על גברים שמעדיפים שמנות, או נשים שאוהבות גברים שמנים הספקנו לשמוע לא פעם, מה שפעם נחשב לטאבו הולך והופך לסוג של מיינסטרים, האם בצדק?
לעודף משקל או השמנת יתר יש השפעה ברורה על המיניות של אנשים בהיבטים שונים. זה יכול לכלול היבטים שליליים כמו סטיגמטיזציה שיכולה להוות מכשול להתפתחויות רומנטיות, הפרעות בתפקוד המיני וסיכוי מוגבר להתנהגות מינית מסוכנת. אבל יש גם היבטים חיוביים שמתבטאים בעיקר בתת־תרבות פטישיסטית, הידועה בכינוי פטישיזם שמן, או פטיש לשמנים. נושא שהולך ותופס תאוצה בעשורים האחרונים. אחת הסיבות להתרחבות התופעה היא למעשה העובדה שאחוז השמנים בעולם כיום גבוה יותר מאי פעם, יותר ממיליארד (!)
רקע
ככלל, השמנת יתר נצפתה לאורך כל ימי ההיסטוריה האנושית. תיאורים מוקדמים רבים של צורת האדם באמנות ובפיסול נראים שמנים. עם זאת, רק במאה ה־20 השמנת יתר הפכה לנפוצה, עד כדי כך שבשנת 1997, ארגון הבריאות העולמי (WHO) הכיר רשמית בהשמנה כמגיפה עולמית והעריך כי השכיחות העולמית של השמנת יתר כמעט פי שלושה מאז 1975.
אף שהשמנת יתר מוגדרת לפי נתוני אינדקס מסת גוף (BMI) גדול או שווה ל-30 ק"ג/מ"ר ברור שיש נתונים נוספים לקחת בחשבון, אך אין עוררין שב־2013 האיגוד הרפואי האמריקאי סיווג אותה כמחלה, כאשר במדינות הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD), ילד אחד מכל חמישה סובל מעודף משקל או השמנה.
בעבר השמנת יתר נחשבה לבעיה רק של מדינות בעלות הכנסה גבוהה, אך שיעורי ההשמנה עולים ברחבי העולם. כך בשנת 2014, ה־BMI הממוצע ב-128 מדינות היה מעל הסף לעודף משקל. בעולם, יש כיום יותר אנשים שסובלים מהשמנת יתר מאשר בתת משקל, מגמה שנצפתה בכל אזור בעולם מלבד חלקים מסוימים באפריקה שמדרום לסהרה ובאסיה. בשנת 2013, כ-2.1 מיליארד מבוגרים סבלו מעודף משקל, לעומת 857 מיליון ב-1980 ומבין המבוגרים הסובלים מעודף משקל, 31% סובלים מהשמנת יתר חולנית, כאשר עלייה בשיעורי ההשמנה נצפתה בעיקר במסגרות עירוניות.
מכיוון שניתן למדוד שומן בגוף במספר דרכים, הסטטיסטיקה על אפידמיולוגיה של השמנת יתר משתנות. אומנם BMI הוא המדד הבסיסי והנפוץ ביותר להשמנה, מדדים אחרים כוללים היקף מותניים, יחס מותניים לירכיים, עובי קפל עור ועוד. סטטיסטית, שיעור ההשמנה עולה עם הגיל לפחות עד גיל 50 או 60, אך גם הבדלים מבוססי מין ומגדר משפיעים על שכיחות ההשמנה. בעולם יש יותר נשים שמנות מאשר גברים, אבל המספרים משתנים בהתאם לאופן שבו נמדדת השמנת יתר באוכלוסיה.
סטיגמה
סטיגמה חברתית של השמנת יתר היא הטיה או התנהגויות מפלות המכוונות לאנשים הסובלים מעודף משקל והשמנת יתר בגלל משקלם ואחוז שומן גבוה בגוף. סטיגמות חברתיות כאלה יכולות להימשך כל החיים, כל עוד יש משקל עודף, החל מגיל צעיר ועד לבגרות.
מחקרים גם מצביעים כי מי שסובלים מעודף משקל והשמנת יתר חווים רמות גבוהות יותר של סטיגמה בהשוואה לאנשים אחרים. בנוסף, הם מתחתנים בתדירות נמוכה יותר, חווים פחות הזדמנויות לימודיות וקריירה ומרוויחים בממוצע הכנסה נמוכה יותר מאשר אנשים במשקל תקין. למרות שתמיכה ציבורית בנוגע לשירותים מיוחדים, זכויות אזרח וחוקים נגד אפליה במקום העבודה נגד אנשים שמנים זכתה לתמיכה לאורך השנים, אנשים הסובלים מעודף משקל והשמנת יתר עדיין חווים אפליה, שעשויה להיות בעלת השלכות מזיקות ביחס לבריאות פיזיולוגית ופסיכולוגית כאחד. בעיות אלו מתווספות מההשפעות הפיזיולוגיות השליליות המשמעותיות שכבר קשורות להשמנה, שחלקם הציעו שעשויות להיגרם ממתח מהסטיגמה החברתית של השמנת יתר ולא מההשמנה כשלעצמה.
היחס השלילי לשומן מתייחס להנחות קדומות המבוססות על היחס של אדם כבעל עודף משקל או השמנת יתר. יחס זה ידוע גם בשם "שיימינג כלפי שמנים" או "פאטפוביה" (fatphobia). ניתן למצוא נטיות שליליות נגד שמנים בהיבטים רבים של החברה ופעילים חברתיים נוהגים לצטט דוגמאות מתקשורת ההמונים והתרבות הפופולרית לתופעה זו.
אפליה נגד שמנים מובילה אנשים לשייך אנשים הסובלים מעודף משקל או השמנת יתר עם תכונות אישיות שליליות כגון "חסר כוח רצון", "עצלן", "גרגרן", "טיפש", "חסר יכולת" או "חסר מוטיבציה". חשיבה כזו אינה מוגבלת לאנשים שמנים קלינית. היא מקיפה גם את אלה שצורת גופם נמצאה כלא מקובלת בהשוואה לתפיסה של החברה המודרנית לגבי סוג הגוף האידיאלי (אם כי עדיין בטווח התקין של מדד מסת הגוף, BMI). נטיה כזו היא דבר נפוץ למדי בארצות הברית, למרות שרוב האמריקאים המבוגרים סובלים מעודף משקל. לפי Huffington Post, "שני שלישים מהמבוגרים האמריקאים סובלים מעודף משקל או השמנת יתר. עם זאת אנשים הסובלים מעודף משקל והשמנת יתר נתונים לאפליה מצד מעסיקים, אנשי מקצוע בתחום הבריאות ושותפים רומנטיים פוטנציאליים".
כך, כאשר נאמר לאדם הסובל מהשמנת יתר בגלל "אכילת יתר" ו"חוסר פעילות גופנית", נמצאה שישנה התייחסות שלילית מרומזת יותר בקרב משתתפי המחקר מאשר אלה שלא קיבלו יחס כזה. כאשר נאמר לקבוצה ש"הגנטיקה" אשמה, הם לא הפגינו נטיה מרומזת פחות לאחר ההסבר.
למעשה זו אינה תופעה תרבותית מערבית למהדרין. מקרים של יחס שלילי לשמנים היו במספר תרבויות. בנוסף, מחקר סביב בעיות מראה גופני, דימוי גוף ודעות קדומות נגד השמנת יתר מצביעות על כך שתחושות לגבי המראה של האדם עשויות לעורר השוואות גופניות שליליות עם אנשים שמנים על מנת לגרום לאדם להרגיש טוב יותר לגבי המראה הפיזי שלו עצמו.
יחסים
עבור רבים, הסטיגמה כלפי שמנים בדייטים נשארת גם לאחר ירידה במשקל, גם בשל חשש לעלות שוב במשקל. לפי פרופסור לפסיכולוגיה דיוויד סרוור, האמונה הרווחת היא שאנשים שמעולם לא סבלו מהשמנת יתר מסוגלים לשלוט טוב יותר במשקלם. אך זו רק דעה קדומה, כי ממחקרים אחרים עולה כי זוג רזה נוטה לעלות במשקל ביחסים.
איך זה מגיע לנושא המיניות? למצער, המצב הביא לכדי פטישיזציה של שמנים, כשנוצרו כמה אתרי היכרויות המיועדים אך ורק לאנשים שמנים, תופעה שהיא כצפוי נרחבת הרבה יותר בארצות הברית, מאשר בשאר מדינות העולם.
מבחינה בריאותית, משקל גוף גדול יכול להוביל לעלייה בגלובולין והורמוני מין, מה שעלול לגרום לכשל טסטוסטרון. שבתורו יכול לגרום לירידה בחשק המיני. זה גם יכול להצר את כלי הדם, מה שמקשה על הגעה לפורקן. מה גם שתנוחות מסוימות יהיו קשות יותר לביצוע, אם אצל גברים השמנה עלול להוביל לבעיות זיקפה, נשים תחושנה פגיעה באיכות החיים המינית, עם חוסר הנאה כללי והערכה עצמית נמוכה ולדימוי עצמי שלילי.
אבל גם הצד השני של המטבע לא מקובל. תופעות כמו פטישיזם שמן (ו"פידריזם") תוארו כתת-תרבות מינית, פטיש מיני ואורח חיים, שמוציא מהפסים שיח משמעותי יותר על מיניות והשמנה. בתת התרבות הזו, המזון נתפס כאמצעי שליטה מכיוון שגבר בתת התרבות הזו נוטל חלק פעיל בהאכלתן של נשים ומחליט מה היא תאכל וכמה הגוף שלה ישתנה. בעוד שיש אנשים שמנים שעוסקים בשמחה בפטישיזם מסוג זה ומוצאים בו הגשמה עצמית. רבים אחרים חשים שפטישיזם כזה נופל עליהן ללא הסכמה. אך התפיסה שלפיה משיכה לשמנים היא בהכרח פטיש היא שגויה מהיסוד.
המיניות של אנשים שמנים הולכת לאיבוד בצל הקיבעון המציצני של התקשורת המרכזית במה שמוצג כפריק שואו, כמו נשים (או אפילו גברים) שנהנות מזלילה ומתהליך ההשמנה שלהם בעוד שיש אחרות שפשוט מקבלות את גופן כמו שהוא. אבל כל אלה שאוהבים שמנות ונשים שאוהבות שמנים לא צריכים לראות באדם מעין אובייקט מיני. וכאן טמונה הבעייתיות. ממש כמו סבלן המתמשך של נשות מאוריטניה, שנאלצות לעבור האכלה בכפייה כדי להשמין לקראת חתונתן.
חשוב לזכור, שכל אלה לא צריכים להוביל לחשיבה שלילית. דימוי גוף חיובי הוא מבורך ומשמעותו האמיתית היא לא עידוד השמנה, אלא קבלת העצמי. כל מיני דוגמניות במידות גדולות או פשוט אושיות רשת שמנות סופגות עלבונות לא מוצדקים ולא משנה מה יגידו, יאשימו אותן בעידוד השמנה.
אך ההיפך הוא הנכון, לא ההשמנה או אפילו הרזון חשובים, אלא הידיעה שכל משקל הוא בסדר ופשוט תקבלו את עצמכם/ן כמו שאתם, אם בחרתם לרזות או להשמין זה שלכם, לאף אחד אין זכות לבקר אתכם על בחירתכם. וזו הנקודה החשובה באמת.
