המשלחת הצרפתית למצרים ולסוריה (1798–1801), בהובלת נפוליאון בונפרטה, נועדה כדי להקים מושבה צרפתית במצרים ולאיים על הנכסים הבריטיים בהודו. למרות ניצחונות ראשוניים של צרפת, המערכה הסתיימה בסופו של דבר בכישלון ומצרים נותרה תחת שליטה עות'מאנית. עם זאת, המשלחת הובילה גם לגילוי אבן הרוזטה ולהולדת האגיפטולוגיה המודרנית, חקר מצרים העתיקה.
שאיפות אימפריאליות
"מיקומה של מצרים הפך אותה לבסיס המושלם שממנו יכלו הצרפתים לאיים על האינטרסים הבריטיים."
עד סוף 1797, הרפובליקה הצרפתית הייתה הדומיננטית במערב אירופה, לאחר שהביסה כמעט את כל אויביה במלחמת הקואליציה הראשונה. רק בריטניה הגדולה נותרה במלחמה; למרות הסכמה לפתיחות לקראת חתימת חוזה שלום ב־1797, הבריטים הפגינו כעת נחישות מחודשת, כאשר ראש הממשלה ויליאם פיט הצעיר ניסה לממן קואליציה אנטי־צרפתית שנייה. הריבון הצרפתי, ממשלת הרפובליקה, היה נחוש באותה מידה להביא את המלחמה לסיומה והרכיב צבא של 120,000 איש לפלישה נועזת לבריטניה. הפיקוד על צבא זה ניתן לגנרל נפוליאון בונפרטה, שיצא לסיור מהיר במספנות כדי להעריך את כדאיותה של משלחת כזו. מסקנתו המאכזבת הייתה שהעליונות הימית הבריטית דנה כל ניסיון פלישה לכישלון. במקום זאת, בונפרטה הציע דרך חלופית לניצחון והציע שהצרפתים יוכלו לאיים על האימפריה הבריטית באמצעות הקמת מושבה במצרים.
שרים צרפתים השתעשעו ברעיון של מושבה צרפתית במצרים מאז שנות 1860, אבל הרצון להביס את בריטניה הפך אותו למושך במיוחד עכשיו. הממשלה הצרפתית היתה זקוקה נואשות להחזיר את אובדן המושבות באיי הודו המערבית, והשמועות על העושר במצרים יהפוך אותה לתוספת מצוינת לאימפריה הקולוניאלית של צרפת. מיקומה של מצרים גם הפך אותה לבסיס המושלם שממנו יכלו הצרפתים לאיים על האינטרסים הבריטיים הן בים התיכון והן בהודו, ובונפרטה הציע לפתוח בתקשורת עם גורמים אנטי-בריטים בהודו כמו טיפו סולטן. הממשלה אפילו ראתה את היתרונות שבתבוסה, שכן זה יפטור אותם מהגנרל הבעייתי בונפרטה, שהפופולריות הגואה שלו הפכה אותו לאיום. לבונפרטה השאפתני שלא יודע שובע, כמובן, היו מניעים משלו, שרצה לחקות את גיבורו אלכסנדר מוקדון ולבנות אימפריה מזרחית. "אירופה היא חפרפרת", העיר פעם בונפרט, "כל המוניטין הגדול הגיע מאסיה".
מאחר שלא ראתה חסרונות, אישרה הממשלה את המשלחת בתנאי שבונפרטה יגייס את הכספים הדרושים בעצמו ושהוא יחזור לצרפת תוך שישה חודשים. כמעט מיד, בונפרטה השיג את 8 מיליון הפרנקים הדרושים, והבטיח 'תרומות' מהרפובליקות האחיות של צרפת בהולנד, שוויץ ואיטליה. בונפרטה גייס היקף של כ-38,000 חיילים. הוא גם מילא את מצבת הקצינים שלו בכמה מהגנרלים המוכשרים ביותר בצבא הצרפתי. אלכסנדר ברטייה חזר כראש המטה הבלתי נמנע שלו, בעוד שמפקדות החטיבה אוישו על ידי הגנרלים המנוסים ז'אן-בטיסט קלבר, לואי דזה, לואי-אנדרה בון, ז'אן ריינייה וז'אק מנו. בונפרטה אפילו הביא את בנו החורג יוג'ין דה בוהרנייס ואחיו לואי כעוזרים.
בונפרטה יורד המצרימה
בתקווה להעניק למשלחת גם מטרה מדעית, הבטיח בונפרטה את שירותיהם של 167 מהמדענים והחוקרים הנחשבים ביותר בצרפת; תחת המתמטיקאי גספר מונז', החוקרים היו אמורים לערוך מחקר ולהראות את ההתקדמות המדעית האירופית. נוכחותם תוביל לגילוי אבן הרוזטה וללידתה של האגיפטולוגיה המודרנית.
כשהמשלחת הצרפתית התאספה בטולון, אף חייל לא ידע לאן מועדות פניהם; שליטת הצי המלכותי בים התיכון פירושה ששיקול דעת היה בעל חשיבות עליונה. בתחילת מאי 1798 התאספה ארמדה צרפתית בפיקודו של סגן-אדמירל ברוייס כדי להעביר את הצבא החדש למצרים; הצי כלל 13 ספינות, 13 פריגטות ומעל 200 ספינות תובלה. צי בגודל כה עצום לא יכול היה להימנע מגילוי על ידי סוכנים אנגלים, וכאשר המשלחת יצאה להפלגה ב-19 במאי, שייטת של ספינות מלחמה בריטיות בפיקודו של הורציו נלסון שוטטה בים התיכון בחיפושים אחרי הצי הצרפתי. עם זאת, המזל היה בצד הצרפתי; ב-21 במאי, סערה קשה טלטלה את ספינת הדגל של נלסון וסחפה את השייטת שלו לכיוון סרדיניה. לאחר תיקון ספינותיו הפליג נלסון בטווח של 20 מייל מהצי הצרפתי, שנותר בלתי מזוהה הודות לערפל סמיך.
הצרפתים הגיעו למלטה ללא תקלות ב-10 ביוני. בונפרטה, שרצה לאבטח את האי לפני שימשיך למצרים, הורה על פלישה בתואנה שהאי הפגין עוינות בכך שלא הרשה לכל הצי שלו לעגון. למרות שאבירי סנט ג'ון, המסדר הצבאי ששלט במלטה, היו מפורסמים בעמידה במצורים, האי נפל לידי הצרפתים לאחר התנגדות מינימלית בלבד, שכן מחצית מהאבירים היו צרפתים וסירבו להילחם בבני ארצם. לאחר שהשתלט על מלטה, בונפרטה שדד את האוצר שלה ובילה שישה ימים ברפורמה בממשל של מלטה; הוא גירש את אבירי סנט ג'ון, ביטל את העבדות והפיאודליזם, עשה רפורמה במערך הרפואה ובמערכת החינוך וההשכלה ואיפשר ליהודים לבנות בית כנסת. אחר כך השאיר מאחור חיל מצב והפליג לאלכסנדריה ב-19 ביוני.
מסע הצרפתים
האימפריה העות'מאנית שלטה במצרים מאז 1517, אם כי במאות השנים נרשמה אחיזתו של הסולטאן במדינה. עד 1798, מצרים הייתה תחת שלטון דה-פקטו של הממלוכים, חיילים עבדים שהתחנכו במצרים ומקורם בהרי הקווקז, שהטילו מסים קשים והיו שנואים בדרך כלל על נתיניהם המצריים. בונפרטה קיווה להציג את עצמו כמשחרר, וכתב חוברות בטענה שהוא נשלח על ידי אללה להדוף את העריצות הממלוכית. כדי להימנע ממעשי איבה עם העות'מאנים, הובטח לבונפרטה ששר החוץ הצרפתי שארל-מוריס דה טוליראן ייסע לקונסטנטינופול כדי להסביר את מטרות צרפת ולהבטיח לסולטאן שמצרים תמשיך לשלם לו מס שנתי. אולם למרות היותו התומך הגדול ביותר של המשלחת המצרית, טוליראן מעולם לא נסע לקונסטנטינופול; זו לא תהיה הפעם האחרונה שהוא יבגוד בנפוליאון.
הצי הצרפתי הגיע לחופי אלכסנדריה ב-1 ביולי, ובונפרטה ירד למראבוט, 13 ק"מ משם. הצרפתים תקפו את אלכסנדריה למחרת בבוקר; גנרל מאנו הסתער על המבצר המשולש מחוץ לעיר, בעוד שקלבר ובון כבשו את שערי פומפיוס ורוזטה. מונעים מצמא, הצרפתים תקפו בנחישות יתרה, והעיר הייתה בידי צרפת עד אמצע היום.
בונפרטה נשאר באלכסנדריה שבוע לפני שיצא לקהיר ב-7 ביולי, והותיר את הצי עוגן במפרץ אבוקיר ואלפיים איש מאחור כחיל מצב. הצעדה שלאחר מכן במדבר הייתה אכזרית, והסבל שנגרם מחום לוהט ונחילי יתושים הוחמר בשל מחסור במים; הבארות לאורך התוואי הורעלו או נחסמו על ידי בני שבטים בדואים. חיילים רבים סבלו ממחלת עיניים, שגרמה לעיוורון זמני והם הותקפו על ידי הממלוכים הרודפים. המשמעת הגיעה לשפל קריטי כאשר כמה חיילים ירו בעצמם ואחרים תכננו מרד.
קרב הפירמידות
המוראל השתפר ב-10 ביולי, כשהצבא הגיע לנילוס; חיילים שהותקפו בהזיות מיהרו למים הבוציים לשתות, וכמה מהם מתו. ב-13 ביולי, בונפרטה הביס צבא ממלוכי בפיקודו של מוראד ביי בקרב שוברה חית. מוראד נסוג רק כדי לאסוף כוחות חדשים והופיע שוב ב-21 ביולי מחוץ לעיר אמבה. 20,000 החיילים הצרפתים נראו חסרי תקנה במספרם; מוראד ביי פיקד על 6,000 ממלוכים רכובים ועל כוח מיליציה של עד 54,000 פלאחים (איכרים ערבים). אולם בונפרטה לא נרתע. הוא יצר כל אחת מחמש החטיבות שלו לריבוע, עם תותחים ממוקמים בפינות. ברמיזה לפירמידה הגדולה של גיזה, הנראית בבירור מהשדה, אמר בונפרטה לאנשיו: "מראש הפירמידות ההן, ארבע מאות שנים מסתכלות עליכם מלמטה!".
קרב הפירמידות שלאחר מכן היה הניצחון הצרפתי המפורסם ביותר במערכה. התצורות המרובעות הפכו את הפרשים הממלוכים האדירים לחסרי תועלת, כשהסוסים השליכו את רוכביהם כשהם מאוימים בכידונים צרפתיים. תוך שעתיים נהרגו הממלוכים, ומאות טבעו בניסיונם המבוהל לברוח מעבר לנילוס. הממלוכים רכבו לעתים קרובות לקרב עם כל חפצי הערך שלהם, כלומר די היה בגוף ממלוכי בודד כדי להפוך חייל צרפתי לעשיר; ימים שלמים לאחר הקרב עסקו הצרפתים בספורט המקאברי של דיג גופות ממלוכיות מתוך הנהר בכידונים. שותף לשליטו של מוראד ביי, איברהים ביי, נטש את קהיר ללא קרב ובונפרטה נכנס לעיר בתרועת ניצחון ב-24 ביולי. גנרל דסייה נשלח לרדוף אחר מוראד ואיברהים לתוך מצרים העליונה, ודסאיקס התכסה בתהילה לאחר שהביס את הממלוכים באל להון (ב-7 באוקטובר), סמהוד (22 בינואר 1799) ואבנוד (8 במרץ).
הבריטים באים
מזלו הטוב של בונפרטה לא יימשך לנצח. ב-1 באוגוסט 1798 השיג נלסון סוף סוף את הצי הצרפתי שעגן במפרץ אבוקיר. בקרב על הנילוס, הושמדה הארמדה הצרפתית; 11 מתוך 13 ספינות הקרב נתפסו או הושמדו, והפיצוץ של ספינת הדגל הצרפתית ל'אוריינט הרג את האדמירל ברואיז ואלףימאים צרפתים. מכלול הניצחון של נלסון ניתק את בונפרטה מכל אספקה או תגבורת מצרפת; למחרת קבלת הידיעות, בונפרטה התבכיין בפני קציניו, "נראה לי שאתם אוהבים את המדינה הזאת. זה מזל גדול, לעת עתה אין לנו צי שיוביל אותנו בחזרה לאירופה".
הכשלון בקהיר
עם הרבה משטח מצרים בשליטתו, בונפרטה ניסה לכבוש את האוכלוסייה. בקהיר הוא שיתף את השייח'ים המקומיים בדיון תיאולוגי, הראה את הידע שלו בקוראן ונתן את הרושם שהוא מתכוון להמיר דתו לאיסלאם. ב-20 באוגוסט הוא מימן חגיגה בת שלושה ימים ליום הולדתו של הנביא מוחמד, במהלכה הוכרז כחתנו של הנביא והוענק לו השם עלי-בונפרטה. ביום האחרון של החגיגות, בונפרטה חנך את מכון מצרים (Institut d'Egypte) עם מונגה כנשיא, בניסיון להרשים את תושבי קהיר במדע ההשכלה והנאורות.
רבים לא קנו את ההצגה הזו, וחוסר שביעות רצון המשיך לחלחל מתחת לכיבוש הצרפתי. בספטמבר, כישלונו של טוליראן להגיע להסכמה התברר כשהאימפריה העות'מאנית הכריזה מלחמה על צרפת; ב-20 באוקטובר הגיעה הידיעה לקהיר שהעות'מאנים אוספים צבא בסוריה כדי לתקוף את בונפרטה. באותו לילה פרץ מרד בקהיר. גנרל דופואה, המושל הצבאי של העיר, הותקף ונהרג ברחוב בזמן ש-15 משומרי הראש של בונפרטה ואחד מעוזריו במחנה נרצחו, וגופותיהם הואכלו לכלבים. לפני שבונפרטה הספיק להגיב כראוי, 300 חיילים צרפתים נהרגו, והמורדים בקהיר תפסו מחסה במסגד הגדול גמא-אל-אזהר.
עם הזנב בין הרגליים
מודע לכך שכל עיכוב יעודד יותר מ-600,000 אזרחי קהיר להצטרף למרד, הגיב בונפרטה באכזריות. הוא הפציץ את המסגד הגדול בארטילריה לפני ששלח את חיל הרגלים שלו, שחילל את הבניין. 2,500 מורדים נהרגו בקרב הראשוני ובמהלך השבועות הקרובים הוצאו להורג מאות נוספים. כדי לחסוך בתחמושת, בונפרטה ערף את ראשיהם, אלה נערמו במרכז העיר וגופותיהם הושלכו לנילוס. עד 11 בנובמבר, המרד דוכא ובונפרטה יכול היה להפנות את תשומת לבו לעבר האיום הגובר בסוריה.
בונפרטה החליט להקדים את הפלישה העות'מאנית הקרובה. בפברואר 1799 הוא הוביל 13,000 איש ממצרים, המורכבות מארבע דיוויזיות מדוללות תחת הגנרלים ריינייה, קלבר, בון וז'אן לאנס, עם פרשים בראשות יואכים מוראט. ב-17 בפברואר, בונפרטה נבלם על ידי אלפיים חיילים עות'מאנים שהגנו על מבצר אל-עריש. המבצר נפל יומיים לאחר מכן בעקבות הפצצה אימתנית, ובונפרטה איפשר לחיל המצב לעזוב לאחר שנשבע בקוראן שלא יחזרו להילחם נגדו. לאחר מכן עברו הצרפתים דרך עזה לפני שהמשיכו להטיל מצור על יפו ב-3 במרץ. המצור נמשך שלושה ימים, ואז שלח בונפרטה שליח לדרוש את כניעת העיר; מושל יפו ערף את ראשו של השליח והציג את הראש על חומות העיר. למחרת, אלפי צרפתים זועמים הסתערו על העיר, ובונפרטה העביר את יפו 24 שעות של הרג חסר מעצורים. כפי שנזכר משורר מזועזע, הטבח לווה ב״מראות [ש]היו איומים. קול יריות, צווחות של נשים ואבות, ערימות של גופות… ריח הדם, גניחות הפצועים, צעקות המנצחים המתקוטטים על שלל.״
הזוועות לא הסתיימו בזה. מכיוון שחלק ממגיני יפו היו אותם אנשים שבונפרטה שיחרר לאחר ההשתלטות על אל-עריש, החליט הגנרל להעניש את חיל המצב כולו. ב-9 במרץ נלקחו בין 2,000-3,000 שבויי מלחמה לחוף דרומית ליפו, שם נטבחו כולם. בונפרטה הגן על מעשיו בטענה שאין לו מספיק מזון להאכיל אותם, למרות שהחרים זה עתה כ-400,000 מנות מזון מיפו. כפי שמציין הביוגרף אנדרו רוברטס, היה יסוד גזעני בטבח הזה, שכן בונפרטה בוודאי לא היה מתייחס באכזריות כזו לצבא אירופאי שנכנע.
במופע מעניין של צדק, הצבא הצרפתי נפגע במגפת דבר הבלוטות זמן קצר לאחר מעשי הטבח ביפו. עם שיעור תמותה של 92%, היו 270 מקרים חדשים ביום; למרות שבונפרטה עשה כמיטב יכולתו לבקר את החולים ולטפל באנשיו, הזמן היה לרעתו והוא לא יכול היה להרשות לעצמו להתעכב ביפו. ב-14 במרץ אסף בונפרטה את חייליו הכשירים ויצא לכיוון עכו.
בונפרטה הגיע מחוץ לעכו ב-18 במרץ כדי למצוא את העיר מוגנת בצורה אדירה. על חיל המצב פיקד ג'זר פאשה, מושל סוריה, שחוסר הרחמים שלו זיכה אותו בכינוי "הקצב"; העות'מאנים תוגברו על ידי הקומודור הבריטי הערמומי סר סידני סמית', שניהל לוחמה פסיכולוגית נגד הצרפתים בכך שנמנע מהם גישה לכל ידיעות מצרפת. בונפרטה נשאר בטוח בניצחון מהיר עד שהשייטת שנשאה את תותחי המצור הכבדים שלו נכבשה על ידי האויב, והצרפתים מצאו את עצמם עד מהרה תחת אש מנשקיהם שלהם. בונפרטה נאלץ לנקוט בשיטות שגוזלות זמן רב יותר של לוחמת מצור כמו טקטיקת האדמה החרוכה.
זה היה רק הראשון מתוך סדרה של אסונות שפקדו את צבא המצור. ההתקפה הראשונית של בונפרטה ב-28 במרץ הסתיימה באסון כאשר הסולמות הצרפתיים התגלו כקצרים מכדי לעלות על חומות העיר עכו; בונפרטה הורה על שמונה התקפות גדולות נוספות במהלך תשעת השבועות הבאים, שכולן הסתיימו בכישלון. קווי המצור הצרפתים התרחבו גם אל אזור ביצות שורצות יתושים, וגרמו להתפרצות מלריה. כשהחללים הצרפתים החלו להצטבר, בונפרטה גילה ששוללים ממנו את הקצינים המוכשרים ביותר שלו. הגנרל הפופולרי קפרלי נכנע לגנגרנה ב-28 באפריל, והגנרל בון נפצע אנושות ב-10 במאי. גנרל לאנס ויוג'ין דה בוהרניס נפצעו קשה.
החזרה הביתה
ב-16 באפריל הביסו הצרפתים את צבא התגבורת העות'מאני בקרב על הר תבור. למרות שהניצחון הזה היה מרשים, הוא לא שיפר ולו במעט את סיכוייו של בונפרטה לכבוש את עכו. תוך זמן קצר, סידני סמית' ביטל את פעולת המלחמה הפסיכולוגית הגדולה ביותר שלו עד אז, כשאיפשר לידיעה אחת של חדשות אמיתיות להגיע לצבאו של בונפרטה; זה היה עיתון שהכריז על תחילתה של מלחמת הקואליציה השנייה והתבוסות הצבאיות שפקדו את צרפת באירופה. בונפרטה הבין שהכישרונות שלו נחוצים עוד באירופה, הסיר את המצור ב-20 במאי והחל במסע הארוך והמדאיג בחזרה לקהיר. כישלון המצור תמיד ירדוף את בונפרטה, שלימים קונן: "החמצתי את גורלי בעכו".
בהגיעו לקהיר ב-14 ביוני, אסף בונפרטה כל חייל זמין וצעד לאלכסנדריה. עד שהגיעו, העביר סמית' 15,000 חיילים עות'מאנים תחת מוסטפא פאשה לאבוקיר; ב-25 ביולי, בונפרטה פגש אותם בקרב אבוקיר, שיתברר כניצחונו האחרון במצרים. אלפיים עות'מאנים נהרגו בקרב ורבים נוספים טבעו כשנדחקו לים. הצרפתים איבדו פחות מאלף הרוגים, אבל כשהצי של ברואיז הושמד וצרפת שוב היתה במלחמה עם אירופה, היה ברור שלא תגיע תגבורת.
לאחר שאיש לא סיפר על כוונותיו לעזוב את מצרים, בונפרטה הפליג משם ב-23 באוגוסט עם קומץ קצינים ומשכילים בלבד, ונטש את השאר באלכסנדריה. תוך 41 ימים הוא חזר לצרפת, ועד סוף השנה הוא תפס את השליטה בממשלת צרפת בהפיכת ברומאייר ה-18.
למרות הטענות של בונפרטה שהוא נחוץ באירופה, הצבא שהשאיר מאחור הרגיש כמובן נבגד. איש לא זעם יותר מהגנרל קלבר, שירש את הפיקוד על המשלחת המתפרקת; קלבר התחיל להתייחס לבונפרטה כאל "החורק הקורסיקאי הזה", והבטיח לנקום כשיחזור לאירופה. קלבר לעולם לא יקבל את ההזדמנות, שכן הוא נרצח באלכסנדריה ביוני 1800.
הפיקוד עבר לגנרל מנו, שהיה אחראי על הגנת אלכסנדריה כאשר צבא אנגלו-עות'מאני בפיקודו של סר ראלף אברקרומבי תקף ב-21 במרץ 1801. למרות שאברקרומבי נפצע אנושות, קרב אלכסנדריה הביא לניצחון של בעלות הברית. קהיר נפלה ביוני, ומנו נכנע לאלכסנדריה ב-2 בספטמבר 1801 לאחר מצור ממושך. הסכם פריז מה-25 ביוני 1802 סיים את הלחימה בין צרפת והאימפריה העות'מאנית, ומצרים נפלה שוב לשליטת העות'מאנים.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
