ברק אובמה. הנשיא ששכח שהוא פוליטיקאי

ברק אובמה הושבע לנשיא ה-44 של ארצות הברית — והפך לאפרו-אמריקאי הראשון שכיהן בתפקיד זה — ב-20 בינואר 2009. בשנות כהונתו הוא בלט במדיניות הפרוגרסיבית, קידם את הרפורמה בביטוחי הבריאות ושמירה על זכויות הלהט״ב, אבל התמקדותו ביישום תכניות מרחיקות לכת ואי התעסקותו בפוליטיקה המפלגתית היו בעוכריו ומרבית מאמצי החקיקה שלו בוטלו בהמשך.

בקצרה

בן לאם אמריקאית לבנה ואב קנייתי שחור, ברק חוסיין אובמה גדל בהוואי. עזב את כדי ללמוד בקולג', קיבל תארים מאוניברסיטת קולומביה ומבית הספר למשפטים של הרווארד. לבסוף אובמה עבד כמארגן קהילה בשיקגו, שם הכיר והתחתן עם מישל לאוון רובינסון בשנת 1992. שתי בנותיהם, מאליה אן ונטשה (סאשה), נולדו ב-1998 וב-2001, בהתאמה. אובמה נבחר לבסוף לסנאט של מדינת אילינוי ב-1996 וכיהן שם במשך שמונה שנים. בשנת 2004, הוא נבחר ברוב שיא לסנאט האמריקאי מטעם אילינוי ובפברואר 2007 הכריז על מועמדותו לנשיאות. לאחר שניצח בתחרות צמודה מול הסנאטורית מניו יורק והגברת הראשונה לשעבר הילרי רודהם קלינטון על המועמדות הדמוקרטית, אובמה ניצח בקלילות את הסנאטור ג'ון מקיין מאריזונה, המועמד הרפובליקני לנשיאות, בבחירות הכלליות והפך לנשיא האפרו-אמריקאי השחור בתולדות ארצות הברית.

כשהנשיא אובמה נכנס לתפקידו, הוא התמודד עם אתגרים משמעותיים מאוד. הכלכלה הייתה רשמית במיתון, והממשל היוצא של ג'ורג' וו. בוש החל ליישם חבילת "חילוץ" שנויה במחלוקת כדי לנסות לעזור למוסדות פיננסיים בקשיים. בענייני חוץ, ארצות הברית עדיין החזיקה בחיילים פרוסים בסכסוכים קשים בעיראק ובאפגניסטן.

במהלך השנתיים הראשונות של הקדנציה הראשונה, אובמה היה מסוגל לעבוד עם הקונגרס שבשליטת הדמוקרטים כדי לשפר את הכלכלה, להעביר חקיקה לרפורמה בתחום הבריאות ולהסיג את רוב חיילי צבא ארה"ב מעיראק. לאחר שהרפובליקנים זכו בשליטה בבית הנבחרים בשנת 2010, הוא השקיע זמן ומאמץ פוליטי משמעותי במשא ומתן, ברובו ללא הצלחה, עם הרפובליקנים בקונגרס על ענייני מסים, תקציבים והגירעון. לאחר שזכה בבחירות מחדש ב-2012, אובמה החל את הקדנציה השנייה שהתמקדה באבטחת חקיקה בנושא רפורמת הגירה ופיקוח על נשק, שאף אחת מהן לא השיגה את יעדה. כשהרפובליקנים ניצחו בסנאט ב-2014, אובמה התמקד מחדש בפעולות שהוא היה יכול לנקוט באופן חד צדדי, תוך שהוא מפעיל את הסמכות הביצועית שלו כנשיא, גם שם בהצלחה מוגבלת. במדיניות החוץ, אובמה התרכז במהלך הקדנציה השנייה במזרח התיכון ובשינויי האקלים, אבל עדיף היה לו כלל לא היה מתערב…

לבסוף, אובמה עזב את הנשיאות, בגיל 55, לאחר ששתי הקדנציות המוגבלות מבחינה חוקתית הסתיימו ב-20 בינואר 2017. הוא הודיע ​​על תוכניות להישאר בוושינגטון הבירה עד שבתו הצעירה תסיים את התיכון וכנשיא לשעבר, לשחק תפקיד מאופק אך פעיל בעניינים ציבוריים. הוא גם הקדיש אנרגיה לגיוס כסף ולתכנון פתיחת המרכז הנשיאותי של אובמה בשיקגו, אילינוי. ולבסוף גם ליווה מאחורי הקלעים את ג׳ו ביידן במהלך נשיאותו הקצרה והגרועה אפילו יותר מ-8 שנות אובמה…

חייו לפני הנשיאות

ברק חוסיין אובמה השני נולד ב-4 באוגוסט 1961 בהוואי. הוריו, שנפגשו כסטודנטים באוניברסיטת הוואי, היו אן דנהאם, אמריקאית לבנה מקנזס, וברק אובמה האב, קנייתי שחור שלמד בארצות הברית. אביו של אובמה עזב את המשפחה כשאובמה היה בן שנתיים ולאחר לימודי השלמה באוניברסיטת הרווארד, חזר לקניה, שם מת בתאונת דרכים תשע עשרה שנים מאוחר יותר. לאחר שהוריו התגרשו, נישאה אמו של אובמה לסטודנט זר נוסף באוניברסיטת הוואי, לולו סואטורו מאינדונזיה. מגיל שש עד עשר, אובמה חי עם אמו ואביו החורג באינדונזיה, שם למד בבתי ספר קתולים ומוסלמיים. "גדלתי כילד אינדונזי וילד מהוואי וכילד שחור וכילד לבן", נזכר מאוחר יותר אובמה. "ולכן מה שהרווחתי ממנו הוא ריבוי של תרבויות שכולן הזינו אותי."

מדאגה לחינוכו, אמו של אובמה שלחה אותו להוואי כדי לגור עם הוריה, סטנלי ומדלין דנהאם וללמוד בבית הספר היוקרתי של פונהאו בהוואי מכיתה ה' ועד סיום התיכון. בזמן שאובמה למד בבית הספר, אמו התגרשה מסואטורו, שבה להוואי כדי ללמוד אנתרופולוגיה תרבותית באוניברסיטה ואז חזרה לאינדונזיה כדי לעשות מחקר שטח. אובמה, שחי עם סבו וסבתו, היה תלמיד טוב אך לא מצטיין בפונהאו. הוא שיחק כדורסל באוניברסיטה וכפי שהודה מאוחר יותר, "עסק בסמים ואלכוהול", כולל מריחואנה וקוקאין. באשר לדת, כתב אובמה מאוחר יותר, מכיוון שהוריו וסבו היו לא מאמינים, "לא גדלתי בבית דתי".

אמו של אובמה, ש"עד סוף חייה [בשנת 1995] הכריזה על עצמה בגאווה כליברלית לא מלוטשת", העריצה מאוד את תנועת זכויות האזרח של שנות החמישים והשישים ולימדה את בנה, כך כתב מאוחר יותר, כי "להיות שחורה זה להיות הנהנה של ירושה גדולה, גורל מיוחד, משאות מפוארים שרק אנחנו היינו חזקים מספיק לשאת". אבל, ככל שהוואי הייתה מגוונת מבחינה תרבותית, אוכלוסייתה האפרו-אמריקאית הייתה זעירה. ללא אב או בני משפחה אחרים שישמשו מודל לחיקוי (יחסיו עם סבו הלבן היו קשים), אובמה שיקף מאוחר יותר, "ניסיתי לגדל את עצמי להיות גבר שחור באמריקה ומעבר לנתון המראה שלי, נראה שאף אחד סביבי לא ידע בדיוק מה זה אומר".

אובמה עזב את הוואי ללימודים בקולג', נרשם תחילה ל-Occidental College בלוס אנג'לס ללימודי א' וב׳ ולאחר מכן באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. הוא קרא באופן מעמיק ורחב על עניינים פוליטיים ובינלאומיים וסיים את לימודיו בקולומביה עם התמחות במדעי המדינה בשנת 1983. לאחר שבילה שנה נוספת בניו יורק כחוקר בחברת הייעוץ העסקי Business International Group, קיבל אובמה הצעה לעבוד כמארגן קהילה בסאות' סייד העני והשחור ברובו של שיקגו. כפי שהביוגרף דיוויד מנדל מציין בספרו משנת 2007, ״אובמה: מהבטחה לכוח״ (Obama: From Promise to Power), התפקיד העניק לאובמה את "הטבילה העמוקה הראשונה שלו בקהילה האפרו-אמריקאית שהוא השתוקק גם להבין ולהשתייך אליה".

המשימה העיקרית של אובמה כמארגן הייתה להשיק את פרויקט הקהילות המתפתחות במימון הכנסייה ובמיוחד לארגן את תושבי גני אלטגלד ללחוץ על עיריית שיקגו לשפר את התנאים בפרויקט הדיור הציבורי המתוחזק בצורה גרועה. מאמציו זכו להצלחה מסוימת, אך הוא הגיע למסקנה כי מול ביורוקרטיה עירונית מורכבת, "אני פשוט לא יכול לעשות כאן דברים בלי תואר במשפטים".

בשנת 1988, אובמה נרשם לבית הספר למשפטים של הרווארד, שם הצטיין כסטודנט וניצח בבחירות כנשיא הרווארד Law Review היוקרתי לשנת הלימודים 1990-1991. אף על פי שאובמה היה ליברל, הוא ניצח בבחירות בכך ששכנע את אנשי הצוות השמרנים הגדולים ביותר בכתב העת שהוא יתייחס לדעותיהם בצורה הוגנת, דבר שהוא זכה להכרה רחבה. כנשיא האפרו-אמריקאי הראשון בהיסטוריה הארוכה של Law Review, אובמה משך תשומת לב תקשורתית נרחבת וחוזה מבית ההוצאה לאור Random House לכתיבת ספר על יחסי הגזעים. הספר ״חלומות מאבי: סיפור של גזע ומורשת” (Dreams from My Father: A Story of My Father: A Story of Race and Heritance) משנת 1995, התברר ברובו כספר זיכרונות אישי, המתמקד במיוחד במאבקו להשלים עם זהותו כאדם שחור שגודל על ידי לבנים בהיעדרו של אביו האפריקאי. במהלך התמחות קיץ במשרד עורכי הדין סידלי ואוסטין בשיקגו, לאחר שנתו הראשונה בהרווארד, פגש אובמה את מישל רובינסון, ילידת סאות' סייד ובוגרת בית הספר למשפטים של אוניברסיטת פרינסטון והרווארד שפיקחה על עבודתו במשרד. הוא חיזר אחריה בלהט ואחרי ארבע שנות חיזור הם נישאו ב-1992. הזוג אובמה התיישבו בשכונת הייד פארק שהייתה משולבת מבחינה גזעית וכללה אוכלוסיות ממעמד הביניים, שם בתם הראשונה, מאליה אן, נולדה ב-1998 ובתם השנייה, נטשה (המכונה סשה), נולדה ב-2001.

לאחר שניהל את Illinois Project Vote, מסע רישום בוחרים שמטרתו להגדיל את אחוז ההצבעה של השחורים בבחירות 1992, אובמה קיבל תפקידים כפרקליט במשרד עורכי הדין לזכויות האזרח של Miner, Barnhill and Galland וכמרצה בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת שיקגו. הוא השיק את הקמפיין הראשון שלו לתפקיד פוליטי ב-1996 לאחר שהסנאטורית במחוז שלו, אליס פאלמר, החליטה להתמודד לקונגרס. בתמיכת פאלמר, אובמה הכריז על מועמדותו להחליף אותה בבית המחוקקים של אילינוי. כשקמפיין הקונגרס של פאלמר התערער, ​​היא החליטה לרוץ לבחירה מחדש במקום זאת. אבל אובמה סירב לפרוש מהמירוץ, ערער בהצלחה על תוקפן של עצומות הבוחר של פאלמר ונבחר בקלות לאחר ששמה הוסרה מהקלפי.

תקופתו של אובמה בבית המחוקקים בתחילה הייתה מתסכלת. הרפובליקנים שלטו בסנאט ורבים מעמיתיו הדמוקרטים השחורים התרעמו על הטקטיקה הקשוחה שהפעיל נגד פאלמר. אבל הוא הסתגל, פיתח יחסים אישיים לבביים עם המחוקקים משתי המפלגות וטיפח את המנהיג הדמוקרטי בסנאט אמיל ג'ונס הבן, סנאטור אפרו-אמריקאי נוסף משיקגו, כמנטור. אובמה הצליח להשיג רפורמה במימון הקמפיין שלו וחקיקת פשיעה גם כאשר מפלגתו הייתה במיעוט, ולאחר 2002, כשהדמוקרטים זכו בשליטה בסנאט, הוא הפך למחוקק מוביל במגוון רחב של נושאים והעביר כמעט 300 הצעות חוק. שמטרתן לעזור לילדים, לזקנים, לאיגודי עובדים ולעניים.

הטעות החמורה של אובמה במהלך הקריירה הפוליטית המוקדמת שלו (מאוחר יותר כינה אותה "מרוץ לא שקול" שבו הוא קיבל "מכות" מהבוחרים) הייתה אתגר ההתמודדות בפריימריז המפלגה הדמוקרטית בשנת 2000 מול בובי ראש. ראש היה מנהיג לשעבר של הפנתרים השחורים באילינוי, שנכנס לאחר מכן לפוליטיקה כחבר יו"ר בשיקגו ונבחר לקונגרס מטעם מחוז הקונגרס הראשון של סאות' סייד בשנת 1992. אובמה לא היה ידוע בהשוואה לראש הפופולרי והשילוב היוצא דופן שלו, כמי שקיבל חינוך מאוניברסיטאות עילית לבנות בעיקר כמו קולומביה, הרווארד ושיקגו עוררו ספקות לגבי האותנטיות שלו כאדם שחור בקרב המצביעים האפרו-אמריקאים ברובו המכריע של המחוז. אובמה סבל ממה שהוא כינה "שדיפות" והפסיד לראש בהפרש של 30 נקודות. ראש נשאר בבית הנבחרים; הוא נבחר מחדש לכהונתו השלוש עשרה ברציפות ב-2016.

כשחזר לסנאט של אילינוי, החל אובמה לבחון ריצה בשנת 2004 על מושב הסנאט האמריקני שהחזיק פיטר פיצג'רלד, רפובליקני לא פופולרי בקדנציה הראשונה שהחליט לא להתמודד לבחירה מחדש. באוקטובר 2002, כשהקונגרס שקל החלטה המאשרת לנשיא ג'ורג' וו. בוש לפתוח במלחמה כדי להדיח את הרודן העיראקי סדאם חוסיין, אובמה נאם בעצרת נגד המלחמה בשיקגו. "אני לא מתנגד לכל המלחמות", הוא הכריז. "מה שאני מתנגד לו זו מלחמה מטומטמת. מה שאני מתנגד לו זו מלחמה נמהרת". בכך שהתבטא נגד מדיניות המלחמה של בוש, אובמה הבדיל את עצמו משאר המועמדים המובילים למועמדות לסנאט הדמוקרטי, כמו גם מרוב הדמוקרטים בסנאט עם שאיפות נשיאותיות, כולל הילרי רודהם קלינטון מניו יורק, ג'ון קרי ממסצ'וסטס וג'ון אדוארדס מצפון קרולינה. עמדתו האנטי-מלחמתית הבלתי-פופולרית בתחילה של אובמה פעלה בסופו של דבר לטובתו הפוליטית, כאשר המלחמה הפכה לא פופולרית יותר ויותר עם חלוף הזמן.

בהמלצת היועץ הפוליטי דיוויד אקסלרוד, שהיה לו רקורד בולט בסיוע למועמדים שחורים להצליח במחוזות הבחירה שהורכבו מרוב-לבנים, אובמה הרכיב קואליציה של אפרו-אמריקאים וליברלים לבנים כדי לזכות בפריימריז בסנאט הדמוקרטי עם 53% מהקולות, יותר מכל חמשת יריביו ביחד. לאחר מכן הוא עבר לכיוון המרכז הפוליטי כדי לנהל את קמפיין הבחירות הכללי שלו נגד המועמד הרפובליקני ג'ק ריאן, מועמד אטרקטיבי שאחרי שהרוויח מאות מיליוני דולרים כמשקיע, עזב את עולם העסקים כדי ללמד בבית ספר בשיקגו. אבל ריאן נאלץ לפרוש מהמירוץ כשפרטים שערורייתיים על גירושיו פורסמו ברבים, ואובמה יצא לניצחון קליל מול מחליפו של ריאן בקלפי, הרפובליקני השמרני השחור אלן קיז. אובמה ניצח בהפרש הגדול ביותר בתולדות הבחירות לסנאט באילינוי, בין 70% ל-27%.

בנוסף לבחירתו, השיא הנוסף של קמפיין 2004 עבור אובמה היה הנאום המרכזי המוצלח ביותר שלו בוועידה הלאומית הדמוקרטית. "אין אמריקה ליברלית ואמריקה שמרנית", הוא הכריז. "יש ארצות הברית של אמריקה. אין אמריקה שחורה ואמריקה הלבנה ואמריקה הלטינית ואמריקה אסייתית. יש ארצות הברית של אמריקה". אובמה עטף את נושאי נאומו באופטימיות ואחדות בביטוי "תעוזת התקווה", שאותו שאל מהכומר ג'רמיה רייט. רייט היה הכומר של הכנסייה המאוחדת של שיקגו, קהילה שחורה גדולה ובעלת השפעה שבה הוטבל אובמה כשהיה נוצרי ב-1988. אובמה השתמש בביטוי גם ככותרת לספרו השני, "תעוזת התקווה: מחשבות על השגת החלום האמריקאי" (The Audacity of Hope: Thoughts on Reclaiming the Аmerican Dream) משנת 2006, שהפך לרב מכר לאומי בעקבות הפופולריות החדשה שלו. בתיאור המרת דת שלו, כתב אובמה, "הרגשתי את רוחו של אלוהים קורצת לי. הכנתי את עצמי לרצונו, והתמסרתי לגילוי האמת שלו".

מדיניות הפנים

מאז 1933, כאשר התיקון ה-20 לחוקה הזיז את תאריך השבעתו של הנשיא מ-4 במרץ ל-20 בינואר, לנשיאים הנבחרים היו כאחד-עשר שבועות לבצע את המעבר ממועמד לנשיא. יש לבצע מספר משימות חשובות בתקופה זו כדי שהמעבר יצליח. ואין דבר חשוב יותר מבחינה פוליטית מאשר מינוי צוות הבית הלבן והקבינט. אין דבר חשוב יותר באופן אישי מהכנת משפחתו של הנשיא החדש לחיים בבית הלבן.

במהלך קיץ 2008 מינה אובמה את ג'ון פודסטה, נשיא המרכז להתקדמות אמריקאית, צוות חשיבה ליברלי וראש הסגל לשעבר בבית הלבן של קלינטון להתחיל להתכונן למעבר שיתרחש אם אובמה ינצח בבחירות. באוקטובר מינה הנשיא ג'ורג' וו. בוש צוות מעבר שיעבוד בשיתוף פעולה עם כל מועמד שייבחר. כתוצאה מכך, אובמה יכול היה להתחיל ברגע שהתוצאות יוכרזו ב-4 בנובמבר. רק יומיים לאחר מכן, הודיע ​​אובמה כי הנציג רם עמנואל משיקגו יהיה ראש הסגל שלו בבית הלבן.

צוות המעבר של אובמה הודיע ​​על מינויים נוספים של צוות בכירים תוך זמן קצר, כאשר רובם היו לחברים ולנאמנים אישיים של הנשיא החדש. כיועצים נשיאותיים בכירים, מינה אובמה את דיוויד אקסלרוד, יועץ הקמפיין הראשי שלו, את פיט רוז, ראש הסגל שלו בסנאט, ואת ולרי ג'ארט, ידידו ותומכת שלו משיקגו משכבר הימים. רוברט גיבס, מזכיר העיתונות של אובמה במהלך הקמפיינים שלו בסנאט ובקמפיינים לנשיאות, נבחר לדובר הבית הלבן. מינויים חשובים נוספים היו ג'ים מסינה ומונה סאטפן (סגני ראש הסגל), גרג קרייג (יועץ הבית הלבן), אלן מורן (מנהלת תקשורת) ופיל שילירו (הממונה על קשר עם מחוקקים). אובמה גם מינה את גנרל הנחתים לשעבר ג'יימס ל' ג'ונס כיועצו לענייני ביטחון לאומי, מזכיר האוצר לשעבר לורנס סאמרס מונה למנהל המועצה הלאומית לכלכלה, ואת עובדת הקונגרס הוותיקה מלודי בארנס ליועצת מדיניות הפנים שלו. מנהל משרד התקציבים של הקונגרס לשעבר, פיטר אורזג, מונה לראש המשרד לניהול ותקציב. ליאון פאנטה, חבר קונגרס לשעבר ששימש במספר ממשלים, נבחר למנהל סוכנות הביון המרכזית והאדמירל בדימוס דניס בלייר כמנהל המודיעין הלאומי.

במינוי חברי הליבה של הקבינט — ראשי חמש עשרה המחלקות הביצועיות — אובמה הסתמך בחלקו על גישת "צוות היריבים" שייחסה ההיסטוריונית הנשיאותית דוריס קרנס גודווין לאברהם לינקולן בספרה "צוות יריבים" מ-2005: הגאון הפוליטי של אברהם לינקולן. אובמה מינה לראשונה את הילרי רודהם קלינטון, היריבה הראשית שלו למועמדות הדמוקרטית לנשיאות, למזכירת המדינה. אובמה גם כלל שני רפובליקנים בקבינט, הזמין את שר ההגנה של בוש, רוברט גייטס, להישאר בתפקיד זה, ומינה את הנציג ריי להוד מאילינוי למזכיר התחבורה. מינויים נוספים בקבינט היו מינוייהם של טימותי גייתנר (אוצר), אריק הולדר (תובע הכללי), ג'נט נפוליטנו (ביטחון המולדת), הילדה סוליס (עבודה), שון דונובן (דיור ופיתוח עירוני), סטיבן צ'ו (אנרגיה), ארן דאנקן ( חינוך), קן סלזאר (פנים), טום וילסק (חקלאות), אריק שינסקי (המזכיר לענייני ותיקי מלחמה) וקתלין סבליוס (שירותי בריאות ואנוש).

לאחר בחירות אמצע הקדנציה ב-2010, כשהנשיא אובמה התאושש ממה שהוא כינה "הפגזים" שירו הדמוקרטים, הוא הנהיג שינויים פרסונליים בממשל שלו. ראש הסגל שלו, רם עמנואל, התפטר באוקטובר 2010 כדי לחזור לשיקגו ולהתמודד על ראשות העיר. בינואר 2011, אובמה מינה את ויליאם דיילי במקום עמנואל. דיילי, שאביו ואחיו היו שניהם ראשי עיריית שיקגו, עבד בקמפיינים דמוקרטיים שונים, שירת בממשל קלינטון והיה בנקאי בוול סטריט. דוברו של אובמה, רוברט גיבס, התפטר בפברואר 2011 והוחלף על ידי ג'יי קרני, עיתונאי ששימש כמנהל התקשורת של סגן הנשיא ביידן. באופן דומה, יועצו הבכיר של אובמה, דייוויד אקסלרוד, הוחלף בדייוויד פלוף, שניהל את הקמפיין לנשיאות של אובמה ב-2008.

צרות פיננסיות והתאוששות

כמו פרנקלין דלאנו רוזוולט ב-1933 ורונלד רייגן ב-1981, אובמה נאלץ להתמודד עם משבר כלכלי גדול ברגע שהושבע ב-20 בינואר 2009. הבנקים המובילים במדינה ומוסדות פיננסיים אחרים היו בסכנת קריסה חמורה. הכלכלה הפסיקה לצמוח ושיעור האבטלה התקרב ל-10%. מחירי הדירות היו בצניחה חופשית, מה שהוביל למספר רב של עיקולים. עוד לפני השבעו, אובמה תמך בתוכנית לסיוע בנכסים בעייתיים של הנשיא ג'ורג' וו. בוש (TARP), יוזמה שעלתה 700 מיליארד דולר למשלם המסים.

כנשיא, אובמה הפנה 60 מיליארד דולר בכספי TARP לג'נרל מוטורס ולקרייזלר ולספקיה (בנוסף ל-20 מיליארד דולר שהנשיא ג'ורג' וו. בוש אישר למטרה זו) במאמץ למנוע מתעשיית הרכב האמריקאית לפשוט רגל. יוזמת TARP הצליחה: חברות הרכב, שנאלצו לבצע רפורמה בפעילות הארגונית שלהן בתמורה למימון, שרדו, כמו כל הבנקים הגדולים. עד סוף 2009, מוסדות אלה כבר החזירו לממשלה יותר מ-600 מיליארד דולר. עם זאת, מצביעים רבים תפסו את התוכנית כאמצעי חילוץ לבנקאים עשירים ולמנהלי תאגידים.

ההמלצה החדשה והחשובה הראשונה של אובמה לקונגרס הייתה חבילת תמריצים כלכלית של 800 מיליארד דולר: חוק ההבראה וההשקעה מחדש. כשליש מהכסף היה כרוך במענקים לממשלי מדינות כדי למנוע מהן לפטר עובדי ציבור או להפחית את דמי האבטלה; כשליש נועד להורדת מסים ממעמד הביניים; וכשליש נוסף הלכו לגשרים, כבישים מהירים, מתקני טיהור שפכים ופרויקטים אחרים של תשתית. הקטגוריה האחרונה כללה עשרות מיליארדי דולרים כדי לעודד מחקר ופיתוח של מקורות אנרגיה מתחדשים, במיוחד רוח ושמש. מגזרים אלה פרחו בשנים שלאחר מכן והגיעו לנתח גדל במהירות מצריכת האנרגיה הכוללת של המדינה. אף על פי שאובמה קיווה להעביר את חוק ההבראה בתמיכה דו-מפלגתית, רק שלושה סנאטורים רפובליקנים הצביעו בעדו. עם זאת, השליטה הדמוקרטית בקונגרס הייתה חזקה מספיק כדי להבטיח את העברת החוק והנשיא אובמה חתם על החוק ב-17 בפברואר 2009.

לפי מדדים רבים, המדיניות הכלכלית של הנשיא עבדה והותירה אחריה כלכלה חזקה כשעזב את תפקידו בשנת 2017. המדיניות מנעה נפילה חופשית אפשרית, אפילו מסתברת, לתוך שפל גדול נוסף. במהלך שארית כהונתו, נוצר נטו 11.3 מיליון מקומות עבודה חדשים, שיעור האבטלה ירד מ-10% לפחות מ-5%, האינפלציה והריבית נותרו נמוכים, מדדי המניות הגדולים יותר מהכפילו את עצמם והגירעון השנתי בתקציב הפדרלי ירד מיותר מ-1.4 טריליון דולר לפחות מ-600 מיליארד דולר. בשנת 2015 השכר, שהיה מרכיב בפיגור ההתאוששות הכלכלית, החל לצמוח מהר יותר מהאינפלציה — ואכן, הכנסתם של עובדים ממעמד הביניים (ב-5%) והנמוכים (ב-8%) עלתה בצורה חדה יותר מאשר בכל שנה מאז הלשכה למפקד האוכלוסין החלה לעקוב אחר המספרים בשנת 1967. ובכל זאת, שיעור הצמיחה הכלכלית השנתית לא עלה על 2% בכל עת בתקופת נשיאותו של אובמה והמגמה לגידול בהכנסה אי השוויון בין האמריקנים העשירים ביותר לשאר האוכלוסייה גדל, מה שעורר אי שביעות רצון פוליטית רחבה בקרב המצביעים.

הרפורמה במערכת הבריאות

אובמה רצה לעשות יותר כנשיא מאשר לכבות את האש הכלכלית שירש עם כניסתו לתפקיד. הוא גם ביקש לחוקק רפורמה גדולה במערכת הבריאות. רפורמת שירותי הבריאות הייתה יעד מוביל של המפלגה הדמוקרטית מאז נשיאותו של הארי ס. טרומן. בשנת 1965, לינדון ב. ג'ונסון הבטיח את חקיקת Medicare עבור אמריקאים מבוגרים ו-Medicaid עבור עניים. שני הנשיאים הדמוקרטיים הבאים, ג'ימי קרטר וביל קלינטון, לא הצליחו כל אחד לשכנע את הקונגרס להעביר חקיקה שתבטיח כיסוי שירותי בריאות לכל השאר. למרות שאובמה הבטיח במהלך מסע הבחירות לטפל בנושא זה "עד סוף כהונתי בת ארבע השנים", הוא החליט שהסיכוי הטוב ביותר שלו להצליח הוא במהלך שנתו הראשונה בתפקיד, כשהפופולריות שלו צפויה להיות בשיאה. והדמוקרטים נהנו מרוב חזק בשני בתי הקונגרס.

אובמה עמד בפני מכשולים גדולים בהשגת חקיקת שירותי הבריאות. למרות שהדמוקרטים בקונגרס היו מאוחדים בתמיכה ברפורמה, הם היו חלוקים לגבי הצורה שהיא צריכה ללבוש. חלקם התעקשו שהממשל הפדרלי יציע "אופציה ציבורית" (כלומר, תוכנית כיסוי ממשלתית) ואחרים קראו להרחיב את הכיסוי הפרטי למי שחסר זאת. ליותר משלושה רבעים מהאמריקאים היה ביטוח בריאות פרטי בצורה כלשהי ולמרות העלויות הגבוהות של שירותי הבריאות, רבים מהם חששו ששינוי השיטה עלול להחמיר את מצבם, כמו גם להוסיף לגירעון התקציבי הפדרלי. חוק ההבראה כבר הביא לעלייה של מעל טריליון דולר בשנה.

אל מול המכשולים הללו, אובמה החליט שכל הצעת רפורמה חייבת להיות ניטרלית תקציבית — כלומר לחסוך כמה שיותר כסף. הוא התאים אותה לאינטרסים של תעשיית התרופות ובתי החולים, ששניהם סייעו להטביע את חוק שירותי הבריאות של הנשיא קלינטון באמצעות פרסום מסיבי ולובי נרחב. אובמה הזמין את הקונגרס להשתתף בפיתוח החקיקה, בניגוד לתהליך הסודי שבו נקט קלינטון.

המאמצים הללו לבדם לא הספיקו כדי להבטיח מעבר, במיוחד כאשר חברי הקונגרס נתקלו בהתנגדות זועמת ל-"Obamacare" מצד תנועת מסיבת התה בסדרה של פגישות באוגוסט 2009 במדינות המוצא והמחוזות שלהם. הנשיא, מתוסכל מכך שהוא לא עובר לעם האמריקני, החליט לדבר עם האומה בנאום בפריים טיים לקונגרס ב-9 בספטמבר 2009. "התוכנית שאני מכריז הלילה תעמוד בשלוש מטרות בסיסיות", הצהיר אובמה. "זה יספק יותר ביטחון ויציבות למי שיש לו ביטוח בריאות. זה יספק ביטוח למי שלא. וזה יאט את הצמיחה של עלויות הבריאות עבור משפחותינו, עסקינו והממשל שלנו". באופן ספציפי, "אנשים יידרשו לשאת בביטוח בריאות בסיסי — בדיוק כפי שרוב המדינות דורשות ממך לשאת בביטוח רכב. כמו כן, עסקים יידרשו להציע לעובדיהם טיפול רפואי, או להצטרף כדי לסייע בכיסוי העלויות של העובדים שלהם". הטיעון של אובמה הועיל במידה מסוימת כאשר, בתגובה להכרזתו כי "הטענה… שמאמץ הרפורמה שלנו יבטיח מהגרים בלתי חוקיים… זה שקר", צעק הנציג הרפובליקני ג'ו ווילסון מדרום קרוליינה, "אתה משקר!" ממקום מושבו.

אבל הנאום הצליח לעצור את הירידה בת החודשים בתמיכה הציבורית והקונגרס ברפורמה. בסביבה פוליטית שונה זו, הנשיא פתח בקמפיין מוצלח לשכנוע חברי קונגרס בפגישות פנים אל פנים. עד סוף השנה, שני בתי הקונגרס העבירו גרסאות שונות של החקיקה בנושא רפורמת בריאות. ב-23 במרץ 2010, לאחר התלבטויות חקיקתיות משוכללות אך הכרחיות מבחינה פרוצדורלית כדי לשכנע את בית הנבחרים להעביר את הצעת חוק הסנאט ללא שינוי, אובמה חתם על חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה. שבוע לאחר מכן הוא חתם על חוק פיוס בריאות וחינוך, שהחזיר כמה מהמאפיינים המועדפים על בית הנבחרים.

המחלוקת על חוק הטיפול במחיר סביר (ACA) לא הסתיימה כשהקונגרס חוקק אותו. לאחר שהרפובליקנים זכו בשליטה בבית הנבחרים בבחירות אמצע הקדנציה ב-2010, הם החלו להצביע באופן קבוע לביטולו. כשהמפלגה השיגה רוב בסנאט ב-2014, היא הצטרפה למאמץ הביטול. בינואר 2016, אובמה הטיל וטו על הצעת חוק הביטול הראשונה שהקונגרס שלח לו, רק הווטו השמיני שלו כנשיא וללא ספק המשמעותי ביותר.

ה-ACA גם שרד בעיקר אתגרים משפטיים רציניים. בתיק משנת 2012 של הפדרציה הלאומית לעסקים עצמאיים נגד סיבליוס, בית המשפט העליון קבע ברוב דחוק של 5-4 כי דרישת החוק שכולם יקבלו ביטוח בריאות היא חוקתית, אך רוב של שבעה שופטים ביטל את הדרישה הנוספת של מדינות שירחיבו את כיסוי ה-Medicaid שלהם, ובכך להפוך את ההרחבה לאופציונלית עבור כל מדינה. תיקי בית משפט אחרים התעוררו במסגרת חוק טיפול בר השגה במהלך הקדנציה השנייה של אובמה. בשנת 2014, בית המשפט פסק 5-4 בתיק של Burwell v. Hobby Lobby שחברות פרטיות בעלות חזקה קרובה יכלו לבחור מטעמים דתיים שלא לציית לתקנה שהוציאה מחלקת הבריאות ושירותי האנוש המחייבת מעסיקים לספק כיסוי למניעת הריון עבור עובדיהם במסגרת החוק. בשנת 2015, בית המשפט קבע 6-3 בתיק King v. Burwell כי הסמכות החדשה של הממשל הפדרלי על פי החוק לספק סובסידיות מס לאנשים עניים ומעמד הביניים לרכוש ביטוח בריאות בין אם המדינה בה הם גרו יצרה בורסת רכישה משלה או לא היה חוקתי.

הבעיה הראשונית הגדולה ביותר של ה-ACA לא הייתה פוליטית ולא משפטית. השקת התוכנית ב-2013 נפלה בצורה רצינית כשהאתר שדרכו אנשים היו צריכים לקנות ביטוח התברר כלא מתאים למשימה. במשך חודשים, כמעט כל ידיעה על Obamacare עסקה בבעיות באתר האינטרנט של התכנית. הבעיות תוקנו בסופו של דבר, אך הפגיעה במוניטין הציבורי של התוכנית נמשכה. גם כשמגמת העלייה התלולה ארוכת השנים במחיר שירותי הבריאות האטה ומספרם של הלא מבוטחים במדינה ירד בהתמדה עד סוף כהונתו השנייה של אובמה והפחית את חלקם של מבוגרים הלא מכוסים מ-18% ל-11%, האמריקנים נותרו מפולג לגבי החוק.

בבחירות 2016, גם המועמד הרפובליקני המנצח לנשיאות, דונלד טראמפ, וגם הקונגרס הרפובליקני שנבחר מחדש התחייבו "לבטל ולהחליף" את Obamacare בהקדם האפשרי. הם גם הבטיחו לשמר אלמנטים פופולריים מסוימים של התוכנית כמו כיסוי מובטח של תנאים קיימים וזכאותם של ילדים להיות מכוסים בביטוח הבריאות של הוריהם עד גיל 26. למרות שהרפובליקנים שלטו הן בנשיאות והן בקונגרס, הם לא הצליחו לבטל ולהחליף את Obamacare במהלך שנתו הראשונה של טראמפ כנשיא.

יוזמות אחרות במדיניות הפנים

ב-2010, אובמה שכנע את הקונגרס לחוקק חקיקה לרפורמה פיננסית, חוק הרפורמה בוול סטריט של דוד-פרנק וחוק הגנת הצרכן, שנועד למנוע התמוטטות כלכלית כמו זו שירש כשנכנס לתפקיד. בין היתר, הצו דרש ממוסדות פיננסיים "חשובים באופן שיטתי" (אלו המתוארים לעתים קרובות כ"גדולים מכדי להיכשל") להגן מפני הפסדים גדולים על ידי שמירה על רמות הון גבוהות יותר. החוק גם צמצם את יכולתם של הבנקים להשקיע בניירות ערך מסוכנים ויצר סוכנות פדרלית חדשה, לשכת ההגנה הפיננסית לצרכן, שתפקח על נהלי ההלוואות של בנקים, חברות משכנתאות ומלווי "משכורת", המאפשרים לטווח קצר, גבוה הלוואות בריבית לקהל לקוחות בעלי הכנסה נמוכה בעיקר.

ההשתלטות הרפובליקנית על בית הנבחרים בבחירות אמצע הקדנציה של 2010 הביאה לסיומה של תקופת הישגי החקיקה הדרמטיים של אובמה. הוא היה חסר את הרוב הדרוש להעברת הצעות חוק דרך הבית, והרוב הדמוקרטי בסנאט לא היה גדול מספיק כדי להתגבר על הפיליבסטרים הרפובליקנים, שדורשים שלוש חמישיות מההצבעה כדי להסתיים. כתוצאה מבחירות אמצע הקדנציה ב-2014, אובמה התמודד עם רוב רפובליקני בשני בתי הקונגרס במהלך השנתיים האחרונות שלו בתפקיד, מה שהביא את תהליך החקיקה למצב של כמעט לקפאון.

משא ומתן על תקציב

מול הרוב הרפובליקני החדש בבית הנבחרים ומיעוט רפובליקני מורחב בסנאט, הנשיא אובמה בילה חלק ניכר משנת 2011 ו-2012 במגננה. רוב שנת 2011 נשלטה על ידי המאמצים של הרפובליקנים בקונגרס לחוקק קיצוצים מסיביים בהוצאות המקומיות על מנת להקטין את הגירעון התקציבי הפדרלי. הדמוקרטים בקונגרס התנגדו בתקיפות למאמצים הללו, והותירו את הנשיא לכוד באמצע. אובמה היה שותף למטרה של הרפובליקנים לצמצם את הגירעון לטווח ארוך, אך חשש שהפחתות מיידיות בהוצאות הפדרליות יחנקו את ההתאוששות הכלכלית האיטית. הוא גם חשב שכל תוכנית להפחתת גירעון צריכה לכלול העלאות מס על יחידים ומשקי בית בעלי הכנסה גבוהה, מדיניות שנקט מאז שהכריז על מועמדותו לנשיאות ב-2007.

במהלך קיץ 2011, אובמה ניהל משא ומתן בחשאי עם יושב ראש בית הנבחרים החדש, הנציג הרפובליקני ג'ון בונר מאוהיו, כדי לראות אם הם יכולים להסכים על תוכנית לצמצום הגירעון. בתחילת אוגוסט התקרבו השניים להסכם שיטיל העלאות מס של 800 מיליארד דולר והפחתת הוצאות של 3.2 טריליון דולר על פני תקופה של עשר שנים. אבל כאשר קבוצה קטנה של סנאטורים רפובליקנים ודמוקרטים הציעה תוכנית משלה לצמצום גירעון שכללה העלאות מס של 1.2 טריליון דולר, אובמה הבין שהוא יאבד את תמיכת מפלגתו אם יעמוד בהסכם שלו ושל בונר לגבי הסכום הקטן יותר. הנשיא אובמה אמר לבונר שהוא זקוק ל-400 מיליארד דולר נוספים במסים לפני שיוכל להסכים לעסקה שלהם והמנהיג הרפובליקני, שהיה מודע לכך שרוב חברי השדולה במפלגתו מתנגדים להעלאת מסים בכלל, הפסיק את המשא ומתן. המאבק המתמשך של בונר עם השמרנות הרפובליקנית בבית הנבחרים הוביל לפרישתו כיושב ראש באוקטובר 2015 ולהחלפתו בתפקיד זה על ידי הנציג פול ריאן מוויסקונסין, שהיה המועמד הרפובליקני לסגן הנשיא ב-2012.

במקום הסכם צמצום הגירעון של 4 טריליון דולר מ-2011 שבוטל, הקונגרס והנשיא התפשרו על תוכנית צנועה יותר שבה הקונגרס יקים "ועדת-על" של הרפובליקנים והדמוקרטים בבית הנבחרים ובסנאט, שמטרתה לזהות העלאות מס של 1.2 טריליון דולר, קיצוץ בהוצאות, או שילוב כלשהו של שניהם עד סוף 2012. אם הוועדה לא הצליחה להגיע להסכמה, אזי התוכנית קבעה כי קיצוצים בהוצאות של 1.2 טריליון דולר ייכנסו לתוקף באופן אוטומטי, חצי בביטחון וחצי בתוכניות מקומיות. הרציונל היה שהאיום ב"תפיסה" יניע את הרפובליקנים שלא רצו לראות קיצוץ תקציב הביטחון ואת הדמוקרטים שלא רצו לקצץ בתוכניות מקומיות ללחוץ על ועדת העל להגיע להסכם. זה לא קרה. כפי שכתבו מדענים פוליטיים כמו דיוויד לואיס וטרי מו, "ועדת העל נכשלה כישלון חרוץ, ורוב שנת 2012 התבזבזה אז כשהמחוקקים הסתכלו לעבר הבחירות בנובמבר וסירבו לנגוס בכדור בסוגיית הגירעון". הסבב הראשון של סגירות נכנס לתוקף אך הוכח ככואב פוליטית למחוקקים משתי המפלגות עד שהחזרה עליהם בשנים הבאות נעשה ספק.

תחילת הקדנציה השנייה

כמו ברוב הממשלים לשתי קדנציות, שינויים רבים התרחשו בקבינט ובצוות הבית הלבן כאשר אובמה החל את כהונתו השנייה. רק מזכיר החקלאות טום וילסק כיהן בכל שמונה שנות נשיאותו של אובמה. מה שמבדיל את נשיאות אובמה היה שהשינויים שהתרחשו כמעט תמיד במהלך הרגיל של דברים, לא כתוצאה משערורייה או מחלוקת פוליטית – תוצאה של סגנון השלטון הידוע "ללא דרמה" של אובמה.

מבין ארבעת משרות "הקבינט הפנימי", ראשי כולם מלבד משרד המשפטים (התובע הכללי אריק הולדר) החליט שהגיע הזמן להמשיך הלאה. בשנת 2013, אובמה בחר בסנאטור ג'ון פ. קרי ממסצ'וסטס להחליף את הילרי קלינטון כמזכיר המדינה, וקרי כיהן עד תום כהונתו השנייה של הנשיא בשנת 2017. חוסר יציבות רב יותר הגיע לתפקיד מזכיר ההגנה. ב-2011 מינה אובמה את ליאון פאנטה, ששימש במספר ממשלים בתפקידים רמי דרג, במקום רוברט גייטס; במהלך הקדנציה השנייה, הוא מינה את הסנאטור לשעבר של נברסקה צ'אק הייגל, רפובליקני, במקום פאנטה ב-2013; ובשנת 2015, הוא מינה את אשטון קרטר, שכיהן בשארית הקדנציה השנייה של אובמה. ב-2015, הולדר פרש מתפקיד התובע הכללי והוחלף על ידי לורטה לינץ'. אובמה גם מינה את ראש סגל הבית הלבן ג'ק לו במקום טימותי גייתנר כמזכיר האוצר.

בתפקידי קבינט אחרים, ג'ון ברייסון הפך למזכיר המסחר ב-2011, כאשר גארי לוק פרש מתפקידו, ופני פריצקר החליפה את בריסון ב-2015. כמזכירת הפנים, סאלי ג'וול החליפה את קן סלזאר ב-2013, וכמזכירת הבריאות ושירותי האנוש, סילביה מתיוס בורוול החליפה את קתלין סיבליוס ב-2015. תומאס פרז מונה למזכיר העבודה בשנת 2013. מזכיר השיכון והפיתוח העירוני שון דונובן הוחלף בג'וליאן קסטרו ב-2014; אנתוני פוקס החליף את מזכיר התחבורה ריי להוד ב-2013; וארנסט מוניז החליף את סטיבן צ'ו כמזכיר האנרגיה ב-2013. בשלוש המחלקות שאך זה נוצרו, ג'ון בי קינג ג'וניור החליף את ארן דאנקן כמזכיר החינוך ב-2016; רוברט מקדונלד החליף את אריק שינסקי כמזכיר לענייני חיילים משוחררים ב-2014: וג'ה ג'ונסון הפך למזכיר ביטחון המולדת כשג'נט נפוליטנו פרשה מתפקידה ב-2013. אף אחד מהמעברים הללו לא היה כרוך בשערורייה או, למעט כהונתו המקוצרת של הייגל כשר ההגנה, נראה לא בזמן. היסטורית, כהונה ארוכה כראש מחלקה מבצעת הייתה היוצא מן הכלל, לא הכלל.

אותו דפוס חל על תפקידים מובילים בסגל הבית הלבן ובמשרד ההנהלה של הנשיא. לאובמה היו ארבעה ראשי סגל, שהחליף את רם עמנואל בוויליאם דיילי ודיילי בג'ק לו במהלך כהונתו הראשונה לפני שהחליט על סגן היועץ לביטחון לאומי דניס מקדונו כראש הסגל למשך כל הקדנציה השנייה. לנשיא היו גם ארבעה מנהלי משרד וניהול ותקציבים: פיטר אורזג (2009-2010), ג'ק לו (2010-2012), סילביה בורוול (2013-2014) ושון דונובן (2014-2017). שלושה אנשים שימשו כיועץ לביטחון לאומי: ג'יימס ג'ונס (2009-2010), טום דונילון (2010-2013) וסוזן רייס (2013-2017).

ב-20 בינואר 2013 נשא אובמה את נאום ההשבעה השני שלו. זה היה מסורתי במובנים מסוימים וחדשני במובנים אחרים. כמו רוב הכתובות הללו, הוא מצא נושאים מאחדים המבוססים על החוויה האמריקאית. הוא פתח את הנאום, למשל, בציטוט הצהרת מגילת העצמאות לפיה "כל בני האדם נבראו שווים, והם ניחנים על ידי בוראם בזכויות מסוימות שאינן ניתנות לביטול". אבל ככל שהכתובת התגלגלה, אובמה הפך ספציפי יותר ממה שהיה נהוג בהזדמנויות כאלה. בין הנושאים שהוא העלה היו שינויי אקלים, נישואים חד מיניים ורפורמה בתחום הבריאות. הנושא המאחד של הנאום היה שמדיניות כזו תסייע בהגשמת האידיאלים האמורים בהצהרה.

בנאום מצב האומה, ב-12 בפברואר 2013, פירט אובמה את סדר היום שהציע בטקס ההשבעה, תוך שהוא גם קרא לתמיכה פדרלית גדולה יותר בחינוך לגיל הרך, רפורמת הגירה כדי לספק נתיב לאזרחות למהגרים חסרי תיעוד, העלאת שכר המינימום, וחקיקה חדשה בנושא פיקוח על נשק. האחרונה מהנושאים הללו קיבלה דחיפות מיוחדת לאחר ה-14 בדצמבר 2012, כאשר חמוש ירה והרג עשרים ילדי בית ספר ושישה מורים ואנשי צוות בבית הספר היסודי סנדי הוק בניוטאון, קונטיקט. כמו בעבר, הרפובליקנים בקונגרס, יחד עם כמה דמוקרטים ממדינות כפריות בדרך כלל פרו-נשק, סיכלו את העברת כל חקיקה בנושא פיקוח על נשק. ההתנגדות של הקונגרס לחוקי פיקוח על נשק חדשים נמשכה לאחר מספר ירי המוני שלאחר מכן, כולל הריגת תשעה מתפללים בכנסייה אפרו-אמריקאית בצ'רלסטון, דרום קרוליינה, ב-17 ביוני 2015.

אובמה קרא גם לקונגרס להימנע מקיצוץ כולל של 85 מיליארד דולר בתקציב הפדרלי – חצי בהגנה וחצי בתוכניות מקומיות – שהיו אמורים להתקיים באופן אוטומטי ב-1 במרץ 2013, אם המחוקקים לא יוכלו להסכים על כך. תוכנית נוספת להשגת צמצום הגירעון. הקיצוצים האוטומטיים המתוכננים היו תוצאה של ההחלטה שקיבל הקונגרס באוגוסט 2011 להשיג צמצום גירעון של 1.2 טריליון דולר על פני תקופה של עשר שנים באמצעות "תפיסה" אם לא ניתן היה להסכים על שיטה אחרת.

אובמה רצה שהקונגרס ימנע את ההפרעה המתוכננת על ידי העלאת מסים וביצוע קיצוצים ממוקדים בהוצאות. בכל זאת, התפיסה נכנסה לתוקף ב-1 במרץ כמתוכנן. באוקטובר 2013, הממשלה נסגרה למשך שבועיים כאשר הקונגרס והנשיא לא הצליחו להסכים על תקציב. מאוחר יותר באותה שנה, הם הגיעו להסכם פשרה שהשהה את התפיסה לעתיד הנראה לעין. השילוב של צמיחה כלכלית מחודשת וצנע תקציבי הוריד את הגירעון השנתי בתקציב הפדרלי מ-1.4 טריליון דולר ב-2009 ל-0.4 טריליון דולר ב-2015 לפני שתקתק למעלה ל-0.6 טריליון דולר בשנה שלאחר מכן.

הרפובליקנים בקונגרס לא הסכימו להעביר כמעט את כל החקיקה שהנשיא רצה. חריג אפשרי, כך נראה לזמן מה, עשוי היתה להיות רפורמת ההגירה, שרבים מהרפובליקנים היו פתוחים לה ב-2013, לא בגלל אובמה, אלא בגלל שהביצועים העגומים של המפלגה הדמוקרטית בבחירות 2012 בקרב מצביעים לטינים גרמו למנהיגי מפלגות רבים לרצות לתקן את תדמיתה כמפלגה המתנגדת למהגרים. בשנת 2013, רוב דו מפלגתי של הסנאט העביר את חוק אבטחת הגבולות, הזדמנויות כלכליות ומודרניזציה של הגירה, הצעת חוק לרפורמת הגירה שיוצרת נתיב לאזרחות למהגרים חסרי תיעוד, ברוב של 68 מול 32. הצעת החוק מתה כאשר השמרנים הרפובליקנים בבית הנבחרים, בתגובה ללחץ הגובר נגד ההגירה מצד בוחריהם, סירבו להביאו לדיון. אובמה פנה לחתום על צו נשיאותי במאמץ להשיג כמה מרפורמות ההגירה שלא הצליח להשיג בהליך החקיקה.

בנוגע להגירה וכמה עניינים אחרים, ההתנגדות הרפובליקנית של הקונגרס לאג'נדה החקיקתית של אובמה הביאה אותו להסתמך יותר ויותר על פקודות ביצוע, כרוזים, תקנות ופעולות ביצועיות חד-צדדיות אחרות במהלך כהונתו השנייה. "יש לי עט, ויש לי טלפון", אמר ב-2014 כדרך לאפיין את סמכויותיו שאינן תלויות בשיתוף פעולה של הקונגרס.

בתחום מדיניות הפנים, הפעולות הביצועיות של אובמה כללו: הוצאת תוכנית פעולה אקלימית, שהביאה לכך שהסוכנות להגנת הסביבה הורתה על הפחתות חמורות כל כך בפליטת פחמן מתחנות כוח עד שהפחיתה את קיבולת מפעל הפחם של המדינה בכמעט שליש; הטלת וטו על הצעת חוק לאשר בניית צינור הקיסטון XL באורך 1000 מייל שהיה מחבר בין חולות הנפט של קנדה למפרץ מקסיקו; הוצאת צו ביצוע להעלאת שכר המינימום לעובדים פדרלים ל-10.10 דולר לשעה; דרישה לבדיקות רקע לרוכשי אקדחים בתערוכות נשק; הוצאת צו ביצוע האוסר על אפליה על ידי קבלנים פדרליים על בסיס נטייה מינית או זהות מגדרית. בשנת 2014, אובמה חגג בפומבי את החלטת בית המשפט העליון המעניקה זכויות נישואין לזוגות מאותו מין. הוא התקשר לברך את התובעים והאיר את החלק החיצוני של הבית הלבן בצבעי הקשת בענן; יצירת MyRa's כדי לעזור לאמריקאים ללא פנסיה לחסוך לפנסיה.

חלק מפעולותיו של אובמה בוטלו על ידי יורשיו ואחרים על ידי החלטות בית המשפט הפדרלי שקבעו כי חרג מסמכותו החוקית. לדוגמה, בפברואר 2015, שופט מחוז פדרלי המשיך את מדיניות ה-DAPA של הנשיא משנת 2014 (Deferred Action for Parents of Americans), שהייתה מאפשרת למהגרים חסרי תיעוד שילדיהם היו אזרחים אמריקאים להישאר בארצות הברית. ביוני 2016, בית המשפט העליון תקף 4-4 בערעור על פסק הדין, שהותיר אותו על כנו. עם זאת, יוזמה קודמת של אובמה – DACA, או Deferred Action on Childhood Arrivals – נותרה בתוקף ואיפשרה לקבוצות מסוימות של קטינים שהגיעו לארצות הברית שלא כדין להישאר במדינה.

אובמה השתמש בכוח הווטו במשורה אך ביעילות. הוא הטיל וטו על 12 הצעות חוק שהעביר הקונגרס במהלך שמונה שנותיו כנשיא, כולל הצעות חוק לביטול חוק הטיפול בר השגה ואישור צינור Keystone XL. הקונגרס ביטל רק וטו אחד שלו, צעד מ-2016 שנועד לאפשר לקורבנות פעולות טרור לתבוע מדינות שתמכו במעשים. לא פחות חשוב, איומי וטו מצד הנשיא מנעו מהקונגרס להעביר צעדים אחרים שהוא פסל, או לפחות לשנות אותם בדרכים שהיו מקובלים עליו לחתום.

הסמכות החוקתית של הנשיא להעניק חנינות נוצלה בתדירות גבוהה בהרבה על ידי אובמה, במיוחד במהלך השנתיים האחרונות שלו בתפקיד, כשתשומת לבו הופנתה לרפורמה במשפט הפלילי. הוא הוציא 212 חנינות והקל ב-1,715 עונשים, יותר מ-13 הנשיאים הקודמים ביחד. רוב החנינות הללו היו מטעמם של אנשים שנידונו למאסרים ארוכים מאוד בגין ביצוע פשעי סמים פדרליים.

מדיניות החוץ

עיראק ואפגניסטן

בנוסף לכלכלה במשבר עם כניסתו לתפקיד, הנשיא אובמה ירש שתי מלחמות, האחת בעיראק והשנייה באפגניסטן. אובמה, שהתנגד קודם להחלטת הנשיא ג'ורג' וו. בוש לפלוש לעיראק ב-2003, הבטיח במהלך מערכת הבחירות של 2008 להסיג את החיילים האמריקאים בהקדם האפשרי. בפברואר 2009, הוא הכריז על תוכנית להורדת כמות החיילים מ-160,000 ל-50,000 עד אוגוסט 2010, כולל סילוק כל הכוחות הלוחמים. שאר החיילים, הוא הוסיף, יוחזרו עד סוף 2011. במשך כמה שנים, הנסיגה התנהלה בצורה חלקה, בין השאר משום שאובמה הצליח להתבסס על ההישגים שהושגו בעקבות ה"זינוק" של בוש של 20,000 חיילים נוספים ב-2007, שסייע לממשלת עיראק להחזיר מידה של יציבות למדינה. עד 2012, רק 150 חיילים אמריקאים היו בעיראק, מספר שנותר כמות שהוא במשך כשלוש שנים.

הבטחה נוספת של אובמה הקשורה למלחמה הייתה להגביר את המחויבות הצבאית של ארה"ב באפגניסטן כדי למנוע ממשטר הטליבאן הקיצוני להחזיר לעצמו את השלטון ולאפשר לאל קאעידה להשתמש שוב במדינה כבסיס לפעולות טרור נגד ארה"ב ובעלי בריתה. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, נענה אובמה לבקשת הצבא, שהוגשה תחילה בתום כהונת בוש, לשלוח 21,000 חיילים נוספים לאפגניסטן, מה שהעלה את הנוכחות הצבאית האמריקאית שם לכ-60,000.

עם זאת, במהלך שנתו הראשונה כנשיא, אובמה השתכנע שנדרש שינוי באסטרטגיה הצבאית כדי שממשלת אפגניסטן תוכל בסופו של דבר להביס את הטליבאן בעצמה. ביוני הוא מינה מפקד צבאי חדש, הגנרל סטנלי מק'קריסטל, וביקש ממנו להמליץ ​​על דרך פעולה חדשה. מק'קריסטל ביקש 40,000 חיילים נוספים והבטיח לפרוס אותם כדי לאמן את הכוחות האפגניים להילחם בטליבאן במקום להסתמך על העוצמה האמריקאית. לאחר סדרה ממושכת של פגישות שהחלה בספטמבר, הודיע ​​אובמה בנאום ב-1 בדצמבר 2009 בווסט פוינט כי אישר זינוק קצר טווח של 33,000 חיילים בתנאי שהכוחות האמריקאים חייבים להתחיל לסגת מאפגניסטן ביולי 2011. עד מהרה פיטר הנשיא את מק'קריסטל בגלל הערות מזלזלות על חברי הממשל והוא החליף אותו בגנרל דיוויד פטראוס, שפיתח ויישם את הזינוק המוצלח בעיראק שהיווה השראה לאסטרטגיה החדשה של מק'קריסטל לאפגניסטן.

לאחר בחירות אמצע הקדנציה 2010, הרפובליקנים בקונגרס התעניינו הרבה יותר במדיניות פנים מאשר במדיניות חוץ, שאיפשרה לנשיא אובמה לבצע התנתקות מוחלטת של כוחות אמריקאים, לפחות במונחים של לחימה פעילה, מאפגניסטן עד 2014. מספר החיילים האמריקאים באפגניסטן, שהגיע לשיא של 97,000 ב-2011, ירד בהתמדה לכ-12,000 ב 2015 לפני שהתיישר בנתון הזה כשהנשיא הודה בעל כורחו שהמשימה להביס את הטליבאן עדיין לא הושגה. חיזוק האישורים של אובמה בעניינים צבאיים היה ה-2 במאי 2011, עם חיסולו של מנהיג אל-קאעידה, אוסאמה בן לאדן, על ידי צוות כוחות מיוחדים של הצי SEALS. סוכנויות הביון הגיעו למסקנה שבן לאדן מסתתר כנראה במתחם מגורים ליד אבוטאבאד, פקיסטן. בהיעדר ודאות בעניין, והבנת הסיכונים במתקפה צבאית, הורה אובמה בכל זאת על המתקפה, שהצליחה. בחגיגות מותו של בן לאדן, האמריקנים מחאו כפיים להחלטיות ולשיקול דעתו של הנשיא.

גם לאחר שחיילי ארצות הברית חיסלו את בן לאדן במאי 2011 והחלו לסגת מעיראק ומאפגניסטן, הנשיא הרחיב את הפריסה האסטרטגית של כוחות מיוחדים ומזל"טים ב"מלחמה חשאית" נגד חשודים בטרור. (מל"טים הם כלי טיס ללא שליטה מרחוק, המנהלים מעקב ומפילים פצצות מכוונות מדויקות). יתר על כן, הבית הלבן הצטרף לנאט"ו כדי לסייע למורדים הלובים לסיים את שלטונו של הדיקטטור, קולונל מועמר אל-קאדאפי. הממשל טען שהחלטת מעצמות המלחמה, המחייבת את הנשיא לדווח לקונגרס כשהוא פורס כוחות אמריקאים, לא חלה כי לא הייתה קיימת מצב של "פעולות איבה".

אובמה וצוות הביטחון הלאומי שלו טענו שהם משתמשים בגישה חדשה למלחמה שנשענת על פעולה רב לאומית ולא חד צדדית, ועל תקיפות אוויריות כירורגיות וכוחות מיוחדים במקום על פריסת כוחות מסיבית. אולם הסתמכותו של הממשל על הפצצות במקום חיילי קרקע בלוב, מנעה ממנו כל אמצעי לצמצם את הכאוס שנוצר לאחר הרג קדאפי. אחת ההשלכות המצערות הייתה התקפת המון רדיקלית על המתחם הדיפלומטי האמריקאי בבנגזי, לוב, שבה נהרגו ארבעה פקידים אמריקאים.

סוריה ודאעש

במהלך השנה הראשונה לכהונתו השנייה, נראה היה שהנשיא אובמה נחוש בדעתו לצמצם את המעורבות האמריקאית במלחמות. הוא החליט שלא לבצע מתקפות טילים בסוריה לתמיכה במורדים הנלחמים במשטר האוטוקרטי של בשאר אל-אסד, למרות שהרודן האכזרי חצה את "הקו האדום" המוצהר של אובמה באמצעות שימוש בנשק כימי נגד אזרחים. אובמה ביטל תקיפה אווירית מתוכננת על סוריה כמעט ברגע האחרון, והחליט להפנות את הנושא לקונגרס, שהיה לו עניין מועט לאשר זאת. כמה ימים לאחר מכן, קיבל אובמה את הצעתו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לשכנע את סוריה להיפטר מהנשק הכימי שלה.

גם עם העלייה הדרמטית של קבוצה רדיקלית שהכריזה על עצמה בשם המדינה האסלאמית בסתיו 2014, הסבלנות הנשיאותית פינתה את מקומה למסלול חדש שרירי יותר במזרח התיכון. המדינה האסלאמית, הידועה על ידי רובם כדאעש, הייתה שלוחה לשעבר של אל-קאעידה שניצלה את מלחמת האזרחים בסוריה ואת עייפותה של ממשלת עיראק כדי להשיג שטחים משני צדדי גבול עיראק-סוריה.

כפי שהודה הנשיא, ממשלו המעיט בערך הסכנה של פלישות דאעש לסוריה ולעיראק; ואכן, אובמה דחה בתחילה את הלוחמים הללו כ"צוות חובבני". אבל ההתקדמות המתמדת של הח'ליפות שהוכרזה על עצמה והתגובה הציבורית החזקה לפרסום סרטונים של דאעש שהציגו באופן גרפי את עריפת ראשם של שני עיתונאים אמריקאים, דרבנו את הנשיא לפעול. בנאום שנשא בפני האומה ב-10 בספטמבר 2014, הכריז אובמה על תוכנית "לפגוע, ובסופו של דבר להשמיד, את דאעש באמצעות אסטרטגיה מקיפה ומתמשכת ללוחמה בטרור". שבועיים לאחר מכן, זמן קצר לאחר שהורה על תקיפות אוויריות על עשרות מטרות של דאעש בסוריה, פרסם הנשיא קריאה מיליטנטית עוד יותר להתחמש נגד המדינה האיסלאמית בנאום בפני העצרת הכללית של האו"ם. מספר החיילים האמריקנים בעיראק עם משימה לסייע במלחמה בדאעש עלה ליותר מ-5,000 עד 2016, והממשל שלו ביצע יותר מ-10,000 תקיפות אוויריות נגד הארגון הרדיקלי.

למרות שלתקיפות האוויריות בסוריה הייתה תמיכה דו-מפלגתית חזקה, סוגיות חוקתיות ומפלגות ארבו ממש מתחת לפני השטח. בנאומו לאומה אמר אובמה כי הוא "מברך על תמיכת הקונגרס במאמץ הזה", אך התעקש שיש לו "הסמכות לטפל באיום מדאעש". סמכות זו, לטענתו, נמצאת בהחלטה שהתקבלה בקונגרס ב-2001 והסמיכה את הנשיא ג'ורג' וו. בוש להשתמש בכוח צבאי נגד אלה ש"תכננו, אישרו, ביצעו או סייעו" בפיגועים ב-11 בספטמבר. הבית הלבן טען שההחלטה מכסה מלחמה בדאעש מכיוון שארגון הטרור הוא "היורש האמיתי של מורשתו של אוסאמה בן לאדן, על אף הפיצול הציבורי האחרון בין ההנהגה הבכירה של אל-קאעידה לבין דאעש".

הנשיא הקפיד להבטיח שהקרב נגד דאעש יהיה שונה מהמלחמות בעיראק ובאפגניסטן מכיוון שהוא "לא יכלול כוחות קרב אמריקאים הנלחמים על אדמה זרה". עם זאת, הפעולה הצבאית כללה לא רק "מערכה שיטתית של תקיפות אוויריות" אלא פריסת כוחות נוספים "כדי לתמוך בכוחות העיראקים והכורדים באימונים, מודיעין וציוד". למרות הסנטימנט הציבורי החזק שתמך במאמצים להכות נגד הזוועות של דאעש, כישלונו של הקונגרס להציב גבולות למשימה חדשה במזרח התיכון חידש את החששות לגבי הכוח הביצועי.

מלבד סוגיות משפטיות וחוקתיות, המצב בשטח בעיראק ובמיוחד בסוריה נותר מדאיג בסוף כהונתו של אובמה כנשיא. לחוסר היציבות בסוריה היו השלכות לא רק על האזור אלא גם על אירופה, לשם נמלטו מאות אלפי סורים במרדף אחר מקלט מהתנאים הכאוטיים בארצם. השאיפות הרוסיות הגוברות במזרח התיכון תחת פוטין היו גם מקור לתסכול וכך גם הכיבוש הצבאי שהורה פוטין של אוקראינה השכנה בשנת 2014. בתגובה לכיבוש הרוסי של שטחי לוהנסק ודונייצק, ארצות הברית ומדינות אירופה הטילו סנקציות כלכליות נגד רוסיה, אך הם הטילו סנקציות כלכליות מוגבלות שלא הביאו לנסיגה של הכוחות הרוסיים.

הסכם הגרעין של איראן ומדיניות סחר

יעדי מדיניות החוץ של אובמה התרחבו מעבר למלחמות שהוא ירש או שפרצו בזמן כהונתו. בתחילת כהונתו השנייה ב-2013, הוא ומנהיגי חמש מדינות נוספות החלו במשא ומתן עם איראן שהביא להסכם משנת 2015 שנועד למנוע מהמדינה לפתח נשק גרעיני במשך עשור לפחות בתמורה להסרת סנקציות כלכליות של האומות המאוחדות. במסגרת ההסכם, איראן ויתרה על 97% מהאורניום המועשר שלה.

אובמה גם שיקם את היחסים הדיפלומטיים עם קובה הקומוניסטית בדצמבר 2014 לראשונה מזה יותר מחצי מאה וביקר במדינה במרץ 2016. בשנת 2014, הנשיא הגיע להסכם אקלים דו-צדדי שבו הסכימו סין וארצות הברית לצמצם באופן משמעותי פליטות פחמנים. הסכם זה הניח את הבסיס לוועידת שינויי האקלים של האו"ם בפריז ב-2015, שבה כמעט כל מדינה בעולם הסכימה לנטר את הפליטות שלה ולפתח תוכניות להפחתתם.

במאמץ לקשור את מדינות האוקיינוס ​​השקט קרוב יותר לארצות הברית מאשר לסין, אובמה ניהל משא ומתן על הסכם סחר רב לאומי, שותפות הטרנס-פסיפיק (TPP), עם 12 שותפי סחר מסביב לאגן האוקיינוס ​​השקט. עם זאת, TPP נקלעה לפוליטיקה של שנת הבחירות ב-2016, כשהמועמדים המובילים בשתי המפלגות הפוליטיות הגדולות התנגדו לה והיא מעולם לא הוצגה לקונגרס. הסחר החופשי הפך בסוף הקדנציה השנייה של אובמה היה לעניין שנוי במחלוקת, שאפילו הילרי קלינטון, שכמזכירת החוץ כינתה את TPP "תקן הזהב" בהסכמי סחר, התנגדה לכך.

מלבד הדאגה הלהוטה לטווח ארוך משינויי האקלים, גישתו של אובמה למדיניות החוץ הייתה פרגמטית וחלקה. הוא לא ביטא את דוקטרינת אובמה גורפת המקבילה לדוקטרינת מונרו או לדוקטרינת בוש, והעדיף להתמודד עם מצבים כפי שהם התעוררו ברחבי העולם על בסיס כל מקרה לגופו. יותר מכל דבר אחר, אמר אובמה, הכלל שלו היה, "אל תעשה דברים מטופשים"…

מורשת שברירית

כשהנשיא אובמה עזב את תפקידו ב-20 בינואר 2017, השפעתו ומורשתו לא היו ברורות. הוא תמיד יהיה הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון בתולדות ארצות הברית והממשל שלו היה בולט ביציבותו. עם זאת, כשהרפובליקנים שלטו הן בנשיאות והן בקונגרס בשנת 2017, חלק מהישגיו הבולטים ביותר של אובמה כמו חוק הטיפול בר השגה, הסכם שינויי האקלים של פריז ופעולות נדחות בנושא כניסות לילדות בוטלו או מותקפים תדיר.

ההשפעה המתמשכת של אובמה על החיים האמריקאים עשויה להתברר כגדולה ביותר מבחינת המשברים שלא התרחשו. למרות התנודדות על סף קטסטרופה כלכלית, השפל הגדול השני לא קרה בשנת 2009. ולמרות הקריאות לפעולה צבאית אגרסיבית יותר, ארצות הברית צמצמה את מצבת החיילים שלה במקום לפתוח במלחמות נוספות. ברם סקרים של אוניברסיטת קוויניפיאק שפורסמו בסוף ינואר 2017 מצאו כי 29% אמרו שהוא הנשיא הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, רק נקודה אחת מאחורי רונלד רייגן, שנבחר ב-30% והקדים בהרבה כל נשיא אחר לאחר המלחמה.

ברק אובמה, שהחל את הקדנציה הנשיאותית שלו כנשיא היסטורי, ניהל למעשה נשיאות קצת פחות מהיסטורית. עם הישג חקיקתי גדול אחד בלבד (Obamacare) — ושברירי גם כן — מורשת הנשיאותית נשענת בעיקר על חשיבותה הסמלית האדירה ועל גורלה של טלאים של פעולות ביצועיות. כמה מזה נבע מהגורל וכמה נבע מחסרונותיו של אובמה עצמו כפוליטיקאי עמדו לדיון אינספור פעמים. אחרי הכל, במהלך כהונתו כנשיא, אפילו כשנהנה מבחירות חוזרות ומדירוג גבוה לקראת סוף הקדנציה השנייה, המפלגה הדמוקרטית סבלה מאוד… הדמוקרטים איבדו יותר מאלף מושבים בבתי המחוקקים של המדינה, באחוזות מושלים ובקונגרס במהלך כהונתו ולמעשה יותר מושבי מחוקקים דמוקרטים אבדו תחת אובמה מאשר תחת כל נשיא בהיסטוריה המודרנית.

הסיבה לכך היא שאובמה לא רק היה שמרוחק מהרפובליקנים בקונגרס – הוא היה מרוחק גם מהדמוקרטים. חוסר הרצון שלו לעסוק בחברי קונגרס חצה את המעבר, ודמוקרטים רבים זעמו עליו בדיוק כמו הרפובליקנים. אובמה מצא את עצמו מתמודד עם מפלגה רפובליקנית ניצית ואופוזיציונית ביותר ובסופו של דבר, הוא היה מודאג יותר ממדיניות ולא שש לעסוק במאבקים הפוליטיים המביאים למדיניות מוצלחת ובת קיימא.

ראוצ'ווי מספרת כיצד כריסטינה רומר, היו"ר הראשונה של מועצת היועצים הכלכליים של אובמה, המציאה מספר (1.8 טריליון דולר), "מבוסס על אריתמטיקה ונתונים", שלדעתה יהיה צורך להזניק את הכלכלה מחדש. בהתחשב בתחושת החירום באותה תקופה ובשליטה הדמוקרטית בשני בתי הקונגרס, אובמה יכול היה להשתמש בכמות הפוליטית הגדולה למדי שלו כדי לאשר ולאחר מכן להילחם עבור חבילת תמריצים גדולה יותר, כזו שהתמקדה מאוד ביצירת מקומות עבודה ושימור. אבל הכלכלן הכוכב בצוותו, לורנס סאמרס, לא הסכים עם רומר וטען שניתן לייצב את הכלכלה באמצעות תמריץ קטן בהרבה. אובמה בחר ללכת עם התוכנית של סאמרס והתוצאות של אותה החלטה יהדהדו לאורך כל כהונתו כנשיא. אומנם, בזמן שהתוכנית של סאמרס עבדה, ההתאוששות הייתה איטית מאוד. כך, במקום להתמקד ללא הפוגה בעבודות, כפי שרצו רומר, רוב הקונגרס ורוב האומה, הממשל עבר במהירות לסעיף הבא בסדר היום של המדיניות שלו: שירותי בריאות. החלטתו של אובמה להדגיש את הגירוי לטובת לחיצה על רפורמה בביטוחי הבריאות הייתה הימור עצום, אם כי לא ניתן לדעת, גודל ותוצאה. כך קרה שעד 2010 נחרץ גורלו של אובמה. בבחירות אמצע הקדנציה, הרפובליקנים ניצחו על רקע ההתאוששות האיטית והתפיסה שחבילת התמריצים של אובמה העדיפה את וול סטריט, כמו גם האובססיה חסרת הטון של הדמוקרטים לגבי הצעת חוק הבריאות. הרפובליקנם השתלטו בקלות על הבית, קטפו 63 מושבים – ההישגים הגדולים ביותר בבחירות אמצע הקדנציה של המפלגה מאז 1938 ומאז ואילך, נשיאות אובמה נאבקה במפלגה רפובליקנית רדיקלית. אובמה בחר שוב ושוב בחומר על פני פוליטיקה. וכך במשך שש השנים הנותרות שלה, נשיאות אובמה היתה מסורסת ונאלצה להתעמת עם מפלגה רפובליקנית שהייתה נחושה להתנגד לכל מה שהוא עשה.

בשיאה, קבוצת מסיבת התה הרפובליקנית של הבית כללה רק 60 חברים מתוך 242 חברי קונגרס רפובליקנים. זה הותיר 182 רפובליקנים שחוזרו על ידי נשיא דמוקרטי חדש וכריזמטי, הרבה פחות ממה שהיה צריך כדי לשבור את המצב. אבל נשיא שלא יחזר ​​אחרי חברי מפלגתו שלו לא היה צפוי לנסות או להצליח בחיזור אחר חברי המפלגה האחרת.

בקיץ 2010, למשל, ניסה אובמה להעביר הצעת חוק מקיפה של סחר על מנת להילחם בשינויי האקלים. זה נכשל כישלון חרוץ, ואחרי זה, החקיקה לשינוי האקלים נפלה. אין זה מפליא שהוא הוחלף בהמשך באסטרטגיה אגרסיבית של פעולות ביצועיות, מתוכנית הכוח הנקי ועד להסכמי האקלים של פריז. כך קרה שעם בחירתו של דונלד טראמפ בשנת 2016, רבים מההתקדמות של אובמה הפכו פגיעות לביטולים מצד נשיא רפובליקני חדש שהאמין ששינויי האקלים הם 'מתיחה'.

אובמה, למשל, עמד בראש מחלקת המשפטים שעשתה מחוות משמעותיות לצמצום הכליאה ודרשה אחריות על אלימות משטרתית. אבל אפשר לבטל את המהלכים האלה על ידי התובע הכללי עצמו. הפעולה הביצועית המשמעותית ביותר של אובמה באה כתוצאה מכישלונו להעביר רפורמת הגירה מקיפה. בקיץ 2012, תחת לחץ של פעילי המפלגה להראות מאמץ מסוים על רפורמת ההגירה לפני הבחירות בנובמבר ולא הצליח להתעלות מעל המפלגתיות ששלטה בוושינגטון כפי שקיווה, הנשיא אובמה פנה לסמכויות ביצועיות והכריז על יצירת תוכנית הפעולות הנדחות להגעות לילדות (DACA). אבל שוב אנו רואים את החולשה של הפעולה הביצועית. הנשיא אובמה סיים את שתי הקדנציות שלו עם הצלחות מועטות ומורשת מעורבת על מדיניות הגירה ופליטים.

כמובן שהיו הצלחות בממשל אובמה שנראות בנות קיימא. העובדה שחוק הטיפול בר השגה חמק מביטול על ידי הקונגרס בעור שיניו היא נקודת אור אחת בתמונה עגומה אחרת, למרות שממשל טראמפ המשיך לערער אותה בכל צעד. בסופו של דבר, אובמה ייזכר ככל הנראה כ"נשיא זכויות ההומואים", לכבוד ההתקדמות המדהימה בזכויות להט"ב שנעשתה במהלך שנות כהונתו. אלא שאלה יבוטלו מהר מאוד על ידי טראמפ.

בסופו של עניין, במקום לרענן ולמתג מחדש את המפלגה הדמוקרטית, אובמה בחר למקד את תקוותיו הפוליטיות בהמשך ההצלחה של הקמפיין שלו, ״אובמה למען אמריקה״ (Obama for America). נשיאותו של ברק אובמה היא דוגמה טובה לכמה קשה לכתוב היסטוריה במהירות. האם הריחוק של אובמה מהפוליטיקה היה מכוון ונועד לשמר את הדימוי של הנשיא כ"מעל לפוליטיקה"? כפי שאנו יודעים על הנשיא דווייט אייזנהאואר, הוא הסתיר בכוונה את החוש הפוליטי החריף שלו. אבל גישתו כדמות נשיאותית שהיא "מעל הכל" לא שינתה את המסלול הליברלי והניו-דיל במדינה. אבל אובמה שמחליט להיות א-פוליטי, לא הציג דמות נשיאותית ממלכתית, אלא בעיקר היה פוליטיקאי שחשש להיות פוליטיקאי וזה כבר היה בעוכריו.