כשחושבים על סחר בינלאומי, לרוב עולים לראש תמונות של סמים, נשק או אפילו בני אדם. אך מעטים יודעים כי מיד אחריהם, בצל הפשע המאורגן, שוכן תחום מסתורי ומתוחכם לא פחות: סחר לא חוקי ביצירות אמנות ורכוש תרבותי. זהו עולם שבו יצירות מופת נגנבות ממוזיאונים ומאתרים ארכיאולוגיים, מועברות מיד ליד במרמה ומסתיימות אצל אספנים אובססיביים, או משמשות כקלף מיקוח במאבקי כנופיות. בלב המאבק הבלתי פוסק הזה, נמצא המשרד הצרפתי המרכזי למאבק בסחר ברכוש תרבותי (OCBC).
המשרד, המהווה יחידה מיוחדת של תת-מנהל למאבק בפשיעה מאורגנת (SDLCO) של המנהל המרכזי של המשטרה המשפטית בפריז (DCPJ), מורכב מכשלושים סוכנים בלבד. תפקידם מקיף ומורכב: לא רק איתור יצירות אמנות שנגנבו ממוזיאונים או אספנים פרטיים, אלא גם חקירת זיופים, מעשי הונאה וקבלת רכוש גנוב. כדי לעמוד במשימה, הם נעזרים בכלי טכנולוגי פורץ דרך בשם "טריימה" (Treima), ראשי תיבות של "תזאורוס אלקטרוני ודימות לחקירות אמנותיות".
המשרד המרכזי למאבק בסחר ברכוש תרבותי (בצרפתית: L’office central de lutte contre le trafic des biens culturels, ולעתים בקיצור: OCBC) הוא יחידת המשטרה הצרפתית המרכזית שהוקמה בשנת 1975 ותפקידה לחקור פשעים הקשורים לרכוש תרבותי ומהווה חוד החנית במאבק בגניבת יצירות אמנות.
הקשרים אפלים והמידע החסר
למרות דיווחים תכופים בתקשורת על סחר ברכוש תרבותי כתחום הסחר השלישי בגודלו בעולם, הנתונים המדויקים חסרים. ארגון אינטרפול מדווח על היעדר מידע ואי-סדרים בדיווחים, מה שמקשה על הערכת היקף התופעה. עם זאת, הדו״ח שכן קיים מצביע על כך שהמדינות שנפגעות מהסחר הלא חוקי ביותר הן צרפת, פולין, רוסיה, גרמניה ואיטליה, כאשר 80% מהגניבות מתרחשות בבתים פרטיים. בניגוד לתפיסה הפופולרית לפיה גניבות נעשות על ידי אספנים מטורפים המעוניינים להחביא את יצירות האמנות בכספות, "ארסן לופן של המוזיאונים" המפורסם, סטפן ברייטווייזר, אינו נחשב "אספן כספת" קלאסי. במקרים רבים, הגנבים מבצעים "חטיפות אמנות" (artnapping) או משתמשים ביצירות אלה כמטבע עובר לסוחר, למשל כבטוחה בעסקאות סמים או כאמצעי מיקוח מול המשטרה.
היצירות הגנובות עוברות בנתיבים מפותלים, לרוב דרך סוחרי אמנות ומרכזי מסחר גדולים כמו לונדון, הנשלטת על ידי בתי המכירות הפומביות הבינלאומיים כריסטי'ס וסות'ביס. שר התרבות הבריטי לשעבר קים האוולס האשים אותם בכך במפורש, כיוון שמכירות נעשות על בסיס קטלוגים ללא ערך משפטי מחייב, ובתחום זה, על מנת להחזיר חפץ שנגנב, נדרש הסכם דו-צדדי בין המדינות. מחקר משנת 2000 של מכון מקדונל לחקר ארכאולוגיה העלה כי בין 60% ל-75% מיצירות האמנות העתיקות המוצעות למכירה בלונדון חסרות תיעוד לגבי מקורן וסביר כי הגיעו מחפירות ארכאולוגיות לא חוקיות במדינות כמו עיראק, איטליה, הודו, קפריסין, כרתים או מצרים. כדי להתמודד עם הטענות, סות'ביס וכריסטי'ס הקימו מחלקות מיוחדות לזיהוי מקור היצירות ואף תרמו להקמתו של "מרשם יצירות האמנות האבודות" (Art Loss Register), המבטיח כי יצירות הרשומות בו לא יוצעו למכירה.
מלחמת החוק במחתרת
במאמץ להילחם בפשיעה זו, החקיקה הצרפתית הוקשחה בשנת 2008, והפכה את הגניבה או קבלת רכוש גנוב של יצירות אמנות לפשע בנסיבות מחמירות, עם עונשים של שלוש עד שבע שנות מאסר וקנסות גבוהים. שינויים אלו נשאו פרי, ומספר מקרי הגניבה ירד באופן משמעותי. בשנת 2009, נרשמו בצרפת 1,751 מקרים בלבד, לעומת שיא של 7,857 מקרים בשנת 1998. רוב הגניבות התרכזו בבתים פרטיים (6,230 מקרים) ובטירות ואחוזות גדולות (1,266 מקרים), כשהגניבות ממקומות פולחן, גלריות, חנויות או מוזיאונים היו נמוכות יותר.
לצד שימוש בטכנולוגיות מתקדמות, ה-OCBC נעזר גם במידע ממאגר פאליסי (Base Palissy), המכיל פרטים על אוספים ציבוריים ומונומנטים היסטוריים. נכון לפברואר 2007, המאגר כלל 1,584 רישומים של יצירות גנובות, ואף 1,380 רישומים של יצירות שנעלמו אך לא דווח עליהן רשמית, ואשר לעיתים צצות מחדש בשוק האמנות.
המאבק המרתק של ה-OCBC לא נשאר רק במחשכים. הוא אף עשה את דרכו אל עולם התרבות, כפי שניתן לראות בסדרת הטלוויזיה הצרפתית "אמנות הפשע" (L’Art du crime), שנוצרה על ידי אנז'ל הרי-ל'קלרק ופייר-איב מורה, ובספרי הבלשים של הסופרים המפורסמים ג'יאקומטי וראבן, שם הגיבור, המפקח אנטואן מרקאס, עומד בראש יחידה יוקרתית זו. באחרונה, הופיעה היחידה גם בסרט ההרפתקאות ״הסוד של חיאופס״ (Le Secret de Khéops) משנת 2025 כגוף מרכזי למאבק בגניבת יצירות אמנות בצרפת.
המאבק בסחר הבלתי חוקי ברכוש תרבותי הוא מרוץ מתמיד נגד הזמן והצללים. כל ציור, פסל או פריט עתיק שנגנב הוא חלק מההיסטוריה האנושית שנעלם, לפעמים לנצח. נראה שגם בעולם התחתון, שבו השטר הוא המלך, האמנות תמיד תהיה הקינוח. אולי זה מנחם לחשוב שגם גנבים מושבעים יודעים להעריך את היופי שבעולם?
