הסוכנות לביטחון לאומי היא הגוף המודיעיני החשאי והמורכב ביותר שארצות הברית הקימה אי פעם. מסדנאות פענוח צנועות במלחמת העולם הראשונה ועד למערכות איסוף נתונים עולמיות, זהו סיפור התפתחותה של המפלצת הטכנולוגית שעקבה אחרי מיליארדי בני אדם.
המסע של הסוכנות האמריקאית לביטחון לאומי (NSA) הוא צירוף של פענוחי צפנים, טעויות גורליות, פריצות למחשבים ותוכניות חשאיות שהוסתרו במשך עשורים. זוהי ההיסטוריה שמאחורי הארגון שמאז 1952 הפך לשומר הסף של התקשורת ולמקור למחלוקות בינלאומיות.
הסיפור מתחיל ב-28 באפריל 1917, ימים ספורים אחרי הכרזת המלחמה על גרמניה. יחידת הכבל והטלגרף (Cable and Telegraph Section) הוקמה בוושינגטון ללא אישור ישיר מהקונגרס ומנתה שלושה אנשים בלבד. בראש היחידה הוצב הרברט או. יארדלי, שהפך לדמות מכרעת בהתפתחות פענוח הצפנים האמריקאי. אחרי המלחמה הועברה היחידה לניו יורק ושינתה את שמה ללשכת הצפנים (Cipher Bureau) שהייתה ידועה בכינוי "הלשכה השחורה". הארגון התנהל כחברת צפנים מסחרית אך ביצע משימות חובקות עולם כמו פיצוח תקשורת דיפלומטית יפנית במהלך ועידת הצי בוושינגטון. תפקודו נשען על שיתוף פעולה עם וסטרן יוניון, שסיפקה גישה לא חוקית לתעבורת כבלים של שגרירויות זרות. ב-1929 סגר מזכיר המדינה הנרי ל. סטימסון את הלשכה בטענה הידועה: "ג'נטלמנים אינם קוראים את הדואר זה של זה."
במלחמת העולם השנייה הוקם שירות מודיעין אותות (Signal Intelligence Service ,SIS), שאסף ופיצח תקשורת של מדינות הציר. בהמשך ה-SIS הפך לגוף שמתוכו נוצרה סוכנות NSA. תחילה לאחר המלחמה אורגן SIS מחדש כסוכנות הביטחון של הצבא (Army Security Agency ,ASA) וב-1949 הפכה לסוכנות הביטחון של הכוחות המזוינים (Armed Forces Security Agency, AFSA) , שנועדה לאחד את כל פעולות הקריפטולוגיה וההצפנה של מחלקת ההגנה האמריקאית. אבל האיחוד לא עבד. שיתופי פעולה עם CIA ו-FBI כשלו, והנשיא הארי ס. טרומן הורה על בדיקה מקיפה. לבסוף נקבע שיש צורך בארגון חדש. ב-24 באוקטובר 1952 נחתם מזכר מסווג שהקים את הסוכנות לביטחון לאומי (National Security Agency – NSA), שקיומה לא פורסם והיא זכתה לכינוי "No Such Agency".
בין שנות החמישים לשנות השבעים צמחה הסוכנות לממדי ענק. בתקופת מלחמת וייטנאם, ה-NSA סיפקה מודיעין על תקרית מפרץ טונקין, אך מסמכים מאוחרים חשפו כי חלק מהמידע היה מוגזם או שגוי. במקביל הפעילה הסוכנות את פרויקט MINARET, שניטר תקשורת של סנאטורים כמו פרנק צ'רץ' והווארד בייקר, פעילי זכויות אדם כמו מרטין לותר קינג ועיתונאים. מבדיקה פנימית עלה שהתוכנית הייתה "מפוקפקת, אם לא בלתי חוקית". ב-1975 חשפה ועדת צ'רץ' שורה של מעקבים רחבים, כולל יירוט תקשורת של מתנגדי מלחמת וייטנאם כמו ג'יין פונדה וד"ר בנג'מין ספוק, לצד פעילות משותפת עם המקבילה הבריטית, מטה התקשורת הממשלתית (GCHQ). כתוצאה מכך נחקק חוק פיקוח מודיעין זר (FISA) שהגביל את יכולות המעקב.
ב-1986 יירטה הסוכנות תקשורת לובית שסיפקה לכאורה הוכחה למעורבות לוב בפיגוע בברלין. בהמשך התגלו מימדים של ריגול כלכלי, שהובילו לחקירת הפרלמנט האירופי ב-1999. במקביל, חוותה הסוכנות קריסה טכנולוגית, לאחר שב-24 בינואר 2000 קרסה רשת המחשוב שלה למשך שלושה ימים, מה שכונה על ידי המנהל מייקל היידן "קריאת השכמה".
התקופה שלאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, האיצה את התרחבות המעקב. פרויקטים כדוגמת ThinThread, Trailblazer ו-Turbulence ניסו להתמודד עם ים המידע מהאינטרנט ומהטלפונים הסלולריים. חלקם בוטלו, חלקם הושקו מחדש, אך כולם העידו על שינוי עמוק בגוף הענק. בנוסף, הנשיא ג'ורג' וו. בוש אישר את חוק הפטריוט ותוכניות מעקב המוניות שהעבירו ל-NSA גישה לרשומות אינטרנט וטלפון.
לבסוף, הדלפותיו של אדוארד סנודן חשפו את היקף האיסוף: יירוט ואחסון תקשורת של מיליארד אנשים ברחבי העולם, מעקב אחר מאות מיליוני משתמשים באמצעות מטא-נתוני טלפון, כלי כמו Boundless Informant, שאסף מעל 124 מיליארד פריטי נתוני טלפון בחודש, עקיפת הצפנה, כולל דחיפה לתקן הבעייתי Dual EC DRBG, שימוש בכלים כמו XKeyscore לאיתור משתמשים בכלים להגנת פרטיות ועוד.
אבל הסוכנות לא נרתעה וחרף הביקורת המשיכה להפעיל מערכות רחבות כולל Real Time Regional Gateway בעיראק, תכנית המעקבים ECHELON, לשיתוף פעולה מודיעיני עם מדינות ה-UKUSA (בריטניה, אוסטרליה, ניו זילנד וקנדה) איסוף מידע על האיחוד האירופי, האו"ם ובעלות ברית אחרות.
הסוכנות עמדה במוקד ביקורת ציבורית נוקבת על השתלת קושחה סמויה על ציוד טכנולוגי כשמערכות כמו Cottonmouth איפשרו שליטה מרחוק. הסוכנות אף הייתה מעורבת, לפי פרסומים שונים, בפיתוח Stuxnet, שהיכתה בתוכנית הגרעין האיראנית. במקביל, הסוכנות שיתפה פעולה עם גופי מודיעין כמו CSS, CIA ויחידות איסוף מודיעין אנושי אחרות. בספטמבר 2020 נקבע בבית המשפט הפדרלי כי חלק מתוכנית המעקב של ה-NSA היתה בלתי חוקית.
NSA הוא כוח מודיעיני שנבנה במשך מאה שלמה. סיפורה משקף את השאיפה האמריקאית לדעת הכל כדי למנוע איומים, אך גם את הסכנות האדירות שבמערכת שמסוגלת לעקוב אחר מיליארדי בני אדם. מהלשכה השחורה ועד לסוכנות לביטחון לאומי, מהמלחמה הקרה ועד סנודן, ה-NSA הפכה למוסד שמגדיר מחדש את הגבולות בין ביטחון, פרטיות וטכנולוגיה. ההיסטוריה שלה לא מסתיימת כאן. להפך. היא רק הולכת ומסתבכת ככל שהעולם נעשה מקושר יותר. אם יש לקח אחד ברור, הוא שהמאבק על האיזון בין ביטחון לחירות לא ייפתר בקרוב וכנראה שגם לא יוכל להיפתר לחלוטין.
