לריצ'רד מילהוס ניקסון (1913-94) היה בריון אלים כאב ושניים מאחיו מתו משחפת. הוא ברח מחיי הבית בזכות מוסר עבודה בלתי פוסק וזכה במלגה לקולג'. מצליח מבחינה אקדמית, אך מביך מבחינה חברתית, או כפי שניסח זאת פרופסור דיוויד ריינולדס; ניקסון הוא 'האאוטסיידר התמידי'. ניקסון שירת במהלך מלחמת העולם השנייה ונכנס לפוליטיקה הרפובליקנית בשובו. הוא ניהל מסע בחירות מלוכלך נגד יריבתו באומרו שהיא 'ורודה עד התחתונים', כלומר קומוניסטית. בתמורה היא נתנת לו כינוי שיישאר איתו לכל החיים, 'טריקי דיק'. ניקסון רכב על הכרטיס האנטי-קומוניסטי כל הדרך לסגנות הנשיא בשנת 1952. עבודתו הקשה המתמדת למען המפלגה זיכתה אותו באישור להתמודד לנשיאות בבחירות 1960. הדעה הקונצנזוסית היא שניקסון ינצח. אבל הוא הפסיד בקושי ליריבו המצודד, קנדי.
הפצצה למען השלום
יחלפו שמונה שנים עד שתהיה לו הזדמנות נוספת והוא ינצל את השנים הללו כדי לבנות קבוצה קטנה של יועצים נאמנים בחירוף נפש. כדי להבטיח את הנשיאות, הוא מנסה לעצור את שיחות השלום בווייטנאם עם הנשיא ג'ונסון מחשש שהצלחות כלשהן יגרמו לניקסון הפסד בבחירות.
למרבה האירוניה, בסתיו 1968, ניקסון ייבחר בתקווה שהוא יסיים את וייטנאם. והוא עושה זאת, בסופו של דבר. כפי שמציין הסופר הווארד צין, ניקסון אמנם הביא אמריקאים רבים הביתה, אבל הוא המשיך את המלחמה על ידי הטלת יותר פצצות על מדינת עולם שלישי זו מאשר הוטלו במהלך כל מלחמת העולם השנייה. וגרוע מכך עוד יבוא. יחד עם יועצו לביטחון לאומי, ומאוחר יותר, מזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר, ניקסון מפציץ בחשאי את קמבודיה, מתוך אמונה שהיא המטה הקומוניסטי של ההתנגדות הווייטנאמית (מעטים חולקים כעת על כך שהדבר זירז את עלייתם של החמר רוז' שביצעו רצח עם אשר ישמיד כשני מיליון קמבודים) עד 1970, חדשות על ההפצצה דלפו, מה שהוביל לשביתת הסטודנטים הכללית הראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית. באוניברסיטת קנט סטייט, המשמר הלאומי ירה לעבר מפגינים והרג ארבעה מפגינים. בשנה שלאחר מכן, ניקסון למעשה מפרגן לקצין היחיד שנמצא אשם בהריגת 500 כפריים וייטנאמים בטבח מיי לאי.
אבל מבחינה בינלאומית, ניקסון נתפס כמשכין שלום. הוא יהיה הנשיא הראשון שיבקר בשתי הבירות הקומוניסטיות, בייג'ינג ומוסקבה, במהלך המלחמה הקרה. רק פוליטיקאי שהקריירה שלו נבנתה על היותו אנטי-קומוניסטי עז היה יכול להתחיל להפשיר את המלחמה הקרה. מדיניות ההפוגה שלו עם ברית המועצות נועדה לטרפד את הסובייטים כנגד בת בריתם כביכול, סין, בכך תמרן את הסיוע לווייטנאם, ובסופו של דבר סיים את המלחמה שם.
כוח בכל מחיר
ניקסון זוכה ב-49 מתוך 50 המדינות בבחירתו המחודשת לנשיאות. אבל אחד האנשים שפעלו לבחירתו מחדש נתפס עם ציוד האזנת סיל בניסיון לפרוץ למשרדי המפלגה הדמוקרטית במלון ווטרגייט. הוא וארבעה אחרים התוודו וחקירות חשפו ממשל מושחת שמממן פעולות בלתי חוקיות ומקבל תרומות לא חוקיות של חברות פרטיות. ניקסון הקליט בחשאי את שיחותיו בבית הלבן (לזכרונותיו) ולמרות כמה מחיקות, המילים שלו מערערות אות אמונו.
ניקסון מתפטר, אך לעולם לא יתחרט. הנשיא הבא, פורד, מפרגן לו כדי שניקסון יימלט מהעמדה לדין פלילי. אבל הנשיאות שלו אכן השיגה תוצאות חיוביות רבות. ניקסון חתם על חוק הבטיחות והבריאות בעבודה, הקובע את הזכות למקום עבודה בטוח ובריא. הוא הקים את הסוכנות להגנת הסביבה. והמכריע מכל, הוא יצר תקשורת עם סין ורוסיה וסיים את מלחמת וייטנאם. אבל עד מותו משבץ ב-1994, הוא נשאר דמות של אאוטסיידר. הוא בהחלט מעולם לא השיג את השיקום לו כל כך השתוקק. מורשתו המתמשכת היא שכיום כל עוול פוליטי מקבל מיד את הסיומת 'גייט', כמו ווטרגייט…
מתנגדיו של ניקסון לא נתנו בו אמון הרבה לפני חשיפת פרשת ווטרגייט והבדיחה הדמוקרטית האהובה מהתקופה הייתה תמונה של סגן הנשיא דאז שנראה נדוש, עם הסיסמה מתחת, 'האם היית קונה מכונית משומשת מהאיש הזה?', הווארד צים טוען שממשלו של רונלד רייגן, היה הרבה יותר מושחת מזה של ניקסון. עד 1983, 225 ממינויו של רייגן נחקרו על עבירות שונות, אפילו פליליות. פרשת איראן קונטראס (מכירת נשק לאיראן כדי לממן מרד נגד ממשלת השמאל בניקרגואה) הייתה גרועה יותר מווטרגייט והייתה אמורה להביא להדחת רייגן כמו שקרה עם ניקסון למעט הבדל אחד מכריע. רייגן היה פופולרי. ניקסון מעולם לא נזקק למסע הטריקים המלוכלכים שלו שכלל את ווטרגייט. בחירתו מחדש הייתה אחד הניצחונות המפורסמים ביותר לנשיאות בהיסטוריה האמריקאית…
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
