות של ספרות משנית. יתרה מכך, כמות המידע האמין לא גדלה במאה השנים האחרונות, אלא פחתה: לאורך השנים הפכו המלומדים ביקורתיים יותר ויותר כלפי עדויותיהם של קונסטנצה, סופי ועדים אחרים, וגילו סתירות רבות בעדויותיהם.

ב-4 בדצמבר הגיע מצבו של מוצרט למצב קריטי. הוא הפך רגיש כל כך למגע, שבקושי סבל את כותנת הלילה שלו. ריח רע יצא מגופו של מוצרט שעדיין חי, מה שהקשה על השהייה באותו חדר איתו. שנים רבות לאחר מכן נזכר בנו הבכור של מוצרט, קרל, שהיה אז רק בן שבע, כיצד עמד בפינת החדר וצפה באימה בגופו הנפוח של אביו, ששכב במיטה. לדברי סופי, מוצרט חש בהתקרבות המוות ואף ביקש מקונסטנצה להודיע לי. אלברכטסברגר על מותו לפני שאחרים יידעו, כדי שיספיק לתפוס את מקומו בקתדרלת סטפנוס הקדוש: הוא תמיד החשיב את אלברכטסברגר כנגן עוגב מלידה והאמין שתפקיד עוזר מנצח המקהלה צריך להיות שלו בזכות. באותו ערב הוזמן כומר כנסיית סנט פטר למיטת החולה.

מאוחר בלילה שלחו להביא רופא; קלוסה הורה לעשות קומפרס קר על ראשו של מוצרט הגוסס, וכתוצאה מכך הוא איבד את הכרתו. מאותו רגע שכב מוצרט ללא תנועה, הוזה באופן בלתי סדיר. בסביבות חצות הוא התרומם במיטה ובהה בחלל ללא ניע, ואז נשען על הקיר ונרדם. לאחר חצות, חמש דקות לפני השעה אחת, כלומר כבר ב-5 בדצמבר, הגיע המוות. כבר באותו לילה הגיע הברון ואן סוויטן לבית מוצרט, ובניסיון לנחם את האלמנה, הורה לה לעבור לדירת חברים למספר ימים. במקביל, הוא נתן לה עצה נמרצת לארגן את ההלוויה בצורה הפשוטה ביותר האפשרית: ואכן, החוב האחרון למת ניתן במחלקה השלישית, שעלה 8 פלורינים ו-36 קרוייצר ועוד 3 פלורינים עבור העגלה. זמן קצר לאחר ואן סוויטן הגיע הרוזן דיים והסיר ממוצרט מסכת מוות. "כדי להלביש את האדון", זומן דיינר מוקדם בבוקר. אנשי אגודת הקבורה, לאחר שכיסו את הגופה בבד שחור, נשאו אותה על אלונקה לחדר העבודה והניחו אותה ליד הפסנתר. במהלך היום הגיעו לשם חברים רבים של מוצרט, שרצו להביע תנחומים ולראות את המלחין שוב.

המחלוקת סביב נסיבות מותו של מוצרט אינה שוככת עד היום, למרות שעברו למעלה מ-230 שנה מאז מותו של המלחין. עם מותו קשורות מספר עצום של גרסאות ואגדות, ביניהן במיוחד נפוצה, בזכות המחזה "מוצרט וסאליירי" מתוך האוסף "טרגדיות קטנות" של א. ס. פושקין, האגדה על הרעלתו של מוצרט על ידי המלחין המפורסם באותה תקופה אנטוניו סאליירי. מדענים החוקרים את מותו של מוצרט חלוקים לשני מחנות: תומכי מוות אלים ומוות טבעי. עם זאת, הרוב המוחלט של המדענים סבורים שמוצרט מת מוות טבעי, וכל גרסאות ההרעלה, במיוחד גרסת ההרעלה על ידי סאליירי, אינן ניתנות להוכחה או פשוט שגויות.

ב-6 בדצמבר 1791, בסביבות 15:00, הובאה גופתו של מוצרט לקתדרלת סטפנוס הקדוש. שם, בקפלת הצלב הצמודה לצד הצפוני של הקתדרלה, התקיימה טקס דתי צנוע, שבו נכחו חבריו של מוצרט ואן סוויטן, סאליירי, אלברכטסברגר, זיסמאייר, דיינר, רוזנר, הצ'לן אורסלר ואחרים. עגלת המתים יצאה לבית הקברות סנט מרקס, בהתאם לתקנות אותה תקופה, לאחר השעה שש בערב, כלומר כבר בחשיכה, ללא מלווים. תאריך קבורתו של מוצרט שנוי במחלוקת: מקורות מציינים 6 בדצמבר, כאשר הארון עם גופתו נשלח לבית הקברות, אך התקנות אסרו לקבור מתים מוקדם יותר מ-48 שעות לאחר המוות.

בניגוד לדיעה הרווחת, מוצרט לא נקבר בשק בד בקבר אחים יחד עם עניים, כפי שהוצג בסרט "אמדאוס". הלווייתו נערכה במחלקה השלישית, שכללה קבורה בארון, אך בקבר משותף יחד עם 5–6 ארונות אחרים. בהלווייתו של מוצרט לא היה דבר יוצא דופן לאותה תקופה. זו לא הייתה "הלוויה של קבצן". רק אנשים עשירים מאוד ונציגי האצולה יכלו להיקבר בקבר נפרד עם מצבה או אנדרטה. הלוויה המרשימה (אם כי במחלקה השנייה) של בטהובן בשנת 1827 התקיימה כבר בעידן אחר, ובנוסף, שיקפה את מעמדם החברתי הגובר של המוזיקאים.

עבור הווינאים עבר מותו של מוצרט כמעט ללא תשומת לב, אך בפראג, בקהל רב (כ-4000 איש), לזכרו של מוצרט, 9 ימים לאחר מותו, ביצעו 120 מוזיקאים את ה"רקוויאם" של אנטוניו רוזטי שנכתב עוד ב-1776, עם תוספות מיוחדות. המקום המדויק של קבורתו של מוצרט אינו ידוע בוודאות: בזמנו נותרו קברים ללא סימון, והותרו להציב מצבות לא במקום הקבורה עצמו, אלא ליד קיר בית הקברות. בקברו של מוצרט ביקרה במשך שנים רבות אשתו של חברו יוהאן גאורג אלברכטסברגר, שלקחה איתה את בנה. הוא זכר בדיוק את מקום קבורתו של המלחין, וכאשר לרגל חמישים שנה למותו של מוצרט החלו לחפש את קברו, הוא הצליח להראות אותו. בשנת 1859 הוקמה שם אנדרטה על פי תכנונו של פון גסר – המלאך הבוכה המפורסם. לרגל מאה שנה למותו של המלחין הועברה האנדרטה ל"פינת המוזיקה" בבית הקברות המרכזי של וינה, ובשל כך שוב נוצרה סכנה לאבד את הקבר האמיתי. אז בנה המפקח על בית הקברות סנט מרקס אלכסנדר קרוגר אנדרטה קטנה משרידים שונים של מצבות קודמות. כיום הוחזר המלאך הבוכה למקומו הקודם.

אישיותו של מוצרט

למרות שישנם דיוקנאות רבים של מוצרט, קשה לקבל מושג על מראהו: מספר הדיוקנאות המקוריות קטן יחסית. החוקרים רואים בדיוקן הלא גמור של יוזף לנגה, שצויר בשנת 1782, כשהמלחין היה בן 26, את ההשתקפות המדויקת ביותר של מראהו החיצוני של מוצרט. לפי זיכרונות בני דורו, מוצרט היה בתנועה מתמדת: הוא היה מניף ידיים, או מקיש ברגלו. פניו היו נעים במיוחד והבעתם השתנתה כל הזמן. גיסתו סופי חייבל נזכרה שהוא תמיד שיחק "כאילו על קלידים" עם חפצים שונים, כובע, מקל הליכה, שרשרת שעון, שולחן, כיסאות.

לפי היודקנאות המקוריות, מוצרט לא ניחן במראה יפה או אפילו מושך: הוא היה נמוך קומה, בעל שיער חום בהיר סמיך למדי, וגוון עורו היה חיוור כתוצאה ממחלות רבות ואורח חיים לא בריא. זו גם הסיבה שבגללה עיניו הכחולות הגדולות והיפות היו בעלות מבט מפוזר ומודאג, על פי זיכרונות בני דורו. מצחו הרחב אך גבוה מדי נסוג לאחור, אפו המשיך את קו מצחו, כמעט לא נפרד ממנו בשקע קטן. האף עצמו היה די גדול, כפי שצוין על ידי בני דורו. מוצרט ירש את תווי פניו מאמו.

לדברי הרמן אברט, אחת התכונות האופייניות לאישיותו של מוצרט הייתה כושר התבוננות טבעי ביחסים עם אנשים. היא באה לידי ביטוי בחדות ובדיוק מדהימים של אפיון האנשים שמוצרט הכיר. עם זאת, שיפוטיו היו נטולי פאתוס מוסרני, הם הכילו רק שמחת התבוננות כשלעצמה, ובעיקר, רצון לחשוף את המהות באדם הנתון. הוא לא ניסה להפיק רווח לעצמו, לא קינא ברווחה אישית. תחושת כבוד עצמי טבעית מעולם לא עזבה אותו גם בבתי אצולה.

לפי מכתביו וזיכרונות בני דורו, מקום משמעותי בחיי מוצרט תפסו הומור ואירוניה. אופיו הקליל, כמו גם נטייתו לשפה גסה ולעיתים וולגרית, היו טבועים גם באמו, שאהבה כל מיני בדיחות ומתיחות. הבדיחות של מוצרט היו שנונות למדי, במיוחד – אם הן נגעו לאנשים שסביבו. במכתביו לקרוביו יש שפע של בדיחות שירותים. על פי זיכרונותיו של יוזף לנגה, הסובבים את מוצרט נאלצו לשמוע הרבה גסויות דווקא כשהוא היה עסוק פנימית ביצירה גדולה כלשהי.

עם זאת, בדיחותיו היו טבעיות לחלוטין: מעולם לא עלה בדעתו של מוצרט להציג את עצמו במודע כהומוריסט. בנוסף, הוא נטה לחרוזים גרוטסקיים ומשחקי מילים: הוא המציא לעיתים קרובות שמות וכינויים הומוריסטיים לעצמו ולסביבתו הקרובה. כך, למשל, הוא כינה את עצמו פעם טראץ, כשהפך את אותיות שם משפחתו. אפילו בספר הרישום של הנישואין של קתדרלת סטפנוס הקדוש הוא רשם את עצמו כוולפגנג אדם (במקום אמדאוס). תכונה נוספת של אישיותו הייתה רגישות עמוקה לידידות. הרמן אברט סבור שהדבר נבע מטוב ליבו הטבעי, נכונותו תמיד לעזור לזולת. אך יחד עם זאת, הוא מעולם לא כפה את עצמו על אחרים. להיפך, הייתה לו יכולת יוצאת דופן (שוב, נבעה מהתבוננותו באנשים) לזהות אינסטינקטיבית בכל אדם שניסה להתקרב אליו, את התכונות האופייניות לו עצמו.

בשל אופיו הספונטני, אהב מוצרט יותר מכל להיות בחברה עליזה: הוא נהג לבקר באופן קבוע בנשפים, קבלות פנים ומסיבות מסיכות שונות, ואף ארגן כאלה בדירתו שלו. בנוסף, מוצרט היה רקדן טוב, במיוחד יפה רקד את המנואט. כמו רבים מבני דורו, מוצרט שיחק ביליארד, ובעיקר טוב בבאולינג. בדירתו היה לו שולחן ביליארד משלו – מותרות לווינה באותה תקופה, שעליו נהג לשחק לעיתים קרובות עם חברים, או אפילו עם אשתו. חברו של מוצרט, הטנור מייקל קלי, נזכר שהוא שיחק לעיתים קרובות ביליארד עם מוצרט, אך מעולם לא ניצח אותו באף משחק. מוצרט אהב מאוד בעלי חיים, במיוחד ציפורים – כנריות וזרזירים, אותם החזיק ברצון כחיות מחמד. בנוסף, בזמנים שונים הוא החזיק גם כלבים ואפילו סוסים – בשנותיו בווינה נהג מוצרט לצאת לטיולי רכיבה יומיים בחמש בבוקר, שהומלצו על ידי רופאו המטפל.

כלי נגינה ופעילותו הפדגוגית

אף על פי שיצירות מוקדמות מסוימות של מוצרט נכתבו לצ'מבלו, כבר בצעירותו הכיר המלחין את הפורטה-פיאנו של האמן פרנץ יעקב שפט מרגנסבורג. מאוחר יותר, במהלך ביקור באאוגסבורג, התעניין מוצרט בכלי הנגינה של שטיין וחלק את הערצתו אליהם במכתב לאביו. ב-22 באוקטובר 1777 הופיע מוצרט בבכורה של קונצ'רטו משולש, שבו נוגנו כלי נגינה מבית שטיין. נגן העוגב של קתדרלת אאוגסבורג דמל ביצע את החלק הראשון, מוצרט את השני, ושטיין את השלישי. בשנת 1783 רכש המלחין לעצמו בווינה פורטה-פיאנו של האמן הווינאי ואלטר. ליאופולד מוצרט אישר את חיבתו של בנו לכלי זה במכתב לבתו: "אי אפשר לתאר את הרעש וההמולה הזו. פסנתר הכנף של אחיך הועבר לפחות 12 פעמים מהבית לתיאטרון, או לבית של מישהו".

מוצרט נכנס להיסטוריה גם כמורה למוזיקה. אף על פי שלפי אמונתו שלו, הוא לא היה מורה במקצועו. מוצרט התלונן על כך לעיתים קרובות: שיעורי הנגינה בפסנתר גזלו ממנו זמן רב, וההליכה לשיעורים התישה אותו, ולעיתים אף השפילה אותו.

"[בפריז] לא הייתי יכול לחיות משום דבר אחר מלבד תלמידים, ולעבודה [זו] לא נולדתי. יש לי דוגמה חיה כאן. היו לי שני תלמידים. לכל אחד הלכתי 3 פעמים, ואז אחד לא נמצא, והשיעור אבד. אני יכול לתת שיעור ברצון מתוך חביבות, במיוחד כשאני רואה כישרון, שמחה, הנאה מהלימוד. אבל כשצריך ללכת בשעה מסוימת לבית או לחכות למישהו בבית, אני לא יכול, לא משנה כמה ארוויח מזה. זה בלתי נסבל עבורי. את זה אני אשאיר לאנשים שלא יודעים לעשות דבר מלבד לנגן בקלידים. אני מלחין ונולדתי להיות מנצח מקהלה. אין לי זכות לקבור את כישרון ההלחנה שלי, שהוענק לי בנדיבות כה רבה על ידי האל הטוב."

מוצרט כתב לאביו בתחושת כבוד עצמי ניכרת.

למרות זאת, הוא בכל זאת נתן שיעורים – אך ורק לשם פרנסה. יתרה מכך, בשנות חייו האחרונות, כאשר מוצרט חווה קשיים כלכליים רציניים, זה היה אחד ממקורות ההכנסה המעטים שלו. כך, למשל, בשנת 1790 היו למוצרט רק שני תלמידים, והוא רצה להגיע למספר שמונה, כפי שכתב לידידו והנושה שלו מיכאל פוךברג, וביקש להודיע לכל המכרים שמוצרט מגייס תלמידים. בין תלמידיו היה, בפרט, המוזיקאי האנגלי תומס אטווד, אשר עם שובו מאוסטריה ללונדון קיבל מיד משרות של מנצח מקהלת חצר, נגן עוגב בקתדרלת סנט פול, מורה למוזיקה של הדוכסית מיורק, ומאוחר יותר של הנסיכה מויילס.

דירות מוצרט בווינה

במהלך עשר השנים שבילה בווינה, עבר מוצרט דירה פעמים רבות. הוא התגורר במשך הזמן הארוך ביותר, שנתיים וחצי, בדירה המפוארת בבית מס' 846 ברחוב גרוסה שולרשטראסה. בדרך כלל, המלחין נשאר באותו מקום לא יותר משנה ובסך הכל החליף 13 דירות בווינה.

לאחר שעזב את זלצבורג בעקבות הפרידה מהארכיבישוף, התיישב מוצרט תחילה בווינה בביתה של גברת ובר, אמה של אהובתו הראשונה אלואיזיה. כאן החל הרומן שלו עם קונסטנצה, שלימים הפכה לאשתו של המלחין. אך עוד לפני החתונה, כדי למנוע שמועות לא רצויות על קשריו עם קונסטנצה, הוא עבר למקום חדש. ארבעה חודשים לאחר החתונה, בחורף 1782, עברו בני הזוג לבית הרברשטיין הצעיר בהוה ברוקה. בספטמבר 1784, כאשר מוצרט היה בשיא תהילתו, התיישבה משפחתו בגרוסה שולרשטראסה 5, במה שמכונה כיום "בית פיגארו". בשנת 1788 התיישב מוצרט בפרבר הווינאי אלזרגרונד ברחוב וארינגרשטראסה 135, בבית "אצל שלושת הכוכבים". ראוי לציין, שבמכתב לפוךברג שיבח מוצרט את מעונו החדש על כך שיש לבית גינה משלו. בדירה זו החל מוצרט להלחין את האופרה "כך עושות כולן" ואת שלוש הסימפוניות האחרונות.

יצירתו

תכונה ייחודית של יצירתו של מוצרט היא השילוב של צורות קפדניות וברורות עם עומק רגשי. ייחודיות יצירתו טמונה בכך שהוא לא רק כתב בכל הצורות והז'אנרים שהיו קיימים בתקופתו, אלא גם הותיר יצירות בעלות חשיבות נצחית בכל אחד מהם. המוזיקה של מוצרט מגלה קשרים רבים לתרבויות לאומיות שונות (במיוחד איטלקית), אך יחד עם זאת היא שייכת לקרקע הווינאית הלאומית ונושאת את חותמה של האינדיבידואליות היצירתית של המלחין.

מוצרט הוא אחד ממלחיני המלודיה המפורסמים ביותר. המלודיה שלו משלבת תכונות של שירים עממיים אוסטריים וגרמניים עם השירתיות של הקנטילנה האיטלקית. למרות שיצירותיו מתאפיינות בפואטיות ובאלגנטיות מעודנת, לעיתים קרובות מופיעות בהן מנגינות בעלות אופי גברי, עם פאתוס דרמטי גדול ואלמנטים מנוגדים. מוצרט ייחס חשיבות מיוחדת לאופרה. האופרות שלו הן עידן שלם בהתפתחות סוג זה של אמנות מוזיקלית. יחד עם כריסטוף גלוק, הוא היה אחד הרפורמטורים של ז'אנר האופרה, ותרם לו תרומה משמעותית, אך בניגוד אליו, מוצרט ראה במוזיקה את הבסיס לאופרה. הוא יצר סוג שונה לחלוטין של דרמטורגיה מוזיקלית, שבה המוזיקה האופראית נמצאת באחדות מלאה עם התפתחות העלילה הבימתית. כתוצאה מכך – באופרות שלו אין דמויות חיוביות או שליליות באופן חד משמעי, הדמויות חיות ומגוונות, מוצגים יחסי הגומלין בין אנשים, רגשותיהם ושאיפותיהם. האופרות הפופולריות ביותר היו "נישואי פיגארו", "דון ג'ובאני" ו"חליל הקסם".

מוצרט הקדיש תשומת לב רבה למוזיקה סימפונית. הודות לעובדה שבמהלך חייו עבד במקביל על אופרות וסימפוניות, המוזיקה האינסטרומנטלית שלו מתאפיינת בשירתיות של אריה אופראית ובקונפליקט דרמטי. שלוש הסימפוניות האחרונות – מס' 39, מס' 40 ומס' 41 ("יופיטר") – הפכו לפופולריות ביותר. מוצרט הפך גם לאחד מיוצרי ז'אנר הקונצ'רטו הקלאסי. יצירתו הקאמרית-אינסטרומנטלית של מוצרט מיוצגת על ידי הרכבים מגוונים (מדואטים עד חמישיות) ויצירות לפורטה-פיאנו (סונטות, וריאציות, פנטזיות). מוצרט ויתר על הצ'מבלו והקלוויקורד, בעלי צליל חלש יותר בהשוואה לפסנתר כנף. סגנון הפסנתר של מוצרט מאופיין באלגנטיות, בהירות, עיבוד קפדני של המלודיה והליווי.

הקטלוג הנושאי של יצירות מוצרט (Chronologisch-thematisches Verzeichniss sämmtlicher Tonwerke W. A. Mozart´s) הורכב בשנת 1862 על ידי קכל. לפי חישוביו של קכל, מוצרט כתב 68 יצירות דתיות (מיסות, אופרטוריומים, מזמורים וכו'), 23 יצירות לתיאטרון, 22 סונטות לצ'מבלו, 45 סונטות ווריאציות לכינור וצ'מבלו, 32 רביעיות מיתרים, כ-50 סימפוניות, 55 קונצ'רטי וכו', ובסך הכל 626 יצירות. קטלוג קכל נבדק שוב ושוב על ידי חוקרי מוצרט.

מוצרט, כחלק בלתי נפרד מהאסכולה הקלאסית הווינאית, הותיר אחריו מורשת שחורגת מעבר לביוגרפיה האישית המרתקת שלו על ילדות פלא וחיים בוגרים רצופי תהפוכות כלכליות. שליטתו המוחלטת בכל ז'אנר מוזיקלי, משילוב המלודיה האיטלקית המזוקקת ועד עומק דרמטי בזינגשפיל הגרמני, הפכה את יצירתו לנקודת ציון שלא ניתן להתעלם ממנה. אף על פי שמותו המוקדם הותיר אחריו חובות ורקוויאם בלתי גמור, האנושות זכתה במוזיקה המשלבת שלמות צורנית קפדנית עם ביטוי רגשי כנה, עד כי מוצרט נותר המלחין היחיד שכל האופרות המרכזיות שלו מעולם לא נעלמו מהרפרטואר הבימתי. דמותו הונצחה באין ספור יצירות אמנות ומחקר, המעידות על כך שגם למעלה מ-230 שנה לאחר קבורתו הצנועה, רוחו המבריקה וצליליו הנצחיים ממשיכים להדהד בכל העולם.

חומר מעשיר לקריאה

״מוצרט – חייו ויצירתו״ מאת ג'רמי סיפמן, בהוצאת מטר, 2006.

״מוצרט״ מאת אריק בלום, בתרגומו של גבי פלג, בהוצאת כתר הוצאה לאור, 1986.

״מוצרט״, מאת אלפרד איינשטיין בתרגומו של יצחק הירשברג, בהוצאת עידית, 1957.